מסכת חולין דף ס׳ עמוד ב׳

לר' חנינא בר פפא דאמר מדעתן יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו על כך:

מהו להרכיב זה בזה:

אידיהו הקב"ה הסכים על ידם:

כתיב הגדולים דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן:

לך ומשול ביום ובלילה נחמה היא:

שרגא בטיהרא נר בצהרים אינו מאיר:

יומא חמה:

תקופות נמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה בסנהדרין (דף יא:):

אמרה ירח בלשון תורה לשון זכר הוא דכתיב (יהושע י פי"ג) וירח עמד:

וכי משה קניגי היה או בליסטרי היה שהיה יודע להכיר השסועה וא"ת והא אמרינן בהמפלת (נדה כד.) דשסועה באה מבהמה טהורה וליכא מאן דפליג ואם כן יכול להיות שבהמה טהורה היה לו למשה וילדה לו שסועה ולא אצטריך למהוי קניגי וי"ל דשמא שסועה אינה באה אלא מבהמה שאינה מצויה בינינו:

עוים מתימן באו כו' ב' מקראות הם בספר יהושע (יג) והכי כתיב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים והדר כתיב מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי והשתא מפרשה רב והעוים דכתיב בסוף קרא קמא קאי אתימן דבראש קרא דבתריה:

השסועה האמורה בתורה היא שנולדה מן הבהמה הכשרה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות והיא אסורה באכילה אע"פ שיצתה מן הכשרה וקורא אותה שסועה מפני שנולדה שסועה לשתי בהמות ואין צריך לומר בהמה שנמצאת בעלמא על תכונה זו אלא שאנו פוסקים כדברי האומר שאי אפשר שתמצא כמו שיתבאר במסכת נדה ומ"מ סוגיא זו מוכחת שהוא מין בפני עצמו וכן פסקו במסכת נדה על אשה שהפילה על תכונה זו שאינו ולד ואינה טמאה לידה:

השור כריסו רחבה ופרסותיו רחבים וראשו וזנבו גדולים מכר לחברו שור סתם ומסר לו שור שתכונותיו הפכיות לאלו שהזכרנו אין זה שור וחוזר והפך הדברים בחמור ויש חולקין שלא לפסוק דבר זה:

לעולם יזהר אדם שלא יבוז בלבו על מה שרואה בתורה דברים וספורים שהם נראים כאלו נכתבו ללא צורך שאין לך ספור בתורה שהוא בא בחנם אלא ללמד ולהועיל אם במדות אם בשאר ענינים והרי הם נקראים גופי תורה מצד מה שיגיע לאדם תועלת בידיעת המובן מענינם דרך הערה אמרו הרבה מקראות יש שהם נראין כאלו נכתבו ללא צורך כדברים שבספרים החיצוניים והן הן גופי תורה העוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור וגו' מה לנו בידיעת דבר זה אלא מתוך שהשביעו אבימלך לאברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי ועדין לא כלו הדורות אמר הקב"ה יבאו כפתורים ויטלוה ויבאו ישראל ויטלוה מיד כפתורים וכן סיחון בארץ עמון ומואב והוא שאמרו עמון ומואב טיהרו בסיחון:

המשנה השביעית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר במה שלפניה ולבאר בפרט סימני עופות טהורים ואמר על זה סימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ר' אליעזר בר' צדוק אומר כל העוף החולק את רגליו טמא אמר הר"מ פי' דורס הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואחר כך אוכל אותו וכן עושים כל הבעלי חיים הטורפים ובתוך הקורקבן קרום נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא ואין אנו צריכים לכלם אפי' אחד מהם אם נמצא בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי זה עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא דין כולל ומה שאמר ר' אליעזר בר' צדוק אמת וענינו שעוף טמא כשעומד על חבל או על שרביט דק ונתן קצת צפרניו על אותו השרביט מצד אחד ומקצתם מצד אחר עד שיהיה השרביט תחת אצבעותיו כמו שאוחז שום דבר ביניהם וכשנדע שהבהמה הזאת מותרת באכילה בשני סימנין הנאמרין בתורה חייבין אנו לידע אם חיה הוא ומותר לאכל חלבה וטעונה כסוי הדם או היא בהמה וחלבה אסור ודמה אינו טעון כסוי והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר אם יוצאים מראש אותה הבהמה קרנים ואחר כך צומחים בהם קרנים אחרים כגון האיל והרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר אבל אם אין שום דבר צומח בהם רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע מתוקן הקצוות ר"ל שיהיו קרנותיו על זויות שוות ושזר אותו ופתלו כמו שעושין צמיד של זרוע ואחר שפתלו עוותו עד שנוטה ואפי' כל שהוא הרי זה חיה כגון הצבאים והדומה להם לפי שקרני השור מעוותים אין בהם נפתולים וקרני העזים מעוותים ומפותלין אבל נפתוליהם כמו שפתל דבר עגול שאין לו שפה חדה והבן זה:

אמר המאירי סימני העוף לא נאמרו בתורה ר"ל שלא נתפרשו סימנין שלהם בתורה עד שמי שאינו מכיר באותם הכתובים בתורה לאיסור יהא מכיר מתוך סימנין איזה מהן טמא ואיזה מהן טהור אלא שחכמים למדום מענין פרטי העופות שהוזכרו בתורה לאיסור ומענין אותם שהוזכרו להיתר ותחלת הדברים צריך אתה לידע שמשנה זו ופירושה וענינים היוצאים ממנה מבולבלים הרבה ביד מפרשים ופסקים שבה משתנים לפי שנוי הפירושים והריני מודיעך רוב הענינים האמורים בה דרך פסק ומה שראוי לנהוג בהם בדורות הללו:

כבר ידעת שהנשר הוא תחלה לעופות טמאים הנזכרים במקרא וטהורים הוזכרו להיתר הואיל ונבחרו לקרבן והרי שני אלו הפכים בארבעה דברים שהתור אינו דורס ויש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף והנשר דורס ואין לו אצבע יתרה ולא זפק ואין קורקבנו נקלף ומתוך כך למדו רבותינו ששלשה סימנין אלו הם סימני טהרה ר"ל זפק וקורקבן נקלף ואצבע יתרה והרביעי סימן טומאה ר"ל דריסה וראו בשאר עופות טמאים הנזכרים בכתוב שיש בהם קצת סימני טהרה וקצת סימני טומאה ומתוך כך נתנו כלל במשנה זו שכל עוף הדורס הואיל וברור לנו שהוא דורס טמא ואין לו עוד בדיקה בשאר סימנין שאין הטהור דורס לעולם והילכך הרי זה טמא אפי' בא בשלשה סימני טהרה ואפי' ראו כבר שנאכל במסורת שאין אחר הדריסה כלום ושכל עוף שיש בו שלשה סימני טהרה הנזכרים טהור אפי' לא היה להם מסורת עליו ובלבד בשאינו דורס שנמצאו עכשיו בו כל סימני טהרה אבל אם לא היו שם אלא קצת סימני טהרה הן שיהא אותו סימן שאינו דורס הן שיהא מן הסימנין האחרים אינו נכלל בגדר זה וצריך לעיין בו אם הוא משאר עופות הנזכרים בתורה לטומאה או ממיניהם שהרי יש בהם אחד שאינו דורס ויש בהם שיש להם קצת סימני טהרה האחרים כמו שנבאר ואין נאכלין אלא במסורת או על פי התנאים שנזכיר בגמרא ופירש ר' אלעזר בר' צדוק שכל עוף החולק את רגליו טמא ר"ל שאם נעמידהו על רגליו על חוט אחד הוא נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתי אצבעותיו מכאן וזהו סימן טומאה לדריסה ואין הלכה כדבריו אלא אין אנו קורין לו דורס אלא בדריסה ודאית ויש מפרשים שר' אליעזר בר' צדוק על אצבע יתרה הוא רומז דכיון שחולק את רגליו אין האצבע האחרון נקרא יתר הואיל וסומך עליו כל כך ששאר עופות טהורים אינם סומכים אלא על שלשה הראשונים וראשון נראה יותר:

וענין הדריסה נחלקו בה קדמונינו והוא שגדולי המפרשים כתבו שכל שהוא תוחב צפרניו בבשר ואוכלו בפיו מבין רגליו הרי זה דורס אע"פ שאינו הורג וממית וראיה להם מן העורב שאין רואין אותו הורג או אוכל עוף החי ונכלל בדורסים ומ"מ אחרוני הרבנים פירשוה דוקא בשהוא הורג ואוכל או שאוכל עוף חי או שהורג אע"פ שאינו אוכל מיד והוא שאמרו בארי דרס ואכל ואין דריסה זו כעין דריסה שהוזכרה בנץ למעלה שאותה דריסה ענינה בהטלת ארס אבל זו אף בלא ארס כל שדורס לאכילתו והראיה שהרי בדריסת ארס אמרו ודריסת הזאב ובדריסה לאכילה אמרו בב"ק בא ארי ודרס זאב וטרף אלמא שאין דרכו בדריסה ואף בהדיא אמרוה שם דזאב אינו דורס אלא טורף ואוכל ועורב שהוא בכלל הדורסים איפשר שאף הוא דורס בקצת עופות ואוכל ואין ספק שקליטת זבובים וכיוצא בהם מן האויר ואין צריך לומר אכילת שקצים ורמשים אינו בכלל דריסה:

זהו באור המשנה ומה שאנו צריכים לכלול בה לפי סוגית הגמרא להשלמת ענין זה ולהמשך מה שפירשנו במשנה כך הוא עשרים וארבעה מיני עופות טמאים הוזכרו בתורה עשרים ושנים מהם נזכרו בפירוש אלא ששנים מהם נכללים באחד והם דאה וראה ועוד שנים אחרים והם איה ודיה ולא נשארו אלא עשרים וכתוב שם למינה למינו למינה למינהו ארבעה פעמים הרי כאן כ"ד ואין לך עוף טמא בעולם חוץ מאלו או ממיניהם שהם כמה וכמה ודבר ידוע בנשר שאין לו שום סימן טהרה ודורס ופרס ועזניה יש לכל אחד מהם סימן אחד של טהרה ואין אנו יודעין איזה הוא ומ"מ את שישנו בפרס אינו בעזניה וכמו שאמרו דאיתיה בהאי ליתיה בהאי וכן אחד שבאחד מהם אינו בכל האחרים כמו שאמרו חד לא משכחת ליה אלא בפרס או בעזניה ואם כן את של אחד מהם הוא נמצא באחרים עורב וכל מיניו יש לו שני סימני טהרה שאר עופות הדבר [מבולבל] ביותר ביד הפוסקים כמו שביארנו וקבלנו פירושה על אחד מארבעה דרכים הראשונה לגדולי הרבנים ואף גדולי קדמונינו הסכימו בה עם קצת גאוני ספרד ואע"פ שגדולי הרבנים אינם שוים מכל וכל עמהם בפי' הסוגיא וכן שאני מוסיף בה לישבה מ"מ לענין פסק זה וזה שוים והוא שהם סוברים על שאר עופות שכלם דורסים ויש להם שלשה סימני טהרה ואם כן על כל פנים הם זפק ואצבע יתרה וקורקבן נקלף ואחר שכן הדבר ידוע שאותו סימן שאמרנו עליו שהוא בפרס או בעזניה שאינו באחרים הוא שאינו דורס ואין לך לדעתם עוף טמא שאינו דורס אלא אחד מן השנים שהם בני חד חד ר"ל או פרס או עזניה אבל עורב והנשאר מאלו השנים ר"ל פרס או עזניה ושאר עופות טמאים כלם דורסים הם וקבלו ממקצת גאונים לשיטה זו שהפרס הוא הוא שדורס אלא שיש לה אחד מסימני טהרה האחרים והעזניה היא היא שאינה דורסת ואין לה עוד סימן טהרה ונמצא לדעת זה שאם בא לפנינו עוף שנתברר לנו שאינו דורס אין לספק בו אלא בעזניה ומן הדין היה לאסרו מספק עזניה כמו שביארנו במשנה אלא שפירשו בגמרא בפרס ועזניה שאין מצויים ביישוב ואין לחוש להם ואם כן כל עוף שיתברר לנו שאינו דורס מותר ונמסר לנו בו סימן מפי הגאונים שכל שרגליו רחבים ובעלי מחיצות כרגלי האווז או שחרטומו רחב אינו דורס ונמצא שכל עוף כיוצא בזה אין אנו צריכים בו לבדיקה אחרת אלא שאין ראוי לסמוך בענינים אלו מפני שאנו מוצאים לפעמים בצורות אלו שהם נכללים בכלל הדורסים ואין בירור בענין זה אלא במסורת או בנסיון:

אָמַר הַיְנוּ דְּרַב אַסִי. לאו מצד יוהרא ח"ו אמר כן אלא להורות בחסד הבורא יתברך וגם כדי לאמת ולברר דברי חכמים בעיני המון העם.

זִיל כְּתֹב קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי בְּאַגַּדְתִּיךָ וּפֵרְשָׁהּ (דברים יד, ז) יש להקשות על מה חרד כל כך על שתי מילות אלו ועל מה ערבו עליו כל כך? ונראה לי בס"ד רמז לו בזה דבר אחר לפי דרכו דידוע אף על פי שבכל דברי תורה שלמד האדם יעשה בירור ניצוצי קדושה הנה בדברי תורה של אגדה יעשה בירור יותר וכמו שאמרו המקובלים ז"ל מפני שבהם ישמח הלב יותר ולכן אמרו רבותינו ז"ל (סוטה מט.) עלמא קאים על קדיש של אגדה, ולכן נקראו אגדה מלשון המשכה כמו 'נָגֵיד וְנָפֵיק מִן קֳדָמוֹהִי' (תיקוני זהר ד:) שיש בהם כח למשוך ניצוצי קדושה לבררם ולהעלותם אך ידוע כי דברי אגדה בפשט מושכין מקרוב דהיינו ממקום שיושב בו הלומד אבל דברי אגדה שבסוד מושכין ומבררין ניצוצי קדושה ממקום רחוק. והנה ' קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי ' שניהם ענין צידה אך קַנִיגִי עניינו במצודה ורשת שצידתם מקרוב דוקא אבל בַּלִיסְתְּרִי הוא כמו קשת שצד מרחוק ולכן קַנִיגִי ירמוז על צידה ובירור שיהיה באגדה בדרך הפשט שצד מקרוב דוקא אבל בַּלִיסְתְּרִי ירמוז על צידה ובירור שיהיה באגדה בדרך הסוד שצד מרחוק ולזה אמר לו ברמז כתוב 'קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי בְּאַגַּדְתִּיךָ' דייקא שרמז לו בזה על האמור. וכן נמי מה שאמר לו עוד ' כְּתֹב אָדוֹנְקִי בְּאַגַדְתִּיךְ ' רמז לו בזה אף על פי שדברי תורה שבעל פה לא נתנו להכתב מכל מקום דבר יקר וחשוב תכתבהו שמא ישתכח ולא ימצא אחר כך ואמר הכתוב עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, קכו) ועל כן היו כותבים סודות מזמן התנאים קודם שעשו היתר לכתוב תורה שבעל פה.

הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת שֶׁרְאוּיִן לְהִשָּׂרֵף, וְהֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה (דברים ב, כג) קשא אף על פי שאין בהם צורך אם נדונין בשריפה כספרי צדוקין? ונראה לי אין הכונה ראויין להשרף בידים אלא רצונו לומר אם באה האש אצלם בשבת מניחין אותם להשרף ואין מצילין אותם מפני הדליקה אם היו כתובין לבדם ואינם בכלל ספר תורה. ומה שאמר ' הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה ' כלומר אנחנו למידין שהם הלכתא לדינא וכהך דמביא הכא דנלמוד מהם דין לענין שבועות ונדרים דאם נשבע או נדר שלא יכנס לבית ראובן ונאסר לו הבית מכח שבועתו ואחר כך מכר ראובן אותו בית לשמעון הותר לו להכנס בו מפני שעתה נקרא על שם שמעון ולא על שם ראובן וכן כיוצא בזה.

אָדוֹנְקִי שֶׁלָּהֶם פירש רש"י ז"ל חשובין שלהם. ונראה לי בס"ד כי היא מלה מורכבת משתי מילות שהוא 'אדון נקי' ולכן ערבה לרב חסדא ואמר לרב תחליפא 'כְּתֹב אָדוֹנְקִי בְּאַגַדְתִּיךְ וּפֵרְשָׁהּ'.

אָמַר רַב יוֹסֵף וְאִית לְהוּ שִׁית סְרֵי דָּרֵי שִׁינֵי לְכָל חַד וְחַד. נראה לשון גוזמא נקיט מפני שהיה להם כמה שורות שינים זה בזה נקיט שית סרי מפני כי האדם יש לו שורה אחת שיש בה שית סרי שינים ואמר אלו יש להו שית סרי שורות של שינים וכבר אמרו בגמרא (חולין צ:) דברה תורה לשון הבאי דברו חכמים לשון הבאי ואין זה חידוש.