מסכת חולין דף מ״ד עמוד א׳

מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל מפרש בפ"ק דעירובין (דף ז.) בתרי חומרי דסתרן אהדדי כגון הך דשדרה וגולגולת דאפלוג בית שמאי ובית הלל לגבי אהל דהוו להו בית שמאי לחומרא ואמרי עד שתחסר שתי חוליות מטמא באהל ובית הלל לקולא וקאמרינן וכן לטרפה דלבית הלל בחדא חוליא הוי חסרון וטרפה ולב"ש כשרה והוו להו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ומאן דעביד בטרפות כחומרי ב"ה ובטומאה כחומרי ב"ש כסיל הוא דהכא חשיב ליה חסרון והכא לא חשיב ליה חסרון. והני דרבא נמי סתרן אהדדי דכיון דאמר נקובתו במשהו טעמא משום דמקום שחיטה הוא וחומרי דשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא ואשתכח דסתרן מילתיה דרבא אהדדי:

בת קול בפרק קמא דעירובין (דף יג:) יצתה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל:

דרבי יהושע בבבא מציעא בהזהב (בבא מציעא דף נט:):

מכל מקום קשיא דכתרי חומרי לא עבדינן:

סתם שמעתתיה דרב בדרי בתראי רב יהודה הוה אמר להו בבי מדרשא:

נתנו בו שיעור עד כמה הוא כשר לשחיטה:

לאו מקום שחיטה הוא אפ"ה אמר רב במשהו מידי דהוה אגרגרת דבין במקום שחיטה בין שלא במקום שחיטה שוה שיעוריה:

עד כדי תפיסת יד צריך להניח לצד הראש כשלש אצבעות וארבע לשון מורי הזקן ואני שמעתי אחיזת חודי צפרנים והראשון נראה בעיני דכי האי גוונא לא מיקרי תפיסת יד:

ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור כו' - ולא בעי למימר דנתנו בו שיעור למטה דמדלא פירש דבריו מסתמא בין למעלה בין למטה קאמר:תימה דקיימא לן כבית הלל משום בת קול וקיימא לן דרבי אליעזר שמותי הוא ולא חיישינן בבת קול שפסק כוותיה בפרק הזהב (ב"מ דף נט:) ויש לומר דשאני התם שלא יצתה אלא לכבודו דרבי אליעזר דאמר מן השמים יוכיחו ועוד דבת קול דבית הלל מסייע קרא דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות דבית הלל רובא הוו אלא דמעיקרא מספקא לן משום דבית שמאי מחודדין טפי אבל בת קול דרבי אליעזר רבנן דפליגי עליה הוו רובא ואם תאמר אמאי קאמר הכא הא מני רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול הא איהו לא קאמר אלא אעובדא דרבי אליעזר דאנן נמי לא קיימא לן כבת קול דרבי אליעזר וי"ל דכיון דקאמר לא בשמים היא משמע דאית ליה דבשום דוכתא אין משגיחין בבת קול:

כולה כרב עבדא והא דאמרינן לעיל רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל היינו למאי דס"ד והוה מצי למימר כולה כשמואל עבדא דלאו מקום שחיטה הוא ואסר נמי בהגרים שליש ושחט שני שלישי אלא נקט כרב משום דקי"ל כרב באיסורי:

מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור כו' ולא בעי למימר דנתנו בו שיעור למטה דמדלא פירש דבריו מסתמא בין למעלה בין למטה קאמר:

כדי תפיסת יד פירש בקונטרס ארבע אצבעות תימה דבעוף מאי ופירש רבינו יצחק בן רבינו מאיר ארבע אצבעות בראמים גדולים מכאן ואילך כל חד וחד לפי מה שהוא גדול ובה"ג מפרש כדי תפיסת יד כדנקיט איניש בשתי אצבעותיו ודבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם והאי דקרי לקמן (חולין דף נ:) גבי חלחולת בתפיסת יד כמלא בטדא דתורא דהיינו ארבע אצבעות התם נקט כדי תפיסה סתם אבל הכא כדי תפיסת יד קאמר דמשמע כדי שיוכל לתפוס בשתי אצבעות ואפי' כל שהוא:

והאיכא עיקור סימנים לפירוש הקונטרס דפ"ק (לעיל חולין כ.) דבעיקור סימנים הויא טרפה תימה דהיכי פשיטא ליה דהויא טרפה על כרחך אינה נטרפה בתורבץ הוושט בנקב בעלמא כמו בוושט עצמו וכמו כן נימא דניטל כולו כשרה וכי תימא דסבירא ליה דלא גרע משמוטת הגרגרת שהיא טרפה זהו דוחק גדול ועוד דקא משני דברובו כשרה אף על פי דפסוקת הגרגרת תנן ברובו טרפה ולפירוש הלכות גדולות פריך שפיר והא איכא עיקור סימנים אף ע"ג דלא הויא טרפה בשמוטה זו מ"מ במה יכשר כיון דאין לו היתר בשחיטה ומיהו קשה לפי' ה"ג דמאי פריך והאמר רבה בר בר חנה סימנים שנדלדלו ברובן טרפה לפי המקשן תקשה ליה ארבה בר בר חנה גופיה דאי טרפה הויא בהכי אם כן מהו עיקור דקיימא לן דלא הויא טרפה אלא שאין שחיטה מועלת בו ומיהו ספרים דגרסי מעיקרא לא קשיא (הא דאקפל אקפולי) והא דאדלדול אדלדולי וי"ל שיודע המקשן כדמסיק לבסוף דרבה בר בר חנה איירי דאיפרוק אפרוקי בכח כאן מעט וכאן מעט דלא הדרא בריא והוי טרפה ועיקור סימנין דלא הוי טרפה דאקפול אקפולי בנחת מעל הבשר ומ"מ פריך מדלדול דרבה בר בר חנה אלשון דלדול שהזכיר המתרץ וחוזר ומפרש לו דדלדול שאמרתי אינו כשל רבה בר בר חנה אבל לספרים דגרסי בתר והא אמר שמואל ברובו לא קשיא הא דאנקוב אנקובי הא דאקפל אקפולי קשה וכן קשה לפירוש רבינו חננאל דמפרש דאפרוק איפרוקי שנפרדו הסימנין זה מזה ליכא למימר שהמקשן היה יודע האמת דא"כ לא הוה פריך מידי וי"ל דכי פריך מרבה בר בר חנה הוה מצי למימר וליטעמיך תקשה לך דרבה בר בר חנה גופיה אי טרפה הויא עיקור סימנים היכי משכחת לה:

אלא כקוליהון וכחומריהון דבית שמאי או כקוליהון וכחומריהון דבית הלל מר בר רבינא דהוה מותיב תיובתא כלפי שנאיה דרבא, הוה סבירא ליה דלעולם רבא לא טעי בהכי דתיסוק אדעתיה דלא סתרן אהדדי, אלא משום דמנקיט חומרי הוא, ומשום הכי מותיב ליה הכין, ולדידיה לא הוה משלם אף על פי שנשא ונתן ביד כמ"ש. והא דמשמע מהכא דכל תרי תנאי או תרי אמוראי דלא אתמר הלכתא כחד מינייהו אלו רצה לעשות כדברי זה כקולו וכחומרו או כזה כקולו וכחומרו עושה. וכן נמי משמע במסכת עירובין פרק קמא (ז, א) גבי מבוי עקום, דאמרינן התם כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר לא תעביד לא כחומרי דמר וחומרי דמר וקולי דמר וקולי דמר אלא או כקולי או כחומרי דמר עבדי או כקולי וכחומרי דמר עביד, דוקא במלתא דאית בה לכל חד מהני תרי אמוראי או הני תרי תנאי קולא וחומרא, כעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשדרה וגולגלת ובמבוי עקום דהתם, אבל במילתא דלמר לחומרא ולמר לקולא הא (דילפי') [אמרינן] בריש פרק קמא דעבודה זרה (ז, א) היה אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו. ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקל.

למעלה דלא חזי לשחיטה עד כמה אמר ר' נחמן כדי תפיסת יד כמה נתחבטו בשיעור זה ולא עלו בידינו דבר מבורר, דרש"י ז"ל פירש בו ב' לשונות אחד בג' וד' אצבעות, וזה נראה לי עיקר. ולשון אחד כדי חודי צרפנים. ובעל הלכות ז"ל [כתב] כדנקיט אינש בתרתי אצבעות, גם שיעור זה סתום. ובתוס' סמכו על דבריו דדבריו דברי קבלה הם, ופירשו כדי שיכול לקרוץ בשתי אצבעות אפילו כל דהו. ושמעתי שיתפוס בשתי אצבעותיו משני צדי הצואר, וזהו רחב אצבע, והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"א ה"ו) כתב שזהו השיעור בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו והכל לפי קטנו, ולצאת ידי ספק כל מה שיכול להרחיק מרחיק לחוש לכל השיעורין היכא דאפשר.

הא ד אמר שמואל תורבץ שנטל כולו מלחי כשר כתב רבינו אלפסי ז"ל והוא דאפרוקי (הזעצער: אולי צריך להיות דאפרוק אפרוקי בלי "י" כמו אידלדל דבסמוך) אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא, דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. נראה שרבינו ז"ל מפרש סימנין שנדלדלו ברובן מן הלחי ותורבץ הושט שנטל מעל הקנה קאמר, כלומר שנפרקו זה מזה. ולפי דבריו נראה דגרסינן אלא אמר ר' שישא בריה דרב אידי אתם דאיפרוק איפרוקי וכאן בטל כל הני פירוקי דפרקינן ואוקי מלתיה דשמואל דתורבץ הלחי שנטל איפרוק באפרוקי (הזעצער: אולי צריך להיות ה"ב" לפני איפרוק "באיפרוק אפרוקי") ולא (כלין) [כן] נמצא בנוסחאות. ועוד דתמיה דאם כן מאי קאמר שמואל תורבץ הושט שניטל מלחי, הא לאו מלחי ניטל, אלא מעל הקנה, ומאי תנא תונא דאמרינן. ורבי שלמה ז"ל נראה דלא גריס כלל האי קושיא דתורבץ הושט ברובו, אלא הכי משמע דגריס והאמר רבה בר אבוה אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן הא דאיקפל איקפולי הא דאפרוק אפרוקי, כלומר ההיא דתורבץ שניטל מלחי בשנקלף הרוב במקום אחד והמיעוט מחובר במקום אחר, אבל סימנין שנפסקו בכח מכאן ומכאן ואותו מיעוט הנשאר לא נשאר במקום אחד טרפה, לפי שאפילו אותו המיעוט אינו חבור ולא הדר בריא. ויש לדקדק קצת כיון שאפילו נקלף רובו שרי אף על פי שלא נשתייר אלא מיעוטו, ומיעוט זה לא אמרו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר בשנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן משנשתייר מיעוט אחד במקום אחד. ונראה לי דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח, [ו]מה שנשאר מחובר חבור מדולדל הוא, אבל כשנתפרק במקום אחד אותו המיעוט נשאר בחבורו בחוזק כשהיה, הלכך הוי חברו והדר בריא. ואם כן היא גרסתו של רש"י ז"ל ניחא לי, דאי גרסינן והאמר שמואל תורבץ הלחי ברובו כמו שנמצאו ברוב הנוסחאות תקשי לן מאי קא מדמי ריעותא הנולד בגופו של סימן עם עקירתו ממקום חבורו וגופו קיים, נמצא לפי פירושו של רש"י ז"ל דעיקר סימנין לא הויא אלא בשנעקרו מן הלחי ומן הבשר כולו או רובו בהרבה מקומות שהמיעוט הנשאר נדלדל ואינו חבור יפה, אבל נקלף רובו של סימן במקום אחד ומיעוט מחובר במקום אחד כשירה דעדיין הסימן נמתח וחוזר ומבריא, וכן כל שהוא מחובר עדיין הבשר שעל הלחי כשירה וכדאמרינן מתני' לרב פפא לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגום איגומי מעלוי סימנין, אבל לפי פירושו של רבינו אלפס ז"ל אפילו ברובן מיטרפא ואף על פי שמקצתו נשאר מחובר חבור יפה במקום אחד. אבל במעוטן כשירה וסימנין שנפרקו זה מזה לדברי רש"י ז"ל אפילו כולן כשירה, שטרפות זה לא נזכר בגמרא כלל לפי דבריו. אבל לדברי רבינו אלפסי ז"ל אפשר דבכולן טריפה, דהא מוקמינן הא דשמואל דתורבץ הושט שניטל מלחי בשנפרקו זה מזה, וכבר פריקנא לא תימא כולו אלא אימא רובו, והשתא נמי דפריקנא לה בשנפרקו זה מזה אפשר דההיא פירוקא דלא תימא כולו אלא אימא רובו כדקאי קאי, ואיכא למימר נמי דכולהו פירוקי איבטלו להו, והשתא דפריק רב שישא בריה דרב אידי פירוקא אחרינא אימר דלעולם (כ)[ב]כולו קאמר ובשנתפרקו זה מזה.

תרבץ הושט שניטל כלו מן הלחי וכן הקנה אם נעקרו כלן מן הלחי ומן הבשר ואינן מסתבכין אף בבשר שבלחי אע"פ שמסתבכים במפרקת או באיזה חוט או באיזה דבר או שנעקר האחד ומסתבך בחברו שלא נעקר והוא ענין האמור עליו כאן דאיעקור איעקורי טרפה ויש מי שאומר שאינה בכלל טרפות אלא שהיא אסורה מ"מ מצד שאין שחיטה בסימנין עקורים כמו שביארנו בענין עקור לא נעקרו מכל וכל אלא שנידלדלו ברובן אם נתפרקו בכח עד שנעקרו במקומות רבים עד שאף המיעוט הנשאר אינו במקום אחד אלא בשנים ושלשה מקומות והוא האמור עליו כאן דאיפרוק איפרוקי אף זו טרפה או אסורה שהרי אף המיעוט אינו מחובר כראוי נעקר רוב הסימן מצד אחד ונשאר מיעוטו מחובר במקום אחד והוא האמור עליו כאן דאיקפול איקפולי כשרה שהמיעוט עם מה שהם מעורים בכל הצואר מעמידין אותה וכל שכן אם כל הסימן מחובר בבשר שבלחי אע"פ שניטל הלחי עצמו מכל וכל והוא האמור עליו כאן דאיגום איגומי מעלוי סימנין כשרה:

פסוקת הגרגרת שביארנו במשנה ששיעורה ברובה לא ברוב עביה אלא ברוב חללה וענין זה הוא שכבר ביארנו בפרק ראשון שהקנה עשויה טבעות טבעות וכלם אין מקיפות את הקנה מכל וכל חוץ מטבעת גדולה אלא רצועה שכעין קרום חזק הולכת לאחורי הגרגרת לצד העורף שבה מתאחזים עגולי הטבעות מעתה אם נפסקה הגרגרת באמצע טבעת כשנפסק רוב עביה המשוער מתחלת עובי הטבעת עדין רוב חללה קיים וכשרה אבל נפסק רוב חללה טרפה:

גמרא למעלה עד כמה כו' דבחייה א"א לעמוד אסימנא דקאמר לעיל כל שחותכו ועומד במקומו כו' וק"ל:

תוס' בד"ה והאיכא עיקור סימנים כו' ומיהו ספרים דגרסי מעיקרא ל"ק הא דאקפל אקפולי הא דאדלדול כו' אבל לספרים דגרסי בתר והאמר שמואל ברובו ל"ק הא דאנקוב כו' עכ"ל מפירוש מהרש"ל גבי מתניתין לרב פפא ל"ק כו' ולספרים דגרסי כו' ולעיל ל"ג הא דאקפל כו' אלא כגירסת ספרים שלנו עכ"ל ואני לא אבין למאי דגרסי נמי בתר והאמר שמואל ברובו כו' והא דאקפל כו' (א) למה לא נגרוס גבי מתניתין לרב פפא ל"ק הא דאקפל כו' והא דאדלדול כו' וע"ק דאם ניחא ליה לאוקמי מתני' באדלדול שאינו כשל רבה בב"ח ועיקור סימנים דהיינו באקפל כו' כמ"ש התוס' אמאי לא ניחא ליה נמי לאוקומא מלתיה דשמואל נמי הכי דמיירי בדלדול שאינו (כשר) כשל רבה בב"ח והנראה לי בכונת התוספות דעיקר הגירסא כך היא בשלמא מתני' כו' הא דאיגום איגומי מעלוי סימנים אלא לשמואל קשיא לא תימא כולו אלא רובו והאמר רבה בב"ח אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן אמר רב שישא התם דאקפל אקפולי הכא דאדלדל אדלדולי והוא דאפריק אפרוקי כך נראה הגירסא מדברי בעל הערוך והרשב"א כתב דאהא דאמר שמואל תורבץ הוושט ברובו לא קשיא ליה משום דההוא בטריפות גוף התורבץ קמשתעי ולא איירי כלל בעיקור סימנין ולפי עיקר גירסא זו הקשו לפי' התוס' וכתבו מיהו לאית ספרים דלא גרסי בדרב שישא אלא התם דאפרק אפרוקי ומעיקרא דקאמר אלא לשמואל קשיא לא גרסי לא תימא כילו אלא רובו אלא דגרסי הכי לא קשיא הא דאקפל אקפולי כו' הא דאדלדל כו' פי' דעיקור סימנים באקפל כו' ושמואל איירי אפי' בדלדול כולו אלא שאינו כשל רבה בב"ח והשתא י"ל שידע המקשן כו' אבל לספרים דגרסי והאמר שמואל ברובו ל"ק הא דאנקוב כו' א"כ ע"כ דלא גרסי מעיקרא לאוקמי מלתיה דשמואל בדלדול שאינו כשל רבה בב"ח דא"כ לא הוה פריך מידי מהא דאמר שמואל תורבץ הוושט ברובו ולא הוה אצטריך ליה לאוקמי באנקוב כו' דשפיר מצי מיירי באקפל כו' דהיינו בעיקור סימנים אלא ע"כ דגרסי' כגירסת ספרים שלנו לא תימא כולו אלא רובו ושמואל איירי נמי באקפל דהיינו בעקירת סימנין ברובו דהשתא פריך שפיר מהא דאמר שמואל תורבץ כו' ואם כן הדרא קושית התוס' לדוכתי' לפי' ה"ג תיקשי ליה ברבה בב"ח גופיה כו' וזה ברור ודו"ק:

בגמ' מתקיף לה רב פפא והאיכא עיקור סימנים וכו' לא תימא כולו אלא אימא רובו וכו'. המשך פשט הסוגיא כך הוא ר"ל דבנעקר כולו הוא עיקור אבל נעקר רובו לא מקרי עיקור וכשרה ופריך והאמר שמואל תורבץ הוושט ברובו א"כ ש"מ דברובו נמי טרפה ומשני הא דאקפל איקפולי הא דאינקב אינקובי פי' הא דאמר רב נחמן אמר שמואל דברובו כשרה היינו היכי דנקלף תורבץ הוושט ממקום חבורו מהבשר המחובר ללחי והא דאמר שמואל לעיל תורבץ הוושט ברובו היינו היכי דנעשה נקב בתורבץ הוושט לא שנפרד למעלה מעל הבשר שבלחי ופריך והאמר רבה בב"ח וכו' סימנים שנדלדלו ברובן ולשון נדלדלו הוי פירושו שנפרדו למעלה מבשר הלחי וברובו הוי טריפה ומשני התם דאפרוק אפרוקי פי' הא דאמר רב נחמן דכשנקלפו מהבשר שבלחי דכשר ברובו היינו היכי דמוכח שנקלף בנחת כגון שאנו רואים שמיעוט הנשאר הוא במקום אחד והא דאמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טרפה היינו דאפרוק אפרוקי שאנו רואים שאפי' אותו המיעוט הנשאר לא נשאר במקום אחד כדבר הנעקר בכח דאפי' מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הלכך לאו חבור הוא ולא הדר בריא ולכך הוא טרפה ומפרש"י משמע דלא גריס קושיית והאמר שמואל תורבץ הוושט ברובו וכו' אלא הכי גריס לא תימא כולו אלא אימא רובו ופריך והאמר רבה בב"ח אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טרפה ומשני הא דאקפל אקפולי הא דאפרק אפרוקי והדין עמו דאיך יעלה על דעת המקשה להקשות מהא דאמר שמואל לעיל תורבץ הוושט ברובו דפשיטא דלעיל לא איירי בתורבץ הוושט שניטל מהלחי אלא בניקב איירי דוגמת מה שאמר רב תורבץ דוושט במשהו שר"ל בנקב משהו בוושט עצמו ועליה קאי שמואל ואמר ברובו ומ"מ לפי שיטה דשמעתין הוו ג' חילוקי דינים בתורבץ הוושט שניטל ונעקר מהבשר שבלחי דבאיגום איגומי הלחי מעל הבשר והסימנים נשארו מחוברים בבשר כשר בכל ענין אפי' ניטל הלחי כולו אבל אם נעקר הוושט מהבשר המחובר בלחי אם נעקר כולו היינו עיקור ואם נעקר רובו באקפל אקפולי דהיינו שנעקר בנחת באופן שנשאר המיעוט מחובר במקום אחד כשרה והיינו מימרא דרב נחמן אמר שמואל ובאפרוק אפרוקי דהיינו שנעקר בכח שלא נשאר המיעוט במקום אחד טרפה והיינו מימרא דרבה בר בר חנא סימנים שנדלדלו ברובן טריפה:

בתוס' ד"ה כולה כרב עבדא והא דאמרי' לעיל רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל היינו למאי דס"ד. ר"ל הא דקאמר לעיל אמר רבא רמינא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל לפי האמת לא אמר רבא הכי אלא אמר רבא כולהו כרב עביד אלא לפי מאי דסלקא אדעת החכמים שהיו חולקים על רבא דהיינו ר' אבא ומר בריה דרבינא דמותיב עליה שהיו סבורים דטעמו של רבא דטריף לההוא תורא היה הטעם דרמי עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל קאמר גמ' הכי לעיל אמר רבא רמינא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל ר"ל דסלקא דעתייהו שאמר רבא הכי וק"ל:

ד"ה והאיכא עיקור סימנים לפי' הקונטרס דפ"ק דבעיקור סימנים הוי טרפה ועיין לעיל בתוס' (חולין דף ט') ד"ה כולהו תנינא וכו':

בא"ד ע"כ אינו נטרף בנקב בעלמא ר"ל משום דהא השתא לשמואל קיימינן דס"ל דתורבץ הוושט לא הוי דינו כושט:

(ד"ה) [בא"ד] וכ"ת דלא גרע משמוטת הגרגרת דטריפה וכו' פירוש ושמוטת הגרגרת עצמו שמעינן מדקתני במתני' דאלו טרפות פסוקת הגרגרת ואע"ג דלפי פרש"י צריך לפרש פי' דמתני' דהיינו ששחט בסכין פגומה כדאיתא בתוס' שם בפ"ק בדבור הנזכר מ"מ ה"ה דבנפסק ונשמט בלא סכין דטריפה דמאי שנא וזהו דוחק גדול ר"ל משום דהיאך נילף שמוטת תורבץ הוושט דלא גרע וושט מגרגרת דשמא תורבץ הוושט כיון דאינו וושט כלל הוא גרע מגרגרת ועוד דקאמר בהדיא שהוא גרע שהרי קא משני בסמוך דבתורבץ הוושט ברובו כשר אע"פ דבפסוקת הגרגרת תנן ברובו טריפה:

בא"ד ומיהו לספרים דגרסי מעיקרא לא קשיא הא דאקפיל אקפולי והא דאדלדל אדלדולי י"ל שידע המקשה כדמסיק לבסוף. לגירסא זו א"א ליישב דברי התוס' מכמה טעמים אשר תקצר היריעה מהכיל והעיקר נ"ל דט"ס הוא וכך צ"ל ומיהו לספרים דגרסי והא דאדלדול אידלדולי י"ל שידע דמקשה וכו' והא דאיתא בתוס' הא דאקפיל אקפולי מיותר הוא וט"ס הוא ור"ל דגרסי' בגמ' הכי לא תימא כולו אלא אימא רובו ופריך והא אמר שמואל תורבץ הוושט ברובו ל"ק הא דאנקב אנקיבי הא דאדלדול אדלדולי ופריך והאמר רבה בב"ח אמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טריפה ומשני הא דאקפול אקפולי הא דאפרוק אפרוקי וה"פ הא בכולהו דעיקור הוא כשנעקר כולו ואז אין שחיטה מועלת בו אבל אינו טריפה אבל כשנעקר רובו כשרה ופריך והא אמר שמואל וכו' ומשני הא דאנקיב אנקיבי והא דאדלדול אדלדולי דר"ל שנפרד הוושט מהלחי אז הוא כשר ופריך והאמר רבה בב"ח וכו' דסימנים שנדלדלו ברובן לא לבד שאין השחיטה מועלת בהן אלא דאפי' טריפה הוי ואת אמרת דבאדלדול אדלדולי ברובו הוי כשרה ומשני הא דאקפול אקפולי שנפרד בנחת אז היא כשרה והא דרבה בב"ח איירי דאפרוק אפרוקי בכח והשתא לפי גירסא זו י"ל דשפיר ידע המקשה כדמסיק בסוף דרבה בב"ח דאמר טרפה איירי באפרוק אפרוקי בכח ועיקור סימן דקי"ל דלא הוי טריפה אלא שאין השחיטה מועלת בו היינו באקפול אקפולי ר"ל שנפרד בנחת ואע"ג דהשתא לרב נחמן נמי איכא לשנויי הכי דבנעקר בכח הוי טריפה ברובו דהיינו מימרא דרבה בב"ח אבל באקפיל אקפולי יש חילוק דבנעקר כולו זהו עיקור דאינו טריפה אלא שאין השחיטה מועלת בו ובנעקר רובו הוי כשרה והיינו מימרא דרב נחמן אמר שמואל מ"מ פריך מלשון דלדול דרבה בב"ח אלשון דלדול שהזכיר המתרץ לעיל דאמר הא דאנקוב אנקובי והא דאדלדול אדלדולי שר"ל שר"נ איירי באדלדולי דכשרה ורבה בר בר חנא אמר דלדול דהיינו סימנים שנדלדלו ברובן טריפה שהיה ס"ד דלשון דלדול שהזכיר המתרץ ולשון דלדול שהזכיר רבה בב"ח הוה הכל א' ופי' שניהם שוה וחזר המתרץ ואמר הא דאקפול אקפולי וכו' ר"ל שלשון דלדול שזכרתי לעיל אמלתי' דרב נחמן לא הויא פירושו כשל רבה בב"ח אלא ההוא דלדול דלעיל שאמרתי איירי באקפול אקפולי בנחת ולכך בנעקר כולו זהו עיקור דלא הוי טריפה אלא שאין השחיטה מועלת בו ובנעקר רובו הוי כשרה לגמרי וגם שחיטה מועלת בו וההיא דרבה בב"ח איירי באפרוק אפרוקי בכח ולכך הוי טרפה לגמרי אלא שיש קצת דוחק לפי זה דנימא דכשנעקר רובו של וושט בכח הוי טריפה וכשנעקר כולו באפרוק אפרוקי לא הוי טריפה אלא שאין שחיטה מועלת בו ובמה גרע שנעקר בנחת דשמא נעקר בכח כיון שנעקר כולו בפנינו ואפשר שגם כשנעקר כולו יש היכר במקום הנעקר כשנעקר בכח וק"ל אבל לספרים דגרסי לעיל הא דאנקיב אנקובי הא דאקפל אקפולי ולא גרסי לעיל לשון דלדול קשה דאי ידע המקשה כדמסיק בסוף דרבה בב"ח איירי באפרוק אפרוקי א"כ מאי פריך ארב נחמן וכן לפי' ר"ח וכו' ואפי' לספרים דגרסי לעיל לשון דלדול קשה דאי ידע המקשה האמת כדמסיק לבסוף דרבה איירי בסימנים שנפרדו זה מזה לא היה פריך מידי דליכא למימר דאלשון דלדול שהזכיר המתרץ לעיל פריך דהא ע"כ לשון דלדול דלעיל אי אפשר לפרש בסימנים שנפרדו זה מזה דהא אמלתיה דר"נ אמר שמואל קאי דאמר תורבץ הוושט שניטל מהלחי וע"כ צריך לפרש דר"ל שנעקר הסימן מהלחי וא"כ מאי פריך וליכא למימר שהמקשה לא היה מפרש מלתיה דרבה בב"ח בסימנים שנפרדו אלא בסימנים שנעקרו מהלחי בכח ומ"מ פריך מלשון דלדול דרבה בב"ח אלשון דלדול שהזכיר המתרץ לעיל כמו שפירשנו לעיל והמתרץ השיב לו במסקנא דרבה בב"ח איירי בסימנים שנפרדו זה מזה דהיינו דאפרוק אפרוקי לפי' ר"ח דא"כ תקשה לך למה היה צריך המתרץ לחזור מאותי פי' שהיה ס"ד דמקשה שרבה בב"ח איירי שנעקר בכח לא היה לו להשיב אלא דלשון דלדול הוי פירושו דאקפול אקפולי בנחת ולא בכח אלא ודאי לסברת ר"ח אין שום חילוק בין נעקר בכח בין נעקר בנחת לא לפי דעת המקשה ולא לפי דעת המתרץ וליכא לפרושי ההיא דרבה בב"ח דטריפה אלא בסימנים שנפרדו זה מזה כדמסיק לבסוף דאפרוק אפרוקי לפי' ר"ח וא"כ אם היה יודע המקשה האמת כדמסיק לבסוף לא היה פריך מידי אדברי התרצן דלעיל אלא ע"כ צ"ל דהוה מצי למימר וליטעמך וכו' כן נ"ל לשיטת התוס' ולפי פירושינו עולה הכל כהוגן בלי שום גמגום ודברי פירוש ספר חכמת שלמה בדבור זה אינם מובנים לי ולא אוכל ליישבם ולא נהירין לי כלל וכלל ודו"ק:

לֹא קַשְׁיָא כָּאן קֹדֶם בַּת קוֹל כָּאן לְאַחַר בַּת קוֹל מקשים כיון דמשנה זו של הרוצה נשנית קודם בת קול, למאי נפקא מינה סדרו אותה עם המשניות והלא מה דהוה הוה ומסדר המשניות הוא רבינו הקדוש שסידר המשניות לאחר בת קול? ונראה לי בס"ד דשפיר נפקא מינה גם לאחר בת קול וכגון שטיהרו בית שמאי לפי סברתם למקום אחר קודם הבת קול ועשו הוראה על פיהם שהכניסו בו טהרות הנה גם אחר הבת קול ישאר המקום בטהרתו על פי הוראת בית שמאי כי כיון שהותר מקודם על פי בית שמאי הותר וכמו שאמרו במכלתין (דף יז.) בבשר נחירה כיון שהותר הותר וכן כיוצא בזה אתמר בשאר דוכתי ולכן הוצרך ללמדנו דקודם בת קול מה דעביד כבית שמאי עביד דנפקא מינה גם לאחר בת קול תשאר הוראת המעשה ההיא כאשר היתה.