מסכת חולין דף ס״ח עמוד א׳

מתני' בהמה המקשה לילד בשעת שחיטה:

והחזירו קודם שחיטה:

מותר באכילה ובגמרא מפרש מאן מותר:

הרי זה כילוד ותו לא מהניא ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי ואם נמצא מת הרי הוא כנבלה:

חותך מעובר שבמעיה והניח החתיכה בתוכה:

מותר בשחיטתה כדיליף בגמרא מכל בבהמה תאכלו:

מן הטחול ומן הכליות של בהמה עצמה:

אסור באכילה ואע"פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה. להכי נקט טחול וכליות משום דמידי דלא מיטרפא הוא:

מתני' בהמה המקשה:

כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר כדדריש לקמן דומיא דטרפה דאין לה היתר:

סיפא מאי קמ"ל דכיון שיצא ראשו הויא לידה תנינא וא"ת ודילמא איצטריך לאשמועינן אע"ג דהחזירו הוי כילוד דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו וי"ל דפשיטא ליה דכיון דבלא חזרה הויא לידה כי החזירו נמי לא כלום הויא ומיהו אי לאו ההוא דבכורות לא הויא קשיא ליה אמאי איצטריך ליה למיתני החזירו דכיון דאצטריך לאשמועי' דיציאת ראש הויא לידה אשמועינן נמי אגב אורחיה דחזרה לאו כלום הוא אבל כוליה בבא לית ליה למיתני משום האי חידוש פורתא וזה נמי אין להקשות דהכא אצטריך לאשמועינן דאפי' מה שבפנים אסור דלרב יהודה אסור קאי אעובר והא לא שמעינן מההיא דבכורות דהא נמי פשיטא דכיון דחשיב כילוד ואפי' מה שבפנים אסור כיון שהולד שלם ובנחתך הוא דמיבעיא ליה לקמן כמו שאפרש לקמן בעזרת האל:

טעמא דראשו מת הא ראשו חי כו' תימה דהוה ליה למפרך בפשיטות מדקתני ואין בכור לכהן א"כ מכי יצא ראשו הוי כילוד וי"ל משום דאיכא למדחי מאי ראשו רובו כדדחי בפ' יש בכור (בכורות מו:) דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים ופריך ליה מהא דאין בכור לכהן ומשני מאי ראשו רובו פירוש יצא ראשו וגם יצא רובו אח"כ ופריך וניתני רובו ומשני דנקט ראשו למידק הא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי הלכך עיקר פרכיה מהאי דיוקא והוה מצי למיפרך הכא ממתני' דנדה דתנן (דף כח.) יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואיזו רוב ראשו משתצא פדחתו:

אדם מבהמה לא יליף דאין פרוזדור לבהמה האי פרוזדור דהכא לא הוי כי ההוא דיוצא דופן (נדה דף מב:) דאמר דמכי הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי כפרוזדור דהתם איירי הכא מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו אלא פרוזדור דהתם הוא בית החיצון ודהכא הוא עובי הירכים המכסים את הרחם שבין הירכים כדפ"ה ומש"ה לא חשיב כילוד ביציאת ראש חוץ לרחם ואין תימה על שהלשון שוה והפירוש משתנה דכי האי גוונא אשכחן בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ.) דאמר רבי [יהושע] טינוף פוטר מבכורה דחשיב הטינוף ולד ולא הוי ההיא טינוף ולד כי האי דפ' המפלת (נדה דף כט.) דרוב יולדות מטנפות:

שליא שיצתה מקצתה אסור באכילה אפי' מה שהיה בפנים בשעת שחיטה וא"ת היכי מוכח מיניה דבראש הוי כילוד דלמא משום דגזרינן מקצתה דמהא נמי דחי לה בפ"ק דב"ק (דף יא.) דקאמר אמילתא דרבי אלעזר מאי קא משמע לן דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה כו' וי"ל דאם איתא דביציאת הראש לא הויא לידה לא היה ראוי לגזור כיון דבמקצתה אי אפשר בשום פעם לבא לידי חשיבות לידה ומהכא ליכא למפרך לשמואל דאמר בפ' יש בכור (בכורות דף מו:) דאין הראש פוטר בנפלים דדילמא היינו דוקא בבהמה אבל באדם לא שמעינן מהכא דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה היינו לענין שליא דהוי סימן ולד:

כסימן ולד באשה כך סימן ולד כו' וא"ת מאי פשוט יותר בזה מבזה וי"ל משום דתנן בנדה (דף כה.) דבאשה הוי שפיר סימן ולד לכך קאמר דאע"ג דבבהמה לא הוי שפיר סימן ולד מ"מ בשליא שוה לאשה:

מתני' מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. פירוש רבינו שלמה ז"ל דלהכי נקט מן הטחול ומן הכליות לפי שהוא דבר דלא מיטרפי בהו בהמה, ואפשר דסבירא ליה לרבינו ז"ל כלישנא בתרא דאיתמר לעיל בפרק אלו טריפות (חולין נה, א) דנקב לחוד ונחתך לחוד. ושמא משום דפשטא דמתניתין הכי משמע פיר(ו)ש כן. אבל לענין הלכתא ספוקא מספקא לן אי כלישנא קמא דאיתמר התם דבהמה גופא מיתסרא בהכי, ובדין הוא דליתני אסורה, ואיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא נמי אסור ואי כלישנא בתרא דאמרינן ניקב לחוד ונחתך לחוד וכבר כתבתי למעלה דכיון דאתמר הכי ואתמר הכי ולא איתברר בהי לישנא מינייהו קיימא לן בשל התורה הלך אחר המחמיר, אף על פי שהרב בעל העיטור ז"ל פסק כלישנא בתרא דניקב לחוד ונחתך לחוד.

גמרא הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה. כך גירסת רש"י ז"ל. וכן בתוס' ומקצת ספרים יש שגורסין כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה, ואינו מחוור דאיזה פשיטות יש יותר באשה מבבהמה שתולה זו בזו, ואם תאמר מאי קא מקשה משליא שיצאתה מקצתה, דהא דחינן בפ"ק דבבא קמא (יא, א) דטעמא לאו משום דהוציא ראשו הרי הוא כילוד, אלא משום דגזרינן מקצתה אטו רובה משום דזמנין דמקצתה נמי הויא כרובא, והיכי דמי כגון שיצא ראשו של ולד באותו מקצת, אבל אם לידת ראשו לא הוי כרובא לא הוי גזרינן מקצתה לעולם אטו רובא. (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל תירץ דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן, אף על גב דהתם קא סלקא דעתך למדחי הכי, הכא לא ניחא ליה בהכי, ודעדיפא מיניה מתרץ לה.

פרק בהמה המקשה שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה כסימן ולד באשה כו' מקשי היכי מוכח דראש הוי כילוד דילמא משום דגזרינן מקצתה אטו רובא דמהא נמי דחי' בפ' ד' אבות נזיקין ותירצו בתוס' דאם איתא ביציאת הראש לא הוי לידה לא הי' ראוי לגזור דבמקצתם א"א בשום פעם לבוא לידי חשיבות לידה.

אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור מ"ט דאמר קרא ובשר בשד' טריפה לא תאכלו כיון שיצא בשר למחיצתו נאסר דאי טריפ' ממש א"כ מאי שנא בשדה והרי בכל מקום שנטרפה אסורה אלא האי בשדה לשון חוץ הוא והכי קאמר בשר שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא כטריפה מה טרפה אין לה היתר כיון שנטרפה אף אבר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו תקנה לעולם ואפילו חזר ונכנס בפנים קודם שחיטה וכתב מורי הרא"ה ז"ל שמכאן יש ללמוד לכל טריפות שאם נחתכה הבהמה באותו מקום טרפות היא מתה ואלו היתה חתוכה למעלה מאותו מקום היתה חי' אם נחתכה במקום שהיא מתה בו שוב אין לה תקנה לחתכה למעלה ממנו ואע"פ שאלו היתה נחתכת שם מתחלה היתה חיה מוכח מהאי קרא דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר דהכי אמרינן בגמרא אמר רבא כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר:

פרק רביעי בעזר הצור:

בהמה המקשה וכו' עקר כונת הפרק להשלים מה שכבר התחיל לבאר מענין הטרפויות והדברים שאין השחיטה מתירתן ולהודיע שענין הטרפות חל לפעמים על מקצת הבהמה מבלי שיחול על כלה ומתוך שזה הענין ימצא בעובר שהוציא אחד מאיבריו חוץ למחיצתו נתגלגל על ידי זה לבאר הצדדין שהעובר ניתר בשחיטת האם והצדדין שלא יותר בזה והדברים שיפלו בענין זה מעניני טומאה וטהרה ומענין בכור שנולד על דרך זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר על איזה צד חל טרפות באבר מן האיברים מבלי שיחול על כל הבהמה ועל איזה צד יאסר מה שיחתך בחיי הבהמה מאיבריה הפנימיים מטעם אבר מן החי ועל איזה צד לא יאסר מטעם זה השני לבאר בענין מבכרת שילדה שלא כראוי על איזה צד צריך לנהוג קדושת בכור במה שיצא ממנה ועל איזה צד אינו קדוש כלל והשלישי לבאר במה שנאסר בענין זה אם יפול בדין נבלה לטמאה טומאה גמורה ואם יפול בדין טרפה שחוטה שלא לטמא אלא במוקדשין כמו שיתבאר וכן בבהמה שמת עוברה במעיה היאך דינו לענין טומאה ועל הדרך ההוא בעצמו בענין אשה שמת וולדה בתוך מעיה על איזה צד מטמא הרביעי לבאר במה שנמצא במעי הבהמה אחר שנשחטה על איזה צד מותר שלא בשחיטה ועל איזה צד טעון שחיטה ועל איזה צד יאסר אף בשחיטה החמישי לבאר ענין טרפות צומת הגידין ומקומות שבו על השלמות זהו עקר כונת הפרק דרך כלל אלא שעל ידי אלו יתגלגלו דברים אחרים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו החלק הראשון והוא שאמרו בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שגופה אסור שאינה גופה מותר אמר הר"מ פי' מה שאמר מותר ר"ל אותו אם נשחטה אמו והוציאהו מגופה יהא מותר באכילה ואותו האבר שיצא קודם השחיטה אין מותר לאכלו ואפי' חזר לגוף הבהמה לפי שנאמ' ובשר בשדה טרפה ר"ל שבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה הרי זו טרפה וכבר ביארנו זה בזבחים וכמו שהטרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר ואפי' שב למחיצתו ולפיכך אוסרין אותו האבר ואפי' החזירו וההפרש מבואר שאם החזירה האבר קודם השחיטה חותכים אותו האבר היוצא בלבד ואוכל שאר העובר ואם לא החזירה ונשחטה הבהמה חותכין אותו האבר שיצא ואינו מותר באכילה ואסור מקום החתוך גם כן מפני שיצא לאויר ואחר כך חותכים מלמעלה מן הסמוך לגוף ומשליכים אותו וזהו ענין מה שאמרו לא נצרכה אלא למקום חתך ומה שאמרו הרי זה כילוד ר"ל שאם נמצא חי בבטן אמו אחר שחיטתה אינו מותר באכילה עד שישחוט אותו ואין אנו אומרים שחיטת אמו מטהרתו ומה שאמ' חותך מן העובר שבמעיה ומותר באכילה ר"ל שאותו דבר שחותכים ממנו אסור באכילה ולא נאמר עליו אבר מן החי על מנת שיהא בתוך הגוף עד שתשחט הבהמה:

אמר המאירי בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה ואחר כך נשחטה הבהמה מותר באכילה פירשו בגמרא דוקא העובר שניתר הוא בשחיטת האם אבל אבר עצמו הואיל ויצא ממחיצתו אסור לעולם כדין טרפה הואיל ולא נולד כלו שהנשאר בפנים הוא כגוף הבהמה אם כן מה שיצא לחוץ הוא אבר בפני עצמו ונאסר והוא הדין אם לא החזירו או ששחט את אמו ואחר כך החזירו שמותר העובר והאבר אסור אלא שאם לא החזירו אסור אף מקום החתך אם חתכו בצמצום כנגד היוצא ואם כן כשלא החזירו צריך לחתכו מעט בפנימיות דפני הרחם שישאר מקום צמצום החתך עם האבר היוצא הוציא ראשו הרי הוא כילוד ואם חזר בתוכה ונשחטה האם אסור אם הוא מת כנבלה הן בן שמנה הן בן תשעה ואם יצא חי טעון שחיטה אם הוא בן תשעה ואם בן שמנה אפי' חי אסור שהרי נפל הוא וכן הדין ביצא רובו דרך מרגלותיו חתך מעובר שבמעיה וכו' כלומר שהכניס ידו בפנים וחתך אבר מן העובר והניחו לשם ונשחטה האם מותר בשחיטת האם שכל שנמצא במעי הבהמה מכיוצא בזה מותר כמו שיתבאר בפרק זה ואין כאן אבר מן החי שאין העובר בכלל זה בעודנו בתוכה שהרי אף אם נמצא שם מת מותר אבל אם חתך מאבר שמגוף הבהמה אף מאותן שאין נעשית טרפה בהם כגון מן הטחול ומן הכליות והניח בתוכה אסור מתורת אבר מן החי זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינה גופה מותר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן ויש בכור לכהן ולא לנחלה ויש בכור לזה ולזה ויש שאינו בכור לא לזה ולא לזה והוא שלענין בכור לפדיון הדבר תלוי בפטר רחם וכל שנפתח כבר רחמה של אם בולד אחר אע"פ שהוא נפל הפקיע הבא אחריו מן הפדיון אבל לענין נחלה אין הדבר תלוי אלא בולד של קיימא וכל שנולד ולד של קיימא אפי' מת לאלתר מפקיע הבא אחריו מבכורות הנחלה הא כל שאינו של קיימא אינו מפקיע הבא אחריו מן הבכורה הא בן תשעה שיצא ראשו חי אע"פ שמת קודם שיצא כלו מפקיע הבא אחריו מן הבכורה שכל שיצא ראשו הרי הוא כילוד ושאר הדרכים מתבררים במסכת בכורות:

שליא שיצתה מקצתה ונשחטה האם אסורה השיליא כולה באכילה שמא באותו מקצת שיצא היה ראש הולד והיה כילוד ואין שחיטת (הילוד) האם מתירתו עוד ואפי' לא מצא בה ולד אסורה שאין שליא בלא ולד וכשם שהשליא סימן ולד לאשה וטמאה טומאה הכתובה בתורה ותשב לזכר ולנקבה כמו שיתבאר במקומו כך בבהמה אין שליא בלא ולד וודאי נמוח ובזמן שיצא היה שם ולד מחוי ויצא הראש במיחויו והיה כילוד ודבר זה יתבאר במשנה השביעית:

העובר שהוציא את ידו וחתכוה אותו אבר נידון באבר מן החי ומטמא כנבלה והנשאר בפנים מן העובר ניתר בשחיטת האם וטהור מן הטומאה שלא נטמא במגע אותו האבר שאין הבהמה מקבלת טומאת אוכלין מחיים:

בתוס' בד"ה סיפא מאי קמ"ל כו' דכיון דחשוב כילוד אפי' מה שבפנים אסור כיון שהולד שלם ובנחתך כו' עכ"ל ובההיא דשליא דיצתה מקצתה דאין שם אלא מיחוי הולד ואפ"ה חשיב אף שבפנים כילוד צ"ל דעדיף מנחתך וק"ל:

בד"ה טעמא דראשו כו' ומשני מאי ראשו רובו כו' הלכך עיקר פירכא מהאי דיוקא כו' עכ"ל ואין להקשות דא"כ מאי קפריך הכא מאי קמ"ל תנינא הא אצטריך לאשמועינן הכא דראש נפלים נמי הוי כילוד דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בראשו חי בבן קיימא דהוי כילוד כדאוקמא שמואל התם די"ל דהך רבותא לא שמעינן מהכא דאע"ג דסתמא קתני הכא דראש הוי כילוד איכא לאוקמי במסתברא טפי דהיינו דוקא בראשו חי בבן קיימא והכי מוכחת הסוגיא דפרק יש בכור דפריך לשמואל התם ומאי קמ"ל כו' ועיין פרש"י שם ודו"ק:

בד"ה שליא שיצתה כו' ויש לומר דאם איתא דביציאת ראש לא הוי לידה כו' עכ"ל ומיהו אי הוה מקצת שליא בלא ולד אין לאסור אלא משום גזירה יצתה מקצתה אטו כולה משום דהוי ס"ס ספק אם יצא ולד או לא ואת"ל יצא שמא לא יצא הראש כמ"ש התוס' וק"ל:

ברש"י ד"ה בהמה המקשה לילד בשעת שחיטה נראה שכונת רש"י בזה לומר שדין זה בעובר שהוציא את ידו וכו' לא שייך אלא בענין כשניתר העובר בשחיטת האם דהנייו כשהוא נמצא בתוכה בשעת שחיטה אבל עובר הנולד אע"פ שהוציא קודם הלידה כמה אברים אינו כלום שלא נקרא זה בשר שיצא חוץ למחיצתו משומ דמחיצת האם אינו מתירו דהא צריך שחיטה בפ"ע ולכך לא נקרא מחיצתו וכן משמע בסוגיא דשמעתין לקמן דכל היכא דאין ניתר בשחיטת האם לא מקרי בשר שיצא חוץ למחיצתו גבי הא דפריך אי לר"מ איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא וכן הא דקתני הוציא את ראשו וכו' הרי זה כילוד לא בא אלא לומר שאינו ניתר בשחיטת אמו ולכך פרש"י בתחילת המשנה דכל המשנה איירי בשעת שחיטה וק"ל:

בתוס' ד"ה כיון שיצא בשר וכו' כדדריש לקמן וכו' הוקשה להם מאי מייתי ראיה ממקרא זה שהאבר עצמו אסור אפי' לאחר שהחזירו לכך כתבו כדדריש לקמן וכו':

ד"ה סיפא מאי קמ"ל וכו' דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו וכו' ואע"ג שרש"י כתב אע"פ שיצא ראשו חי והחזירו ויצא אחיו וכו' וכתב כן משום דלפי המושכל והנהוג א"א לולד השני לבא אחריו ולצאת אם לא שהחזיר הראשון את ראשו לפנים וא"כ ההוא דבכורות ע"כ בהחזירו איירי ומ"מ אינו מוכרח כ"כ משום דיכול להיות דאיירי ההיא דבכורות שלא החזיר הראשון את ראשו אלא שנחתך ונשאר בחוץ ואח"כ יצא אחיו או בענין אחר שאפשר הוא לשני לצאת אפי' היכי שלא החזיר הראשון את ראשו לכך כתבו התוספות דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו:

בא"ד וזה נמי אין להקשות וכו' דלרב יהודה אסור קאי אעובר וכו' ר"ל כיון דלרב יהודה הא דקתני רישא מותר באכילה קאי אעובר שבפנים ממילא נמי הא דקתני סיפא הוציא את ראשו וכו' הרי זה כילוד קאי נמי אמה שבפנים לאפוקי אי הוה מפרשינן רישא בסברת המקשה דקאי אאבר שבחוץ א"כ ה"ה הא דקתני סיפא הרי הוא כילוד קאי נמי אמה שבחוץ ולא הוה מוכרח שנשמע ממנו דאפי' מה שבפנים הוא אסור:

ד"ה טעמא דראשו מת וכו' וי"ל משום דאיכא למדחי מאי ראשו רובו וכו'. מקשין העולם כיון דמרישא דאיירי בנפל ליכא למפרך מידי משום דאיכא למימר מאי ראשו רובו א"כ מסיפא נמי ליכא למפרך תנינא דאע"ג דמסיפא מדיוקא שמעינן דראשו הוה כילוד ה"א דהיינו דוקא בבן תשעה אבל בנפל שאינו בן ט' לא הוי ראשו כסברת שמואל כילוד להכי אשמועינן מתני' דבהמה אפילו בנפל אם הוציא ראשו הרי זה כילוד ונ"ל דזה החילוק בין בן ט' ולנפל לא שייך אלא באדם אבל בבהמה אי הוה ראשו כילוד בבן ט' ה"ה בנפל ולהכי ג"כ לא אמר שמואל דאין ראש פוטר בנפלים כ"א גבי אדם אבל בבהמה אפילו שמואל מודה כמ"ש התוס' לקמן בסמוך:

ד"ה אדם מבהמה לא יליף וכו' מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו וכו'. ר"ל דע"כ הא דקתני כילוד היינו כשהראש חוץ לפרוזדור כדקאמר התם בפרק יוצא דופן דבע"א לא הוי כילוד וכיון דבהוציא ראשו חוץ לפרוזדור איירי פשיטא דהוי כילוד כמו גבי בהמה דמה היה יכול הפרוזדור לעכב וכו' וק"ל:

ד"ה שליא שיצתה מקצתה וכו' וי"ל דאם איתא דביציאת הראש לא הוי לידה לא היה ראוי לגזור וכו' פירוש משום דמהיכי תיתי יבא לטעות ולהתיר גם ביציאת רובה אבל אי אמרי' דביציאת הראש הוי לידה שייך שפיר לגזור אפי' למ"ד יש שליא בלא ולד משום דאי שרינן ביציאת מקצתה אע"ג דאיכא למיחש שמא באותו מקצת יצא הראש והוי כילוד ואפ"ה שרינן ליה ולכך אתי נמי למשרי ביציאתה רובה ולא ידעי דביצאתה מקצת הוי ספק ספיקא דשמא לא יצא שום ולד משום דיש שליא בלא ולד ואת"ל יש בה ולד שמא לא יצא באותו מקצת הראש אבל ביציאתה רובה אין כאן כי אם ספק א' אבל בלא גזירה לא הוה אסרינן יצאתה מקצתה למ"ד יש שליא בלא ולד משום דיש כאן ספק ספיקא ולדידן דקיי"ל דאין שליא בלא ולד בלא שום גזירה אסרינן ביצאתה מקצתה משום דשמא באותו מקצת שיצא יצא הראש והוי כילוד סוף כל סוף בין למ"ד דיש שליא בלא ולד וביצאתה מקצתה דאסור הוי מטעם דגזרינן אטו רובה ובין למ"ד דאין שליא בלא ולד דאסרינן בלא שום גזירה לא שייך טעם האיסור אלא מכח דיש לחוש דשמא באותו מקצת יצא הראש והוי כילוד וליכא להקשות דשמא הוי טעם האיסור משום דחיישינן שמא באותו מקצת יצא רוב הולד ולא מטעם יציאת הראש לבד משום דלשון מקצת משמע דבר מועט דא"א שיבא באותו מקצת רוב הולד ולכך צ"ל ע"כ דטעם האיסור הוא מטעם שמא באותו המקצת יצא הראש והוי כילוד וצריך עיון ברש"י שם בפ"ק דב"ק דפי' דטעם האיסור הוי משום דחיישינן שמא באותו מקצת יצא רוב מיחוי הולד ולפי זה לא הוי פריך הכא גמרא מידי וק"ל:

תוס' ד"ה שליא וכו' דדילמא היינו דוקא בבהמה עי' תשובת פנים מאירות ח"א סימן ז: