מסכת חולין דף ע״ג עמוד ב׳

בשלמא לריש לקיש דאמר באיברין נמי פליגי הא אע"ג דר' מאיר קאמר לה לא תקשה ולדבריהם דרבנן דמטהרי בעוברין ובאברין קאמר להו דאע"פ שאתם מטהרין באבר בהמה היה לכם לטמא באבר העובר שאינו גופה:

אלא לר' יוחנן דאמר דברי הכל אבר המדולדל טמא היכי תני ואת האבר המדולדל:

אלא אי אתמר כו' והך מתני' דקאמר ר"מ לא אם טהרה כו' לריש לקיש כדשנינן לדבריהם דרבנן קאמר להו:

אין שחיטה עושה ניפול וטהור מלטמא אע"פ שאסורה באכיל':

מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר"מ דנותן חילוק בין אבר בהמה לאבר העובר:

הכל מודים ר"מ ורבנן:

שמיתה עושה ניפול אבר המדולדל בבהמה ומתה המיתה מפלת אותו ואינו טמא כאבר מן הנבלה אלא כאבר מן החי והפרש יש ביניהם דאמרינן בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) אבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור דאין מטמא אלא כשהוא אבר שלם בשר גידים ועצמות אבל נבלה כזית ממנה טמא אב הטומאה:

מיפלג פליגי ר"מ ורבנן בשחיטה:

מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר' מאיר קצת קשה דשאני אבר בהמה דמדאורייתא שרי אף באכילה כדאמרינן לקמן (חולין דף עד.) דאין להם אלא מצות פרוש וי"ל דמ"מ בעי דכמו שגזרו עליו חכמים איסור אכילה טומאה נמי היה להו ליגזור:

שחיטה תנינא תימה דאדפריך תנינא טפי הוה ליה לאקשויי מינה לריש לקיש:

הוכשרו בדמיה אין לדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר אלמא לא חשיב כניפול דמזה לא הוה משני מידי אלא מדבעי הכשר לקבל טומאת אוכלין קא דייק כדפירש בקונטרס אלמא אין בו טומאת אבר מן החי והיינו טעמא דדם בהמה מועיל להכשיר האבר אפי' הוי כניפול משום דאמר דבהמה נעשית יד לאבר וא"ת וכיון דמדאורייתא האבר מותר באכילה לרבי יוחנן כדאמרינן בסמוך ל"ל הכשר מדם בהמה דר' יוחנן גופיה אית ליה בפירקין (לקמן חולין דף עד:) דר"מ סבר כר' שמעון דשחיטה מכשרת ור' שמעון נמי דקאמר לא הוכשרו מפרש רב אשי בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח.) דטעמא דר"ש משום דדם לא מכשיר דשחיטה מכשרה ולא דם ושחיטה נמי לא מכשרה הואיל ואינה מתרת באכילה ואמאי והרי מתרת באכילה מן התורה וי"ל דמשום דמדאורייתא לא מכשרת שחיטה אפי' לר"ש כדאמר לעיל בפ' השוחט (חולין דף לו:) עשאוהו כהכשר מים מדרבנן וכיון שאבר אסור מדרבנן לא מהניא ליה הכשר שחיטה דלא הויא נמי אלא מדרבנן וא"ת להנהו דמוקמי פלוגתייהו בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכז:) דר"מ ור"ש בבהמה נעשית יד לאבר או באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו דלרבי שמעון אין נעשית יד מנא להו דכיון דאיכא למימר דטעמא דרבי שמעון משום דדם לא מכשר ואמאי פליגי ארב אשי וי"ל דדייקי לישנא דרבי שמעון דאמר לא הוכשרו ולא קאמר אין הדם מכשיר משמע אפילו היה הדם מכשיר הכא לא הוכשרו:

אי מההיא ה"א כו' ולעולם שחיטה עושה ניפול הקשה הרב ר' שמואל מוורדו"ן א"כ היכי קאמר ר"ש לא הוכשרו דמשמע דע"י בהמה הוא דלא הוכשרו אבל הכשר מועיל להם והא אוכל שאי אתה יכול להאכילו (ע"י) לאחרים הוא כיון דשחיטה עושה ניפול והוי בשר מן החי ואין קרוי אוכל לר"ש כדאמר בסוף העור והרוטב (לקמן חולין דף קכט.) ולא מקבל טומאה וי"ל דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא ולא מקבל טומאה אלא לדידכו אודו לי מיהת דלא הוכשרו:

סלקא דעתך אמינא הואיל ומטמא טומאה חמורה אגב אביו לא ליבעי הכשר כדאמרינן בפרק בא סימן (נדה דף נא.) מה זרעים שאין סופם כו' קמ"ל דוקא סופו אבל תחלתו כי האי דתחלתו מטמא טומאה חמורה ואין עוד סופו לטמא טומאה חמורה משפירש צריך הכשר כך פי' בקונטרס והדין עמו שפירש כן דדוקא כשפירש צריך הכשר אבל בעודו מחובר אין צריך הכשר להצטרף לפחות מכביצה אע"ג דמעשה עץ שימש כדאמר בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכט.) דהא אמרינן בסוף פ' טבול יום (זבחים דף קה.) דפרה ופרים מטמאים אוכלין ומשקין מחמת שסופן לטמא טומאה חמורה ולא אמרינן מעשה עץ הוא אף על גב דטומאה חמורה שלהן אינו מטעם ראויות אוכל דאפילו העוסק בשריפת עור ועצמות מטמא בגדים וצריך לומר דטעמא דמעשה עץ שימש מהניא לכשפירש שאין סופו לטמא עוד טומאה חמורה והא דאמר בפ"ק דפסחים (דף יח.) פרה ששתתה מי חטאת בטלו במעיה ומפרש התם דבטלו מטומאה חמורה אבל טומאה קלה מטמאים לא חשיבי התם מעשה עץ לפי שמתחלתן צריכין שיהיו ראויין לשתיה ונמצא שטומאה חמורה שלהם אינה אלא מטעם ראויות לשתיית אדם שהיה בהם כבר שאל"כ לא היו ראויין להזאה ולהכי אין צריכין הכשר שרץ אפי' כשאין סופן עוד לטמא טומאה חמורה:

האבר או הבשר המדולדלין בבהמה על הדרך שהזכרנו אינן מכלל הבהמה ומ"מ בחיי הבהמה אין מטמאין אלא הרי הן כשאר אוכלין שאם הוכשר מקבלין טומאה אע"פ שמחוברין עם הבהמה נשחטה הבהמה הוכשר אותו האבר או הבשר לקבל טומאה בדמיה הא טומאת עצמן אין להם שהרי שחיטה טהרתם מידי טומאת נבלה ויש אומרים אף בשחיטה לבד ולא יראה כן ואע"פ שחלק ר' שמעון לומר שלא הוכשרו בדמיה שאין הבהמה נעשית יד לאבר להביא הכשר עליה וצריכים הכשר אחר אין הלכה כן אלא כתנא קמא מתה הבהמה הרי האבר המדולדל כאבר מן החי ומטמא על הדרך שביארנו והבשר המדולדל כבשר מן החי ואינו מטמא כלל וצריך הכשר מים לקבל טומאה ועקר דבר זה בפר' העור והרוטב אבר שנחתך מן הבהמה לגמרי והוא אבר מן החי גמור מטמא על הדרך שביארנו ובשר הפורש ממנו טהור כמו שביארנו ובשר זה הפורש ממנו אע"פ שהיה מטמא בעוד שהיה מחובר לאביו אע"פ כן כשפי' ממנו ונטהר אינו מקבל טומאה עד שיוכשר:

לפי דרכך למדת ממשנה זו שהמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול שהמיתה עושתהו ממה שאמר במתה שהאבר נדון כאבר מן החי ושאין שחיטה עושתהו ממה שאמר בנשחטה הוכשרו בדמיה אלמא שאף האבר אין לו טומאת עצמו ואין לפרש הוכשר על הבשר לבד אבל האבר שנדונהו כנפול להיותו אבר מן החי שהרי הוכשרו קאמר לשון רבים ואע"פ שבגמרא היו נדחקים לפרשה כלה בבשר וחד לבשר הפורש מן הבהמה והוא אותו המדולדל בחייה שהזכרנו וחד לבשר הפורש מן האבר וללמד שאע"פ שהיה מטמא טומאה חמורה על גב אביו כשפירש הימנו מ"מ צריך הכשר דחיה בעלמא הוא וודאי הוכשרו האמור בה אף על האבר הוא אמור ומטעם שאין שחיטה עושה נפול כמו שביארנו:

בד"ה מ"ט דר"י אליבא כו' דאין להם אלא מצות כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה סד"א הואיל כו' דדוקא כשפירש צריך הכשר כו' עכ"ל ומיהו אף שאין צריך הכשר קודם שפירש מהני הכשרו שהיה קודם שפירש דלא בעי שוב הכשר משפירש כדתנן נשחטה הוכשרו בדמיה וק"ל:

בא"ד ולהכי אין צריכין הכשר שרץ כו' עכ"ל דהכשר מים לא שייך הכא במי חטאת אלא הכשר שרץ וק"ל:

ד"ה הוכשרו בדמיה אין לדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר וכו' ר"ל אין לפרש דהמקשה דפריך שחיטה תנינא פריך הכי דמדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר אלמא לא חשיב כניפול אין לפרש כן דא"כ אין התירוץ של התרצן מתיישב על זה דמאי משני אבשר מ"מ קשה אי שחיטה עושה ניפול לא יועיל הדם להכשיר לא באבר ולא בבשר:

[בא"ד] והיינו טעמא ר"ל וכי תימא והכל טעמא מאי למה לא מקשה המקשה הכי או מאי משני המתרץ הא תקשה לך כיון דשחיטה עושה ניפול מה מועיל הדם להכשיר לכך קאמר והיינו טעמא דדם בהמה מועילה להכשיר וכו':

בא"ד וא"ת להנהו דמוקמינן פלוגתייהו וכו' ואמאי פליגי ארב אסי וכו' מקשה הכי משום דלפום ריהטא שנויא דרב אסי מסתבר טפי משום דהכי אשכחן דפליגי רבנן ור"ש בהכשר דם וגם הכי נמי משמע לישנא דמתני' דקתני הוכשרו בדמיה ר"ש אומר אינו מכשיר משמע דבהכשר דם פליגי:

ד"ה ס"ד כו' והדין עמו וכו' ר"ל אע"ג שהיה יכול לפרש דצריך אותו הבשר הפורש מן האבר הכשר אפילו בעודו עדיין מחובר באבר וכי תימא לענין מה דלענין שיטמא לא אצטריך דהא אז מטמא טומאת נבלות כאבר עצמו מ"מ היה יכול לפרש דצריך הכשר לענין שיצטרף לאוכל אחר שהוא פחות מכביצה כדי שיקבל אותו אוכל טומאת אוכלין אפ"ה הדין עמו משום דהאמת הוא שבעודו מחובר הואיל ומטמא אז טומאה חמורה חשיב אוכל להצטרף עם פחות מכביצה אפילו בלא הכשר אע"ג דמעשה עץ שימש ר"ל דבשעה שהוא מטמא טומאה חמורה אינו מטמא מטעם אוכל שאפי' היה עץ בעלמא היה מטמא טומאה חמורה בעודו מחובר באבר אפילו הכי לא בעי הכשר לענין טומאת אוכלין והראיה מפ' טבול יום דפרה ופרים מטמאים טומאת אוכלין וכו':

בא"ד וצ"ל דטעמא דמעשה עץ שימש מהניא לכשפירש וכו' ר"ל הא דאתמר בגמ' טעמא דמעשה עץ שימש לא מהני לן אלא לענין אחר שפירש דבמקום דלא מעשה עץ שימש אלא שהיתה בו הטומאה חמורה מטעם ראיית אוכל אפילו לאחר שאין סיפה עוד לטמא טומאה חמורה מטמא טומאה קלה בלא שום הכשר ובמקום שמעשה עץ שימש לאחר שאין סופו עוד לטמא טומאה חמורה צריך הכשר לטומאה קלה אבל בעודו מחובר בכל ענין אינו צריך שום הכשר:

תוס' ד"ה אי וכו' א"כ היכי קאמר ר"ש תמוה לי הא בפשוטו לק"מ דהכי משנינן דהא ס"ד כר"ל דכך מחלוקת בעוברין ולר"מ עושה ניפול. אבל ר"ש באמת ס"ל דאין עושה ניפול ובתשובה הארכתי:

תד"ה שחיטה תנינא וכו' טפי הו"מ לאקשוי' מיני' לר"ל לפענ"ד יראה ע"פ דברי תוספות ביצה (דף ג ע"ב) ד"ה ורי"א ע"ש. עד סוף הסוגיא. וא"כ י"ל דלר"ל לא מצי לאקשויי די"ל דר"ש כרבנן דר"מ ס"ל דאין שע"כ. והא דקאמר ר"מ הוכשרו בדמיהם לדבריו דר"ש קאמר היינו דלדידי' לא בעי הכשר כלל דשע"כ והוי אמ"ה. אבל לדידך אודי לי מיהת דהכשירו בדמיהן. ואף דר"ש לא דיבר עדיין כלום. מ"מ אפשר לומר לדבריו קאמר כמו דס"ל לרבינא. משא"כ ר"י לשיטתי' דע"כ מוכח דס"ל דלא שייך לומר לדברי קאמר אם לא דיבר עדיין התנא כלום ושפיר פריך הש"ס תנינא. ודוק:

תד"ה אי מההיא וכו' הקשה הר"ר שמואל מווירדין וכו' לא זכיתי להבין דהרי כוונת הש"ס דר"י הוצרך להשמיענו דלכ"ע אין שחיטה עושה ניפול דמהתם י"ל דר"מ ס"ל שע"נ. אבל בודאי לרבנן דר"מ ליכא הו"א כדמותב הש"ס לל"ק. א"כ י"ל דר"ש כרבנן ס"ל. וצ"ע. ולולי דמסתפינא אמינא דדברי תוס' דהכא שייכי' לקמן (דף עו ע"ב) אהא דשמואל מתני' איכא לדחויי' כדדחי' ע"ש. ודוק: