בוני התלמוד

    מסכת חולין דף ק״ה עמוד ב׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    סולדתנכוית. אם היד סולדת בהן בטלו ונשתנו מתורת מים:

    איכא דמתני לה אסיפאלא שנו דאחרונים בחמין לא:

    מכלל כו'דבהנך דאסר לאחרונים שרי לראשונים:

    שמלח סדומית ישואמרו חכמים על כל אכילתך אכול מלח וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידו אעינים מסמא להו ולפיכך צריך לנטלן:

    ומשתכחא כי קורטא בכוראאינה מצויה אלא קורט בכור:

    כל מילחאמדד מלח כמו (שמות ט״ז:י״ח) וימודו בעומר וכלו בעומרא:

    מאיצריך ליטול אחריו או לא:

    משום זוהמאשריחן מסריח ונראות מאוסות:

    למישתיכשאדם שותה אין לוקחין כלום מלפניו:

    דבר קלקלהשמא יכעוס השותה שחפץ באותו דבר הניטל וכי יכעוס יסתכן ויחנק:

    רוח צרדאאשטורדישו"ן:

    חוץ לארבע אמותשמוציאו חוץ לארבע אמות של שולחן:

    דכנשי נשווראהשמכבדין פירורי אוכלין מן הבית:

    מנקירותאלנקר הבית נקיון:

    מהדר אבתריה שרא דעניותאשר הממונה על העניות היה רודף ללוכדו ולהביאו לידי עניות:

    איבליעל עשבים שבאפר:

    נפל לידאישלא יוכל ללקט הפירורין מבין העשבים ויהו למדרס רגלים ואלכדנו בכך:

    שמעיהההוא גברא לההוא שרא:

    דקאמר ווי דאפקיה מביתיההוציאני זה ממקום מנוחתי:

    אופיאאשקומ"א:

    לכרסםרירין הבאין מן החוטם:

    מדחיהבידו לצדדין:

    לישקעיה שקועיבתוך המשקה עד שיכלה מאליו:

    לכרסם דחמראשבא לו מחמת אופיא דחמרא:

    שכרארפואתו לשתות שכר:

    לכרסם דשכראשבא מחמת אופיא דשכרא לישתי מיא:

    בתר עניאזה שלא היה לו אלא מים לשתות:

    מכישא דאסר גינאהשאין מוציאין שום או כרישין מאגודה שאוגדין מוכרי ירק לאוכלו:

    כרעבתנותאשאין יכול להמתין עד שיתירנו:

    לכשפיםהרואה אותו יכול לעשות לו כשפים והנשמר ממנו אין כשפים נוחין לחול עליו:

    מטרוניתאנכרית:

    אותבן בהדייכוהושיבוני עמכם בספינה:

    אמרה מילתאלחש של מכשפות:

    אסרתה לארבאשלא זזה ממקומה:

    אמרי אינהו מילתאאף הן היו בקיאין בדבר ועושין להציל עצמם מיד המכשול. ואיכא דאמרי שאמרו שם ולא מוכחא מילתא:

    מאי איעבד לכושאין מכשפות שולטת בכם שאתם נשמרין מכל דבר הקשה להן:

    דלא מקנח לכו בחספאאין אתם מקנחין עצמכם בחרס בבית הכסא ואין אתם הורגין כינה במלבושכם:

    מרזיבאצינור המקלח מים מן הגג:

    שופכיןשמא ירדו עליו מים מאוסין המקלחים מתשמיש המשתמשין על הגג ושופכין מי תשמיש והן באין לצינור:

    שקולאינושאי משאות בשכר:

    פקעהששברה המזיק:

    שמתיהלמזיק:

    דאותביה באונאיהושיבוה באזני שהייתי ישן שם:

    דצייר וחתיםכלומר באחד מכל אלו אין לנו רשות:

    דשדו מיאהשותה בכד שופך תחלה מן המים לארץ:

    משום ציבתאקסמין וקשין שעל פני המים:

    מים רעיםפעמים ששתה מהן שד וזו תקנתן:

    דהוה בי רב פפאשהיה משמשו:

    עד דחלפי מים הרעיםששתו המזיקין מהן:

    חולין 105 עמוד ב

    1סולדת בהן, אבל היד סולדת בהן אין נוטלין בהן.

    2ואיכא דמתני לה אסיפא, אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, אבל בחמין לא. אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי: לא שנו אלא שהיד סולדת בהן, אבל אין היד סולדת בהן נוטלין. מכלל דראשונים, אף על פי שהיד סולדת בהן מותר.

    3אמצעיים רשות. אמר רב נחמן: לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה.

    4אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה? שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים. אמר אביי: ומשתכח כי קורטא בכורא. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כל מלחא מאי? אמר ליה: לא מבעיא.

    5אמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא משו מיא בתראי על ארעא משום זוהמא. אמר לי מר: משום דשריא רוח רעה עלייהו.

    6ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא שקיל מידי מפתורא כי נקיט איניש כסא למשתי, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. אמר לי מר: משום דקשי לרוח צרדא.

    7ולא אמרן, אלא דשקיל ולא מהדר, אבל משקל ואהדורי לית לן בה. ולא אמרן אלא חוץ לארבע אמות, אבל תוך ארבע אמות לית לן בה. ולא אמרן אלא מידי דצריך לסעודתא, אבל מידי דלא צריך לסעודתא לית לן בה.

    8מר בר רב אשי קפיד אפילו אאסיתא ובוכנא דתבלי, מידי דצריכי לסעודתא.

    9ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דכנשי נשווראה משום מנקירותא. אמר לי מר: משום דקשי לעניותא.

    10ההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניותא, ולא הוה יכיל ליה, דקא זהיר אנשוורא טובא. יומא חד כרך ליפתא איבלי, אמר: השתא ודאי נפל בידאי. בתר דאכיל, אייתי מרא עקרינהו ליבלי, שדינהו לנהרא. שמעיה דקאמר: ווי דאפקיה ההוא גברא מביתיה.

    11ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא שתי אופיא משום מאיסותא. אמר לי מר: משום דקשי לכרסם. מישתיה קשה לכרסם, מינפח ביה קשיא לרישא, מדחייה קשיא לעניותא. מאי תקנתיה? לשקעיה שקועי.

    12לכרסם דחמרא שיכרא, דשיכרא מיא, דמיא לית ליה תקנתא, והיינו דאמרי אינשי: בתר עניא אזלא עניותא.

    13ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא אכלי ירקא מכישא דאסר גינאה, משום דמיחזי כרעבתנותא. אמר לי מר: משום דקשי לכשפים.

    14רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי בארבא, אמרה להו ההיא מטרוניתא: אותבן בהדייכו. לא אותבוה. אמרה מלתא, אסרתה לארבא. אמרו אינהו מילתא, שריוה. אמרה להו: מאי איעביד לכו, דלא מקנח לכו בחספא, ולא קטיל לכו כינה אמנייכו, ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה.

    15ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא אכלי ירקא דנפל אתכא משום מאיסותא. אמר לי מר: משום דקשה לריח הפה. ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא יתבי תותי מרזיבא, משום שופכים. אמר לי מר: משום דשכיחי מזיקין.

    16הנהו שקולאי דהוו דרו חביתא דחמרא, בעו לאיתפוחי, אותבוה תותי מרזיבא, פקעה. אתו לקמיה דמר בר רב אשי, אפיק שיפורי שמתיה. אתא לקמיה, אמר ליה: אמאי תעביד הכי? אמר ליה: היכי אעביד, כי אותביה באונאי?

    17אמר ליה: את בדוכתא דשכיחי רבים מאי בעית? את הוא דשנית, זיל שלים! אמר ליה: השתא נמי ליקבע לי מר זימנא ואפרע. קבע ליה זימנא. כי מטא זימנא, איעכב. כי אתא, אמר ליה: אמאי לא אתית בזמנך? אמר ליה: כל מילי דצייר וחתים וכייל ומני, לית לן רשותא למשקל מיניה, עד דמשכחינן מידי דהפקרא.

    18ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דשדי מיא מפומא דחצבא משום ציבתא. אמר לי מר: משום דאיכא מים הרעים.

    19ההוא בר שידא דהוה בי רב פפא, אזל לאתויי מיא מנהרא, איעכב. כי אתא, אמרו ליה: אמאי איעכבת? אמר להו: עד דחלפי מים הרעים. אדהכי׃

    תוספות

    לא שנו אלא בין תבשיל לתבשילאומר רבינו שמואל דמיירי בשניהם של בשר או שניהם של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה אבל לגבינה של אחריו לא קאמר דאפילו בנטילת ידים אסור לאכול עד סעודה אחרת כדאמר לעיל אכל בשר אסור לאכול גבינה ואין נראה לר"ת דבין תבשיל לגבינה משמע תבשיל תחלה כדאמר לעיל כמה ישהה בין בשר לגבינה ולא כלום ופריך והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר כו' ועוד בין תבשיל לתבשיל בשניהם של בשר או של גבינה למה יש לו ליטול כלל ומפרש ר"ת דבין תבשיל לתבשיל היינו בין תבשיל דבשר לתבשיל של גבינה דכיון דאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול ידיו בינתיים ואינו אלא רשות אבל בין תבשיל דבשר לגבינה שהגבינה בעין חובה ויתכן פירוש זה אף לדברי האוסרין לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' בנטילה וקינוח:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    מאירי

    מים ראשונים ניטלין אף בחמין ר"ל שהוחמו על ידי האור ואפי' היד סולדת בהן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא ואם אין היד סולדת בהן כשרות אף למים אחרונים וכל שכן אם נצטננו:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת חולין דף ק״ה עמוד ב׳

    מסכת חולין דף ק״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־546 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    סולדת נכוית. אם היד סולדת בהן בטלו ונשתנו מתורת מים:

    איכא דמתני לה אסיפא לא שנו דאחרונים בחמין לא:

    מכלל כו' דבהנך דאסר לאחרונים שרי לראשונים:

    שמלח סדומית יש ואמרו חכמים על כל אכילתך אכול מלח וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידו אעינים מסמא להו ולפיכך צריך לנטלן:

    ומשתכחא כי קורטא בכורא אינה מצויה אלא קורט בכור:

    כל מילחא מדד מלח כמו (שמות ט״ז:י״ח) וימודו בעומר וכלו בעומרא:

    מאי צריך ליטול אחריו או לא:

    משום זוהמא שריחן מסריח ונראות מאוסות:

    ועוד 41 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Chullin 105b · Sefaria

    תוספות

    לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אומר רבינו שמואל דמיירי בשניהם של בשר או שניהם של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה אבל לגבינה של אחריו לא קאמר דאפילו בנטילת ידים אסור לאכול עד סעודה אחרת כדאמר לעיל אכל בשר אסור לאכול גבינה ואין נראה לר"ת דבין תבשיל לגבינה משמע תבשיל תחלה כדאמר לעיל כמה ישהה בין בשר לגבינה ולא כלום ופריך והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר כו' ועוד בין תבשיל לתבשיל בשניהם של בשר או של גבינה למה יש לו ליטול כלל ומפרש ר"ת דבין תבשיל לתבשיל היינו בין תבשיל דבשר לתבשיל של גבינה דכיון דאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול ידיו בינתיים ואינו אלא רשות אבל בין תבשיל דבשר לגבינה שהגבינה בעין חובה ויתכן פירוש זה אף לדברי האוסרין לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' בנטילה וקינוח:

    Tosafot on Chullin 105b · Sefaria

    מאירי

    מים ראשונים ניטלין אף בחמין ר"ל שהוחמו על ידי האור ואפי' היד סולדת בהן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא ואם אין היד סולדת בהן כשרות אף למים אחרונים וכל שכן אם נצטננו:

    Meiri on Chullin 105b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמ' אמרה להו מאי איעביד לכו כו' מזה נראה שלא יכלה לעשות כישוף ומעיקרא אי לאו דאמרי אינהו נמי מלתא ושרו לארבא הוה יכולה לאסרתא לארבא אפשר דההוא כישוף לא מקרי כישוף שנעשה להם כיון שאינו בגופם וק"ל:

    שם ליקבע לי מר זימנא כו' אמאי לא אתית בזמנך א"ל כל מידי דצייר כו' ומעיקרא כדבעי שיקבע לו זמן לא הודיע שא"א לו לשלם עד דמשכח מהפקרא דלא רצה להודיע לבני אדם עניינם שלא יהא אחר נזהר לצייר ולחתום כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Chullin 105b · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל וכו' אבל לגבינה של אחריו לא קאמר וכו'. נראה דלפי' רבינו שמואל אין חילוק בין גבינה בעין או תבשיל של גבינה ופי' בין תבשיל לגבינה ר"ל תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה ואם אכל התבשיל של גבינה תחלה חובה ליטול ידיו אבל אם אכל התבשיל של בשר תחלה אפילו בנטילת ידים אסור לאכול אפי' תבשיל של גבינה עד סעודה אחרת והוצרכתי לפרש דבריו כן דאל"כ לא היה צריך לפרש בין תבשיל לתבשיל בשניהם של בשר או שניהם של גבינה וק"ל:

    בא"ד ויתכן פי' זה אף לדברי האוסרים לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה וכו'. ר"ל דלא אסרי אלא כשאוכל בשר בעין תחלה אבל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו אפי' גבינה בעין אלא שהנטילה ביניהם חובה:

    Maharam on Chullin 105b · Sefaria

    גליון הש"ס

    רש"י ד"ה איבלי על עשבים וכן גיטין דף סח ע"ב חילפא דימא ויבלא:

    Gilyon HaShas on Chullin 105b · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    תד"ה חלב נבילה היא וכו' במ"ש מחלוקת ר"ש ור"י. אם נימא דהרוטב כיון שנכנס בבשר נ"נ וכשיוצא הוי מב"מ ברוטב ולא בטיל לר"י דאמר מב"מ לא בטל ובעי' שיהי' בחתיכות לבטל הרוטב מדין סלק. או כיון דהרוטב נאסר מחמת הבשר אף דנ"נ הוי רק כמו כולה בשר והוי מבש"מ לגבי הרוטב אחר ע"ש. והר"ן החזיק והסכים לשיטת הר"ש והוי מב"מ. וסיים אף דקיי"ל מב"מ בטל מ"מ נ"מ בדבר שיל"מ דלא בטל מב"מ ע"ש. ובזה מסופקני ביי"נ דקיי"ל מב"מ במשהו אם נתערב יין במים בפחות מס' [דרך בישול להר"ן] ואח"כ נפל שם מים אחר שהוא ס' נגד כל התערובות הא אם נימא ג"כ להר"ש דהוי מב"מ כיון דמים הראשונים נ"נ והויין מים נסך והוי לגבי מים השניים מב"מ. או דנימא אף דנ"נ ונקראים מים האסורים. היינו דהויין רק מים אסורים אבל לא שיקרא עליהם שם האיסור שנאסרים דהיינו נסך. אלא דהם רק מים איסור כמו איסורין דעלמא. הגע עצמך ירק שבלע יי"נ בנ"ט ונתערב בירק אחר. וכי בזה נוכל לומר ולקרא על הירק שם נסך ולומר דלא בטל דהא ל"ש ירק נסך. וא"כ אף במים דשייך כן נסך דאפשר במים שנתנסכו לע"ז. מ"מ אינו מוכרח דמכח נ"נ חל עליהם שם נסך. והכי מסתבר לענ"ד: ונ"ל ראיה לזה מהא דתנן בסוגיא דזרוע בשילה. גריסי' שנתבשלו עם העדשים אין בהם בנ"ט בין יש בהם להעלות במאי וא' וכו'. וא"כ להר"ש תקשי תימא דטעם עדשים נבלע בגריסי' ונ"נ והויין עדשים תרומה. ואח"כ כשחוזרים ונפלטים הוי מב"מ ובעי' מאה וא' כדין תרומה מב"מ. אע"כ אף דעדשים נ"נ היינו דהם אסורים אבל לא שיהא חל עליהם שם תרומה וכנ"ל. וא"כ בדקדוק כתב הר"ן דנ"מ לענין יש ל"מ דבזה כיון דנ"נ יהי' האיסור מה שיהי' מ"מ הא יש לו היתר. אבל לענין יי"נ וטבל ליכא נ"מ. כנלענ"ד: ובעיקר דברי הר"ש יש לע' מה מהני שיש בחתיכות לבטל הרוטב מדין סלק הא כיון דרוטב ממש נפלט מבשר והוא נ"נ להוי כמו מים האיסור שנתבשל עם מים היתר ויש שם ג"כ חתיכות דפשיטא דמים אסורים דל"ש לומר סלק דהא מ"מ בתוך המים איכא טפה מים איסור ולא בטל לר"י דאמר מב"מ לא בטל. אף שטעם הטיפה מתפשט גם לחתיכות מ"מ הא נשאר הטיפה במים. ואם נחסר המים משיעורם נחסר לפי ערך ונשאר מעט במים מטיפה האסור' והוי מב"מ דלא בטל. וה"נ בההיא רוטב ממש כיון דנכנס מתחלה בבשר ונ"נ ואח"כ כשנפלט הוי רוטב איסור ואין החתיכות יכול לבטל רק טעם הרוטב ולא עצמות גוף הרוטב דיבש אינו מבטל לח. וצ"ל דמ"ש הר"ש חתיכות היינו מיחל הבשר דיש כ"כ בשר דהמיחל שיוצא ממנו הוא ששים נגד הרוטב והוי כולה לח בלח ושפיר אמרי' סלק. ומיושב ג"כ אף למ"ד בע"ז גבי קיתון של מים דבעי' תחלה [וע' בר"ן דאף למ"ד דלא בעי' תחלה היינו בצונן דלא נ"נ אבל בבישול מודה] וא"כ הכא ברוטב מגיע תחלה להרוטב קודם שיכנס בבשר ול"א סלק [ע' בהרשב"א] אע"כ דכוונת תוס' למוחל של החתיכות שהוא אינו מינו לגבי מים. וצ"ע. וקושי' הנ"ל מצאתי בכו"פ (סי' צ"ב) דלהר"ש מה מהני ס' בגריסין נימא שנעשה נביל' והוי מב"מ ובעי' ס' ע"ש. ומתוך דבריו של בגריסין למד דס"ל דנ"נ היינו שחל עליהם שם איסור תרומה. ולענ"ד הדבר ספק כנ"ל:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Chullin 105b · Sefaria

    בן יהוידע

    מִשּׁוּם דְּקַשִׁי לְרוּחַ צְרֵדָא פירוש נזוק בחולי עקימת האצבעות שתהיה אצבעו של זה הלוקח מעוקמת ולכך נקרא 'צְרֵדָא' כמו שאמרו בגמרא (יומא יט:) באצבע צרדא צרא דדא והיינו אם תתעקם האצבע שהיא צרה של חברותיה מפני שאינה שוה עמהם בהשוואה אחת. ונראה לי דנפקא מינה בין הני תרי טעמי דאי משום דבר קלקלה שלא יכעוס השותה החפץ באותו דבר ויחנק בשתייתו מתוך כעסו זה לא שייך בהיכא שהנוטל הוא בעל הסעודה והשותה הוא בנו או עבדו ומשרתו הסמוך על שלחנו. או יובן בס"ד הנפקא מינה הוא דזה לא שייך בהיכא דאותו דבר שנוטל זה הוא אסור על זה השותה הן משום בשר בחלב הן משום נזירות כגון שהיה לפניו יין והוא נדר בנזירות שהיין אסור לו ואינו צריך לו ולטעמא דרוח צרדא אין הפרש ובכל גוונא צריך ליזהר. אי נמי כגון שנוטל חפץ שאינו מאכל דאם משום קלקלה צריך ליזהר כיון דחוששין שמא יכעוס מאי שנא מאכל מאי שנא כלי ולטעם רוח צרדא זה אינו אלא במאכל ומידי דצריך לסעודה ולא בחפץ אחר. ודע כי ענין זה של 'רוּחַ צְרֵדָא' הוא כמו ענין הזוגות שברבוי הימים נתמעט הסטרא אחרא ונתבטל אותו מזיק השולט על זה.

    שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר וַוי וַוי דְּאַפְקֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ. יש להקשות למה אמר תרי זמני ווי ועוד דאמר 'אַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ' והלא לא היה אוכל זה בביתו אלא ברשות הרבים ואם נפרש 'מִבֵּיתֵיהּ' על שרא דעניותא כמו שפירש רש"י עדיין לא נעשה אותו מקום ביתו ומקום מנוחתו שלא שלט עדיין בזה האדם ולא מצא לו מקום מנוחה. ונראה לי בס"ד דאם היה מעני לזה האדם נמצא היה עושה עניות כפולה אחד לבעל הבית ואחד לבני ביתו שאם יעני בעל הבית יענו גם בני ביתו וכיון שנפל עתה בידו ואפילו הכי נמלט ממנו לא נשאר לו תקוה עוד שיוכל לו ואז בעל הבית יעזבהו ולא ירדוף אחריו ונמצא בטלה תקותו מעניות בעל הבית ומעניות בני ביתו ולכן אמר תרי זמני 'ווי' ולכן אמר 'דְּאַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ' דלא מבעיא שלא שלט עליו אלא אפקיה משליטה שחשב לשלוט על בני ביתו ולא נשאר לו עוד תקוה לשלוט לא עליו ולא על בני ביתו ובעל כרחו צריך לעזוב את שניהם. ונראה לרמוז דאמרו בגמרא (פסחים קיא:) 'שרא דעניותא נבל שמיה' ואות נון [ נ בל] היא מנחש וזהו ביתו ונשאר בל [32] נחלק לחצאין תרי זמני וי [16×2=32] לכן קרא תרי זמני וי.

    בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא יש לפרש אחר אותיות עָנִי יש אותיות כֶּסֶף ואות כ"ף רצונו לומר עני הגרוע ביותר הוא אותו המחזר על הפתחים שאינו יכול ליכנס לבית לפנים אלא עומד על הסף ופותח כף שלו לקבל פרוסה וזהו 'כף סף' שפושט כף ידו על הסף זהו הגרוע ביותר שבעניות והשם יתברך יתן עושר לעמו ישראל ולא יצטרכו זה לזה אמן כן יהי רצון.

    מַאי אִיעָבִיד לְכוּ, דְּלָא מְקַנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא קשא מכאן משמע דהנזהר בשלשה דברים אלו אין שולטים בו כשפים, ואיך אמר בגמרא דקדושין (קדושין לט:) דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא עבדא היא מלתא ואתסי, נמצא עשתה בו פועל על ידי כשפים שלה ובודאי הוא היה נזהר בשלשה דברים הנזכר? ונראה לי בס"ד הא דאין שולטים היינו לרעה אבל לטובה שולטים והיא עשתה לו רפואה בכשפים ולא להרע לו ומה שהוא אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא הוא עצמו שאני שיוכל לעשות פועל בעצמו אף על פי שהוא לרעה. ועוד נראה לי בס"ד התם לא עשה שיחנא וכיבא ממש אלא באחיזת עינים עשה כן שנראה כאלו גופו מלא שחין כדי שתמאס אותו ואין שם פועל כלל וכמו שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין סז:) אמר לו רב לרבי חייא לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסירא וגיידיה לגמלא וטרף ליה בטבלא וקם אמר ליה לבתר הכי דם ופרתא מי הואי? אמר לו לאו, אמר לו ההיא אחיזת עינים הואי ולהכי אמרינן התם האוחז את העינים פטור אבל אסור, ופירש רש"י האוחז את העינים מראה כאלו עושה ואינו עושה כלום פטור אבל אסור אבל כשוף שעושה מעשה ממש הוא בסקילה עיין שם. וכן הענין כאן הוא מלי גופיה בשחין באחיזת העינים והיא עשתה דבר לבטל אחיזת עינים ההיא וזה אינו תלוי בשלשה דברים אלו וזו הרשעה רצתה לקשור אותם בספינה בכשפים שלא תוכל לזוז ממקומה ולכן כיון דהיו נזהרים בשלשה דברים אלו לא יכלה להם. ברם הא קשיא דאיתא בגמרא דסנהדרין (דף סו:) אמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים? שמכחישין פמלייא של מעלה שהם פועלים באדם הפך הנגזר עליו מן השמים וגזרת מלך היא זו ואם הקדוש ברוך הוא גזר שיעשו פועל לבטל גם הנגזר מן השמים איך יהיו נדחין ובטל כוחם בעבור שלשה דברים אלו. ונראה לי בס"ד הא דאמר כאן הנזהר בשלשה דברים אלו אין שולטים בו כשפים היינו בכשפים העושים לו מרחוק שאין נוגעים בגופו או בחפץ הניטל ממנו אבל אם הכשפים נוגעים בגופו או בכליו או בכל דבר הניטל ממנו לא מהניא ליה שלשה דברים אלו ועל כשפים אלו קאמר התם מכחישים פמליא של מעלה וכאן זו הרשעה רצתה לעשות כשפים מרחוק ולא נגעה בהם ולא בכלים שלהם לכך הועילו להם שלשה דברים הנזכר. ובזה החילוק יתורץ קושיא אחרת דקשיא לי מעובדא דרבי חנינא דמייתי התם בההיא אתתא דהוות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא אמר לה אי מסתייעת זיל עביד אין עוד מלבדו כתיב, ומקשי בגמרא איני והא אמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה? ומשני שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. וקשא הוה ליה למימר שאני רבי חנינא דהוה נזהר בשלשה דברים אלו ולהכי לא ישלטו בו כשפים? ובזה החילוק שכתבתי ניחא דלא מהני שלשה דברים אלו אלא לכשפים הנעשים מרחוק ולא נגעי בגוף האדם ולא בכליו והתם כיון דרגליו נוגעות בקרקע ולוקחת עפר מתחת רגליו שהוא נוגע בו ועושה עליו הכשוף בעת שהוא נוגע בו הרי זה כאלו עושה הכשוף בגופו או בכליו שהיו נוגעות בו שבזה לא יועילו שלשה דברים הנזכר להצילו.

    Ben Yehoyada on Chullin 105b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף ק״ה, עמוד ב׳, בהיקף של כ־546 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 19 מילים

      נפתחת ב״סולדת בהן, אבל היד סולדת בהן אין…״

    2. קטע 241 מילים

      נפתחת ב״ואיכא דמתני לה אסיפא, אחרונים אין נוטלין…״

      חכמים: רב יצחק בר יוסף, רבי ינאי.

    3. קטע 316 מילים

      נפתחת ב״אמצעיים רשות. אמר רב נחמן: לא שנו…״

      חכמים: רב נחמן.

    4. קטע 439 מילים

      נפתחת ב״אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מפני…״

      חכמים: רב יהודה, רבי חייא, רב אחא, רב אשי, אביי, רבא.

    5. קטע 522 מילים

      נפתחת ב״אמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא…״

      חכמים: אביי.

    6. קטע 627 מילים

      נפתחת ב״ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא…״

      חכמים: אביי.

    7. קטע 739 מילים

      נפתחת ב״ולא אמרן, אלא דשקיל ולא מהדר, אבל…״

    8. קטע 812 מילים

      נפתחת ב״מר בר רב אשי קפיד אפילו אאסיתא…״

      חכמים: רב אשי.

    9. קטע 916 מילים

      נפתחת ב״ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דכנשי…״

      חכמים: אביי.

    10. קטע 1040 מילים

      נפתחת ב״ההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניותא,…״

    11. קטע 1131 מילים

      נפתחת ב״ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא…״

      חכמים: אביי.

    12. קטע 1216 מילים

      נפתחת ב״לכרסם דחמרא שיכרא, דשיכרא מיא, דמיא לית…״

    13. קטע 1321 מילים

      נפתחת ב״ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא…״

      חכמים: אביי.

    14. קטע 1446 מילים

      נפתחת ב״רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו…״

      חכמים: רב חסדא, רב הונא, רבה, רבא.

    15. קטע 1538 מילים

      נפתחת ב״ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא…״

      חכמים: אביי.

    16. קטע 1635 מילים

      נפתחת ב״הנהו שקולאי דהוו דרו חביתא דחמרא, בעו…״

      חכמים: רב אשי.

    17. קטע 1754 מילים

      נפתחת ב״אמר ליה: את בדוכתא דשכיחי רבים מאי…״

    18. קטע 1819 מילים

      נפתחת ב״ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דשדי…״

      חכמים: אביי.

    19. קטע 1925 מילים

      נפתחת ב״ההוא בר שידא דהוה בי רב פפא,…״

      חכמים: רב פפא.

    חכמים הנזכרים בדף

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: חולין דף ק״ה ע״ב

    פתיחה בקורא
    מקורות הפוכים — חכמים שמפנים לדף הזה

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026