מסכת חולין דף נ״ח עמוד ב׳

הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש:

לבתר תריסר ירחי שתא שריין דאי במחובר התליע לא הוי חיי עד השתא:

בקא מין זבוב צינציל"א והיא נושכת כצרעה:

דידבא זבוב:

אימרא לשון (איוב לט) כעת במרום תמריא. נתנכרה לו ומרדה עליו אינשלביי"ר:

לבר מחוזא על שם שהיו בני מחוזא מעונגים ושמנים נאמר משל זה עליהם:

ומצת מיניה דמא. מצצת דמו:

מני משקל ששים מני:

הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שרי רבינו שמואל גריס דכרים פירוש שהתליעו כמו ענבי דכרום ושדה שלקתה בעמרים בפרק המקבל (ב"מ דף קו: ע"ש) ובנזיר בריש גמרא פרק שלשה מינים (נזיר דף לד:) לאתויי ענבים דכרום ובאמצע הפרק זה (דף לח:) והא שייר ענבים דכרום שהרי אין דרך פירות להניח בכד ועוד דהוה ליה למימר שהתליעו ור"ת מפרש שדרך להניח כל דבר בכד כדאיתא בפ' חזקת הבתים (ב"ב דף נה.) הני שערי דכדא משתעבדי לכרגא ובהמפקיד (ב"מ דף מ.) הוה עובדא ופקע כדא ובפ' הזהב (בבא מציעא דף נט.) במשלם שערי מכדא נקיט ואתי תיגרא:

הנוצה מצטרפת פ"ה לענין פגול וגריס אבל לענין פגול כרבנן סבירא ליה ור"ת אומר שהוא משנה בטהרות (פ"א מ"ב) הכנפים והנוצה מטמאות ומיטמאות ולא מצטרפין רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת פירוש מצטרפת לכביצה דשומר הוא ותנן במסכת עוקצין (פ"א מ"א) כל שהוא יד ואינו שומר טמא ומטמא ולא מצטרף שומר אפילו שאינו יד טמא ומצטרף והשתא מייתי ראיה מדחשיב ליה כשומר לבשר אלמא הוי כמו עור וכשניטלה כאילו ניטל העור דהוי גלודה וטרפה ורבא דחי עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא לענין אגוני אבל שומר לבשר לא חשיב שאין רגילות להצניע העוף עם הנוצה שלא יתלכלך ועד כאן לא קאמר ר' ישמעאל אלא לענין טומאה דחשיב שומר אבל לענין אגוני לא מגין:

הא דאמרינן לא שנו אלא ביד אבל ברגל טריפה נמי הוי מאי טעמא כל יתר כנטול דמי. בדבר שאין דרכו בכך קאמר, כגון רגליה או מעים בבהמה וכיוצא בזה, אבל בדבר שדרכו בכך לאו, כדאמרינן בסמוך בההיא גובתא דנפקא מבי כסי להובלילא וסבר רב אשי למיטרפא, ואמר ליה רב הונה מר בר רב בריה דרב אויא הני עיזי ברייתא הכי אית להו. והיינו דאמרינן לעיל (מז, א) בפירקין לית הילכתא כרבא ביתרת, ואמרינן התם טעמא משום דכל הני עיזי ברייתא הכי אית להו.

והא דאמרינן כל יתר כנטול דמי. פירש רבינו שלמה ז"ל יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת וטריפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה, ואפשר דלפי פירושו של רש"י ז"ל אם נמצאו שני טחולין ואפילו סמוכין זה לזה בסומכייהו כשירה. שהרי רואין אותן כאלו נטלו שניהן ונטל הטחול כשירה. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל כי משתכחן תרין טחלי שפיר דמי. ואם נמצאו שני כבדין אסורה, שהרי כנטלה כל הכבד. אבל הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ו מהל' שחיטה ה"כ) דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן, כלומר שרואין אותו היתר כאלו נטל ממקומו בידי אדם, וכל שאלו נטל טריפה יתר נמי טריפה וכל שאילו נטל בידי אדם ממקומו כשרה הכא נמי כשרה, ולפיכך כתב דשני טחולין הסמוכין בסומכייהו טריפה, שהרי רואין אותן כאלו נטלו ונקבו במקום חבורן, וכן שני כבדין הנמצאין מחוברין בכזית שהיא במקום מרה או במקום שהיא חיה טריפה, הא לאו הכי כשירה, וכן אם יתרה רגל למטה מצומת הגידין כשירה, וצ"ע.

אלא למאן דאמר אף על גב דלא הדרי ערבי מאי כלין כלין מלמטה. כך היא הגירסא במקצת הנוסחאות, ונראה שכך גירסתו של רש"י ז"ל, והכי פירושא דמאן דאמר והוא דהדר ערבי קא סלקא דעתין דהכי קאמר אבל יוצאין ממקום אחד ומתפצלין וכלין הפצולין בתוך כדי אצבע שחזרו ונתערבו כשירה, אבל אם ארך הפיצול יותר מכאצבע טריפה אף על פי שיוצאין ממקום אחד וחוזרין ומתערבים למטה מכאצבע, ומאן דאמר אף על גב דלא הדרי קא סבר דלא בעיא דהדרי ערבי מיד תוך כדי אצבע אלא אף על פי שהפיצול הולך ונמשך אמה ואמתים כשירה, ובלבד שיהו כלין יחדיו למטה במקום בית הרעי בכדי אצבע. ובהלכות הרב ר' שמעון (בן) קייר"א ז"ל גריס מאי כלין כלין עד כאצבע מלמעלה, כלומר דמאן דאמר והוא דהדרי ערבי קסבר דכיון דהדרי ערבי ואפילו מעט במקום בית הרעי כשירה, ובלבד שהיא ממקום חבורן ולמטה כאצבע, וכן נמי לא קפדינן ארוחב מקום חבורן למעלה במקום שאין צבע, אבל אחיבורן מלמטה לא קפדינן, ולפי גירסא זו כיון דלא איפסקא הילכתא בהדיא (בחד) [כחד] מינייהו, נקיטינן לחומרא עד דאיכא מקום חבורן כדי אצבע והוא דהדרי ערבי למטה בכדי אצבע כחומרי דמר ודמר. וכן כתוב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל במה דברים אמורים ביוצאין בשתי מקומות, אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשירה, והוא דהדרי ערבי ונעשו שניהם חוט. ויפה לימד טעם על גירסא זו השניה, הרב בעל העיטור ז"ל לימד דלפי גירסא זו אתיא שפיר הא דקא אמר אף על גב דלא הדרי ערבי, דהא אף על גב דלא הדרי ערבי כלל מכשר, אבל לגירסת הספרים הכי קאמר אף על גב דלא הדרי ערבי דהא תרווייהו הדרי ערבי קא בעו, אלא דמר אמר הוא דהדרי ערבי בכדי אצבע ומר אמר הוא דהדרי ערבי בכדי אצבע מלמטה.

הא דתנן רבי ישמעאל [אומר] הנוצה מצטרפת במס' טהרות (פ"א, מ"ב) תנינן לה גבי טומאת אוכלין ולומר שהנוצה שהיא רכה מצטרפת לכביצה לטמא אוכלין אחרים, והכי תנינן לה התם הכנפים והנוצות מטמאות ומיטמאות ואין מצטרפות רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת וטעמא דמילתא מפני שהיא שומר וכדאמרינן לקמן בפרק העור והרוטב (חולין קיח, א) שומר מכניס ומוציא ומצטרף, ותנן במסכת עוקצין (פ"א, מ"א) כל שהוא יד ולא שומר מטמא ומיטמא ומצטרף, והכא לענין טומאה גרסינן ולא לענין לאיפלוגי כמו שכתב רש"י ז"ל.

בהמה שהיתה חסרת רגל או יתרת רגל לענין בכור הרי זה מום אף ברגליה הראשונים אבל לענין טרפות רגליה הראשונים אין בהם שום טרפות אפי' נשמט ראש עצם שלישי שלו ממקום תחיבתה בגוף ויש מי שחושש בזו מחשש הריאה ואין דבריו נראין כלל שהרי אף בשבירת צלעות אין חוששין לריאה כלל:

היתה חסרת רגל בצד רגליה האחרונים אם היתה חסרה בירך או בשוק טרפה היתה חסרת רגל הנמכר עם הראש כשרה היתה יתרת רגל בצד זה אם מצומת הגידין ולמטה כשרה על איזה צד שתפרש כל יתר כנטול דמי אם משם ולמעלה יש אוסרין כאלו ניטל אף העקרי וכן שטת סוגיא זו מוכחת ונמצא לדעת זה ענין כל יתר כנטול שמפרשים אותו כמי שניטל העקרי אלא שיש מפרשים כניטל היתר ואין שטת סוגיא זו מוכחת כדבריהם שאם כן היאך היא טרפה בכאן והלא אבר זה אינו יוצא ממקום שאם ניטל ממנו יהא העקרי נפסל בנקב ומ"מ למי שפירש בו כאלו ניטל עם מקומו יש לחוש בזו מחסרון בוקא דאטמא אם הוא מתחיל ביתירותו משם ואף לפי' כאלו ניטל היתר יש לפרש בו שנעשה העקרי כנשמט והוה ליה שמוטת ירך:

כל שנמצא במעין מעי אחד יתר טורפין אותה על איזה צד שתפרש כל יתר כנטול דמי ואם מעי היתר מחובר ודבק לעקרי בלא שום פירוד ונשפכין זה לזה הרי הוא כאחד וכשרה:

אע"פ שאין הדבר מצוי להיות שום מעי עובר מבית הכוסות להמסס אם נמצא כן כשרה כך קבלו רבותינו בתלמוד שכל עזים מדבריות יש להם כן וכל שיש במינו כן אף במדברי אין פוסלין מאותו דבר אף לבייתי ואין למדין מזה להקל במעי אחר שהוא יתר אפי' מבית הכוסות עצמו למקום אחר כגון לכרס או לכיוצא בו:

אע"פ שהחלטנו הדבר שכל מעי היתר טרפה יש בו צדדין להכשיר כיצד כל מעי שהוא אחד מצד שרשו והוא המקום שיוצא משם והוא הקיבה ובאמצעיתו נתפצל מתוכו מעי אחר כענף היוצא מן הבד ופצול זה מתארך עד כאורך אצבע ויש מפרשים כרחב אצבע אלא שבכל מקום כאצבע פירושו כאורך אצבע ולסוף שיעור זה חוזר והולך ומתאחד עם המעי הראשון עד שלא יגיע לתחום תחתית המעי הראשון כשיעור אצבע כשרה ר"ל (שלא ישאר) [שישאר] ממקום שחזר ומתאחד עמו עד סוף המעי ר"ל הכרכשא כארך אצבע כשרה אבל אם היו שנים משרשן אע"פ שנתאחדו אחר כך או שהיו אחד משרשן ונתפצלו ואורך פצולן מתארך יותר מכאורך אצבע או שנתפצל לצד סוף המעי שנמצא אחד משרשו ואין בפצולו אורך אצבע אלא שאינו חוזר ומתערב עד שלא יגיע לתחום תחתית של ראשון בשיעור אצבע אע"פ שמתאחד עמו כשמגיע לתחום סוף המעי הראשון או שהיו אחד משרשן ואין פיצולן יותר מכאצבע וחזרו ונתאחדו קודם שיגיע לתחתית הראשון אלא שפצול זה יוצא משני צדי המעי טרפה וכנגדו בעוף אפי' נתפצל פצול זה משני צדדין כשרה ובלבד על שאר הצדדין שביארנו:

ודבר זה מבולבל בפירושו ביד מפרשים ומה שכתבתי נראה לי בפי' השמועה ובפסק ענין שבה וביאור השמועה לדעת זה העיד נתן על שני בני מעין היוצאין מן הבהמה כאחת ר"ל שהאחד יתר שטרפה בבהמה וכשרה בעוף בד"א שטרפה בבהמה בשני מקומות כלומר הן שיהו שנים בשעה שיוצאין מן הקיבה שלא היו אחד במקום השורש הן שנתפצל באמצע אלא שנתפצל משני צדי המעי אבל במקום אחד כשר אף בבהמה כל שכלים עד כאצבע ושאל בה מאי כלין עד כאצבע ופליגי בה וכו' חד אמר דהדרי וערבי כלומר שיהו חוזרים ומתאחדים בשיעור אצבע והוא שיהא הפיצול כלה לסוף אצבע ויחזור ויתאחד וחד אמר אע"ג דלא הדרי וערבי וקס"ד דלא הדרי וערבי כלל ושאלו לו ואם כן מאי וכלים עד כאצבע ופירש בו כלים מלמטה כלומר אע"ג דלא הדרי וערבי לסוף אצבע כל שיתערב עמו כשיגיע לכאצבע סמוך לבית הרעי:

ולענין פסק בעינן לתרויהו ואינו כשר בבהמה אלא בארבעה תנאים והוא שיהא אחד משרשו ושלא יתפצל אלא מצד אחד ושלא יתארך פצולו יותר מכאצבע ומיד שיגיע הפצול לכאצבע יחזור ויתאחד ושיהא במקום חזרת חבורו עמו רחוק כאצבע מבית הרעי ובעוף כשרה אף כשנתפצל בשני צדדין שכך היה ידוע להם בענינים אלו ונמצאו בו שלשה תנאים ושמא תאמר ומאיזה צד אנו מחמירין כשניהם והרי מי שהזקיק שלא להיות פצולו למעלה ארוך יותר מכאצבע אינו מקפיד בחזרת חבורו כמה שיהא קרוב מסוף הכרכשא וכן מי שמקפיד בזו אין מקפיד בזו תדע שכך הוא אלא שיש פוסקים כזה ויש פוסקים כזה ואין בידינו להכריע ולא עוד אלא שבהלכות גדולות גורסין כלים מלמעלה ומחליפים זה לשל זה ומתוך כך מחמירין כשניהם או כאחד מהם לשני הגרסאות ומתוך שאין אנו בקיאים בענינים אלו לענין הוראה כל שאנו מוצאים יתר במעין אוסרין אותו אא"כ במעי הגדול ובתנאים אלו וצריך להתישב בדבר לחסרון הבקיאות וכבר אירע פעם אחד בעיר גדולה שהיה בה מרביץ לתורה שמצא במעי היוצא מן הקיבה אחר שנמשך המעי הגדול זרת או זרתיים מעי אחר ונמלכו כלן לאסרו עד שאמר להם הטבח שכך הוא בכל בהמות שבעולם ובדקו באותו היום כמה טלאים ומצאוהו בכלם אלא שלא מצאום בשיעור אחד לא הם ולא מקום יציאתם מן המעי הגדול אבל מ"מ בכלם מצאוהו ומצאו מפורש שהוא הקרוי סניא דיבי ונקרא כן על שהוא כחוש מאד עד שהזאבים כשטורפים את הבהמה ואוכלים את בשרה מניחים אותו וקצת לועזות קורין אותו בדיל קרשטיאנגי והוא מחובר ראשו אחד בכבד והאחד בדקין וכלה במעי הגדול היוצא מן הקיבה ופעמים שחותכין אותו וכלו נשאר בכבד ונשאר המעי הגדול חלק כאלו לא נתחבר בו זה מעולם ופעמים שנשאר כלו עם המעי ופעמים מקצתו ומתוך כך טועים בו קצת בני אדם ומדמים שהוא יתר וכן כל כיוצא בזה צריך הרבה להתישב בדבר על פי בקיאים:

נוצה של עוף מצטרפת עם הבשר לכביצה לטמא טומאת אוכלין כדין המקומות הרכים כמו שיתבאר במסכתא זו ונוצה זו פירשו בה אותו הדק בתכלית הסמוך לבשר ונקראת וולוא ומ"מ לענין פגול בקדשים אינו מצטרף לכזית ואם חישב לאכול כזית בין בשר ונוצה חוץ לזמנו אין כאן פגול:

ברש"י ד"ה בחדא מחיתא מחתינהו וכו' לשון עובד מחי וכו' פירוש מעשה אורג תרגום אונקלוס עובד מחי:

אָמַר רַב לֵית בַּקָא בַּר יוֹמָא, וְלֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא. נראה לי בס"ד ' בַּקָא ' רמז ליצר הרע הנושך את האדם בחלקות פיו שמסית ומפתה אותו להחטיאו ונקרא 'בַּקָא' אותיות 'אֲבַק' כי כל דבריו הם כמו אבק שאין בו ממש ואין לו קיום ' וְדִּידְבָא ' רמז לשטן המקטרג ונקרא דידבא שדובב קטגורים תמיד. וידוע דאפליגו אמוראי בתלמודא חד אמר יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום וחד אמר מתגבר עליו בכל יום וכנזכר בסוכה (סוכה נב.) וקידושין (קידושין ל:) והנה למאן דאמר 'מתחדש' סבירא ליה שהיצר הרע מתחלק לחלקים רבים כנגד ימי האדם ובכל יום מתחדש חלק מן היצר הרע ודבק באדם להחטיאו ועושה פעולתו ובטל ביומו בין אם יכול לו בין אם לא יכול לו ולהכי נקט 'מתחדש'. ובזה מובן שפיר דברי רב ' לֵית בַּקָא בַּר יוֹמָא ' דסבירא ליה כמאן דאמר 'מתחדש' וביום השני הוא יצר הרע אחר ואם כן אין יצר הרע שהוא בן יום אחד שלם אלא היצר הרע הוא של אותו היום דוקא ואינו כן יום אתמול. ואמר עוד ' לֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא ' כי הדידבא שהוא השטן שדובב בכל יום קטרוגים לא ימצא בן שנה שלימה כי יש יום אחד בשנה שהוא יום הכיפורים שנהפך לסניגור ואינו דובב קטרוג ואחר יום כפור פנים חדשות בא ואם כן אין לך שטן שהוא בן שנה שלימה אלא תמיד הוא חסר יום אחד בשנה שהוא יום הכיפורים ואחר כך הוא חדש בחינה בפני עצמו. ודע כי ' בַּקָא ' הוא מה שקורין בערבי ב"ק וכנזכר בערוך ולכאורה נראה זה הב"ק הנמצא מתקיים כמה ימים ואפשר שכונתו על ב"ק דימים ונהרות. או לפי פשוטן של דברים מה שאמר ' בַּר יוֹמָא ' לאו דוקא וגם הוא לא כיון ללמדנו זה על בקא ודידבא ממש אלא נקיט להו בדרך משל וחידה לעשות בהם רמז.

שֵׁב שְׁנֵי אִימְרָא בַּקְתָּא מִבַּקָא הנה בודאי מאמר זה שהזכירו רבותינו ז"ל בתלמוד עשו בו משל ורמז על ענין עמוק. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בפסוק בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ (שמואל ב' כב, מו) שהפתויים של העונות נעשים על ידי כוחות הנקבה דקליפה והיסורין והמיתה נעשים על ידי כוחות הזכר דקליפה עיין שם. גם ידוע מי שהוא צדיק גמור ועוסק בתורה אם יהיה לו יסורין של אהבה אין זה נעשה על ידי כוחות המזיקין הנזכרים ח"ו כי היסורין הם של אהבה וכתיב בהו אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צד, יב) ונאמר אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב הֳ' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (משלי ג, יב) וכן גם המיתה שלו לא תהיה על ידי כוחות דקליפה אלא תהיה בנשיקה על ידי אור זיו שכינתו יתברך. והנה ' בַּקְתָּא וּבַּקָא ' הם מין אחד שקורין בערבי ב"ק אך בקא זכר בקתא נקבה לכן נרמז במאמר זה בבקא על זכר דקליפה ובבקתא על נקבה דקליפה וזו הנוקבא דקליפה אינה יכולה להתקרב ולהדבק בצדיק גמור שעוסק בתורה להחטיאו ולפתותו כי התורה משמרתו וגם על ידי שלימות צדקתו יהיה שלם במלבוש אור הקדושה הנמשך משם אלו־ה בסוד כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי (איוב כט, ב) כמו שאמר רבינו ז"ל בשער הכונות בסוד ברכות השחר ולכן אינה יכולה הנוקבא דקליפה לפתותו ולהביאו לידי חטא כי מלבוש אור הקדושה הזה דוחה אותה מעליו. ועל כן כשתראה שבאים יסורין על אותו צדיק אינה יודעת שהם יסורין של אהבה שבאים על ידי שכינתו יתברך אלא חושבת הם כשאר יסורין שבאים על ידי בעלה הזכר הנקרא בקא וכן אם תמצא שנפטר אותו צדיק מן העולם אינה חושבת שמיתתו היתה על ידי שכינתו יתברך אלא חושבת שהיתה מיתתו על ידי בעלה הזכר ולכן היא מורדת בבעלה הזכר שמצא מקום שליטה לשלוט באותו צדיק ולא הגיד לה מאיזה דבר מצא לו מקום לשלוט בו כדי שגם היא היתה שולטת עליו במלחמה שלה שהוא ענין הסתה ופתוי להחטיאו ולטמאו בעונות ולא הגיד לה באיזה אבר מצא לו שליטה עליו כדי שגם היא היתה שולטת עליו באותו אבר לעשות מלאכתה עמו. ולזה אמר ' חֲזִיתֵיהּ לְבַר מְחוֹזָא ' רמז לצדיק שגופו נמשל לעיר בהיותו בעולם הזה ומחוזא לשון מחוז או נקרא בר מחוזא על שם שהוא רואה ומביט בתורת ה' ומחוזא לשון חזות וראיה ' דְּסָחָא בְּמַיָּא ' רצונו לומר שהיה עוסק בתורה הנמשלה למים ' וְסָלִיק ' רצונו לומר נתעלה בה שלא חטא כלל שעל ידי כך ' אִיכְרַךְ בִּסְדִינִין ' רמז למלבוש אור הקדושה הנזכר לעיל ועם כל זה אתה יכולת לשלוט בו ביסורין או במיתה כי חושבת שהיסורין או המיתה שבאו עליו הם נעשו על ידי בעלה. ולזה אמר ' וְאוֹתִיבַת עֲלֵיהּ וּמָצַת מִינֵיהּ ' ביסורין אלו שהבאת עליו ' וְלָא הוֹדַעְתְּ לִי ' מאיזה מקום ובאיזה כח ובאיזה סיבה היית אתה יכול לשלוט בו כי ודאי מצאת בו פגם באיזה מקום בנפשו ועל ידי כך שלטת בו ולא הודעת לי כדי שגם אני הייתי עושה מלאכתי עמו על ידי אותו פגם שיש בו שהייתי יכולה לשלוט בו לפתותו ולהחטיאו ועל כן מורדת וכועסת על בעלה הזכר בעבור זאת בחשבה שהיסורין או המיתה שהיה לאותו צדיק נעשה על ידי בעלה הזכר ולא ידעה שכל זה נעשה לו על ידי שכינתו יתברך והיסורין של אהבה הם. והרמז של שבעה שנים הוא כנגד שבעה עשריות של זמן האדם בעולם הזה או הרמז של שב שני הוא דאחר שבעת ימים מיום הפטירה תטעה הנוקבא דקליפה לחשוב שהמיתה על ידי בעלה ולכן כועסת עליו כאמור אבל שבעת ימים מעת הפטירה תכיר הקליפה ערך נשמת הצדיק ומעלתה ותבין כי לא שלט בה בעלה הזכר של קליפה לא ביסורין שבאו לה קודם המיתה ולא במיתה עצמה אלא תכיר ותבין שכל זה היה על ידי אור שכינתו יתברך ולכן לא תכעוס על בעלה אלא רק שבעת ימים שאחר הפטירה מפני שחושבת שהיתה היסורין והמיתה על ידי בעלה אבל אחר שבעת ימים תכיר במעלת הנפש של צדיק ותדע שלא היה לבעלה שליטה עליה ומה שהיה לה היה על ידי אור שכינתו יתברך אז לא תתכעס על בעלה כאמור והשם יתברך ברחמיו יצילנו מכל דבר רע ומכל פגע רע וישמרנו ויחינו חיים ארוכים וטובים ושלום אמן כן יהי רצון.

שִׁיתִּין מָנֵי פַּרְזְלָא תָּלוּ לֵיהּ לְבַקָּא בְּקוּרְנְסֵיהּ נראה לי בס"ד בסוד הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ג, ז) וכן יש ששים אותיות בברכת כהנים וששים תיבות במזמור יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (תהלים צא, א) עד כִּי־אַתָּה הֳ' מַחְסִי (פסוק ט) וכנזכר בשער הכונות בקריאת שמע שעל המטה שאומרים זה להבריח החיצונים ואלו הששים מגינים על האדם השוכב במטתו ומונעים את הסטרא אחרא שנקראת בקא כמו שאמרו לעיל שלא תשוך בקרנסה את האדם להחטיאו במשכבו.