מסכת חולין דף ע״ה עמוד ב׳

טעון שחיטה להתירו באכילה דבשחיטת אמו טרפה אינו ניתר דא"כ הוה ליה כאחד מאיבריה:

וחייב בזרוע והלחיים והקבה דזובחי הזבח קרינא ביה:

ואם מת בלא שחיטה:

טהור מלטמא דשחיטת אמו מטהרתו:

כר"מ קס"ד לרבנן לא מהניא ליה שחיטה דידיה כלל דהא שוחט ועומד הוא:

כבר מצאו מת במעי אמו קאמר וכולה ר"מ אמרה דמודה ר"מ בבן ט' מת דשחיטת אמו מתירתו וזה שאמו טרפה היא מתירתו מיהא מידי נבלה כאחד מאיבריה:

אלא לדידך דלא מהדרת לי כבר מצאו קאמינא קשיא:

ד' סימנים וכולה כרבנן ומודו רבנן דאם בא לשוחטו שוחט ומועיל לו ולא אמר שחוט ועומד הוא:

ולטיעמיך הא דתני רבי חייא כו' תימה כיון דשמיע ליה ברייתא לימא ברייתא:

בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה מה שפירש בקונטרס דהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו ובהמה בחד סימן לא מתכשרה וגם פירש דהאי בתרא לא מצטרף לקמא שאין לך שהייה גדולה יותר מזו וגם פירש דלרב משרשיא לית ליה הא דאמרינן לעיל ד' סימנים אכשר ביה רחמנא והכל מגומגם דאפילו היתה הבהמה ניתרת בסימן אחד אין להכשיר דחשיב כל סימן וסימן כחציו שחוט ואין רוב סימן שיהא ראוי לשחיטה ואפילו לא היתה השהייה פוסלת בשחיטה אין שייך להתיר כיון דחצי הגוף של ולד הבא מכח אמו לא נשחט כלל ואפילו מ"ד לעיל ד' סימנין אכשר ביה רחמנא מודה הכא דהתם שחיטת טרפה לא הויא שחיטה אבל כאן הוי כאילו נשחט חציו ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין (לעיל חולין דף סט.) גבי מהו לחוש לזרעו של עובר דמשמע דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה דהתם הסימנין כשחוטין ושוב אינן בני שחיטה להתיר כלום ולפירוש הקונטרס כולה ההיא סוגיא דלא כוותיה וזה דוחק:

דנפל דובא עליה כו' זיל שחטיה אע"ג דסבר כרבנן לא אסר משום דרוסת הזאב דדוקא בשחיטה גזרו דמיפרסמא אבל טרפות דידיה לא מיפרסמא כל כך ובקונטרס פירש נמי ולא היה עוד יכול לחיות ואפילו הכי שרי וכן נראה דלא על חנם השמיענו דנפל דובא עליה:

והא אמר רבין אמר רבי חנינא הלכה כר"ש שזורי לא מייתי לה אלא משום ולא עוד דאי לאו הכי מאי אלימא דרבין מדזעירי:

אנא כי האי סבירא לי וכן קי"ל דפסיק כאן הלכה למעשה ואהאי סמכינן להדליק בשבת בכל שמנים אע"ג דר"ש שזורי קאמר בפ' במה מדליקין (שבת דף כו.) בעיטרן ובנפט דוקא דאי אף בעיטרן קאמר היינו ת"ק:

אף בחול שואלו ואוכלו על פיו בירושל' מפרש שאימת דימוע על ע"ה דכיון שהופרש חמור בעיניו יותר כשחוזר ומתערב ובטעמא דת"ק דלא שרי אלא בשבת פליגי בירושלמי חד אמר מפני כבוד שבת וחד אמר מפני שאימת שבת עליו והוא אומר אמת ופריך אי אימת שבת עליו הא דתניא מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ואי אומר אמת אמאי לא יאכל מפני שאין שבת עליו באימה ולמ"ד מפני כבוד שבת ל"ל שואלו ע"י עילה (עולה) ועוד פריך תנינא שואלו בחול לא יאכל בשבת ולמאן דאמר מפני כבוד שבת אמאי לא יאכל בשבת וקאמר לא אמרו אלא בשוגג אבל במזיד אסור דתנינא ושכח לעשרו:

מתקיף ליה רבא טעון שחיטה כמאן כר' מאיר קשיא לי והא רבא בעצמו הוא דאמר לעיל בסמוך אף לדברי המתיר מותר ד' סימנים אית ליה להאי, ויש לומר דרבה גרס הכא ולא גריס רבא, אלא שבכל הספרים מצאתי כאן וכאן רבא, ע"כ נ"ל דרבא לישנא דטעון שחיטה הוא דקא קשיא ליה, דאי להתירו באכילה בשחיטת עצמו ואף על פי (שהתנו) [שאהנו] לו סימני האם כשנמצאת כשירה, הוה ליה למימר מותר בשחיטת עצמו כדרך שאמר רבא אף לדברי המתיר מותר, ורבי אמי נמי דאמר לדברי האוסר מותר, אבל לשון טעון משמע לעולם טעון הוא שחיטת עצמו כר' מאיר, ואהדר ליה אם כן תקשי לך נמי הא דתניא רבי חייא דאיהו נמי טעון קאמר, ואמר ליה רבא דטעון דר"ח לישנא דוקא הוא וכר' מאיר, ואי משום דאינו מטמא במשא דקאמר אם כבר מת קאמר, וא"ל אף לדידי לא קשיא דלא טעון ממש קאמינא כלומר שכל בן תשעה טעון שחיטה ואינו ניתר בשחיטת האם כרבי מאיר, אלא לומר שאין סימני האם מועילין בשנמצאת טריפה, וחדא דאית ביה תרתי אמינא, חדא ללמד שאין שחיטת האם מועילה לו אף על פי ששחיטה שאינה ראויה בעלמא שמה שחיטה, ועוד שסימני עצמו מועילין לו (ב)[ד]ארבעה סימנין אית ליה להאי, כן נ"ל.

וליטעמך הא דתני רבי חייא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וכו'. תימה מאחר שהיה יודע רב חסדא הא דתני רבי חייא, למה עשאה מימרא בפני עצמה ואמרה משמיה דנפשיה, הוה ליה לאתויי הא דתני רבי חייא ולמפסק כוותיה. ומסתברא דבהא דרבי חייא גר' השוחט את הבהמה, וכן היא בפירושו ר"ח ז"ל, והיינו דאיצטריך רב חסדא לאשמועינן הא דתני רבי חייא לאו בהמה מעלייתא קאמר אלא טריפה, ומשום הכי נקט לה כלישנא ממש דתני רבי חייא טעון שחיטה ואינו מטמא במשא כלישנא דרבי חייא, ובהא ניחא לי דהא דרבא דאוקמה לדתני רבי חייא כרבי מאיר, דאי גרס טריפה בדר' חייא, היאך אפשר להעמיד (דרבי) [כרבי] מאיר דאם כן למה ליה טריפה דנקט הוה ליה למימר השוחט את הבהמה כלישנא דמתניתין, ומאי רבותא דטריפה לר' מאיר. והא דתני ר' חייא טעון שחיטה, לומר דאין שחיטת אמו טריפה מתרת באכילה, דאף על גב דקיימא לן דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כדאיתא לקמן (חולין פה, א), וכסתמא דפרק אותו ואת בנו (חולין עח, א), אפילו הכי כיון דשחיטת האם לא מהני לגופה להתירא, לא תהני לעובר להתירו באכילה, ולפיכך תני טעון שחיטה לומר שאינו ניתר אלא בשחיטת עצמו כמ"ש.

אמר לדידי נמי לא קשיא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא והכי הילכתא, דהא רב חסדא ורבא ורבי אסי ורבי יוחנן כולהו הכי סבירא להו, ורבי אמי דאמר לדברי המתיר אסור לא קיימא לן כותיה ולא חיישינן לה כלל.

אמר רב משרשיא בן פקוע דאזל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה פירש רש״י ז״ל דהוה ליה כמי שאין לו סימן אחד [אלא] מצד אמו, והסימן (האחד) [האחר] אין שחיטה נוהגת בו והרי הוא כשחוט ועומד, ואין לך בהמה נתרת בסימן אחד, ואין סימן זה האחרון מצטרף לראשון שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד, ורב משרשיא לית ליה הא דמיתניא לעיל דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, והקשו עליו בתוספות דאין לשון פירושו מחוור דמה שכתב דאין בהמה ניתרת בסימן אחד, אינו מתיישב, דאפילו היתה ניתרת בסי' א' אין לו סימן א', דכל אחד מן הסימנין נחשבים כאלו מחציתן שחוטין ואין כאן רוב סימן שאינו שחוט שיהא ראוי לשחיטה, ואפילו לא היתה שהייה פוסלת בו כלל לא היה שייך להתיר בזה, לפי שחצי הגוף הרי הוא כבשר, וחציו מצד האם אינו שחוט כלל, ואין שחיטה שייכא ביה לפי שאין (לסימנין) [לו סימנין]. ואפילו מאן דאמר ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא, מודה בהא דלא אמרו אלא בטריפה לפי שאין סימני העובר נחשבין שחוטין כלל, כיון שנמצאת האם טריפה, אבל כאן הרי חצים נחשבים שחוטים לגמרי, ואם כן היאך תהא הבהמה ניתרת בסימנין שאנו רואין כאלו נשחטו כבר. ותדע דגבי עובר שהוציא ידו בריש פירקין (חולין סט, א) גבי בעיין דאיבעיא לן מהו לחוש לזרעו, משמע דאבר היוצא אין לו תקנה אפילו בשחיטת הבן פקוע, דכיון שהועילה לו שחיטת אמו להתיר את כולו חוץ מאותו אבר היוצא, שוב אין סימנין ראוין להתיר האבר היוצא, דכשחוטין ועומדין הן נחשבין, ולפי דברי רבינו שלמה ז״ל אתיא ההיא סוגיא, דלא כמאן דאמר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, ולדידי נמי קשיא דהא בברייתא תניא לפי שמצינו במעשר שני וביכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין יכול אף זה כן תלמוד לומר טריפה, ואמרינן מאי תלמודא ואמר רבה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לו היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לו היתר, אלמא כטרפה משוינן לה שאין לה היתר לעולם, ומשמע אפילו בשחיטה עצמו כיון שניתר חציו בשחיטת אמו, אלא הכא כפשטה מפרשינן לה בן פקועה דאזל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה דחצי סימנין נחשבין כשחוטין גמורין ושוב אינו ניתר לכולי עלמא בחצי סימניו.

אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה שמותר כלומר אפילו תנא קמא דר' שמעון ואף על פי שהפריס על גבי קרקע מאי טעמא כל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי, ועל ידי שיתמהו על קליטתו יזכר שהוא בן פקועה ולא אתו לאיחלופי, ואפילו רבנן דמצריכי שחיטה לבן פקועה שהפריס על גבי קרקע משום מראית הענין, הכא מודה דשרי בלא שחיטה.

מקצת ספרים יש שכתוב בהם איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר מאי טעמא כל תרי תמיהא מדכר דכירי לה אינשי. וכן היא בפירושי רבינו שלמה ז"ל והוא מפרש לה שאותו קלוט הוא בן פקועה ואמו היתה קלוטה, ומאן מודים נמי חכמים ור' שמעון שזורי, ומשמע לפי גירסא זו דדוקא בקלוט בן קלוט והוא בן פקועה שרו רבנן, הא בקלוט בן פקועה דליכא אלא חדא תמיהא לא שריא, ומיהו לענין פסק הלכה אפשר דכלישנא קמא עבדי דבדרבנן הולכין אחר המיקל. וצריך עיון לדברי הגאונים ז"ל שפוסקין לעולם כאיכא דאמרי, דשמא אף בזו אף על גב דשל סופרים היא נקטינן כאיכא דאמרי ולחומרא. אבל הר"ז ז"ל לא גריס איכא דאמרי אלא אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוט בן פקועה שהוא מותר, וכן נמצא במקצת הנוסחאות, ופירוש דהכל מודים דבקמייתא דאביי היינו ר' שמעון שזורי ורבנן ולענין קלוט בן פקועה עצמו שהפריס על גבי קרקע מותר, דכל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי, ואם הוא עצמו אינו בן פקועה אלא שהוא קלוט שנולד מקלוטה ואמו של קלוטה היתה בת פקועה הכל מודים בו שהוא מותר, כל תרי תמיהא דכירי לה אינשי, ומאן מודים רבי יוחנן דאמר הוא ובנו אסור הכא מודה דאפילו בנו מותר הואיל ואיכא תרי תמיהי, ואפילו לרבנן דאמרי בשהפריס על גבי קרקע שהוא טעון שחיטה ועוד שהוא עצמו אינו בן פקועה כיון דאיכא תריתמיהי שרי. ולדבריו ז"ל בבן פקועה ממש שהוא קלוט אפילו רבנן מודו דשרי. ובן בנה של פקועה, אף על פי שנולד כדרך הנולדים, אם הוא קלוט ואמו קלוטה ובת פקועה דאיכא תרי תמיהי, לכולי עלמא נמי שרי.

וההוא בן פקועה דהוה לאדא בר חבו דנפל עליה דובא פירש רש"י ז"ל שטרפו שלא היה יכול עוד לחיות, ואף על פי כן התירו לו רב אשי בשחיטה, לפי שעיקר מה שהצריכוהו חכמים שחיטה אינו אלא משום מראית העין דאיכא לאיחלופי בבהמה מעליא, אבל סימני טריפה אין אוסרין אותו כלל, שאין לחוש לסימני טריפה משום מראית העין, שאין הרואה אותו יודע שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו, וכן נראה עיקר, מדאיצטריך למימר דנפל עליה דובא ואם לא נתכוין בעל הגמרא להשמיענו בזה אלא חלוקתן לענין שחיטה, כלומר אם הלכה כרבי שמעון שזורי אוכ רבנן, למה הוצרך לומר דנפל עליה דובא, מאי נפקא מינה. ולענין הלכות שחיטה, גם כן נראה דאינו שייך, דאפילו החליד או דרס מותר כענין שאמרו לענין טריפה כך אמרו לענין דרס והחליד שאין הרואה יודע שדרס או שהחליד, והבא לימלך מלמדין אותו וצריך עיון. ולענין חלבו, הורה הרב אלפסי ז"ל שהוא אסור, מכיון שהפריס על גבי קרקע, משום דמיחלף בחלב אחר, וכן כתב בהלכות גדולות הפריס על גבי קרקע בעי שחיטה ונקורי בשרא, והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל כתב בקלוט בן פקועה מכיון שהוא מותר בלא שחיטה חלבו נמי מותר (ד)משום דמדכר דכירי ליה אינשי.

שחט את הבהמה ויצא ממנה בן תשעה חי אע"פ שאינו טעון שחיטה מן הדין חייב הוא במתנות ר"ל זרוע לחיים וקיבה ואם מת בלא שחיטה טהור מלטמא כנבלה ששחיטת אמו מטהרתו וכן הדין אף בשוחט את הטרפה ולא עוד אלא שיש גורסין בה השוחט את הטרפה ר"ל שהם גורסים אמר רב חסדא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא אלא שיש להקשות בה היאך הקשה לו רבא טעון שחיטה כמאן כר' מאיר כלומר דלרבנן לא מהני ליה שחיטה דכשחוט ועומד הוא וכמו שאמרו למעלה השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר מתיר לדברי המתיר אוסר והלא רבא הוא דאמר אף לדברי (האוסר) [המתיר] מתיר ומשום דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא אלא שהעקר לגרוס בה תחלה השוחט את הבהמה וכן בר' חייא והיינו דאקשי טעון שחיטה כמאן כר' מאיר כו' ואמר ליה ולטעמיך הא דתני ר' חייא כו' והשיבו הא לא קשיא דאפשר דר' חייא הלה אליבא דר' מאיר תני לה והא דאמר שאם מת טהור מלטמא במשא בשמצאו מת אבל לא במצאו חי אלא לדידך אי הכי קאמרת הוה לך לפרושי ותירץ לדידי נמי לא קשיא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא כלומר שאם בא לשחטו שחיטה היא אף לרבנן והוא הדין לטרפה ולא עוד אלא שאף הגורסים בה הבהמה קצתם מפרשים דכי אסקה מיהא הכי קאמר ארבעה סימנין וכו' ובטרפה קאמינא ואליבא דרבנן ולטעמא דידך דאף לדברי המתיר מותר ולמדת שלענין פסק מיהא הן בשל רב חסדא הן בשל ר' חייא אף בשל טרפה כן וברוב ספרים גורסים כן בשניהם ר"ל השוחט את הטרפה ולענין הקושיא הם מתרצים דהא דאמר רבא ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא בתר דשמעה מרב חסדא אמרה:

כבר ביארנו על בן תשעה שיצא חי והפריס על גבי קרקע ר"ל שהילך בפרסות על גבי קרקע שטעון שחיטה מדברי סופרים היה בן פקועה זה קלוט הואיל ויש בו איזה דבר מחדש מותר בלא שחיטה אף מדברי סופרים והוא הדין שחלבו מותר שזו תלויה בזו לשטתנו כמו שכתבנו כל כיוצא בזה אין אדם טועה בו שמתוך חדושו מדברים עליו ושומעים כל הנאמר עליו ואין טועין בו באחר וזהו שאמרו אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה כלומר אע"ג דהפריס על גבי קרקע דשארי מאי טעמא כל מילתא דתמיהא מידכר דכירי אינשי ומ"מ יש ספרים שגורסים אחריה איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה דשארי מאי טעמא כל תרי תימהי מידכר דכירי אינשי ולפי לשון זה דוקא שהוא קלוט ואמו היתה קלוטה ושהוא עם כל זה בן פקועה דאיכא תרי תימהי קלוט ובן קלוטה דאלו כשהוא בן פקועה לאו תימהא חשיב לה ומתוך כך יש פוסקים כלשון זה האחרון ואין מתירין בקלוט בן פקועה אחר שהפריס אא"כ הוא בן פקועה קלוט ובן קלוטה אלא דמסתברא דהילכתא כלישנא קמא דהואיל ואף בלאו שום תימהא אינה אלא מפני מראית העין בחדא תימהא שרי:

ומגדולי הראשונים אין גורסין בה איכא דאמרי אלא ואמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר ואינו חוזר על הראשונה שכלם מודים בראשון ר"ל שאם בן פקועה זה קלוט מותר דכל מילתא דתמיהא דכירי לה אינשי ואין על זו לשון אחר כלל והכל מודים שבזו פירושו דרבנן מודו בה לר' שמעון בן שזורי והלשון האחר הוא חוזר לר' שמעון בן שזורי שנחלקו לדעתו זעירי ור' יוחנן שזעירי אמר עליו שהתיר בבנו של פקועה ובבן בנו עד סוף כל הדורות ור' יוחנן אמר עליו שלא התיר אלא בו אבל בבנו אסור ואמר אביי שהכל מודים לדעתו ר"ל אף ר' יוחנן שאם היתה הזקנה בן פקועה ובתה קלוטה ובן הבת קלוט שמותר לדעת בן שזורי הואיל ואיכא תרי תימהי שהוא קלוט ואמו קלוטה ואע"פ שלדעת זה לא היה לו לאמרה אלא לאחר אותו המחלוקת הואיל והזכיר את הראשונה לאביי סמכה לו ואין מוקדם ומאוחר ולא עוד אלא שהם פוסקים בה שאף רבנן הודו בה אלא שזו ודאי אינה נראית לי כלל לאסור את הזקנה ובתה ולהתיר בן הבת אלא ודאי עיקר הדברים כנוסח ראשון וכן גורסין בה גדולי הרבנים וגדולי המפרשים אלא שגדולי המפרשים פוסקים ללישנא בתרא להצריך בו שנים דברים מחדשים אף כשהוא עצמו בן פקועה ומ"מ נראה כדעת ראשון הואיל ואין בו איסור אלא ממראית העין ולא עוד אלא שקצת מפרשים פוסקים כר' שמעון בן שזורי כזעירי בשם ר' חנינא ואף גדולי ספרד שמענו מזמנים קדומים שעשו בה מעשה בכנופיא דרך חדוש אלא שאין ראוי לפסוק כיחיד במקום רבים וכל שכן במקום שהטעות מצויה:

כבר ביארנו שבן פקועה הבא על בהמה מעליתא לדברי האומר חוששין לזרע האב הולד אין לו תקנה אפי' לדעת שארבעה סימנין התירה בו תורה מפני שחציין של סימנין נידונין כשחוטין והוא שאמרו אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעליתא הולד אין לו תקנה ובאמת שגדולי הרבנים פירשו הטעם דהוה ליה כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו והאחר כשחוט שהרי אין שחיטה נוהגת בו ואין לך בהמה ניתרת בסימן אחד ואין השני מצטרף לראשון שהרי הראשון נשחט משנולד ואין לך שהייה גדולה מזו ופירשו בה שרב משרשיא אינו סובר זו שאמרו ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא שאלו כן הרי הוא בר שחיטה ומ"מ בתוספות מתמיהים עליהם שבהמה זו אף סימן אחד אין לה שלא אמרו ארבעה סימנין אית ליה אלא בשלא הועילוהו סימני האם כגון שוחט את הטרפה ובדומה לזה שאין סימני העובר נחשבים כשחוטים הואיל ונמצא האם טרפה אבל כל שהוא ניתר בשחיטת אמו הרי חצי סימניו נחשבים כשחוטים לגמרי והיאך היא ניתרת בסימנין שאנו רואים אותם כשחוטים אלא ודאי רב משרשיא אף לדעת שכתבנו ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא אמרה וראיה לדבר מה ששאלו למעלה בעובר שהוציא את ידו מהו לגמע חלבו משמע דאבר היוצא אין לו תקנה לעולם וכן אמרו למעלה לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתם וחזרו למקומם מותרין יכול אף אבר היוצא כן ת"ל ובשר בשדה טרפה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לה היתר כלומר אף בשחיטת עצמו הואיל וניתר חציו בשחיטת אמו ואלו לדבריהם כל אלו באות שלא כהלכה ושלא כדעת האומר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא נאמרה מפני שחציין של סימנין כשחוטים כמו שכתבנו ואינו ניתר בחצי סימניה ובן פקועה הבא על בת פקועה הולד אינו טעון שחיטה מן הדין ויש אומרים כן עד סוף כל הדורות כל זמן שיהו המולידים פטורים מצד שניהם:

הואיל ואין בן פקועה טעון שחיטה מן הדין אלא מדברי סופרים אם נמצאת טרפה מותר הן בדריסה הן בשאר טרפויות שאינו אלא כבשר בעלמא והרבה גאונים אומרים כן אף בשהא או דרס או בנמצאת סכין פגומה ואף גדולי הדור נסכמים עמהם ולא יראה לי כן שכל שהוא בעצמה של שחיטה מתנבל הוא בה אלא שהם אומרים שנתנבלה בשחיטה מותרת שהנבול בשחיטה כטרפות הוא ואין בו משום מראית העין ומותר הא אם מתה מאליה ודאי אסורה שלא אמרו בה אלא שטהורה מטומאת נבלה ומ"מ יש חולקים לאסור אף בטרפות וכשאנו משיבין עליהם ממה שנאמר כאן באדא בר חבו דהוה ליה בן פקועה ונפל דובא עליה ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה הם מפרשים בה זיל שחטיה ובדקיה או שמא בהמה גסה היתה ואין לזאב בה דריסה כמו שהתבאר ואין הדברים נראין שאם כן לא היתה ההוראה בכאן אלא להטעינו שחיטה ואם כן מה הוצרך להזכיר לנו דנפל עליה דובא לימא ההוא בן פקועה דהוה בן פלוני ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה אלא ודאי עקר אשמעתיה משום דרוסה הוא ואע"ג דמ"מ ראיה אין כאן דשמא מעשה שהיה כך היה מ"מ הדברים נראין אלא שבחיבורי רבותינו שבצרפת מצריכים בה שיהא הטרפות דבר שאינו נראה לכל שאם כן חוששין למראית העין וכתחלתו כך סופו ויפה אמרו ולהם שומעין:

כבר התבאר בפרק שני שהבריא שאמר כתבו גט לאשתי כותבין אבל אין נותנין עד שיאמר להם תנו אבל המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא למדברות או המסוכן שקפץ עליו החולי שלשה ימים הואיל ואמר כתבו כותבין ונותנין מתוך שהוא בהול אינו זכור לומר תנו אלא שכך הוא בדעתו ועיקר הדבר במסכת גיטין:

כבר ידעת על תבואה של עם הארץ שהיא דמאי וצריך להפריש ממנה תרומת מעשר כמו שביארנו בפרק ראשון לקח פירות מעם הארץ ושכח לעשרן ונכנסה שבת שואלו ואם אמר לו מעושרין הן אוכל על פיו בשבת שאימת שבת על עם הארץ ואינו סומך עליו בחול ראינוהו לעם הארץ שעשר מפירות הדמאי כדי להפיס דעת הלוקחים וראינו תרומת מעשרו שחזרה למקומה ואמר חזרתי והפרשתיה אפי' בחול סומך עליו שאימת דמוע עליהן כך כתבוה מגדולי המחברים ויראה מדבריהם שדמוע כיוצא בזה די לו בהפרשה אחרת שלא בהעלאת אחד ומאה (ומ"מ אפשר לפרשם בהעלאת ומאה) ומ"מ אפשר לפרשם בהעלאת אחד ומאה ויש שפירשו דבר זה שאם עשר הלוקח ונפלה למקומה ואין מאה להעלותה הואיל ואין כאן תקון שואלו ואם אמר לו שכבר עשרן אוכל על פיו אפי' בחול:

מה שאמרנו בזה שנפלה למקומה הוא על דעת האומר שתרומת דמאי במקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת ומ"מ הלכה שאף שלא במקומה מדמעת:

בתוס' בד"ה אף בחול שואלו כו' ואי אומר אמת אמאי לא יאכל מפני שאין שבת עליו בחימה כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה אמאי לא יאכל מאחר שאימת שבת עליו כו' עכ"ל ואין זה נכון להגיה כל הספרים בתוס' דהכא ופ' הקומץ ובפי' הר"ש במס' דמאי פ"ד אבל יש לקיים כל הספרים והוא תירוץ לקושייתו כמו בשאר הקושיות בזה אשר שם דמשנינן ליה וה"פ דאע"ג דביום השבת אנו אומרים דמאימת שבת אומר אמת מאחר שעבר השבת יש לנו לומר שזה האיש לא היה שבת עליו באימה ולא אמר אמת כיון דאפשר בתיקון לעשר אז במ"ש וכה"ג אמרינן דשואלו בחול לא יאכל בשבת למ"ד מפני כבוד שבת דלא אמרו אלא בשוגג כו' והיינו דמקודם שבת היה אפשר לתקן ולא תיקן הוה מזיד ודו"ק:

בגמ' וכן היה ר"ש שזורי מתיר בבנו ובן בנו וכו' בספר המאור מפרש בנו ובן בנו של פקועה וגם כתב שבנו ובן בנו לאו דוקא אלא ר"ל בתו ובת בתו ע"ש:

בתוס' ד"ה בן פקועה הבא על בהמה וכו' ואפילו לא היתה השהייה פוסלת וכו' כיון דחצי הגוף וכו' לא נשחט. ר"ל דלא שייך צירוף אלא כשהתחיל לשחוט ושהה ואחר כך חזר וגמר אבל כאן איתו חצי הגוף של ולד הבא מכח אמו לא נשחט מעולם אפילו התחלת שחיטה ולכך אפילו לא היתה השהייה פוסלת אלא מצטרפת השחיטה אפילו הכי לא היה שייך הכא להתיר:

בא"ד ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין וכו' ר"ל אותו מ"ד דאמר לעיל ד' סימנין אכשר ביה רחמנא הודה לסוגיא דריש פרקין ובו' דמשמע דאבר היוצא אין לו תקנה בשחיטה משום דהתם הוי כאילו כבר נשחט כו':

ד"ה דנפל עליה דובא וכו' בקונטרס פי' נמי כו' ר"ל דלהכי פרש"י דלא היה יכול להיות לאשמועינן דבבהמה אחרת היתה נטרפת מחמת אותה הדריסה אלא משום שהיה בן פקועה לא אסיר לה אע"ג דסבר כרבנן דצריך שחיטה בהפריס על גבי קרקע:

בא"ד וכן נראה דלא על חנם השמיענו דנפל דובא עליה ר"ל דאי לא אתא לאשמועינן אלא הא דאצרכיה שחיטה הכי הל"ל הוה ליה בן פקועה אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל שחטיה ולמה ליה לגמרא להזכיר דנפל עליה דובא:

ד"ה אף בחול וכו' דכיון שהופרש חמור בעיניו יותר וכו' פי' משום דאינהו נמי תרומה חמירא בעיניהם וכיון שהופרש הוי ליה תרומת מעשר מפני שאימת שבת עליו פי' רבינו שמשון וכן בתוס' בגיטין מפני שחשבת קובעת למעשר והרמב"ם מפרש שם מפני שבשבת מורא שבת עליו לעשות שום עבירה ע"ש:

בא"ד ואי אימת שבת עליו וכו' ואי אומר אמת אמאי לא יאכל מפני אחר שאין אימת שבת עליו כצ"ל ר"ל דדוקא בשבת שאי אפשר לתקן אין אנו סומכין על זה שמפני אימת שבת הוא אומר אמת אבל לאחר השבת שאפשר לתקן אין אנו סומכין ע"ז מפני שכבר אפשר שנמצא אחד מן העמי הארץ שאין לו אימת שבת ואינו אומר אמת ולכך כיון דאפשר לתקן לא יאכל במוצאי שבת עד שיתקן:

בא"ד ולמ"ד מפני כבוד שבת למה לי שואל ע"י עילה עולה כצ"ל ופי' שהמקשה פריך כיון דמפני כבוד השבת הוא מתיר לאכול בלי שום תיקון א"כ לישרי בלא שאלה כלל ומשני שלא התירו מפני כבוד השבת כסומא בארובה מבלי שום טעם שאנו יכולין לתלות בו להתיר אלא ע"י שאלה דוקא שבאין עליו בעילה ושואלין וחוקרין אותו באולי יהא נשמע וניכר מתוך דבריו שלא תקנו ואם הוא עומד בדבורו ואומר בבירור דברים שתיקנו אז סומכין על דבריו ועולה לה אותו תיקון של ע"ה לאוכלה בשבת מפני כבוד השבת ולא באופן אחר ודו"ק כן נ"ל: