דף ביאור

מסכת סנהדרין דף מ״ה עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף מ״ה עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף מ״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 25 קטעים ממוספרים, כ־562 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

תלמוד לומר סקול יסקל לשון עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה ירה:

ושדי ליה איהו חד מינייהו:

דתיתי מרזיא מכח גדול דשנים אין יכולין לכוון כחם להשליך כאחד כשזה משליך זה מעכבו אבל היחידי משליך בכח:

היתה משמע כל הימים היתה לכך והיא נקברת עמו:

כולם נקברים עמו מקבור תקברנו יתירא נפקא לן לקמן בפירקא (סנהדרין דף מו:):

בתפיסתו בתוך ארבע אמות אבל לא נקברו עמו ממש:

גידמין הכי נמי דפסילי ואם כן נימא עדי גידמין פסולין למה לי דנקט נקטעה לאחר מכאן:

יד העדים יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה אבל גידמין מעיקרא לא מישתמעו מיניה דזו היא יד שלהם:

ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 45b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · CC-BY-SA

תוספות

משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד ולמאן דאמר מלמדין איכא עיר הנדחת דדרשינן בפ' אלו מציאות (ב"מ דף לא:) מדכתיב הכה תכה ונסקלין נמי דבפ' ארבע מיתות (לקמן סנהדרין דף נג:) דרשינן מדכתיב מות יומתו דמיהם בם וא"ת בפרק אלו הנשרפין (לקמן סנהדרין דף עט:) דתנן חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה ואמר בגמרא שמע מינה מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והיכי דייק מיניה דשאני התם דמיתתם בכל מיתות שיכול כיון דחייב מיתה וי"ל דדייק מדקתני כל חייבי מיתות אפי' הנך דלא דרשי הכי אי נמי בורח שאני:

אין לו בהן יד וכגון שנקטעה משנזקק לטומאה דאי קודם לכן הא אפילו שמואל דבעי קרא כדכתיב מודה בעדים גידמים כדאמר לעיל ויש תימה היכי דייק מהכא דבעי קרא כדכתיב דילמא שאני (התם) דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב כל מילי:

רבי אליעזר אומר נותן על מקומו הך מתניתין מיתניא איפכא בפ' ג' מינין (נזיר מו:) בסופו ורבים כיוצא בהן בההיא שמעתתא גופא פלוגתא דב"ש וב"ה דנזיר ממורט מיתניא איפכא בפ' הוציאו לו (יומא דף סא: ושם) וכן בההיא פירקא (נזיר דף לח:) פלוגתא דאביי ורבא דזג וחרצן איפכא [בפסחים] (דף מא:) ופלוגתא דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות בפ' בתרא דנזיר (ד' סב. ושם) איפכא בפ"ק דנדרים (ד' ה:) ופלוגתא דרבה ורב חסדא בפ"ק דבכורות (ד' ג. ושם) דטריפה חיה איפכא בפ"ק דתמורה (ד' יא: ושם):

Tosafot on Sanhedrin 45b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · CC-BY-SA

רבנו חננאל

ונותנה על לבו איני והתניא אבן היתה שם משוי שני בני אדם כו' ופרקי' דמדליה חבריה בהדיה ושביק ליה לאבנא בידיה ושדי לה איהו עליה כי היכי דתיתי מרזיא פי' מכח כלומר מגביהין אותה שניהן למעלה ומניחה האחד ביד חבירו וכיון שאין בו כח להורידה מיד משתרבבת מידו ובאה עליו בכח:

תנא מעולם לא הוצרכו לסקלו באבן שניה וכיון שהיו סוקלין אותו באבן ההיא היא היתה נקברת עמו והיו מתקנין אבנים אחרות ומתקנות תחתיה. דתנן אחד אבן שנסקל בו ואחד עץ שנתלה בו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו כולן נקברין עמו לא עמו ממש אלא עמו בתפיסתו פי' בד' אמות דיליה כדגרס' מת תופס ד' אמות:

אמר שמואל נקטעה יד העדים אחר שהעידו פטור ההורג דבעינן יד העדים תהיה בו וליכא אבל אם היו העדים גידמין מעיקרא מקטיל ושני הכא דנקטעה משום דכתיב יד העדים ודייקינן יד שהיתה כבר אבל אם לא היתה כבר לא חיישינן לה איני דבעינן יד העדים ממש והתניא כל מקום שיעידו שנים כי בבית דינו של פלוני נגמר דינו של פלוני ופלוני ופלוני עדיו יהרג ותרגמ' שמואל בהן הן עדיו כלומר אנו העדנו עליו ועל פינו נגמר דינו והנה אנחנו והנה ידינו איני דאיתא הא דשמואל דאמר בעינן קרא כדכתיב והא כתיב ברוצח מות יומת הרוצח ומיתתו בסייף וקי"ל כי אם עומד במקום שאין אדם יכול להורגו בסייף שהורגין אותו בחצים או באבנים באיזו מיתה שיכולין להמיתו ולמה לא קאמר כיון שאין יכול להורגו בסייף פטור הוא ושנינן שאני התם דרבי קרא מות יומת המכה מכל מקום. וליגמר שמואל מיניה כשנקטעה יד העדים. ודחי' משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד רוצח הא דאמרן מות יומת המכה מכל מקום גואל הדם כתיב הוא ימית את הרוצח. ואם אין לו גואל ב"ד מעמידין לו גואל הדם שנאמר בפגעו בו מכל מקום כלומר הפוגע הורגו ואע"פ שאינו גואל הדם אלא במקום גואל הדם ואקשי' למא"ד (ומי) [דלא] בעינן קרא כדכתיב ולא והתנן בבן סורר ומורה ותפשו בו ולא גידמין והוציאו אותו ולא חיגרין כו' ודחינן שאני התם דכוליה קרא יתירא הוא ותוב אקשינן מרחוב דעיר הנדחת דכולי עלמא בעינן קרא כדכתיב ודחינן תנאי נינהו דתנן בנגעים פרק אחרון אין לו בוהן יד בוהן רגל אוזן ימנית אין לו טהרה עולמית ר' אליעזר אומר נותן על מקומו ויוצא ר' שמעון אומר נותן על של שמאל ויוצא. תנא קמא סבר בעינן קרא כדכתיב ור' אליעזר ור' שמעון לא בעו קרא [כדכתיב]:

כל הנסקלין נתלין כו' ת"ר והומת ותלית יכול יהו כל הנסקלין נתלין כו' רבנן דרשי התורה בכלל ופרט כתיב כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ כלל כל מומת בא בפסוק של אחריו ופרט כי קללת אלהים תלוי וזהו המקלל ואם היה הפרט קרוב לכלל היינו דנין אותו אין בכלל אלא מה

Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 45b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מאירי

אע"פ שאמרה תורה יד העדים תהיה בו בראשונה וכו' במקום שאי אפשר אין מפקיעין את דינו בכך מעתה הורגין על פי עדים גדמים לא נאמר יד העדים אלא במקום שאפשר ולמצוה בעלמא ומ"מ אם בשעת העדות היו להם ידים ונקטעו פטור שהרי בשעת העדות היה ראוי לקיים בהם יד העדים ודברים אלו בשאר מיתות אבל ברוצח ממיתין אותו על כל פנים בכל דבר וביד כל אדם ואף בשאר מיתות לא אמרו פטור אלא מהריגת בית דין אלא שהוא בכלל אותן שמאריכין מאסרם בלחם צר ומים לחץ עד שתבקע כריסן:

מי שנגמר דינו וברח והגיע למקום בית דין אחר אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו בזה שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג ואפילו לא היו הם עדים הראשונים שאין מקום לקיים יד העדים וכו' ודבר זה דוקא ברוצח אבל שאר מיתות עד שיבואו עדים הראשונים ויעידו שנגמר דינו על פיהם ויהרגוהו בידם והוא שיעידו בבית דין של עשרים ושלשה שסוף הדין כתחלת הדין ואם נגמר דינו בבית דין של חוצה לארץ והגיע לארץ יתבאר במקום אחר שסותרין את דינו בכל צד ומתחילין לדונו ואם היו הם אותו בית דין עצמו שנגמר דינו בפניהם אין סותרין את דינו אע"פ שגמרוהו בחוצה לארץ והם עכשיו בארץ ומ"מ חייבי מלקיות וגליות וכל שכן דיני ממונות מלקין ומגלין וגובין מהם אע"פ שאינן עידי גוף הענין אם העידו שנתחייב בבית דין פלוני והוא שאמרו בבתרא בי דינא בתר בי דינא לא דייקי:

רוצח שנגמר דינו ולא היו יכולין להמיתו במיתה הכתובה בו כגון שהוא בורח ואין יכולים לאסרו הורגין אותו במה שהם יכולים שנאמר מות יומת המכה על כל פנים ואפילו על ידי כל אדם ושאר הרוגי בית דין ממיתין אותו בכל מיתה שהם יכולים אלא שאין רשות ביד אדם אחר אלא על ידי עדיו אא"כ היו עדיו גדמים בשעת העדות כמו שביארנו:

בהורג נפש במזיד נאמר בפרשת אלה מסעי גואל הדם הוא ימית את הרוצח ר"ל שמצוה עליו להשתדל במיתתו ואם אין שם גואל או שאינו רוצה או שאינו יכול בי"ד מעמידין מי שישתדל על כך עד שיביאוהו לידם וידינוהו ויש שפירשו שמועה זו בהורג בשוגג שיצא מעיר מקלטו וזה אינו שזה אין בו אלא שרשות ביד גואל הדם ואף שאר כל אדם אין נהרגין עליו כמו שיתבאר במקומו אבל בית דין אין נזקקין בזה כלל וכן אין לפרשה במזיד בלא התראה או בעד אחד שאף זה אין מצוה ביד גואל הדם אלא שהוא פטור אם הרגו וכן אין בית דין נזקקין לכך:

בן סורר ומורה שהיו אביו או אמו גדמים או חגרים או אלמים או סומים או חרשים אינו נדון בדין סורר ומורה שנאמר ותפשו בו ולא גדמין והוציאו אותו ולא חגרים ואמרו ולא אלמים בננו זה ולא סומין איננו שומע ולא חרשין ודברים אלו כלם אע"פ שקבלה הן יש בהן צד טעם שהבעלי מומין אכזריות מצויה בהם יתר על שאר בני אדם ושמא מדת אכזריות מביאתם לכך:

כבר ידעת מה שנאמר בעיר הנדחת ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה הגע עצמך שלא היה לה רחוב אין מפקיעין אותה מדין עיר הנדחת בשביל כך אלא עושין לה רחוב כמו שיתבאר:

בטהרת מצורע נאמר ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית מעתה לא היה לו אזן ימנית ולא בהן יד ולא בהן רגל אין לו טהרה עולמית ואין תקנה בנתינה על המקום או בנתינה על השמאלית כלל לפי דרכך למדת שיש מקומות שאנו מצריכים להיות ענין המקראות כפשוטן ויש מקומות שאין מצריכין להיות ענין המקרא כפשוטו לגמרי והכל לפי הקבלה:

Meiri on Sanhedrin 45b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

מהר"ם

בתוס' ד"ה משום דהוה רוצה וגואל הדם שני כתובים וכו' ולמאן דאמר מלמדין איכא עיר הנדחת וכו' ר"ל דדרשינן הכה תכה אם אין אתה יכול להכותם במיתה הכתובה המיתם במיתה שאינה כתובה וכן מות יומת דגבי נסקלים דרשינן נמי הכי ואם כן איכא ג' כתובים או ד' הבאים כאחד ולכך לכ"ע אין מלמדין מהן:

בא"ד וי"ל דדייק מדקתני כל חייבי מיתות אפילו הנך דלא דרשי הכי ר"ל כל חייבי מיתות משמע אפילו נתערבו חייבי מיתות דליכא בהו קרא למדרש בהו דמותר להמיתם בכל מיתות ואפילו כיון שחייב מיתתן חמורה מזו ממיתין אותן בקלה והיינו ע"כ מטעם שמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל א"נ בורח שאני נראה דר"ל דהא דאמרינן שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ממיתו בכל מיתות שאתה יכול היינו דוקא בבורח מן הב"ד ואינו רוצה לקבל עליו הדין של הב"ד ואינו יכול להמיתו בדינו ולכך מותר להם להמיתו בכל מיתה שיוכלו אבל בעלמא לא וק"ל:

Maharam on Sanhedrin 45b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״סָקוֹל יִסָּקֵל״.

קטע 2

וְאִם לָאו, עֵד הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן. נוֹטֵל? וְהָתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מַשּׂוֹי שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, נוֹטְלָהּ וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ – יָצָא. וְלִיטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ הִיא גּוּפַהּ: מַשּׂוֹי שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, נוֹטְלָהּ וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ?

קטע 3

אֶלָּא, דְּמַדְלֵי לַהּ בַּהֲדֵי חַבְרֵיהּ, וְשָׁדֵי לַהּ אִיהוּ, כִּי הֵיכִי דְּתֵיתֵי מֵרַזְיָא.

קטע 4

וְאִם לָאו, רְגִימָתוֹ כּוּ׳. וְהָתַנְיָא: מֵעוֹלָם לֹא שָׁנָה בָּהּ אָדָם! מִי קָאָמֵינָא דְּעָבֵיד? דְּאִי מִצְּרִיךְ קָאָמֵינָא.

קטע 5

אָמַר מָר: אֶבֶן הָיְתָה כּוּ׳. וְהָתַנְיָא: אַחַת אֶבֶן שֶׁנִּסְקָל בָּהּ, וְאַחַת עֵץ שֶׁנִּתְלֶה עָלָיו, וְאֶחָד סַיִיף שֶׁנֶּהֱרָג בּוֹ, וְאֶחָד סוּדָר שֶׁנֶּחְנָק בּוֹ – כּוּלָּן נִקְבָּרִין עִמּוֹ. לָא צְרִיכָא דִּמְתַקְּנִי וּמַיְיתִי אַחֲרִינֵי חִלּוּפַיְיהוּ.

קטע 6

נִקְבָּרִין עִמּוֹ. וְהָתַנְיָא: אֵין נִקְבָּרִין עִמּוֹ? אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי ״עִמּוֹ״? עִמּוֹ בִּתְפִיסָתוֹ.

קטע 7

אָמַר שְׁמוּאֵל: נִקְטְעָה יַד הָעֵדִים – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּבָעֵינָא ״יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה,״ וְלֵיכָּא.

קטע 8

אֶלָּא מֵעַתָּה, עֵדִים גִּידְמִין דְּמֵעִיקָּרָא, הָכִי נָמֵי דִּפְסִילִי? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״יַד הָעֵדִים״, שֶׁהָיְתָה כְּבָר.

קטע 9

מֵיתִיבִי: כׇּל מָקוֹם שֶׁיְּעִידוּהוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ, ״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו״ – הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג. תַּרְגְּמָא שְׁמוּאֵל בְּ״הֵּן הֵן עֵדָיו״.

קטע 10

וּמִי בָּעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב? וְהָתַנְיָא: ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רוֹצֵחַ הוּא״ – אֵין לִי אֶלָּא בְּמִיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ. מִנַּיִן שֶׁאִם אִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ בְּמִיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ שֶׁאַתָּה מְמִיתוֹ בְּכׇל מִיתָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה״ – מִכׇּל מָקוֹם.

קטע 11

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״מוֹת יוּמַת״.

קטע 12

וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּהָוֵה רוֹצֵחַ וְגוֹאֵל הַדָּם שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

קטע 13

רוֹצֵחַ – הָא דַּאֲמַרַן. גּוֹאֵל הַדָּם מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ״ – מִצְוָה בְּגוֹאֵל הַדָּם. וּמִנַּיִין שֶׁאִם אֵין לוֹ גּוֹאֵל שֶׁבֵּית דִּין מַעֲמִידִין לוֹ גּוֹאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּפִגְעוֹ בּוֹ״ – מִכׇּל מָקוֹם.

קטע 14

אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי: וּמִי לָא בָּעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב? וְהָתְנַן: הָיָה אֶחָד מֵהֶן גִּידֵּם, אוֹ אִילֵּם, אוֹ חִיגֵּר, אוֹ סוֹמֵא, אוֹ חֵרֵשׁ – אֵינוֹ נַעֲשָׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.

קטע 15

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתָפְשׂוּ בוֹ״ – וְלֹא גִּידְמִין, ״וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ״ – וְלֹא חִיגְּרִין, ״וְאָמְרוּ״ – וְלֹא אִילְּמִין, ״בְּנֵנוּ זֶה״ – וְלֹא סוֹמִין, ״אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ״ – וְלֹא חֵרְשִׁין.

קטע 16

מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב? לָא, שָׁאנֵי הָתָם, דְּכוּלֵּיהּ קְרָא יַתִּירָא הוּא.

קטע 17

תָּא שְׁמַע: אֵין לָהּ רְחוֹב – אֵין נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לָהּ רְחוֹב – עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב.

קטע 18

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי, אֶלָּא דְּמָר סָבַר: ״רְחוֹבָהּ״ דְּמֵעִיקָּרָא בָּעִינַן, וּמָר סָבַר: רְחוֹבָהּ דְּהַשְׁתָּא נָמֵי כִּדְמֵעִיקָּרָא דָּמֵי. אֲבָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב.

קטע 19

תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יָמָנִית – אֵין לוֹ טׇהֳרָה עוֹלָמִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן עַל מְקוֹמוֹ וְיוֹצֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נוֹתֵן עַל שְׂמֹאלוֹ וְיוֹצֵא.

קטע 20

מַתְנִי׳ כׇּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

קטע 21

הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם, וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן? אָמְרוּ לוֹ: שְׁמוֹנִים נָשִׁים תָּלָה, וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד.

קטע 22

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהוּמָת וְתָלִיתָ״ – יָכוֹל כׇּל הַמּוּמָתִין נִתְלִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי״. מָה מְקַלֵּל זֶה שֶׁבִּסְקִילָה, אַף כֹּל שֶׁבִּסְקִילָה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

קטע 23

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מָה מְקַלֵּל זֶה שֶׁכָּפַר בָּעִיקָּר, אַף כֹּל שֶׁכָּפַר בָּעִיקָּר.

קטע 24

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי.

קטע 25

רַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְהוּמָת וְתָלִיתָ״ – כְּלָל, ״כִּי קִלְלַת״ – פְּרָט. אִי הֲווֹ מְקָרְבִי לַהֲדָדֵי, אָמְרִינַן: אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט. הָנֵי – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.

מסכת סנהדרין דף מ״ה עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף מ״ה עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

מאירי

מהר"ם

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור