מסכת סנהדרין דף י״א עמוד א׳

במזומנין לה שהזמינן הנשיא מבערב:

השכימו לי מחר ז' לעלייה המיוחדת לישב בה בית דין:

ולא לעבר שנה עליתי להצטרף עמכם עכשיו:

אלא ללמוד תורה מכם היאך תעשו:

מחמת כיסופא הוא דעבד שלא יכירו מי היה העולה שלא ברשות וילבינו פניו:

שציערת לאבא שאכלת השום ונדף הריח:

חס ושלום שאוכל השום בבואו לבית מדרשו אלא כדי שלא להלבין פניו של אוכל השום יצאתי כדי שיצאו כולם ולא יבינו מי הוא:

משמואל הקטן כדאמרן:

בת קול יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול:

מפני הדרכים והגשרים והאי דלא חשיב ג' סימנין דלקמן משום דעל שנים מהן מעברין אבל הני אפילו אחד מהני מעברין ובברייתא דבסמוך גבי גדיים וטלאים וגוזלות שלא פרחו נמי לא חשיב להו משום דאהנך דבסמוך אפי' אשנים מהם אין מעברין עליו אלא שעושין אותו סעד עם אחד מג' סימנים:

ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן משום דהנך דיתבי בא"י אין צריך לעבר דאפי' האחרון יכול להגיע מר"ח ניסן עד פסח כדתניא פ"ק דתענית (דף י.) גבי שאלת גשמים ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת:

רשב"ג אומר חדש הכא משמע דחדש סתם הוא חדש חסר וכן בפרק המדיר (כתובות דף עא.) גבי חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו וקשה דבסוף החולץ (יבמות דף מח: ושם) אמרינן ירח שלשים ימים שלשים וכן בפרק קמא דנזיר (ה. ושם) פריך ואימא שלשים כדכתיב עד חדש ימים וי"ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד א"נ הכא ובהמדיר דקאמר ת"ק שלשים מוכחא מילתא דאידך תנא חדש חסר (וע"ע תוס' כתובוח עא. ד"ה רבי):

תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא במזומנים לה מעשה ברבן גמליאל שאמר השכימו שבעה לעלייה עלה ומצא שמונה. אמר מי שעלה שלא ברשות ירד אמר שמואל הקטן אני עליתי שלא ברשות ולא לעבר עליתי אלא ללמד הלכה הוצרכתי פי' כל המשכימין המקדימין ונכנסין בעלייה מן המזומנין והעולה אח"כ הוא העולה שלא ברשות כי רבן גמליאל לא הרשה לעלות אלא ז' והנכנס אחר שנכנסו הז' שמיני. ולא שמואל הקטן היה אלא אחר היה וידוע היה אלא לא רצה לבזותו ופי' בירושלמי שלא עיברוה באותו היום אלא הפליגו אותו היום בדברי תורה ועיברוה ביום אחר. ושמואל הקטן עשה כך שלא להתבייש העולה שלא ברשות. שלמד שמואל הקטן משכניה בן יחיאל ושכניה למדה מיהושע. וכן מצינו בר' חייא שעמד ויצא ממושבו של ר' כאשר שמע לו שאמר מי שאכל שום יצא ולאו כי ר' חייא הוא שאכל שום אלא שלא להתבייש מי שאכלו. ור' חייא למד מר' מאיר ור' מאיר למד מזה המעשה של שמואל הקטן ושמואל למד משכניה ושכניה מיהושע. כלומר לא ביקש הקב"ה לפרסם החוטא אלא ע"י גורלות:

פי' דילטור רכיל:

ת"ר משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוה"ק מישראל ועדיין היו משתמשים בב"ק ניתנה עליהן ב"ק מן השמים יש בן אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך נתנו חכמים עיניהן בהלל הזקן וכשמת אמרו עליו הי עניו הי חסיד מתלמידיו של עזרא. וכן עוד ניתנה עליהן בת קול בענין הזה ונתנו חכמים עיניהם בשמואל הקטן. וכשמת אמרו עליו הי עניו הי חסיד תלמידו של הלל ואף על רבי יהודה בן בבא ביקשו לומר כן אלא שנטרפה שעה כו'. אף הוא שמואל הקטן אמר בשעת מיתתו בענין נבואות. שמעון וישמעאל לחרבא וחברוהי לקטלא כו':

ת"ר אין מעברין את השנה אלא אם ירצה נשיא ומעשה ברבן גמליאל שהלך אצל הגמון כו'. ת"ר אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה לכך [מפני הדרכין ומפני הגשרין ומפני תנורי פסחין ומפני גליות שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו אבל לא מפני השלג ולא מפני הצינה ולא מפני גליות שלא נעקרו ממקומן]. וסוגיא כי הא דת"ר משום רשב"ג מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין ואמריא דעדקין וזימנא דאביבא לא מטא שפרת מלתא

מדרכי המוסר שלא יבייש אדם את פני חברו ברבים וכשהוא צריך להוכיח ברבים יוכיח דרך כלל ולא דרך פרט ומדרכי הסלסול אם הוא מוכיח על דבר שצריך תיקון לשעתו עד שיודע מתוך כך אותו שהתוכחת מתגלגל עליו להיות אחרים מראים עצמם כאלו הם הם הראויים לאותה תוכחת:

כבר ידעת שאין מעברין את השנה אלא במזומנים לה ר"ל אותם שיזמין הנשיא מן הסנהדרין מבערב להשכים למחר בעליה המיוחדת לישיבת בית דין להתבונן אם צריכה עבור אם לאו ולגמור הענין על פי הסכמתם כמו שבארנו או שיצוה לאחר להזמינם או שיזמין שבעה דרך כלל ויזמינו הם עצמם כפי מה שיראה ביניהם ר"ל בין הסנהדרין מעשה היה ברבן גמליאל שאמר השכימו לי שבעה לעליה השכים ומצאה שמונה ואמר מי הוא זה שעלה שלא ברשות ירד וילך עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות ולא לעבר שנה עליתי אלא ללמוד הלכה הוצרכתי כלומר לראות האיך אתם עושים אמר לו שב בני שב ראויות כל השנים לעבר על ידך אלא שאמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה ולא שמואל הקטן היה אלא אחר היה אלא ששמואל הקטן גלגלה על עצמו מדרך המוסר שלא להתבייש העולה בפני כלם אף רבינו הקדוש היה יושב ותלמידיו לפניו והריח ריח שום אמר מי שאכל שום יצא עמד ר' חייא על רגליו ויצא עמדו כלן ויצאו למחר מצאו שמעון ברבי לרבי חייא אמר אתה הוא שצערת את אבא אמר לו חס ושלום לא תהא כזאת בישראל אף ר' מאיר אירע לפני ישיבתו שבאה אשה אחת לשם ואמרה אחד מכם קדשני בביאה כתב ר' מאיר גט ונתן לה עמדו כלם כתבו גט ונתנו לה אף הם למדוה מדברי הנביאים שהיו מוכיחים דרך כלל ומצרפים עצמם בדבר שהיו מוכיחים עליו שנאמר ויען שכניה בן יחיאל ויאמר אנחנו מעלנו בי"י אלהינו ונושב נשים נכריות וכן משה רבינו אמר לא תעשון כן ככל אשר אנחנו עושים פה איש הישר בעיניו אף הקב"ה אמר ליהושע חטא ישראל וגם עברו את בריתי אמר לפניו רבש"ע אמור לי מי חטא אמר לו וכי דלטור אני לך והטל גורלות:

יראה מסוגיא זו שאע"פ שאין מעברין את השנה אלא במזומנין לה חברים נכנסים לשם אלא שאינם מצטרפין למנין שהרי אמר לו רבן גמליאל לשמואל הקטן שב בני שב ולא הזקיקו לירד אלא שעבר באותו מעמד ומ"מ בירושלמי פירשו שלא הניחו לירד משום כבודו אבל לא עברוה באותו מעמד והוא שאמרו שם אפילו כן לא עברוה באהן יומא אלא פלגיניה במילי דאוריא ועברוניה למחר אלא שאני מפרשה שמתוך שלא רצו לגלות מי היה העולה שלא ברשות נדחה היום ולא מפני ישיבתו לבד שאלו עברוה היה העולה ניכר בשעת הצירוף והגמר דין:

כבר ידעת שאין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ושאר הצרות משמתו נביאים האחרונים שהם חגי זכריה ומלאכי שנתנבאו בבנין בית שבו נסתלקה נבואה מישראל ולא היה שם נביא אף בפני הבית שכל זמן בית שני היו תחת שאר מלכיות ועמדו בצרות ובתקף מלחמות ומ"מ היו ביניהם חכמים גדולים שרוח נבואה שורה לפעמים עליהם מדרך טבע שלמותם ושהיו מגלים עתידות בעת זקנתם ומ"מ לא היתה שם נבואה גמורה להוכיח ולדרוש להם עתידותיהם במצות המנבא יתברך ועל דבר זה נתפשטה קנאה ושנאת חנם ביניהם על שלא היו נשמעים זה לזה וגרם הענין לחורבן הבית והוא שאמרו במקום אחר בית שני שהיו שם חסידים ואנשי מעשה מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם ללמדך ששקולה שנאת חנם כעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים שחרב עליהן בית ראשון:

ראש בית דין והוא הנשיא שהיה בארץ רחוקה ולא היו יכולין סנהדרין לימלך עמו אם יעברו את השנה אם לאו והם רואים שהיא צריכה עבור מעברין אותה על מנת שירצה הנשיא בא ורצה הרי זו מעוברת ואין צריך מעמד אחר לא רצה אינה מעוברת ומ"מ אם נכנס חדש העבור עד שלא בא מלמדין אותו שירצה הואיל ויצא עליו שם אדר ואין צריך לומר אם עבר חדש העבור שהרי לא קבעו בו מועד:

בפרק שני התבאר שאין מושיבין לעבור שנה לא מלך ולא כהן גדול מפני שלבם נוטה לעבר או שלא לעבר ויועצים לפי דרכם מלך שמא דעתו נוטה לעבר מפני חיילותיו שהוא פורע אותם לשנה ואם נתעברה נתעברה לו וכה"ג שלא לעבר שלא יבא יום הכפורים בזמן הקור מפני טבילותיו:

כבר ידעת שעיקר העבור הוא להשואת שנת חמה עם לבנה אלא שדבר זה דרך כלל כבר הוא יוצא לנו בעבור חשבון גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט אלא שכשהיו מקדשין על פי הראייה ולא היו סומכין על סוד העבור היו מעברין גם כן את השנים על פי אומד דעתם ומשגיחין בכל שנה ושנה אם צריכה עבור לפי פרטי המקרים והרבה סבות היו מעברין עליהם מפני הדרכים שנתקלקלו בימי הגשמים ואירע הדבר שנתאחר תקונם אם לרדת הגשמים אם לשאר סבות ועולי רגלים משתבשין בדרכים ומפני הגשרים שנהרסו והנהרות מפסיקין ובאין לידי סכנה ולא נתקנו הגשרים וכן מפני תנורי פסחים שנמקו בחרף מפני הגשמים ואין להם מקום לצלות את פסחיהם ומפני בני הגולה שנעקרו ממקומם לעלות לרגל וסבות מזדמנות שנודע לנו שלא יגיעו לשם לזמן הפסח אבל אין מעברין מפני השלג ומפני הצנה שאין אדם נמנע מלילך בסיבתם ואף אם ימנעו מקצתם העולה יעלה והחדל יחדל וכן לא מפני גליות שלא נעקרו ממקומם:

גמרא וכשמת אומרים עליו כעין זה בברכות דף ו ע"ב וברבינו יונה שם:

תוספות ד"ה בת קול וכו' לכך קורין אותו ב"ק עיין תוי"ט פרק ט"ז משנה ו דיבמות:

ד"ה רשב"ג וכו' וי"ל דלשון תורה לחוד עיין תענית דף כט ע"א ברש"י ותוספות שם:

מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לָעֲלִיָּה, הִשְׁכִּים וּמָצָא שְׁמוֹנָה, אָמַר: מִי הוּא שֶׁעָלָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, יֵרֵד. הקשה הר"ן ז"ל והלא הנשיא בעצמו הזמינם ואם כן הוא יודע מי זה שעלה שלא ברשות? ונראה לי בס"ד דאותו הפעם הנשיא עשה שליח לאב בית דין בדבר זה שהוא יזמינם בשליחותן ולכך רבן גמליאל לא ידע מי הוא זה שעלה שלא ברשות וכן מורה לשון הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לָעֲלִיָּה, דמשמע מצוה לאחר בדבר זה שהוא יזמין את השבעה.

שֵׁב בְּנִי, שֵׁב נראה לי בס"ד כפל לשונו לומר שב עתה ושב בפעם אחרת בעיבור שנה אחרת כי רבן גמליאל הרגיש שהוא עלה ברשות בודאי. ומה שאמר ' אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת ' משום דלא לכסיף אותו שעלה שלא ברשות. ומה שאמר לו ' רְאוּיוֹת כָּל הַשָּׁנִים כֻּלָּן לְהִתְעַבֵּר עַל יָדְךָ ' נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבועות ט.) שאמר הקדוש ברוך הוא ללבנה צדיקים יקראו על שמך יעקב הקטן דוד הקטן שמואל הקטן עיין שם. נמצא שמואל הקטן נקרא על שם הלבנה שהיה בחינתה ולכן אמר לו כל עיבור השנה שהוא בסוד הלבנה ראוי שיהיה על ידך.

עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי, אֶלָּא לִלְמֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הֻצְרַכְתִּי. הנה הרב המפרש בספר חסידים (סימן כב) כתב אם נעשה דבר שלא כהוגן ולא נודע מי שעשה יאמר סתם 'אני הוא שחטאתי' אף על פי שלא חטא אבל לא יאמר 'אני הוא שעשיתי דבר זה' שאם כן יאמר שקר ועל ידי שיאמר 'אני הוא שחטאתי' יש במשמע האי דבר שלא כהוגן שנעשה ומכח זה החוטא לא יבוש עיין שם. והקשה עליו הגאון חיד"א ז"ל במראית העין דהרי מפורש בסוגיין דשמואל הקטן אמר 'אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת' וקאמר הש"ס דאינש אחרינא הוה ומחמת כסופא היא דעבד וזה הפך דבריו שכתב שלא יאמר אני עשיתי דבר זה דמשקר. ונראה לי בס"ד דאין מזה קושיא על המפרש הנזכר דיש לומר מה שאמר 'עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת' אין הכונה שהוציא מפיו דברים אלו ממש כמו שהן אלא אמר דברים דמשמע מנייהו כך ולעולם יש לפרשם באופן שאינו משקר. ועוד נראה לי בס"ד אפילו אם נאמר שהוציא דברים אלו מפיו ממש לא היה משקר בזה כי הוא לא אמר 'אני הוא שעליתי היום' אלא אמר 'אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי' בסתם ובלבו כיון על עליה אחרת שעלה לאותו מקום בזמן שלא היה ועד של עיבור השנה שעלה שם שלא ברשות אלא מאיליו ומעצמו עלה ובזה יבא נכון סיום דבריו שסיים ואמר 'וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי אֶלָּא לִלְמֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה עָלִיתִי' כלומר הלכה למעשה מקבוץ חכמים שהיו אסופים שם לשנות הלכות דעלמא דאינו אומר הלכה למעשה בעיבור השנים אלא אמר הלכה למעשה בסתם שהיו החכמים יושבים שם ומורין הלכה למעשה באיסור והיתר וכיוצא ומה שאסר המפרש משום דמשקר היינו באומר אני עשיתי דבר זה ובזה נמצא משקר בודאי דמזכיר החטא בפירוש והוא לא חטא ופשוט.

אַתָּה הוּא שֶׁצִּעַרְתָּ לְאַבָּא עיין מהרש"א מה שהקשה על פירוש רש"י ז"ל. ונראה לי בס"ד דאין כאן קושיא כלל דודאי ליכא הוכחה על רבי חייא שלא אכל שום ממה שיצאו כולם דאפשר לתלות ולומר שהיוצאים אחריו עשו כן לכבודו כדי שלא יתבייש ביציאתו לבדו.

וּשְׁכַנְיָה בֶּן יְחִיאֵל מֵהֵיכָא גָּמַר לָהּ? מִיהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב "וַיֹּאמֶר הֳ' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: קֻם לָךְ, לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ, חָטָא יִשְׂרָאֵל" (יהושע ז, י). מקשים הכא לא שייך טעם של ביוש? ונראה לי בס"ד כי השם יתברך לא רצה לגלות ליהושע כדי שלא יתבייש עכן בתחילת דינא שאם היה הדבר הזה גלוי ליהושע מפי הגבורה אז כשהיה מביאו לדון אותו היה אומר לו 'הוגד לי מאת ה' שאתה גנבת וחטאת' ואז היה מתבייש מאד שלא היה לו מה להשיב להציל עצמו לפי שעה אך עתה שלא גילה ליהושע ונודע עכן על פי הגורל היה פתחון פה לעכן להציל עצמו בטענה זו דאין סמיכה בגורל ולא נתמלא בושה בתחילת דינו מיהושע וכל ישראל שהיו עומדים שם עד שאחר כך בא עמו יהושע בדברי פיוס באומרו בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורל ואז בהדרגות הודה מעצמו ולא בוש כל כך מה שאין כן אם היה נגלה הדבר על פי הגבורה לא היה לו פתחון פה לדבר ולא היו צריכים להודאתו ונמצא שהקדוש ברוך הוא לא רצה להגיד כדי שלא יהיה בושה גדולה לעכן אף על פי שבאמת הוא חייב מיתה שהוא הגנב. ומה שאמר ואי בעית אימא ממשה שאמר לו הקדוש ברוך הוא עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם (שמות טז, כח) שכללו עמהם ולא אמר לו 'עד אנה מאנו' כדי שלא יבושו אותם שלא יצאו ללקוט מן משה רבינו ע"ה כי כל אחד ואחד מישראל יבוש ממשה רבינו ע"ה שיאמר יתכן יחשוב משה רבינו ע"ה שאני יצאתי ללקוט ואני בכלל אותם שאמר לו 'עד אנה מאנו' לכן עתה אמר לו 'עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם' שכלל משה רבינו ע"ה עמהם אז לא יבושו ישראל מן משה רבינו ע"ה שמא יחשוב עליהם שכולם יצאו ללקוט כי יאמר הנה הוא יודע בעצמו שלא יצא ללקוט ועם כל זה אמר לו 'עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם' אם כן גם אני לא יחשדני משה רבינו ע"ה שיצאתי ללקוט אלא נכללתי בכלל כמו שהוא עצמו נכלל בכלל.

מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת־קוֹל נראה לי בס"ד נקראת בת־קול לפי שהדיבור הזה היה נמשך ויוצא ממדת המלכות שנחשבת בת למדת התפארת הנקרא קול על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג.) וַתְּהִי לוֹ לְבַת (אסתר ב, ז) אל תקרי לְבַת אלא לְבַיִת.

יֵשׁ כָּאן אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ. מקשים והלא כתיב וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד, י) ואיתא בשולחן ערוך (יורה דעה רמב, לו) דאם אמר אדם לחבירו איני שומע לך אם תהיה כמשה מנדין אותו, ופירש הט"ז משום דכתיב וְלֹא קָם נָבִיא וכו'? ונראה לי דכאן לא איירי על נבואה אלא על רוח הקודש שאינו שומע קול מדבר אליו כמו ששומע הנביא אלא דברים הנסתרים יצטיירו לפניו כמו שהן באין אומר ואין דברים אשר יגיעו לאזניו כלל אלא הוא רואה בעיניו וכן יוציא דברים מפיו כאלו שמען מפי הגבורה והוא לא שמע כלום אלא יוצאין דברי אמת הנסתרים מאליהן וכמו ענין שאמרו בגמרא דקידושין (קידושין עב.) שבעת פטירתו של רבינו הקדוש נזרקה בפיו דאמר הומינא איכא בבבל כולה דעמונאי היא מסגריא איכא בבבל כולה דממזראי היא בירקא איכא בבבל שני אחים יש שמחלפים נשותיהן זה לזה אקרא דאגמא איכא בבבל אדה בר אהבה יש בה היום יושב בחיקו של אברהם אבינו היום נולד רב יהודה בבבל. וכן כיוצא בזה איכא בתלמודא במקום אחר ועל רוח הקודש זו קאמר הכא שגם בזה יש כמה מדרגות ונתנו עיניהם בהלל הזקן שהיה עניו מאד כמשה רבינו ע"ה בדורו ולכן גם הוא חי ק"ך שנה.

נָתְנוּ חֲכָמִים אֶת עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן וּכְשֶׁמֵּת, אָמְרוּ עָלָיו: "הֵי חָסִיד, הֵי עָנָו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא". נראה לי בס"ד דידוע דהנפש כלולה מן נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] וכן הרוח וכן הנשמה וכן השאר נמצא הנפש היא חמשה חלקים וגם בגוף יש חמשה חושים וכתב בקהילת יעקב ז"ל חוש הריאות כנגד היחידה שהיא בחינת קוץ של יו"ד דשם הוי־ה וחוש הטעם כנגד חיה שהוא סוד יו"ד דשם הוי־ה וחוש הריח כנגד נשמה שהיא סוד ה"א ראשונה וחוש המישוש כנגד רוח שהוא סוד וא"ו וחוש השמע כנגד נפש שהוא סוד ה"א אחרונה נמצא באדם יש חמשה בחינות בנפשיות וכנגדן חמשה בגופניות ובצדיק אלו ואלו הם קדושים וטהורים ולכן כנגד חמשה של הנפש אומרים הֵי חָסִיד כי הֵ"י מספרה חמשה וכנגד חמשה של הגוף אומרים הֵי עָנָו. ובזה פרשתי בס"ד רמז המשנה באבות (משנה אבות ה, כג) בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא, כי הצדיק נקרא 'בֶּן הֵא הֵא' על דרך האמור שהוא שלם בחמשה נפשיים ובחמשה הגופניים שהם מספר הֵ"א הֵ"א והוא מנחם עצמו לסבול דוחק עולם הזה באומרו לְפוּם צַעֲרָא בעולם הזה אַגְרָא בעולם הבא. ואומרם תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא כלומר למד ממדתו של עזרא הסופר לעשות כמוהו כי אמרו רבותינו ז"ל ששמש הרבה את ברוך בן נריה וכל זמן שהיה ברוך בן נריה קיים בבבל לא הניחו עזרא ועלה לארץ ישראל. וכן הלל הפליא לעשות בשמושו ששמש את שמעיה ואבטליון בימי עניותו עד שסיכן עצמו לעלות על הגג ולשמוע דרך הארובה תורה משמעיה ואבטליון ומצאו עליו שלג הרבה (יומא לה:). ולכן בעת שמלך והיה נשיא הפליגו בשבחו חכמי דורו ואמרו יש כאן בבלי אחד ששמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון וכן הוא אמר להם לבני בתירא (פסחים סו.) מי גרם לכם שאעלה מבבל ואמלוך עליכם? עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון! ולכן נקרא תלמידו של עזרא אשר הוא הפליא לעשות בשמושו של גדול הדור ברוך בן נריה שהניח עליית ארץ ישראל ונשאר בבבל בעבור זה.