מסכת חולין דף ק״ה עמוד ב׳

סולדת נכוית. אם היד סולדת בהן בטלו ונשתנו מתורת מים:

איכא דמתני לה אסיפא לא שנו דאחרונים בחמין לא:

מכלל כו' דבהנך דאסר לאחרונים שרי לראשונים:

שמלח סדומית יש ואמרו חכמים על כל אכילתך אכול מלח וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידו אעינים מסמא להו ולפיכך צריך לנטלן:

ומשתכחא כי קורטא בכורא אינה מצויה אלא קורט בכור:

כל מילחא מדד מלח כמו (שמות ט״ז:י״ח) וימודו בעומר וכלו בעומרא:

מאי צריך ליטול אחריו או לא:

משום זוהמא שריחן מסריח ונראות מאוסות:

לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אומר רבינו שמואל דמיירי בשניהם של בשר או שניהם של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה אבל לגבינה של אחריו לא קאמר דאפילו בנטילת ידים אסור לאכול עד סעודה אחרת כדאמר לעיל אכל בשר אסור לאכול גבינה ואין נראה לר"ת דבין תבשיל לגבינה משמע תבשיל תחלה כדאמר לעיל כמה ישהה בין בשר לגבינה ולא כלום ופריך והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר כו' ועוד בין תבשיל לתבשיל בשניהם של בשר או של גבינה למה יש לו ליטול כלל ומפרש ר"ת דבין תבשיל לתבשיל היינו בין תבשיל דבשר לתבשיל של גבינה דכיון דאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול ידיו בינתיים ואינו אלא רשות אבל בין תבשיל דבשר לגבינה שהגבינה בעין חובה ויתכן פירוש זה אף לדברי האוסרין לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' בנטילה וקינוח:

מים ראשונים ניטלין אף בחמין ר"ל שהוחמו על ידי האור ואפי' היד סולדת בהן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא ואם אין היד סולדת בהן כשרות אף למים אחרונים וכל שכן אם נצטננו:

גמ' אמרה להו מאי איעביד לכו כו' מזה נראה שלא יכלה לעשות כישוף ומעיקרא אי לאו דאמרי אינהו נמי מלתא ושרו לארבא הוה יכולה לאסרתא לארבא אפשר דההוא כישוף לא מקרי כישוף שנעשה להם כיון שאינו בגופם וק"ל:

שם ליקבע לי מר זימנא כו' אמאי לא אתית בזמנך א"ל כל מידי דצייר כו' ומעיקרא כדבעי שיקבע לו זמן לא הודיע שא"א לו לשלם עד דמשכח מהפקרא דלא רצה להודיע לבני אדם עניינם שלא יהא אחר נזהר לצייר ולחתום כו' וק"ל:

ד"ה ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל וכו' אבל לגבינה של אחריו לא קאמר וכו'. נראה דלפי' רבינו שמואל אין חילוק בין גבינה בעין או תבשיל של גבינה ופי' בין תבשיל לגבינה ר"ל תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה ואם אכל התבשיל של גבינה תחלה חובה ליטול ידיו אבל אם אכל התבשיל של בשר תחלה אפילו בנטילת ידים אסור לאכול אפי' תבשיל של גבינה עד סעודה אחרת והוצרכתי לפרש דבריו כן דאל"כ לא היה צריך לפרש בין תבשיל לתבשיל בשניהם של בשר או שניהם של גבינה וק"ל:

בא"ד ויתכן פי' זה אף לדברי האוסרים לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה וכו'. ר"ל דלא אסרי אלא כשאוכל בשר בעין תחלה אבל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו אפי' גבינה בעין אלא שהנטילה ביניהם חובה:

רש"י ד"ה איבלי על עשבים וכן גיטין דף סח ע"ב חילפא דימא ויבלא:

תד"ה חלב נבילה היא וכו' במ"ש מחלוקת ר"ש ור"י. אם נימא דהרוטב כיון שנכנס בבשר נ"נ וכשיוצא הוי מב"מ ברוטב ולא בטיל לר"י דאמר מב"מ לא בטל ובעי' שיהי' בחתיכות לבטל הרוטב מדין סלק. או כיון דהרוטב נאסר מחמת הבשר אף דנ"נ הוי רק כמו כולה בשר והוי מבש"מ לגבי הרוטב אחר ע"ש. והר"ן החזיק והסכים לשיטת הר"ש והוי מב"מ. וסיים אף דקיי"ל מב"מ בטל מ"מ נ"מ בדבר שיל"מ דלא בטל מב"מ ע"ש. ובזה מסופקני ביי"נ דקיי"ל מב"מ במשהו אם נתערב יין במים בפחות מס' [דרך בישול להר"ן] ואח"כ נפל שם מים אחר שהוא ס' נגד כל התערובות הא אם נימא ג"כ להר"ש דהוי מב"מ כיון דמים הראשונים נ"נ והויין מים נסך והוי לגבי מים השניים מב"מ. או דנימא אף דנ"נ ונקראים מים האסורים. היינו דהויין רק מים אסורים אבל לא שיקרא עליהם שם האיסור שנאסרים דהיינו נסך. אלא דהם רק מים איסור כמו איסורין דעלמא. הגע עצמך ירק שבלע יי"נ בנ"ט ונתערב בירק אחר. וכי בזה נוכל לומר ולקרא על הירק שם נסך ולומר דלא בטל דהא ל"ש ירק נסך. וא"כ אף במים דשייך כן נסך דאפשר במים שנתנסכו לע"ז. מ"מ אינו מוכרח דמכח נ"נ חל עליהם שם נסך. והכי מסתבר לענ"ד: ונ"ל ראיה לזה מהא דתנן בסוגיא דזרוע בשילה. גריסי' שנתבשלו עם העדשים אין בהם בנ"ט בין יש בהם להעלות במאי וא' וכו'. וא"כ להר"ש תקשי תימא דטעם עדשים נבלע בגריסי' ונ"נ והויין עדשים תרומה. ואח"כ כשחוזרים ונפלטים הוי מב"מ ובעי' מאה וא' כדין תרומה מב"מ. אע"כ אף דעדשים נ"נ היינו דהם אסורים אבל לא שיהא חל עליהם שם תרומה וכנ"ל. וא"כ בדקדוק כתב הר"ן דנ"מ לענין יש ל"מ דבזה כיון דנ"נ יהי' האיסור מה שיהי' מ"מ הא יש לו היתר. אבל לענין יי"נ וטבל ליכא נ"מ. כנלענ"ד: ובעיקר דברי הר"ש יש לע' מה מהני שיש בחתיכות לבטל הרוטב מדין סלק הא כיון דרוטב ממש נפלט מבשר והוא נ"נ להוי כמו מים האיסור שנתבשל עם מים היתר ויש שם ג"כ חתיכות דפשיטא דמים אסורים דל"ש לומר סלק דהא מ"מ בתוך המים איכא טפה מים איסור ולא בטל לר"י דאמר מב"מ לא בטל. אף שטעם הטיפה מתפשט גם לחתיכות מ"מ הא נשאר הטיפה במים. ואם נחסר המים משיעורם נחסר לפי ערך ונשאר מעט במים מטיפה האסור' והוי מב"מ דלא בטל. וה"נ בההיא רוטב ממש כיון דנכנס מתחלה בבשר ונ"נ ואח"כ כשנפלט הוי רוטב איסור ואין החתיכות יכול לבטל רק טעם הרוטב ולא עצמות גוף הרוטב דיבש אינו מבטל לח. וצ"ל דמ"ש הר"ש חתיכות היינו מיחל הבשר דיש כ"כ בשר דהמיחל שיוצא ממנו הוא ששים נגד הרוטב והוי כולה לח בלח ושפיר אמרי' סלק. ומיושב ג"כ אף למ"ד בע"ז גבי קיתון של מים דבעי' תחלה [וע' בר"ן דאף למ"ד דלא בעי' תחלה היינו בצונן דלא נ"נ אבל בבישול מודה] וא"כ הכא ברוטב מגיע תחלה להרוטב קודם שיכנס בבשר ול"א סלק [ע' בהרשב"א] אע"כ דכוונת תוס' למוחל של החתיכות שהוא אינו מינו לגבי מים. וצ"ע. וקושי' הנ"ל מצאתי בכו"פ (סי' צ"ב) דלהר"ש מה מהני ס' בגריסין נימא שנעשה נביל' והוי מב"מ ובעי' ס' ע"ש. ומתוך דבריו של בגריסין למד דס"ל דנ"נ היינו שחל עליהם שם איסור תרומה. ולענ"ד הדבר ספק כנ"ל:

מִשּׁוּם דְּקַשִׁי לְרוּחַ צְרֵדָא פירוש נזוק בחולי עקימת האצבעות שתהיה אצבעו של זה הלוקח מעוקמת ולכך נקרא 'צְרֵדָא' כמו שאמרו בגמרא (יומא יט:) באצבע צרדא צרא דדא והיינו אם תתעקם האצבע שהיא צרה של חברותיה מפני שאינה שוה עמהם בהשוואה אחת. ונראה לי דנפקא מינה בין הני תרי טעמי דאי משום דבר קלקלה שלא יכעוס השותה החפץ באותו דבר ויחנק בשתייתו מתוך כעסו זה לא שייך בהיכא שהנוטל הוא בעל הסעודה והשותה הוא בנו או עבדו ומשרתו הסמוך על שלחנו. או יובן בס"ד הנפקא מינה הוא דזה לא שייך בהיכא דאותו דבר שנוטל זה הוא אסור על זה השותה הן משום בשר בחלב הן משום נזירות כגון שהיה לפניו יין והוא נדר בנזירות שהיין אסור לו ואינו צריך לו ולטעמא דרוח צרדא אין הפרש ובכל גוונא צריך ליזהר. אי נמי כגון שנוטל חפץ שאינו מאכל דאם משום קלקלה צריך ליזהר כיון דחוששין שמא יכעוס מאי שנא מאכל מאי שנא כלי ולטעם רוח צרדא זה אינו אלא במאכל ומידי דצריך לסעודה ולא בחפץ אחר. ודע כי ענין זה של 'רוּחַ צְרֵדָא' הוא כמו ענין הזוגות שברבוי הימים נתמעט הסטרא אחרא ונתבטל אותו מזיק השולט על זה.

שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר וַוי וַוי דְּאַפְקֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ. יש להקשות למה אמר תרי זמני ווי ועוד דאמר 'אַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ' והלא לא היה אוכל זה בביתו אלא ברשות הרבים ואם נפרש 'מִבֵּיתֵיהּ' על שרא דעניותא כמו שפירש רש"י עדיין לא נעשה אותו מקום ביתו ומקום מנוחתו שלא שלט עדיין בזה האדם ולא מצא לו מקום מנוחה. ונראה לי בס"ד דאם היה מעני לזה האדם נמצא היה עושה עניות כפולה אחד לבעל הבית ואחד לבני ביתו שאם יעני בעל הבית יענו גם בני ביתו וכיון שנפל עתה בידו ואפילו הכי נמלט ממנו לא נשאר לו תקוה עוד שיוכל לו ואז בעל הבית יעזבהו ולא ירדוף אחריו ונמצא בטלה תקותו מעניות בעל הבית ומעניות בני ביתו ולכן אמר תרי זמני 'ווי' ולכן אמר 'דְּאַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ' דלא מבעיא שלא שלט עליו אלא אפקיה משליטה שחשב לשלוט על בני ביתו ולא נשאר לו עוד תקוה לשלוט לא עליו ולא על בני ביתו ובעל כרחו צריך לעזוב את שניהם. ונראה לרמוז דאמרו בגמרא (פסחים קיא:) 'שרא דעניותא נבל שמיה' ואות נון [ נ בל] היא מנחש וזהו ביתו ונשאר בל [32] נחלק לחצאין תרי זמני וי [16×2=32] לכן קרא תרי זמני וי.

בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא יש לפרש אחר אותיות עָנִי יש אותיות כֶּסֶף ואות כ"ף רצונו לומר עני הגרוע ביותר הוא אותו המחזר על הפתחים שאינו יכול ליכנס לבית לפנים אלא עומד על הסף ופותח כף שלו לקבל פרוסה וזהו 'כף סף' שפושט כף ידו על הסף זהו הגרוע ביותר שבעניות והשם יתברך יתן עושר לעמו ישראל ולא יצטרכו זה לזה אמן כן יהי רצון.

מַאי אִיעָבִיד לְכוּ, דְּלָא מְקַנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא קשא מכאן משמע דהנזהר בשלשה דברים אלו אין שולטים בו כשפים, ואיך אמר בגמרא דקדושין (קדושין לט:) דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא עבדא היא מלתא ואתסי, נמצא עשתה בו פועל על ידי כשפים שלה ובודאי הוא היה נזהר בשלשה דברים הנזכר? ונראה לי בס"ד הא דאין שולטים היינו לרעה אבל לטובה שולטים והיא עשתה לו רפואה בכשפים ולא להרע לו ומה שהוא אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא הוא עצמו שאני שיוכל לעשות פועל בעצמו אף על פי שהוא לרעה. ועוד נראה לי בס"ד התם לא עשה שיחנא וכיבא ממש אלא באחיזת עינים עשה כן שנראה כאלו גופו מלא שחין כדי שתמאס אותו ואין שם פועל כלל וכמו שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין סז:) אמר לו רב לרבי חייא לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסירא וגיידיה לגמלא וטרף ליה בטבלא וקם אמר ליה לבתר הכי דם ופרתא מי הואי? אמר לו לאו, אמר לו ההיא אחיזת עינים הואי ולהכי אמרינן התם האוחז את העינים פטור אבל אסור, ופירש רש"י האוחז את העינים מראה כאלו עושה ואינו עושה כלום פטור אבל אסור אבל כשוף שעושה מעשה ממש הוא בסקילה עיין שם. וכן הענין כאן הוא מלי גופיה בשחין באחיזת העינים והיא עשתה דבר לבטל אחיזת עינים ההיא וזה אינו תלוי בשלשה דברים אלו וזו הרשעה רצתה לקשור אותם בספינה בכשפים שלא תוכל לזוז ממקומה ולכן כיון דהיו נזהרים בשלשה דברים אלו לא יכלה להם. ברם הא קשיא דאיתא בגמרא דסנהדרין (דף סו:) אמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים? שמכחישין פמלייא של מעלה שהם פועלים באדם הפך הנגזר עליו מן השמים וגזרת מלך היא זו ואם הקדוש ברוך הוא גזר שיעשו פועל לבטל גם הנגזר מן השמים איך יהיו נדחין ובטל כוחם בעבור שלשה דברים אלו. ונראה לי בס"ד הא דאמר כאן הנזהר בשלשה דברים אלו אין שולטים בו כשפים היינו בכשפים העושים לו מרחוק שאין נוגעים בגופו או בחפץ הניטל ממנו אבל אם הכשפים נוגעים בגופו או בכליו או בכל דבר הניטל ממנו לא מהניא ליה שלשה דברים אלו ועל כשפים אלו קאמר התם מכחישים פמליא של מעלה וכאן זו הרשעה רצתה לעשות כשפים מרחוק ולא נגעה בהם ולא בכלים שלהם לכך הועילו להם שלשה דברים הנזכר. ובזה החילוק יתורץ קושיא אחרת דקשיא לי מעובדא דרבי חנינא דמייתי התם בההיא אתתא דהוות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא אמר לה אי מסתייעת זיל עביד אין עוד מלבדו כתיב, ומקשי בגמרא איני והא אמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה? ומשני שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. וקשא הוה ליה למימר שאני רבי חנינא דהוה נזהר בשלשה דברים אלו ולהכי לא ישלטו בו כשפים? ובזה החילוק שכתבתי ניחא דלא מהני שלשה דברים אלו אלא לכשפים הנעשים מרחוק ולא נגעי בגוף האדם ולא בכליו והתם כיון דרגליו נוגעות בקרקע ולוקחת עפר מתחת רגליו שהוא נוגע בו ועושה עליו הכשוף בעת שהוא נוגע בו הרי זה כאלו עושה הכשוף בגופו או בכליו שהיו נוגעות בו שבזה לא יועילו שלשה דברים הנזכר להצילו.