מסכת חולין דף מ״ה עמוד ב׳

פולין גלנ"ץ:

על פי הקדרה למקום חבור הצואר והגולגולת:

ופולין עצמן מוח שכנגד הפולין:

חלל גדול חלל האמצעי:

חלל קטן הרבה חדרים קטנים יש לו סביב:

סמפון גדול אמצעי שבאומה:

התם לבית הסמפונות קתני ולא תני לבית הסמפון אבל הכא לא תני לבית החללים אלא לבית חללו:

קנה הלב לקמן מפרש:

מר בר חייא מתני איפכא פי' בקונטרס דמסתברא כלישנא קמא דקים ליה רבי יוחנן בשיטתיה לעיל דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ונראה דאזלינן בכולהו לחומרא מדלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וגם רבי יוחנן דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה משמע בין דריאה בין דכבדא נדון כריאה וכן רבינו חננאל פסק לחומרא דשלשתן נקובתן במשהו בין דכבד בין דלב בין דריאה:

מאן דאמר רוב עורו רוב מוחו מאי דדלמא ה"ה ברוב מוחו לבד טרפה ונקט רוב עורו לאשמועינן דאפילו עורו בעי רוב ורבינו תם מפרש דמבעי ליה אי בעי נמי רוב מוחו ועורו דנקט מפני שהוא עיקר ומכל מקום בלא מוחו נמי אינה טריפה:

נתמזמז מוחיה דדין תימה לריב"ם דמייתי ראיה ממוח דראש דשיעורו בנקב משהו למוח חוט השדרה דשיעורו ברובו:

אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו דריאה כריאה דכבדא ככבדא דליבא פליגי מר בר חייא מתני איפכא דריאה ככבד דכבד כריאה וכו'. פסק רש"י ז"ל כלישנא קמא, והביא ראיה מדברי רבי יוחנן דאמר לעיל (חולין מה ע"א) ניקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה, ומיהו מדברי ר' יוחנן ליכא סייעתיה טפי ללישנא קמא מלישנא בתרא, דמאי חזית דמוקמת ליה טפי בקנה הריאה מקנה הכבד דלמא אמר איפכא דתרוייהו למטה מן החזה נינהו. ורבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ז ה"א) פסקו כתרי לישנא לחומרא, אף על גב דאמר שמואל אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום, [לית] הילכתא כותיה אלא קיימא לן כרב באיסורי, והלכך כל היכא דאינקיב קנה למטה מן החזה במשהו. ואלו הן נקובין, נקב ב' קרומי של וושט ואפילו זה שלא בצד זה, וכן תורבץ הושט (ברוב) ונקובת הגרגרת בכל מקום למטה מן החזה, וקרומי המוח שנקבו שניהן, ולב לבית חללו בין לחלל גדול בין לחלל קטן כדאמרינן בשמעתין דלבית חללו קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן, וריאה שניקבו ב' קרומיה וסימפון הריאה שניקב לחברו, ניקבה הריאה לחללה, ניקבה המרה, דקיימא לן כרבי יוסי בר' יהודה, [ד]אמרינן לעיל (חולין מג, א) אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי בר' יהודה, והוא שניקבה שלא כנגד הכבד, אבל אם נקבה המרה וכבד סותמה כשרה, ואם ניקבה הכבד כנגדו טריפה, ניקבו הדקין ואף על פי שליחה סותמתן דלית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דמכשר כדאיתא לקמן (נ, א), והדרא דכנתא שניקבה והוא הדקין הסובבין את הכרס כנחש, וכנתא הוא אינטרי"ל, ואם ניקב לחברו כשרה שחברו סותמו כדאמר רב נחמן לקמן (חולין מח, ב) הדרא דכנתא דאינקוב לחבריה כשרה חבריה מגין עליה, הכרס הפנימי שנקב, ולקמן בע"ה נכתב כרס הפנימי איזה הוא. המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ, נקב הטחול (נה, ב) בעוביו של טחול נקב מפולש עד כדי שלא ישתייר תחתיו כעובי דינר זהב, אבל בקולשו כשירה, ובעוף ניקב הקרקבן וכיסו (מג, א) זה כנגד זה, אבל ניקב זה שלא כנגד זה כשירה, וכן גג הזפק שנקב במשהו (נו, ב), וגג הזפק הוא השיעור ממנו שנמתח מן הוושט כשהעוף פושט צוארו.

ניקב הלב לבית חללו שאמרנו במשנה שהיא טרפה כבר ביארנו במשנה שלא סוף דבר לבית חללו הגדול אלא אף לשאר סמפונות שבו וכן זה שביארנו שאם לא ניקב לחלל כשר פירושו בניקב מחמת חולי אבל כל שנמצא בו מחט או קוץ חוששין לנקיבת אבר אחר אפי' לא ניקב אלא לחוץ ולא לחלל אלא אם כן נקב הקוץ לפנינו מדופן הבהמה ונתחב בלב ועודנו לפנינו עובר מן הדופן ללב שאין לחוש בו לנקיבת אבר אחר מן האיברים הפנימיים וכן כתבוה בתוספות בהמסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וכן בכל אבר פנימי שיאמר בו שניקב מצד לצד פסול לא הצריכו לכך אלא בנקב שמחמת חולי אבל במחט או קוץ אף בלא ניקבו אלא מבחוץ טרפה ואם נמצא בכבד אפי' מבחוץ טרפה וכן בכל האיברים הפנימיים או אפי' בחלל הבהמה אלא שיש חולקים בכל אלו בכל שאפשר לתלות בשום צד כמו שיתבאר למטה:

הקנה כשהוא למטה מן החזה מתפצל לשלשה קנים אחד פורש לריאה והוא הקרוי קנה הריאה והוא שאמרו עליו ניקב הקנה למטה מן החזה הרי הוא כריאה ואחד ללב ואחד לכבד וכל אחד מאלו השלשה נידון כריאה ונקובתן במשהו שהרי בקנה הלב נחלקו רב ושמואל והלכה כרב דאמר במשהו והאחרים הואיל ונאמרו בהם שתי לשונות חד אמר דריאה כריאה ובמשהו דכבדא ככבדא ובשיור כזית סגי וחד אמר דריאה ככבדא ודכבדא כריאה איסור תורה הוא ודנין בו להחמיר ואיזהו קנה הלב שומן היורד כמין קנה לבן בין שתי ערוגות הריאה מן הצד המחובר לחלל הלב לא מן הצד המחובר לצלעות הבהמה ואין אלו בכלל הסמפונות כלל אע"פ שהרבה מפרשים כן ושאף גדולי המחברים בכללם עד שדנין כל הסמפונות כקנה הריאה לטרפם במשהו וכן בסימפונות שבכבד מפני שאף הם מפרשים שסימפונות של כבד בכלל קנה הכבד וזה אי אפשר שהרי לא אמרו בסימפון ריאה שניקב טרפה אלא בניקב לחבירו מפני שחברו קשה כמוהו ואינו מגין אבל ניקב לבשר הריאה הואיל ובשר הריאה רך ומגין כשרה וודאי אף בסמפון הכבד כן ולא עוד אלא שאף סמפונות הכבד שניקבו אחד לחברו כשר שהרי ניטל הכבד אי אפשר שלא ינקבו הסימפונות כלל ואעפ"כ כשרה ואלו שבכאן אינם נקראים קנה ריאה ולב וכבד משנבלעו בתוכן אלא כל אלו נקראים קנה הריאה וקנה הכבד וקנה הלב קודם שיכנסו בהם כשהם מתפצלים לעומתם:

יש מי שאומר שמאחר שקנה הלב בריאה אם יצאה סירכא ממנו אף שלא בריאה אלא לחזה או לגרגרת או לשומן הגרגרת או לשומן הלב טרפה ויש חולקים שלא לאסור אלא אם יצאה מן הריאה עצמה ששואבת כל משקין ומיני מאכל וליחה יוצאה משם ונעשית סירכא אבל לא בדבר אחר ולחכמי ההר אירע מעשה שנמצאת בועה בקנה הלב והתירוה מפני שלא מצינו דין בועא וסירכא אלא בריאה ואין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים:

כבר ביארנו על חוט השדרה שנפסק ששיעורו ברובו באיזה רוב אמרו רוב עורו ר"ל קרום עב המקיף את המוח שבו אבל מוח עצמו שנפסק אינו מעלה ולא מוריד:

מוח זה שנתרכך עד שאלו נחתך העור הוא נשפך כמים טרפה אע"פ שכל העור קיים ודבר זה קרוי בלשון תלמוד המרכה אפי' לא הגיע לכך אלא שנתמסמס והוא כשמעמידין קצת ממנו באצבע אינו יכול לעמוד בו אלא שהוא ניגר ממנו כדבש הלח וכיוצא בזה טרפה ואף לענין זה רובו ככלו:

נתמזמז המוח והוא שנתרוקן קצתו מאליו ויש מפרשים שהוא מתנדנד כשמעמידין אותו באצבע אבל אינו ניגר כשרה אע"פ שאמרו כל כיוצא בזה שאינו מוליד מ"מ אין חייו נפקעים בכך היו מעמידין אותו באצבע ואינו עומד אלא שאין הדבר מצד המרכה או מסמוס אלא שהוא נתפח וכבד ומתוך כבדו נופל מן האצבע הרי זה טרפה מספק:

דינין אלו כשם שאמורין על מוח שבחוט כך הם אמורים על מוח עצמו שבראש ואין ביניהם הפרש בענינים אלו כלל ואע"פ שאין זכר לדבר ראיה לדבר שהרי הביאו עליה ההוא גברא דטרייה לרישיה ואמר לוי עליה נתמזמז מוחיה דדין אלמא ראש ושדרה באים בזו:

חוט השדרה כבר ביארנו שהוא מתחיל מן הפולין ולמטה אבל שיעור שלו למטה עד היכן הוא מגיע להיות הבהמה נטרפת בפסיקתו ובקלקול מוח שבו לא ביארנו מעתה צריך שתדע שחוט השדרה עובר בקו ישר מן הפולים שהזכרנו על פני כל השדרה עד סוף הזנב וכשהוא סמוך ליריכים הוא מתפצל לשני (פיסולין) [פיצולין] כמין חוטין אחד יורד באלכסון לצד ימין ואחד לצד שמאל ואינם ניכרים בבהמה בעוד שהיא חיה לא בכחושה מפני שהם בולטים הרבה ונראין כשאר העצמות ולא בשמנה הרבה מפני שנבלעים ואינם ניכרים אלא בקריעה וראיית עין או בבהמה בינונית אף כשהיא חיה ואע"פ שחוטין אלו מתפצלין הימנה חוט השדרה אינו נמנע מלהמשך בקו ישר שלו כלפי היריכים ולסוף תחום אחר כנגד שתי אצבעות מתפצל פעם אחרת כדרך הראשונים ואעפ"כ אינו נמנע מלהמשך עוד ומתפצל עוד פצול שלישי כדרך הראשונים כל מקום שנפסק החוט ברובו עד תחלת הפצול השלישי טרפה משם ואילך כשרה שהיריכים מעמידין אותה ואינה צריכה לחוט שלישית אינה בכלל איסור כלל אלא מה שבה מן החוט הישר באמצע פצול החוטין והוא הנקרא פי הפירשא הא חוטין עצמם כשרים אבל ראשונה ושניה אף חוטין המתפצלים בכלל האיסור והם הנקראים פירשא עצמה ויש מי שמתיר מסוף שניה ואילך וכן כתבו גדולי המחברים ולענין ביאור זו שאמר שמואל עד אחת טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע ושאלו בה אם עד בכלל אם לאו כך פירושו עד אחת ואחת בכלל שבין הפרשות של חוליא ראשונה והוא אמצעות הפצול הראשון וחוטין עצמן בכלל טרפות ומסוף פי הפירשא הראשונה עד סוף פי הפירשא השניה בכלל איני יודע ומשם ואילך כשרה שבין שניה ושלישית אין בה חוליא אלא שניה ושלישית מחדא חוליא נפקן ופי' שלישית מסוף פי הפירשא השניה עד סוף השלישית וכשרה ואין גורסין בה עד אלא שלישית ואף למי שגורס בה עד ודאי עד בכלל הוא דכל שהוא יורד למטה כל שכן שהוא כשר או דלמא בראשונה מיהא לאו עד בכלל ופי הפירשא הראשונה והחוטין עד שניה בכלל איני יודע ושניה עצמה וממנה ולהלן בכלל כשרה ופי' שניה איני יודע פירושו עד שניה איני יודע או שמא אף שניה עצמה בכלל איני יודע מדלא גרסינן בה עד וחזר רב פפא ושאל ואף כשתפרש עד ולא עד בכלל תינח בחוטים אבל פי הפירשא ודאי טרפה או דילמא אף פי הפירשא בכלל איני יודע ור' ירמיה שאל אם נפרש עד בכלל אם דוקא פי הפירשא או אף פירשה עצמה ר"ל החוטין והביאוה ממה שאמרו והפירשא נידון כבשר ור"ל החוטים המתפצלים מאי לאו ראשונה הא שניה בכלל איני יודע ודחה אותו לא שלישית ושניה בכלל איני יודע אבל ראשונה בכלל טרפות ואף בשלישית דוקא פירשא עצמה ר"ל החוטין אבל פי הפירשא בכלל איני יודע זו היא גירסת הספרים ומכאן פסקו רבים מה שכתבנו שאף הפירשא השלישית בכלל איסור ולא יצא להיתר אלא פירשה עצמה שבשלישית ר"ל החוטין שבשלישית ומ"מ יש מחליפין בסוגיא זו נסחאות אחרות ואין תועלת בהזכרתם:

בד"ה מ"ד רוב עורו כו' לאשמועינן דאפי' עורו בעי רוב עכ"ל ולמ"ד נמי רוב מוחו אע"ג דאיכא למבעי ביה דשמא בעורו לא בעי רוב מ"מ ברובו דקאיירי ביה ליכא למבעי מידי דכ"ש ברוב עורו דמטרף ודו"ק:

גמ' אמר רבה בר יצחק (אמר רב) בהרא"ש ליתא וכן נראה מדברי הר"ן במ"ש דאמימר משמיה דר"נ פליג על רבה ב"י ואיהו ס"ל דקנה הלב דפליגי רב ושמואל מה דנפיק מגרגרת ופריש לליבא: