מסכת חולין דף ע״א עמוד ב׳

אדם שמעכב טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא משום בלוע:

מה לכלי חרס דין הוא שיציל על טהרה שבתוכו שכן יש בו צד קל אחר שאינו מטמא מגבו:

אטו אנן מגבו קאמרינן מי ילפינן גב אדם מגב כלי חרס דתיפרוך הכי:

מתוכו קאמרינן תוך דאדם גמרינן מתוך כלי חרס וכ"ש דקל וחומר אלימא הוא דאדרבה תוך כלי חרס חמור מתוכו של אדם:

שכן מטמא מאוירו בלא נגיעה מה שאין כן באדם הלכך קל וחומר מה אויר כלי חרס שאינו מבליע טומאה שבו מלטמא מבליע טהרה שבו מליטמא אדם שמבליע טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיציל על טהרה שבו מליטמא הואיל וקל הוא שאין מקבל אויר האדם טומאה לעולם:

דלמעלה דרך פיו כדכתיב (ויקרא יא) והאוכל מנבלתה:

דלמטה תחב לו דרך בית הריעי עד שנבלע וכגון שהיה תחוב בשפופרת ולא טימאו בכניסתו במגע:

מנין שלאחר מכאן לא יטמאנו במשא הואיל ובלוע:

אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן תימה מה נפשך מ"מ פריך שפיר דאיך תעבור הטומאה כיון דגבו טהור ויש לומר דאדם נמי תוכו טהור מציל ואיכא למיעבד ק"ו הכי ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאין גבו מציל לחוץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא מציל (תוכו) על טהרה שבתוכו מליטמא תוכו של אדם שמציל וחוצץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיציל תוכו על טהרה שבתוכו מליטמא וא"ת כיון דהא דהאדם מציל על טהרה שבתוכו היינו מקל וחומר דכלי חרס א"כ נימא דיו ולא יציל על טהרה שבתוכו מליטמא בהיסט הזב כמו כלי חרס המוקף צמיד פתיל דמיטמא בהיסט הזב כדאמרינן בסוף הנזקין (גיטין סא:) וליחוש שמא הסיטה אשתו נדה ואילו בתוספת' דאהלו' (פט"ו) תני בהדיא דאדם מציל על טהרה שבתוכו מליטמא בהיסט הזב דאמרו להם בית הלל אי אתם מודים בבליעת טבעת ונכנס לאהל המת כו' אמרו להם בית שמאי לא אם אמרת בטבעת שהיא טהורה בהיסט וי"ל דעבדי ק"ו מפכים קטנים המוקף צמיד פתיל דאפילו בלא היקף טהורים במשא הזב לפי שאין באים לכלל מגע לפי שאין סופן להפתח ואת שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא כדאמר בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכד:):

דלמטה מנא לן דבלוע דלמטה נמי טהור כדמוכח מתניתין דעובר וחיה נמי דטמאה היינו מדרבנן כדלקמן ועוד דהשתא ס"ד דרבה מודה בשתי טבעות וחיה היא כשתי טבעות:

בלוע בבהמה מנא לן דבהמה לא מטמא כדמוכח ההוא כלב דאכל בשר המת לקמן בהעור והרוטב (חולין דף קכו.):

למאי הלכתא לכלים שעל גבה אדם נמי לא בעי וא"ת דלמא אפי' בכלים שהיא לבושה דשייך בהו מלבוש כדאשכחן גבי הוצאת שבת בפרק במה בהמה יוצאה (שבת נג.) בדברים שחשובים לה למלבוש ועוד הקשה רבינו אפרים דבתורת כהנים ממעט בהמה וכותי דלא בעו שהייה בכלים שהן לבושים מוכבס בגדיו המטמא בגדים מציל בבית המנוגע כותי ובהמה שאינם מטמאים בגדים אינם מצילים בבית המנוגע משמע דבת מלבוש היא אלא דמעטיה קרא דומיא דכותי דשייך ביה מלבוש וי"ל דבהמה אפילו כלים שהיא לבושה חשיבי כעל גבה כיון דאין מטמא מכחה דלאו בת טומאה היא וגבי אדם נמי כה"ג כשאין מטמאין מכחו כגון בגדים שעל גביו לא בעי שהייה אבל בגדים שהוא לבוש בטלים אגביה ומכחו בא להם הטומאה וגזרת הכתוב היא שאין לו כח לטמאם עד שישהה ולפירוש זה דטומאת בגדים שהוא לבוש מחמת האדם הם באים אם כולו בפנים וידו מבחוץ וטבעת באצבע טמאה הטבעת ואם הוא מבחוץ וידו בפנים וטבעת באצבע הטבעת טהורה דבטלה אגביה והוא טהור דרובו לחוץ וקשה דבתורת כהנים ובמסכת נגעים פרק שלשה עשר דתנא היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידו ושהה כדי אכילת פרס טמאות היה עומד בחוץ ופשט ידו בפנים וטבעותיו בידו רבי יהודה מטמא מיד וחכ"א בכדי אכילת פרס ושמא התם מדרבנן הוא ולא מדאורייתא ומחמיר רבי יהודה לטמא מיד משום דאין הטומאה באה להם מכח האדם:

אמר רבא תרוייהו תננהי לאו מטומאה בלועה פריך דרבה נמי כשם קאמר משמע שגם לרבה היה פשוט מתוך המשנה אלא מטהרה בלועה פריך דטהרה נמי תנן כמו טומאה ולמה פשוט לו זה יותר מזה:

בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה בטמא טומאת מת איירי דחרב הרי הוא כחלל ואי לאו דטומאה בלועה לא מטמאה לא היה מועיל לו טבילה דנהי דמגע בית הסתרים לא מטמא במגע במשא מטמא וא"ת ודלמא בטבעת שנטמא בשרץ איירי וי"ל דבתר דההיא דטבעת טהורה מיתניא במסכת מקואות (פ"י מ"ח) ועוד אי בטומאת שרץ אם כן לא הויא אלא ראשון והיכי קתני דמטמא את האדם והא אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה:

כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות פירש בקונטרס דאי ממתניתין ה"א הא דטבעת לא מטמאה האדם לא משום בליעה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמר בנדה (דף מב:) וליכא למימר דנטמא במשא שאין משא אלא במי שהטומאה באה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו טומאת משא וטבעת טהורה נמי לא מטמאה מחמת אדם טעמא נמי משום דבית הסתרים דאדם לא מטמא אבל בב' טבעות דלא שייך בהו בית הסתרים הוה אמינא במסותרים בתוכו ליטמו קמ"ל דטעמא דמתני' משום בלוע הוא וחבירו נמי לא מטמא וקשה לפירושו דבטבעת שנגעה במת הרי הוא כחלל וטומאתה בוקעת ועולה ואפי' רצוצה תחת אבנים שלא מטמא את האדם מכח בית הסתרים ומה שפי' דטבעת טהורה לא מטמאה מחמת אדם משום דבית הסתרים דאדם לא מטמא אטו אם נכנס אדם לאהל המת וכלים או אוכלין בקומטו ה"נ דטהורים דאע"ג דבית הסתרים לאו בת מקבלי טומאה נינהו מ"מ לא הוי כצמיד פתיל דמציל באהל המת הרי טיט דלאו בני קבולי טומאה נינהו ואוכלין שגיבלן בטיט והכניסם לאהל המת טמאים ומה שפירש נמי דאין טומאת משא אלא למי שטומאה באה ממנו הרי מדרס הזב דמטמא במשא וה"נ טבעת שנגעה במת כיון דהויא כחלל לטמא במשא דלטמא במשא לא מהני בית הסתרים כדפי' בקונט' ובפ' יוצא דופן (נדה דף מב:) נמי אמרי' נבלה בקומטו טמא נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא לכך נראה דטעמא דמתני' משום דבלוע הוא ומ"מ אשמעינן רבה בשני טבעות דממתני' לא אשמעינן ליה דהא דאע"ג דטומאה בלועה לא מטמאה היינו טהרה בעלמא אבל טהרה הבלועה מיטמאה וכן הא דטהרה הבלועה לא מיטמאה היינו מטומאה דעלמא ולא מטומאה הבלועה עמה ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשתי טבעות מאי כשם דהכי פירושו כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה את האדם הבולעה אע"פ שנגעה בו כך אינה מטמאה טהרה שאצלה וא"ת מנא לה לרבה הא דטהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה שאצלה הא לא אתי מק"ו דצמיד פתיל וי"ל דכולה מלתא דריש רבה מן האוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפי' לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעיה ואסור לטמאה וא"ת שתי טבעות נמי תנינא בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה ויש לומר דהתם צריך הזיה שלישי ושביעי וכשבא לאכול תרומה כבר יש שבעה ימים שנבלעה והרי היא מסתמא כבר סמוך לנקב וכשבולע תרומה אינה נוגעת בטבעת עד שתבא אצלה סמוך לנקב ואז היא כבר מעוכלת:

אמר רבא תרוייהו תננהו טומאת בלועה דתנא בלע טבעת וכו' ואם תאמר טומאה בלועה מתניתין דהכא היא, דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד, יש לומר דאין הכי נמי, אלא דניחא ליה לאתויי הך מתניתין, משום דתרוייהו איתנהו בה.

כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה ופירש רש"י ז"ל דאי ממתניתין דטבעת הוה אמינא דהיינו טעמא דלא מטמאה ליה משום דמגע בית הסתרים היא ואינה מטמאה כדאמרינן במסכת נדה (מג, א) מוידיו לא שטף במים, וגבי טבעת ליכא למימר תטמא במשא, לפי שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו כגון מת ונבילה ומעיינות הזב, אבל טמא מת שטומאתו באה לו ממקום אחר אינו מטמא בבית הסתרים אפילו במשא, והקשו עליו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דהא מדרס הזב שאין טומאתו מעצמו אלא ממקום אחר, וקיימא לן דמטמא במשא בבית הסתרים. ועוד דטבעת שנטמאת דמת (אולי במת) הא קיימא לן חרב הרי הוא כחלל ואפילו לטומאת משא נמי, דהא איכא מאן דאמר דאפילו באהל נמי מטמא כמת. ועוד קשיא ליה דאם כן אמאי איצטריכינן לדחוקי (כ)[ב]רבה דשני טבעות קאמר, ומסקינן מימריה בדוחקא, לימא לעולם משום טומאה בלועה, דלא תנן, דאי ממתני' הוה אמינא היינו טעמא משום מגע בית הסתרים, אבל טומאה בלועה ודאי מטמאה, קא משמע לן רבה דאפילו טומאה בלועה נמי לא מטמאה, ופירשו בתוס' דהכי קאמר דאי ממתניתין הוה אמינא דטומאה בלועה דלא מטמאה היינו דלא מטמאה לטהרה בעלמא שבחוץ, וכן לאדם שבלעה, אף על פי שנוגעת בו בסתריו ולא בגלויו, אבל טהרה שבלועה עמה וסמוכה לה מטמאה קא משמע לן דרבה דאפילו לטהרה שסמוך לה לא מטמאה וכן נמי בטהרה בלועה דלא מיטמאה היינו מטומאה שחוצה לה, אבל מטומאה שבצדה מטמאה, קא משמע לן רבה דאפילו שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה וסמוכות זו לזו אינה מטמאה טהורה מן הטמאה. ואם תאמר אם כן מאי כשם דאמר רבה, דהא דא ודא אחת הן, דאם טומאה בלועה אינה מטמאה טהרה שבצדה הבלועה אינה מיטמאה מטומאה שסמוך לה, יש לומר דהכי קאמר כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה טהרה בלועה, אף על פי שהיא נוגעת בו ואפילו במשא אינה מטמאתו כך טהרה בלועה אינה מטמאה מטומאה שנוגעת בו והיא אצלה. ואם תאמר והא רבה טהרה בלועה דאינה מטמאה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה, והא לא דמי לשתי טבעות דמונחין זו בצד זו. יש לומר דרבה כולה מילתא מן האוכל מנבלתה גמיר ליה, דמי לא עסקינן דאכל נבלה סמוך לשקיעת החמה ואפילו הכי טובל ואוכל בתרומה מיד ואינו חושש, ואף על פי שנוגעת תרומה טהורה בנבלה זו שבמעיו ואין לך שתי טבעות גדול מזה. ואם תאמר אם כן שתי טבעות נמי תנינא בהדיא, דתנן (מקואות (פ"י, מ"ח) בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא התם הוא דכבר יש לו שבעה ימים שבלעה, דהא בטבעת טמאה בטומאת מת עסקינן, דהיא היא דמטמאה את האדם וטעון הזיה שלישי ושביעי קודם שאכל בתרומתו, ולסוף שבעה ימים כבר ירדה טבעת בתחתיות מעיו, וכשבא לאכול תרומה אינה נוגעת לטבעת במעיו שיורדת היא למטה ונוגעת בו, קא משמע לן דאפילו נוגעת בו מיד בתוך מעיו לית לן בה, דטומאה בלועה אינה מטמאה. ועדיין קשה קצת דהא רבה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה, ואם כן למה ליה לאתויי כלל קל וחומר דצמיד פתיל, כיון דכולה מלתא מקרא דהאוכל מנבלתה נפקא ליה. וראיתי לרב רבינו (מב"ם) [רמב"ן] ז"ל שכתב בתירוץ קושיא זו דאפשר לומר דרבה מאי דקא משמע לן בשתי טבעות לאו מתורת קל וחומר אמר כן, אלא סברא דנפשיה הוא דקאמר שאין לחלקו בין זו לזו, ומעיקרא גמרא הוא דפרשה כך למאי דסלקא דעתך דהכי קאמר מנ"ל דטומאה בלועה אינה מטמאה לבלועה וטהרה בלועה אינה מיטמאה מטומאה שחוצה לה.

דינין הללו שביארנו בטומאה בלועה כשם שהם אמורים באדם כך בבהמה כגון כלב שבלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת או שבלע כזית מן המת ונכנס לבית וכן הדין בחיה ובעופות ודגים כל זמן שהם חיים והתבאר במקום אחר שהבלוע בגוף הכלים כגון לבינה שהיתה טבעת בלועה בתוכה ונכנסה באהל המת אין הלבינה נדונת כצמיד פתיל והרי הטבעת טמא וכן כל כיוצא בזה וכן בעלי חיים שבשר המת בתוך מעיו שמת אינו מציל עוד מלטמא כל מה שבאהל וכן אינו מציל על כלים הטהורים הבלועים בתוכו ודברים אלו מתבארים במקום אחר:

הנכנס לבית המנוגע טמא מיד ואם היה נושא כלים כגון שהיה נושא כליו על ראשו וסנדליו וטבעותיו בידו אף הכלים טמאים מיד היה נושא כליו לבושים וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו ונכנס לבית המנוגע הוא טמא מיד וכליו אינן טמאים עד שישהא לשם בכדי שיסב ויאכל שיעור אכילת פרס פת חטים בלפתן:

בהמה שנכנסה לבית המנוגע וכלים על גבה נטמאו הכלים מיד אבל בהמה אינה טמאה שאין לך בעל חיים מקבל טומאה בעוד שהוא חי אלא אדם בלבד:

מי שבלע טבעת טמאה וטבל וכבר ביארנו שאין הטבעת מטמאתו עוד אע"פ שהוא קיים אם הקיאה הרי היא עדין בטומאתה וטמאתהו הואיל והיא קיימת עדין ואין טבילתו עולה לטבעת שבתוכו ובמקום אחר התבאר בכפיפה שנטמאת ובלעה פיל והקיאה דרך בית הרעי שהיא בטומאתה:

בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת והזה שלישי ושביעי וטבל והקיאה הרי היא טהורה כשהיתה הקיאה בעודו בטומאתו נטמאת ממנו:

בלע טבעת טמאה במת וטבל ואחר כך בלע טבעת טהורה אין הטמאה מטמאה את הטהורה במקום העכול כלל ועל זו אמרו כי קאמר רבה בבלע שתי טבעות כלומר זה שהוצרך רבה ללמד בטומאה בלועה שאינה מטמאה בדרך זה הוא שמא הייתי סבור הואיל ושתיהן במקום אחד אין זו קרויה בלועה אצל חברתה והרי הדבר כאלו שתיהן מונחות בקופצא קמ"ל ויש מפרשים אותה בדרך אחרת וזו עיקר ומ"מ מה שפירשו בה גדולי הרבנים דאי ממתניתין דבלע טבעת הוה אמינא דטעמא לאו משום טומאה בלועה הוא אלא משום מגע בית הסתרים וטבעת בטבעת לאו מגע בית הסתרים הוא דכמונחים בקופצא דמיין הקשו בו דהא במתני' קתני האשה טהורה עד שיצא הולד וזו ודאי משום טומאה בלועה היא דאי משום בית הסתרים אע"ג דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא כדאיתא בפרק יוצא דופן ואם כן היאך האשה טהורה והרי מת מטמא במשא ומתני' דטבעת נמי ודאי בטבעת טמאה טומאת מת היא ומשום חרב כחלל דהא כל כלי מתכות בדין חרב כחלל לדברי הכל כמו שביארנו בראש המסכתא ומטמאה גם כן במשא ואם כן אף במגע בית הסתרים במשא מטמאה אלא שהם תירצו שאין טומאת משא אלא בטומאת עצמן כמו שנכתוב בסמוך כן לא נאמר חרב כחלל לענין משא כלל ומפני שאף מת עצמו אין טומאת משא שלו מפורשת בתורה אלא שלמדנוה מקל וחומר של נבלה ואם כן דיו לבא וכו' ומה נבלה אין חרב הנוגע בה מטמא במשא אף חרב הנוגע במת אינו מטמא במשא ויש אומרים כן אף באהל ובאשה יש לתרץ שאין זה נקרא משא דארחיה הוא וכמו שאמרו עובר ירך אמו הוא ומ"מ קשיא אם רבה לא אמרה אלא בשתי טבעות היכי מייתי לה מוהאוכל מנבלתם דההיא כטבעת אחת דמי ואפשר דמ"מ מוכח מנה דטומאה בלועה לא מיטמיא דההיא ודאי לאו משום מגע בית הסתרים דאי הכי במשא מיהא מטמיא דנבלה מיהא טומאת עצמה היא ומ"מ יש להקשות אם לא אמרה אלא בשתי טבעות מדאשמעינן דטומאה בלועה לא מטמיא מאי איצטריך לאשמועינן דטהרה בלועה לא מקבלה טומאה וממאן מקבלה לה ופירשוה דאיצטריך כגון שבלע טהורה ובא מיד טמא אחר והכניס ידו בפנים ונגע בה וכן טרחו בתוספות בהרבה קושיות אלא שכלם אתה יכול לתרצם על דרכים אלו אלא שמ"מ קשה לפרש לדעתי אם בבלע טבעת נאמר שמשום טומאת בית הסתרים איזו היא שתהא נידונה כבלועה ומ"מ לדבריהם למדת ממה שכתבנו שטומאת משא האמורה בכל מקום אינה אלא בגופה של טומאה כגון מת ונבלה ושאר המטמאים מצד עצמם אבל מה שבאה לו הטומאה מצד אחר אפי' הוא אב הטומאה כגון (טמת) [טמאת] מת אין לו טומאת משא ואע"פ שזו לא הוזכרה כאן אף אני לא כתבתיה אלא מצד קושיות שנמצאו בסוגיא זו בתוספות שהן מתישבות בכך ויש מהם רמז בפירושי גדולי הרבנים אלא שאין עקר בהזכרתם:

בד"ה אטו אנן מגבו כו' וי"ל דאדם נמי תוכו טהור מציל ואיכא למיעבד ק"ו כו' שאין גבו מציל כו' מציל תוכו על טהרה כו' עכ"ל פי' דגם כלי חרס טהור שאין מקבל טומאה מגבו וכן האדם אין מקבל מתוכו ונראה בכוונת דבריהם דודאי בכלי חרס בטהרה שבתוכו בין הגב ובין התוך הוא טהור וכמו שיש לתלות שהגב מציל כך יש לתלות שהתוך מציל והשתא ודאי אי הוה עבדינן ק"ו מגב כלי חרס הכי ומה כלי חרס אין גבו מציל בפני טומאה שבתוכו מציל על טהרה שבתוכו תוכו של אדם שמציל בפני טומאה שבתוכו אינו דין שיציל תוכו על טהרה שבתוכו איכא למפרך אדינא דמה לגב כלי חרס שהוא טהור ולכך הוא מציל על הטהרה אבל האדם שאין גבו טהור לא יציל תוכו על טהרה שבתוכו אע"ג דאדם נמי תוכו טהור ליכא לדמויי תוך של אדם לגב כלי חרס דכן הוא דרך הפירכות דמי יימר לן דשקולים הם ולהכי קאמר אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן דאית לן למיעבד ק"ו מתוך כלי חרס דתלינן ביה שהוא מציל על טהרה שבתוכו דהשתא ליכא למפרך דמה לתוך כלי חרס שהגב שהוא טהור אינו מניח לעבור הטומאה בתוכו ה"נ תוך של אדם איהו גופיה אינו מניח הטומאה לעבור בתוכו שהוא טהור ולא עדיף תוך כלי חרס שמציל ע"י הגב שהוא טהור מתוך האדם דאיהו גופיה טהור ובתחלת הק"ו הוצרכו למימר שאין גבו מציל ולא קאמרי שאין תוכו מציל משום דאי הוה מצינו בשום מקום שהגב מציל ודאי דהוה לן לתלות הצלת טהרה שבתוכו בגבו שהוא טהור אבל כיון שאין גבו מציל בפני טומאה שבתוכו בטהרה שבתוכו יש לתלות בהצלת התוך כמו שיש לתלות בגב ושפיר איכא למיעבד ק"ו מתוך ודו"ק:

בא"ד ואת שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא כו' עכ"ל פי' אינו בא לכלל מגע כהך דפכים קטנים וכהך קולית דפ' העור והרוטב שאינן באין כלל לידי מגע אבל דבר שבא לידי מגע אלא שאינו בא לטומאת מגע שפיר בא לכלל משא כמו בית הסתרים וק"ל:

בד"ה למאי הלכתא כו' ולפי זה דטומאת בגדים שהוא לבוש מחמת האדם כו' וקשה דבת"כ כו' היה עומד בפנים ופשט כו' היה עומד בחוץ ופשט כו' עכ"ל ובלאו פירושם לא הוה קשיא להו בהך מתני' גופה מרישא לסיפא דודאי להחמיר אית לן למימר דהבגדים שהוא לבוש דבתר גברא גרירי אבל להקל למימר דבטלי אגביה לא אמרי' וק"ל:

בד"ה בלע טבעת כו' א"כ לא הויא אלא ראשון כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כי קאמר רבה כו' מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה כו' אפי' לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה כו' עכ"ל ולפי זה דמיירי קרא בטומאה קלה ניחא נמי לבר פדא כמו לר"י דבטומאה קלה לכ"ע עד לכלב אלא דלעיל למאי דס"ד דרבה מודה בב' טבעות דטמא כמ"ש התוס' לעיל ולא איירי קרא בטומאה הוצרך לשנויי לבר פדא שלא בפניו מחזי חזיא ליה וכן הא דעביד ק"ו לעיל בטהרה בלועה דאינה מטמאה היינו נמי דרבה מודה בב' טבעות אבל השתא דאיירי קרא בב' טבעות אין אנו צריכין לק"ו ומהרש"ל כתב בזה דברים דחוקים ואין צורך ושוב מצאתי כדברינו בחידושי הרשב"א ע"ש וק"ל:

ד"ה אטו אנן מגבו אמרינן וכו' וא"ל ק"ו הכי ומה כלי חרס וכו' שאין גבו מציל לחוץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא מציל על טהרה שבתוכו וכו' כצ"ל ותיבת תוכו ט"ס ור"ל דילפינן תוכו של אדם מגבו של כלי חרס בק"ו:

ד"ה דלמטה מנ"ל כו' כדמוכח מתניתין דעובר וכו' ר"ל מתניתין דאשה שמת ולדה וכו' דאשה טהורה משום דטומאת בלועה אינה מטמאה כדלקמן במסקנא:

ד"ה למאי הלכתא וכו' וקשה דבת"כ וכו' וטבעותיו בידו וכו' פי' תחובים ומלובשים באצבעותיו:

גמ' טומאה בלועה דתנן עיין כלים פ"ח מ"ה: