מסכת חולין דף מ״ו עמוד א׳

עד ועד בכלל והכי קאמר מן הראש ועד בין הפרשה ראשונה וכל אותו בין בכלל טרפה או דלמא הכי קאמר עד ולא עד בכלל טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע ה"ה לראשונה דמספקא ליה וממילא משתמע ולא אצטריך לפרושי ראשונה ושניה איני יודע דכיון דאמר ודאי טרפה עד אחת ולא היא בכלל מכלל דמכאן ועד שלישית מספקא ליה וחדא מינייהו הוא דנקט דלא תימא שניה כשלישית לקולא:

את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו נפסק החוט הגדול כנגד פי הפצולין הראשונים במקום פיצול מהו בכלל טרפה הוא או בכלל איני יודע הוא מי אמרינן עד בין דוקא ופי הפרשה טרפה או לאו דוקא:

ואת"ל עד ועד בכלל ליכא למיבעי בפי הפרשה מידי דודאי טרפה דאפילו חוט שכנגד הפסק שבין שני הפיצולים טרפה וכ"ש פי פיצול הראשון אלא הכי קא מיבעיא ליה נפסק הפיצול עצמו מן החוט מהו ובפרשה ראשונה קאי:

תידון כבשר שאם נפסק הפיצול כשרה:

ה"ג מאי לאו ראשונה ושניה לא שלישית מאי לאו פיצול ראשון ואע"ג דחוט של אחריה עדיין בכלל טרפות או בכלל ספק הוא וכן שני לשון מורי:

לשון אחר בין הפרשות הן צלעות קטנות של אליה פרשות הוא בשר המפריש בין צלע לצלע. (בין) [פי] הפרשות צלעות שבין פרשה לפרשה:

גדי שמן חי:

בליעה טפי הצלעות נבלעין ואין ניכרין כשהוא חי:

עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל מדאמר בפירקין (לקמן חולין דף נה.) כל שיעורא דשיערו חכמים להחמיר ליכא למפשט מידי דהני מילי במשנה או בברייתא אבל הכא מימרא היא:

ואם תימצי לומר עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו אף על פי שאמר שמואל עד בין הפרשות מ"מ מספקא ליה דדלמא מתחלת עובי פיצול ראשון עד פיצול שני שלמטה הימנו קרוי בין הפרשות ראשון ועד ולא עד בכלל ואיני יודע או שמא מסוף עובי פיצול קרוי בין הפרשות שזהו בין הפרשות ממש אבל מה שהוא כנגד עובי החוט המתפצל לא מיקרי בין הפרשות וטרפה אי נמי משום הכי מספקא ליה שמא פי פרשות עצמן דהיינו עובי פיצול ראשון הוי בין הפרשות דקאמר שמואל לפי שהוא בין חוט המתפצל לשמאל לחוט המתפצל לימין והא דנקט שמואל עד בין הפרשות ולא נקט עד הפרשות לפי שהאחד מתחיל לצאת ולהתפצל קודם לחבירו ודוקא אם עד ולא עד בכלל איבעיא ליה בפי פרשה ראשונה אבל אם עד ועד בכלל לא מצי למיבעי פי פרשה שניה מהו דממה נפשך הוי בכלל איני יודע כמו בין הפרשות שני דהא עד בין הפרשות ראשון קאמר דטרפה ותו לא ואם איתא דפי פרשה אינו קרוי בין הפרשות הרי לא אמרינן שיהא טרפה אלא עד בין הפרשות ואין זה בין הפרשות ואם הוא קרוי בין הפרשות האמר שניה איני יודע ובכלל שניה יש לו להיות:

ואם תימצי לומר עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו פירש בקונטרס נפסק הפיצול עצמה מן החוט מהו ונראה דאפילו דאם תימצי לומר דעד ולא עד בכלל הוה מצי למיבעי בפרשה עצמה את"ל דפי פרשה טרפה אבל אי פי פרשה כשרה אז ודאי ליכא למבעי דכ"ש פרשה עצמה ועוד י"ל דמבעיא ליה אם נפסק הפיצול ברחוק ממקום חיבורו כנגד חוט השדרה שבין פיצול ראשון לפיצול שני שהוא בין הפרשות ראשון והשתא לא מצי למבעי אלא את"ל עד ועד בכלל:

מאי לאו ראשונה ושניה הא דנקט שניה משום דאי הויא טרפה הוה שייך למבעי כל הנך בעיות בשניה כמו בראשונה:

למטה מן האגפים יש להסתפק אם למטה ממקום חיבורן בגוף קאמר אם למטה ממקום ששוכבות על העוף דהיינו למטה מסוף עצם של כנף המחובר בגוף:

ערוקאי רבי זירא לא היה צריך לברוח דאביו גבאי של מלך היה דנהג בגבואתא תליסר שנין כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין כה:) דכי הוה אתי ריש נהרא למתא כי הוה חזי רבנן אמר להו לך עמי בא בחדריך:

הלכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה הכי קיימא לן כדפסקינן לעיל (חולין דף מג.) הלכה כדברי האומר בכזית:

ואמרי לה קרמא תתאה כלומר עם עילאה דאי תתאה גרידא הא פסקינן בסמוך דבעינן תרוייהו ואם כן לא הוה ליה לא כרב ולא כשמואל:

אם תמצי לומר ועד בכלל פרשה עצמה מהו פירש רש"י ז"ל: שנפסק הפיצול עצמו מן החוט, ובפרשה ראשונה קאי, ונראה שדעת רבותינו ז"ל לומר דפרשה שניה עצמה פשיטא ליה לר' ירמיה דכשרה, דכיון דאפילו חוט השדרה אינו ודאי טרפה, אלא בעיני יודע הפרשה עצמה דין הוא שתהא כשרה לפי שהיא רחוקה מן החוט ואינו כחוט, אבל ראשונה אם היא ודאי טרפה דעד ועד בכלל, פרשה עצמה מי הויא בכלל איני יודע דשנייה או כשרה או ודאי טרפה כראשונה, והיינו דבעי לה רב ירמיה באם תמצא לומר עד ועד בכלל, ולא בעי לה באם תמצא לומר עד ולא עד בכלל, דאם עד ולא עד בכלל סבירא ליה לר' ירמיה דפרשה עצמה ודאי כשירה כיון דחוט השדרה עצמו הוי באיני יודע, ולפי פירוש זה היה נראה דהכי גרסינן והפרשה תידון כבשר מאי לאו ראשונה ושניה, וגירסא זו אינה מחוורת לי, לפי פירושו זה שכתבנו. וסליקו כולהו בעיא בתיקו, ולחומרא, והלכך אין בין הפרשות כשירה אלא מפרשה שלישית ולמטה ושלישית עצמה בכלל כשירה, וכל מה שביני ביני אסורה מספק, ופרשה עצמה גם כן שנפסקה בין מקום פיצול הראשון לחוט טרפה והפיצול השני לפי מה שכתבתי כשירה, ויש לחוש בדבר. רבינו אלפסי ז"ל הביאה סתם, נראה שדעתו לומר דאין כשר אלא משלישית ולמטה ואפילו פרשה שניה עצמה [אסורה], וכזה ראוי להורות.

בעופא ר' ינאי אמר עד בין אגפים וריש לקיש אמר למטה מן אגפים. ולא איפסיקא הילכתא לא כמר ולא כמר, וחומרא, דאיסורא דאורייתא היא. כתב בתוספות יש להסתפק אם למטה ממקום חבורן בגוף קאמר או למטה ממקום ששוכבת על העוף דהיינו למטה מסוף העצם של כנף המחובר בגוף.

הא ד בעי רבי ירמיה מתלקט מהו כרצועה מהו וכו' נראה דכולו במקום חיותו קאמר, דאי שלא במקום (חבורו) [חיותו] הא קיימא לן דכזית במקום חיותו בעינן, אלא ודאי בשהוא מתלקט כאן וכאן במקום חיותו קאמר, ואפילו הכי סלקו בתיקו, והלכך מרודד או מתלקט (וברצוע) [וכרצועה] אסורה עד שיהא כזית (ב)[כ]בריתו במקום מרה וכזית במקום חיותו, ומדולדל ומעורה בטרפשין קיימא לן כר' אמי דאמר דלדול זה איני יודע מהו. וכיון דאיכא כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא כשרה.

האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה [כתב] בעל הלכות גדולות והוא דלא מפקא זיקא, נראה שצריכה בדיקה, לפי סברתו ז"ל אף על פי שלא נראה כן מעיקר גמרא דכשריה לגמרי משמע דאי לא הוה ליה למימר תבדק.

בין הפרשות זה אינו בעוף אם כן מהו שיעורו אצל חוט השדרה למעלה שיעורו מן הפולים כבהמה למטה שיעורו עד שהוא כנגד חבור הכנפים בגוף והוא הנקרא בין אגפים ויש אומרים עד סוף עצם הכנף השוכב על הגוף והוא הרבה למטה ממקום חבורן:

כבר ביארנו במשנה שאם ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כזית שהיא טרפה כזית זה כפול הוא ר"ל שני זיתים והוא שצריך שישתייר שם כזית במקום מרה וכזית במקום שהיתה חיה בו והוא מקום שהיתה תלויה בו כשהיא דבוקה ומחוברת תחת הכליות היו שני זיתים אלו משוערים בצמצום והוא הנקרא מתלקט או שלא היה שם שיעור זית בעובי אלא שיש ממנו בשטח כל כך שהוא משוער לכזית והוא הנקרא מרודד או שיש שם כל כך באורך שהוא משוער לכזית והוא הנקרא רצועה בכלן טרפה מספק:

שיעור זה אף בבהמה נאמר שהיא גדולה אבל עוף לא נזכר בזה שיעור בתלמוד ופרשו קצת חכמי האחרונים שהכל לפי גדלו ולפי קטנו והדבר צריך בקי ויראה מיהא בעוף שכל שניכר שכך הוא מתחלת ברייתו אין מדקדקין בו אף בפחות מכזית אבל בבהמה אפי' היתה תחלת ברייתו כך אינו כלום שאין חיותו מספיק לכדי הצורך:

נידלדלה הכבד ממקום חבורה אלא שהיא מעורה בטרפשין כשרה הואיל ואם ניטלה הכבד טרפה אם נמצא בו כבד יתרה טרפה שכל יתר כנטול דמי ור"ל כאלו ניטל אף הראשון והרי הוא כניטלה לגמרי וכן פירשוה גדולי הרבנים ויש מי שאומר שאין אומרין כל יתר כנטול דמי לומר שיהא אף הראשון כנטול אלא כמי שניטל היתר ונשאר מקום חבורו נקוב ואם כן כל אבר יתר שאם אתה חותכו יהא נקב חתוכו במקום שהנקב עושה טרפה פוסל אבל יתרת הכבד הואיל ואין נקב מקום חתוכה פוסל מותר ויש מכריעין לומר שכל יתר כנטול דמי עם מקומו שמחובר בו מן הראשון בלבד ואם כן כבד היתרה אם הוא מחובר בכזית שבמקום מרה או שבמקום חיותה טרפה ואם לאו כשרה וראשון עקר:

מקצת גאונים כתבו שאם יבשה כבד שלה טרפה שהיבש כנטול ושיעור יובש זה שיפרך בצפורן נשאר ממנה כזית לח במקום מרה וכן במקום חיותה אף הם אומרים שהיא כשרה אין היבש גרוע מן הניטול ואין אני מודה בזו שאם ניטלה כלה ונשאר ממנה כשיעורין הללו הואיל ושיעורין הללו יש בהן בכדי לחיות דינו בכך אבל זו אין לחות שבאלו יכול לעמוד והרי הוא כיבש כלו כל זמן שיבש רובו למטה יתבאר על הכבד שהתליע אף במקום חיותה שהיא כשרה:

כבר ביארנו במשנה ששני קרומות יש לה לריאה העליון הוא קרום דק מאוד והוא לבן ואע"פ שאדם רואה אותו אדום הוא מפני האדום שתחתיו שנראה ממנו מתוך דקותו אבל הוא בעצמו כשאדם קולפו הוא לבן והשני הוא שטח שעל עצם הריאה אחר שנקלף קרום העליון ואינו נקלף אלא בקושי מפני שעצמות הריאה דבוק בו הרבה והוא נקרא כתנתא דורדא דמתנחא בה ריאה ניקב קרום העליון ולא ניקב התחתון כשרה שהתחתון מגין ולא עוד אלא אפי' ניטל ונקלף העליון כלו ולא נשאר אלא עצמה של ריאה אדום כתמרה והוא שאמרו עליה כאן ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה אלא שחכמי ספרד מצריכין בזו בדיקה אם עולה בנפיחה וכן היא בהלכות גדולות וכן אם ניקב התחתון ולא ניקב העליון מפני שהעליון מגין עליו ניקבו שניהם טרפה ויראה לי שאפי' היו הנקבים זה שלא כנגד זה טרפה שהרי הרוח יוצא בתחתון ומחזר בין שניהם עד שמוצא הנקב האחר ויוצא אבל ראיתי לגדולי הדור שהתירוה מדמיון קורקבן וכיסו ואיני מודה להם:

תד"ה ואת"ל כו' עד ולא עד כו' דממ"נ הוי בכלל אינו יודע כמו בין הפרשות כו' יש מדקדקין מדברי התוס' אלו להכריע כדעת מי שאומר בטור י"ד סימן ל"א דפי פרשה של שלישית כשרה מה"ט דאי פי הפרשה לא מיקרי בין הפרשות הרי לא אמרי' באינו יודע אלא בין הפרשה של שניה ואם הוא קרוי בין הפרשות הא אמרינן דשלישית כשרה ובכלל שלישית יש לו להיות ואין כאן הכרע דאימא דממילא משתמע בפי פרשה של שלישית דהוי באינו יודע מדקאמר שלישית כשרה ותו לא מכלל דפי פרשה דידה הוי באינו יודע מה שאין כן בפי פרשה שניה דליכא למידק איפכא דמדקאמר בין הפרשות דשניה באינו יודע הא פי פרשה דידה דלא מיקרי בין הפרשות הוי ודאי טרפה דהא אפי' בין הפרשות דראשונה הוי באינו יודע אי לא הוה עד ולא עד בכלל ועוד דבין הכא ובין הכא כיון דאיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי ולא ידעינן איזה דיוק עיקר דניזול בתריה מספיקא הוה כולהו באינו יודע וק"ל:

בד"ה מאי לאו ראשונה ושניה והא דנקט שניה משום דאי הוי טרפה הוה שייך למיבעי כל הנך כו' י"מ בכוונת דבריהם דאי הויא הראשונה ודאי טרפה והוה קאמר בה עד שניה טרפה הוי שייך למיבעי כל הנך אבעיות בשניה ואין זה בכח המאמר דאפשר דהוי אמר בראשונה ודאי טרפה והשניה אינו יודע ואף אם נדחוק לפרש דבריהם דר"ל דאי הוי מצי השנייה להיות טרפה ודאי לשמואל כמו השתא בראשונה אז שייך למיבעי כו' איך שיהיה לא זו הדרך למנקט שניה דלא צריכה לן השתא לפום מלתא דשמואל אלא באי לא הוה קאמר הכי והנראה ששיעור דבריהם כן הוא דודאי כל הנך אבעיות דמספקא לן במלתיה דשמואל אי שמואל ס"ל ודאי טרפה בבין הפרשות ופי הפרשה ופרשה דראשונה לא שייכי למיבעיא בשניה דהא שמואל קאמר בהדיא בשניה אינו יודע אבל מ"מ הא לן בשניה נמי דאי הוה טרפה אז לא שייך למיבעי ולהסתפק בבין הפרשות ופי הפרשה ופרשה דשניה דהא שמואל אינו יודע קאמר בה ומש"ה נקט כאן שניה למיפשט מיהת פרשה גופה דשניה והמתרץ השיב לא שלישית אבל פרשה דשניה עדיין בספק עומדת אי הויא טריפה או לא ולא בעי למימר דנקט שניה משום דבפרשה שניה מיבעי לן במלתיה דשמואל אי הוה נמי באינו יודע או דודאי כשרה דא"כ לא הוה אצטריך ליה למבעי בפרשה באת"ל עד ועד בכלל דהא אפי' באת"ל עד ולא עד בכלל איכא למיבעי אי הוה פרשה באינו יודע או דכשרה ודאי אלא דע"כ אי אינו יודע אי כשרה ודאי לא מיבעיא לן אלא אי ודאי טרפה או לא ככל אינך אבעיות והדברים ברורים למבין ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין ואין כאן מקום להאריך:

בפרש"י בד"ה פרשה עצמה כו' בשר שבין צלע ראשון לשני כו' תידון כבשר אם נפסק כו' עכ"ל ותפשוט נמי הא דמספקא ליה לשמואל בבין הפרשות דשניה דהא בפרשה שניה תידון כבשר ומכ"ש בבין הפרשות שאחריה וק"ל:

תד"ה ואת"ל וכו' אבל אם עד ועד בכלל לא מצי למבעי פי פרשה שניה דממה נפשך וכו'. צ"ל דס"ל לתוס' דאפי' אי אמרינן דפי פרשה הוי בכלל בין הפרשות היינו שנמשך אחר בין הפרשות שלמטה ממנו ולא לשל מעלה הלבך אי פי פרשה שנייה הוי בכלל בין הפרשות היינו בין הפרשות שניה וא"כ הוי בכלל אינו יודע ואי לא מקרי בין הפרשות לא הוי נמי טרפה דהא עד בין הפרשות ראשון קאמר ר"ל ובין הפרשות בכלל דהיינו עד התחלת השניה (ומ"מ) [ומ"ה] פי פרשה שניה לא הוי בכלל טרפה וא"כ ע"כ הוי בכלל אינו יודע וק"ל:ד"ה מאי לאו ראשונה ושניה הא דנקט שניה משום דאי הויא טריפה וכו'. נ"ל דר"ל דרב יהודה קאמר דאינו יודע אם אמר שמואל דטרפה ער פרשה ראשונה או אם אמר עד פרשה שניה ואם היה האמת דאמר עד פרשה שניה טריפה הוי נמי שייך למבעי כל הנך בעיות דלעיל דהיינו אם עד ועד בכלל ואפי' בין הפרשות שניה טריפה או לא ואת"ל עד ועד שלא בכלל פי פרשה שנייה מהו כמו שהשתא בעי בראשונה לכך נקט ראשונה ושניה וק"ל:

ד"ה ואמרי לה קרמא תתאה וכו' נ"ל דהתוס' מפרשים דהא דקאמר בגמרא ואמרי לה וכו' ה"פ דללישנא קמא לא פליגי רב ושמואל אלא תרוייהו אמרי קרמא עילאה ואמרי לה דפליגי ושמואל ס"ל תתאה ולכך כתבו התוס' דר"ל עם עילאה דאי תתאה גרידא וכו' לא הוי לא כרב ולא כשמואל משום דהא לרב עילאה לחודיה ולשמואל תתאה לחודיה ועל כל פנים צ"ל ע"כ הא דקאמר בגמרא בתר הכי פשיטא אינקיב עילאה לפרושי לישנא דאמרי לה תתאה אתא והתוס' שכתבו כלומר עם עילאה וכו'. ר"ל דהכי הוי פירושו לפי המסקנא וק"ל: