מסכת חולין דף ל״א עמוד א׳

גידפי נוצה שסביב הצואר:

דמיפרמי כרותות מינצייר"ש בלע"ז דאי עבד חלדה מבפנים היה יוצא רוחב פי החץ בין הכנפים ולא היה חותכו:

צריך שיתן עפר תיחוח למטה דאם העפר קשה לא מקרי עפר למטה:

בעפר משמע כולו טמון בעפר:

דמזמין ליה לעפרא דכולה פתקא עפר כל הבקעה היה מסיע וכותש או שהיה עפר תיחוח ומזמנו [בפה] לכך:

פתקא בקעה:

א"ר זירא מלא צואר דמתניתין חוץ לצואר בעינן ולא תימא מלא צואר דוקא:

איבעיא להו האי חוץ לצואר דרבי זירא משהו קאמר או מלא צואר קאמר:

חוץ לצואר כמלא צואר לכאורה נראה שצריך להוליך כל אותו מלא צואר שחוץ לצואר ולכך צריך אותו שיעור ומיהו נראה דאין צריך ולא הוצרך שיעור זה אלא כדי שישחוט בריוח ופעמים שהסכין חריף ושוחט הרוב בלא הולכת כמלא צואר:

והא אמרה רבא חדא זימנא אמתניתין לא פריך הא תנינא חדא זימנא כדפירש בקונטרס משום דבמתניתין לא תנא בהדיא הא הפילה הוא כשרה אלא רבא הוא דדייק לה ועוד דאפילו אי תנן לה בהדיא במתניתין לא היה יכול להקשות דהא לא פריך ארבא למה ליה למידק הא הפילה הוא כשרה הא תנינא לעיל מדמכשרינן שחיטת חרש שוטה וקטן דאי לאו דאמר רבא אמתני' דחש"ו רבי נתן היא לא היה מקשה כלום דלמא בחש"ו מכשרינן טפי ואפילו רבנן מודו דמיכווני לחתיכת בשר אלא פריך משום דאוקמינן לההיא כרבי נתן אלמא מכשרא מתניתין אפילו היכא דלא מיכוין לחתיכת בשר כמו זרק סכין לנועצה בכותל ואם כן למה ליה לרבא למידק הא הפילה הוא כשרה ומשני דה"א לנועצה עדיף דמיתכוין מיהא לחתיכה בעלמא אבל הפילה לא מכוין כלל לשום חתיכה:

ואי אשמועינן הפילה השתא הך צריכותא לא הויא דומיא דאידך דלא בא לפרש טעם אמאי איצטריך ליה לרבא למימר גבי חרש שוטה וקטן רבי נתן היא דא"כ מאי קאמר אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא הא בהדיא תנן דכשרה אלא אמתניתין גופא עביד צריכותא אמאי איצטריך ורבא איצטריך לאשמועינן דר' נתן היא דאי לאו דאשמועינן הוה אמינא דהתם אפילו רבנן מודו דהא מיכווני לחתיכת בשר להכי אשמועינן דאפ"ה פסלי רבנן והא דקאמר רבא לקמן ורבנן נהי דלא בעי כוונה לזביחה לחתיכה מיהא בעיא היינו לחתיכת סימנים:

ואסורה לאכול בתרומה אפילו למעשר אסורה כדאמרי' בסמוך אלא נקט תרומה דנוהגת בזמן הזה:

עון כרת התרת איפכא הוה ליה למימר עון מיתה אסרת עון כרת מיבעיא דהא פשיטא דבעינן כוונה בתרומה וכדתנן בחומר בקדש (חגיגה דף יח:) טבל לחולין אסור במעשר ואף בחולין בעי רבא למימר דטבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ויש לומר משום דנקט מעיקרא טהורה לביתה קאמר הכי אי נמי נאנסה עדיף מטבל לחולין שאם היתה יודעת היתה מתכוונת אף למעשר ומדקאמר טהורה לביתה אלמא חשיבא ליה כוונה אם כן אף לתרומה תהא מותרת:

דמזמנין עפר דכולא פקתא כתב רש"י ז"ל שמזמנין אותה בפה. ואינו מחוור בעיני דעפר כסוי אינו צריך זימון בפה. והלשון הראשון שכתב שמזמנין כלומר שמכינין אותו בחרישה, יותר נכון.

היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה. ואסיקנא בגמרא מלא צואר חוץ לשני צוארין, ואם אין בו אלא כמלוא שני צוארין, לבד יש מי שאומר שהראשון פסול, לפי שלא היתה בו הולכה כשיעור, אבל השני מותר, שהרי יש לשני מלא צואר חוץ ממנו, וזה דעת התוספות. אבל בנמוקי הרב רבי משה בר נחמן ז"ל (הזעצער: אולי צריך להוסיף כאן כתב) ששניהם אסורין. דהואיל ושחיטתן כאחת ודרס על כרחו בראשון אף דורס בשני. דעל שניהם העביר היד בשוה, וזה יותר נכון, ועיקר.

או דלמא מלא צואר וחוץ לצואר משהו איכא למידק מאי קמיבעיא להו דהא משהו ליכא במתניתין, דבשלמא כמלא צואר חוץ לצואר קאמר, איכא למימר דרבי זירא פירש מלא צואר דמתניתין דאחוץ לצואר קאי, אבל אי משהו הא משהו ליכא במתניתין, ויש לומר דילמא מלא צואר שוחק קאמר, דהיינו מלא צואר, כלומר צואר כדי צואר מלא.

הא הפילה הוא כשרה יש לפרש הפילה הוא שנפלה מידו, דכל שנפלה מידו כח בן דעת איכא, וכדאמרינן בבבא קמא (כו, ב) לענין נזקין היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם עד שנפלה לענין נזקים חייב, והא דקתני במתניתין נפלה סכין ושחטה, היינו שהפילתה הרוח, ויש לפרש דכל שנפלה בין מידו בין שהפילתה הרוח נפלה קרי לה, ואין שחיטתו כשרה עד שיפינה הוא, והיינו דקאמרינן הא הפילה דלעולם אינה כשרה אלא בשהפילה הוא, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל.

והא אמרה רבה חדא זימנא (הזעצער: נדמה לי שאצלנו בגמרא כתוב רבא) כתב רש"י ז"ל דהא דפריך הא אמרה רבה חדא זימנא ולא פריך והא תנינא חדא זימנא, משום דבמתניתין לא תנן הפילה הוא בהדיא דכשרה אלא רבה הוא דייקא לה, פירוש לפירושו שאלמלא לא אמרה רבה הוה אמינא דכל שלא נתכוון הוא לזבחיה נפלה קרי לה דלא קרינן ביה מה שאתה זובח אתה אוכל אלא במה שזובח לדעת.

צריכא פירש רש"י ז"ל צריכה ליה לרבה לאשמועינן כתרוייהו דאי אשמעינה כההיא הוה אמינא התם הוא דמכווני לחתיכה בעלמא, אבל הכא דלא מיכוין אפילו לחתיכה אי לא אשמעינן רבה לא הוה דייקנא מינה הא הפילה הוא כשרה, ואין הפירוש מתיישב בעיני, דתינח הא דאשמיענן בהא דהכא דאפילו הפילה הוא כשרה ואף על גב דלא מיכוין אפילו לחתיכה בעלמא, דאי לאו דרבה לא הוה ידעינן לה, אבל הא דמצרכי ההיא דכולן ששחטו ואמרינן דצריכא ליה לאשמועינן משום דלא אתי מכח בן דעת מאי חידושא שמעינן בה מדברי רבה, וכי אי לא אמר לה רבה דסתם לן תנא בההיא כרבי נתן מי לא שמעינן ממתניתין (ב, א) דחרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה, והא בהדיא תנינן לה. ואם באנו לפרש דצריכא ליה לרבה בתרוייהו לאשמועינן דאליבא דר' נתן מתני', ולימא דאי אשמעינן בההיא הוה אמינא דוקא ההיא היא דמסתמא כר' נתן, אבל הא דנפלה סכין לא, הא אי אפשר לפרש כן, דאם כן מאי קאמר התם משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא, כלומר התם הוא דסתים לן כרבי נתן ודלא כרבנן משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא, אדרבה איפכא מסתבר דכיון דמכווני לחתיכה בעלמא הוה איפשר למימר טפי דלא סתים בה כרבי נתן דאפילו רבנן מודו בה, ועוד מאי קאמר אבל הכא [דלא] מיכווני לחתיכה בעלמא, אימא סתמא דלא כרבי נתן. ואפשר לי לפרש דהכי קאמר דצריכי הני תרתי דרבה לאשמועינן דהתם תנא לגמרי כרבי נתן, דאי אשמעינן התם הוה אמינא דלאו סתם גמור כרבי נתן, דדילמא התם הוא דסתם לן תנא כוותיה, דמכל מקום קצת כוונה יש, שהרי יש כוונת חתיכה בשר בעלמא, אבל הכא דהפילה הוא דאינו מתכוין לשום חתיכה כלל לא, והוא הדין לזרק סכין לנעצה בכותל דאמר רבי נתן דכשרה דלא סבירא ליה לתנא דמתניתין בההיא כוותיה, לפיכך הוצרך רבה לאשמועינן בהא דאפילו הפילה הוא כשרה, דלגמרי סתם לן תנא כרבי נתן. ואי אשמעינן בהא אכתי לא הוה שמעינן דסתם לן תנא לגמרי כרבי נתן, דהוה אמינא דהכא הוא דמכל מקום אתי מכח בן דעת, אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא, סתים לן כוותיה, והוא הדין לזרק סכין לנועצה בכותל דטפי עדיף שזרק סכין שלא לנועצה בכותל משזרק לנועצה, משום דהתם איכא כונה שלא לשחיטה, אבל הפילה הוא שלא לשום כוונה כיון דליכא כוונה שלא לשם שחיטה ואיכא שחיטה הבאה מכח בן דעת שחיטתו כשרה. ואינו מחוור כלל, דמכל מקום ההיא דכולן ששחטו מאן סתמא, דאי אפילו כרבי נתן לא סתמא כל שכן דלא סתמא כרבנן. ואפשר לומר דהכי קאמר, הוה אמינא דההיא לאו משום דר' נתן סתם לן כן, אלא משום דאיכא אחרים שרואין אותן וכוונת האחרים ככונתן, ומסתבר דצריכא אמתניתין קאי, כלומר מדרבה שמעינן דהני תרי מתניתין סתמה ליה כרבי נתן, ומתניתין תרוייהו צריכי, דאי תנא ההיא ולא תנא הא דהכא, הוה אמינא התם הוא משום דמכווני לחתיכה בעלמא ובכי הא הוא דסבירא ליה לתנא דמתניתין כר' נתן, אבל הפיל סכין ואזלה ושחטה לא, ואי תנא הא ולא תנא הא הוה אמינא בכי הא תני דסבירא ליה כרבי נתן, אבל בההיא דהתם לאו שחיטה היא כלל דהא ליכא כח בן דעת, לפיכך צריכי תרוייהו לומר דבין בכי הא בין בכי הא סבירא ליה כוותיה.

עון כרת התרתה עון מיתה מיבעיא תימה והלא בכמה מקומות אמרו במסכת נדה (יא, ב) לא שנו אלא לטהרות אבל לבעלה מותרת, והעוברת לשמש את הבית ששנינו בפ"ק דנדה (יא, ב) שצריכה בדיקה, אסיקנא התם בעסיקה בטהרות דוקא, אבל לבעלה לא. ויש מתרצים דהתם לפי שהן חומרות יתירות מדבריהן חששו שמא לבו נוקפו ופורש וכדאיתא בשילהי פרק קמא דנדה (יב, א) ותבדוק ומה בכך, ואהדר ליה אם כן לבו נוקפו ופירש, ולפיכך לא החמירו כל כך, אבל בנדה שנאנסה וטבלה אין לחוש לכך, לפיכך ראוי להחמיר בבעלה כבטהרות. ועדיין אינו מתיישב בעיני לפי גירסת הספרים דגרסי בפרק בתרא דנדה (סז, א) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ וכו' אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, והני מילי לטהרות אבל לבעלה כדריש לקיש וכו', דאלמא אף בחציצה החמירו לטהרות יתר מבעלה ומיהו ודאי ספרי דוקאני לא גרסי הכי התם, אלא הכי גרסי ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ריש לקיש וכו', וזו באמת הגירסא הנכונה וכמו שכתבתי שם בס"ד, ולפי גירסה זו אפשר לתרץ כן כמו שכתבנו.

המשנה הרביעית והיא נגררת אחר ענין דרסה ואע"פ שעקרה לענין אחר מ"מ בא להשמיענו שאין מכשירין שחיטה זו עד שיתברר לו שלא דרס ועקר המשנה שנויה להודיע שהשחיטה צריך שתהא באה מכח אדם כמו שביארנו בפרק ראשון והוא שאמר נפלה סכין מאליה שלא מכח אדם ושחטה אפי' שחטה כדרכה בהולכה ושלא בדרסה שחיטתו פסולה שהרי אין כאן זביחת אדם וכתוב תזבח ואכלת ואפי' נפלה לו מידו או מחיקו כמו שביארנו בפרק ראשון ומ"מ אם הפילה הוא אע"פ שלא נתכון לשחיטה כלל כשרה ולא סוף דבר כשנתכון להפילה על הבהמה אלא אף אם נתכון לנעצה בכותל או לדבר אחר והלכה ושחטה כדרכה בהולכה ושלא בדרסה שחיטתו כשרה בבהמת חלין שאין אנו צריכים בה לכונה כלל אף לכונת חתיכה:

זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה כמו שיתבאר בפרק ראשון ודברים הנכנסים תחת משנה זו בגמרא אלו הם מה שביארנו בשחיטת חלין שאינה צריכה כונה והדבר ידוע בשחיטת קדשים שהיא צריכה כונה כמו שהתבאר לא שחיטה בלבד בדין זה אלא הרבה דברים ואחת מהן טבילה שכל הטובל לתרומה או לקדשים או אף למעשר אם לא כיון לטבילה כגון שירד להקר או שנפל שם באונס לא עלתה לו טבילה ולחולין מיהא עלתה לו ר"ל לאוכלי חוליהן בטהרה אפי' נדה שנאנסה וטבלה ר"ל שנפלה במים טהורה לבעלה ואסורה בתרומה ואפי' נפלה בבגדיה טהורה אם הם רחבים בכדי שאין לחוש להם לחציצה כמו שביארנו במסכת ביצה ומ"מ אם אנסתה חברתה והטבילה אע"פ שאין כונה אצל הטובלת הואיל והמטבלת מתכונת לה עלתה לה טבילה אף לקדשים הילכך החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה אע"פ שאין בהם כונה אם יש להן פקחות מתקינות אותן ואוכלות בתרומה:

הסומא אע"פ שהיא בת כונה צריכה היא גם כן להתקנת חברתה מתוך שאינה רואה שמא אינה מתקנת מה שצריך לה כראוי:

גל שנתלש מן הים ובו ארבעים סאה והיה אדם טמא יושב על שפת הים ומצפה עד שיפול הגל ויטבילנו עלתה לו טבילה למה שנתכון לו ואם לא היה יושב ומצפה אלא שהיה יושב שם במקרה ונפל הגל עליו וטבל כל גופו עלתה לו טבילה לחלין וכן הדין בכלים במה דברים אמורים כשהוא נטבל בראשו ר"ל ראש הגל המגיע לארץ או ראשו המגיע לים אבל אמצעיתו של גל העומד כמין כיפה אם הושיט בו כלים אינה טבילה וכן אם טבל בגל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ שאין באויר מקום טבילה:

תד"ה ואי אשמעינן הפילה כו' ה"א דהתם אפילו רבנן מודו דהא מכווני לחתיכת בשר להכי אשמעינן דאפ"ה פסלי כו' עכ"ל לפי מה שכתבו בתוס' בפ"ק דרבי נתן מכשיר אפילו בלא מתכוין לחתיכה כלל ונקט לנועצה סכין בכותל דהוי מתכוין מיהת לחתיכה בעולם לרבותא דרבנן דאפ"ה פסלי אין להקשות אמאי לא נקט רבותא טפי לרבנן דאפילו במתכוין לחתיכת בשר פסלו דיש לומר דמלתא מציעתא נקט דהוי קצת רבותא נמי לרבי נתן דמתכוין לחתיכת בשר לא הוי רבותא כלל לר' נתן וק"ל:

ברש"י ד"ה אבל הכא דלא מכוין אפי' לחתיכה וכו' והיא גופא אצטריכא לאשמועינן וכו' קמ"ל רבא כו' מדלא קתני הפיל סכין וכו'. דברי רש"י תמוהים דמה אמר דהיא גופא אצטריכא לאשמועינן הא תקשה לך דליתני דאפי' הפילה פסולה ואנא אמינא דכל שכן נפלה מעצמה ועוד אם הוא באפשר לומר דהיא גופא אצטריכא ליה מאי קאמר בתר הכי קמ"ל רבא וכו' מדלא קתני הפיל סכין וכו' הא כבר קאמר דה"א דהיא גופא אצטריכא ליה ונראה דרש"י ס"ל דבין הא דבעינן כח גברא ובין הא דבעי' כונה לשחיטה למ"ד תרוייהו נפקא לן מקרא דוזבחת ואכלת כדמשמע לקמן בסוגיא דשמעתין מהא דקאמר בהא זכינהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וכו' ועיין באשר"י וגם ס"ל לרש"י דשפיר אשכחן דנפלה מעצמה ואפ"ה נתכוין לשחיטה כגון שהיה יושב ומצפה מתי תפול סכינו ותשחוט ולכך קאמר דאי לאו דאשמועינן רבא הוה אמינא דה"ה הפילה הוא פסולה משום דלא נתכוין והא דקתני נפלה היא גופא אצטריכא ליה דאפי' היכי דנתכוין לשחיטה כגון שהיה יושב ומצפה מתי תפול סכינו ותשחוט אפ"ה פסולה מטעם דבעינן כח גברא קמ"ל רבא דשפיר דייקינן נמי מינה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא איכוין דאל"כ ליתני הפיל סכין פסולה ממעם דכתיב וזבחת ואכלת דמשמע דבעינן כונה לזביחה ואנא אמינא דכ"ש נפלה דלא הוי השחיטה מכח אדם כלל דפסולה דלא מקרי וזבחת ואכלת אע"ג דאיכוין לשחיטה דסברא היא דיותר מקרי וזבחת ואכלת היכי דהשחיטה מכח גברא אע"ג דלא איכוין מהיכי דלא הוי השחיטה מכח גברא כלל אע"ג דאיכוין אלא ודאי ש"מ דהפילה הוא כשרה ויש לפרש גם כן דברי רש"י קמ"ל רבא דהא נמי דייקינן מינה מדלא קתני הפיל סכין וכו' ר"ל מדלא קתני מתני' תרווייהו נפלה סכינו או הפילה הוא פסולה ש"מ דהפילה כשרה אבל פי' הראשון נראה לי עיקר:

שם בתוס' ד"ה והא אמרה רבא חדא זימנא כו' ועוד דאפי' אי תנן לה בהדיא במתניתין לא היה יכול להקשות. ר"ל לא היה יכול להקשות תנינא אי לאו הא דאמר רבא אמתניתין קמייתא ר' נתן היא וכו':

[בא"ד] דהא לא פריך [ארבא] למה ליה למידק וכו' ר"ל תדע דכן הוא דהא השתא נמי דלא תנן לה במתני' בהדיא מ"מ תקשה לן ל"ל למיפרך והא אמרה רבא חדא זימנא כו' בלא ההיא דרבא קמייתא ה"ל למפרך למה לי' לרבא דהכא למידק ממתני' דהכא הא הפילה הוא כשרה הא תנינן לה במתני' דלעיל מדמכשרינן שחיטת חרש וכו' אלא ודאי אי לאו דאמר רבא לעיל אמתניתין דחרש שוטה וקטן ר' נתן היא לא היה מקשה כלום וכו' א"כ אפי' אי תנן לה הכא במתני' בהדיא לא היה יכול להקשות כלום בלא ההיא דרבא דלעיל ומ"מ ע"כ צריך אתה ג"כ לפירושו של רש"י משום דאל"כ תקשה לן הכי ה"ל למיפרך תנינא חדא זימנא דהא קתני לעיל דשחיטת חרש שוטה וקטן כשרה ואוקמה רבא כר' נתן ולפי ההיא אוקימתא למה ליה למתני' דהכא אלא ודאי משום הכי לא פריך הכי משום דלא קתני לה במתני' דהכא בהדיא והשתא צריכין אנו לפרש"י ולפי' התוס' דבלא פרש"י תקשה לן ה"ל למפרך תנינא חדא זימנא לפי ההיא אוקימתא דרבא דלעיל ומתני' דהכא למה לי כמו שכתבנו ובלא פי' התוס' תקשה לן דהכי ה"ל למפרך למה ליה לרבא למידק ממתניתין דהכא הא הפילה כשרה הא תנינא לה במתניתין דלעיל אבל לפי השני הפירושים ביחד של רש"י ותוס' יתיישב הכל שפיר דלא היה יכול למפרך כ"א בזה הלשון והא אמר רבא חדא זימנא וכו' וא"כ צ"ל הא דכתבו התוס' ועוד דאפי' אי תנן לה בהדיא וכו' אין כוונתם ועוד דאפי' בלא פרש"י כלל יתורץ הכל אלא ה"ל דמפרש"י משמע דאי הוה תנן לה הכא בהדיא היה יכול למפרך תנינא חדא זימנא אפי' בלא מלתא דרבא דלעיל כלל דזה אינו דאפי' אי תנן לה וכו' אבל לעולם גם התוס' צריכין לפרש"י כמו שכתבנו וק"ל:

ד"ה ואי אשמועינן הפילה הך צריכותא לא הוה דומיא דאידך וכו' ר"ל לא הוה דומיא דצריכותא הראשונה דקאמר אי אשמועינן התם משום דקא מכוין לשום חתיכה וכו' דאותה צריכותא קאי ארבא דאצטריך רבא למימר מלתיה תרי זימני אבל הך צריכותא קאי אמתניתין וא"כ לפי פי' התוספות הוי פירוש דצריכותא דגמרא הכי צריכי ר"ל דרבא אצטריך למימר מלתיה תרי זימני דאי אשמועינן הא דלעיל דאמר דמתניתין דחש"ו אתיא כרבי נתן דשמעינן מיניה דאפי' זרק סכין לניעצה בכותל שחיטתו כשרה ה"א התם דוקא כשרה דקא מכוין מיהא לחתיכה בעלמא אבל הפילה אפי' רבי נתן מודה דשחיטתו פסולה משום דלא קא מכוין כלל לשום חתיכה קמ"ל רבא האי מימרא דהכא דדייק ממתניתין דאפי' הפילה כשרה ואתיא כרבי נתן ואי אשמועינן האי מימרא דהכא לחוד ה"א דמתניתין דלעיל דשחיטת חש"ו דמכווני לשחיטת בשר אתיא אפי' כרבנן דבכה"ג אפי' רבנן מודו קמ"ל רבא לעיל דלא אתיא אלא כרבי נתן אבל רבנן ס"ל אפי' היכי דמכוין לחתיכת בשר שחיטתו פסולה עד שיכוין לחתיכת סימנים והא דאיפלגו רבנן ורבי נתן בזרק סכין ולא איפלגו בנתכוין לחתיכת בשר לאשמועינן דאפי' בנתכוין לחתיכת בשר פסלי רבנן להודיעך כחו דרבי נתן דאפי' בזרק סכין מכשיר דכח דהיתירא עדיף ולא אצטריך גמ' לפרש צריכותא זו השנייה אמלתי' דרבא דפשוט הוא והדר הוקשה לגמרא לפי מאי דדייק רבא ממתני' דהכא דאפי' הפילה כשרה א"כ קשיא על התנא דמתניתין דליתני דמתניתין דהכא דשמעינן מינה דאפי' הפילה כשרה דלא מכוין כלל לשום חתיכה וכ"ש שחיטת חש"ו דמכווני לחתיכת בשר ול"ל לתנא למיתני מתני' דלעיל ומשני ואי אשמועינן הכא משום דאתיא מכח בן דעת וכו' אלא שי"ל עדיין כיון שיש לחלק בין זרק סכין לנועצה בכותל לשחיטת חש"ו א"כ תקשה לך מנ"ל לרבא דפסלי רבנן אפי' בשחיטת הש"ו דלמא דאה"נ דל"פ רבנן אר"נ אלא בזרק סכין דלא מכוין לחתיכת בשר אלא לחתיכת כותל אבל בשחיטת חש"ו דקא מכוונו לחתיכת בשר אימא דמודו רבנן דשחיטתן כשרה ונ"ל דרבא ס"ל דמאחר דרבנן ע"כ צריכים לחלק בין נתכוין לחתיכה ללא נתכוין משום מדגלי רחמנא דמתעסק בקדשים פסול מכלל דחולין לא בעו כוונה אלא דרבנן ס"ל דנהי דלא בעינן כוונה לזביחה לחתיכה בעינן כדלקמן ומנא להו לחלק הכי אלא ע"כ צריכים אנו לומר דמשמע להו לחלק הכי מדכתיב וזבחת ואכלת דמשמע להו לרבנן מהאי קרא דבעי' מקצת כוונה דהיינו שיכוין מיהא לחתיכה ולכך מסתבר ליה לרבא למימר דכיון דמחמת קרא דוזבחת מצריכי רבנן כוונה לחתיכה הסברא נותנת דר"ל דבעינן כוונה לחתיכת סימנים דהוו בתורת זביחה אלא שא"צ שיתכוין להתירה בזביחה זו כמו שפירשו התוס' אבל בנתכוין לחתיכת בשר לא סגי דאינו בתורת שחיטה דהא לא כתיב וחתכת אלא וזבחת ואעפ"כ קאמר לקמן בהאי זכינהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב וכו' משום דוזבחת לא משמע ליה דר"ל כוונת חתיכת דבר הנזבח דהיינו סימנים אלא כוונתו להתירה בזביחה וק"ל. ומפרש"י משמע דמדמה הפילה לזרק ותרוייהו מקרי לא נתכוין לחתיכה דהא כתב קמ"ל רבא דהא נמי דייקינן מינה מדלא קתני הפילה סכין או זרק סכין וכו' וא"כ לא יתיישב הצריכותא לפירושו באופן זה שכתבנו אלא צ"ל דה"ק אי אשמועינן התם ולא אשמועינן דיוקא דמתניתין דהכא ה"א משום דקא מכוין לשום חתיכה אבל הכא וכן בזרק סכין לא ולא הוה מוקמינן למתניתין דשחיטת חש"ו כרבי נתן אלא כרבנן ולא היינו מודים לדברי רבא דלעיל דמוקי מתניתין כרבי נתן לכך אצטריך רבא לדייק ממתניתין דהכא הא הפילה כשרה והשתא מוכרחים אנו לומר על כרחנו דתנא דמתניתין סבירא ליה כרבי נתן ואי אשמועינן רבא הך דהכא ולא ההיא דלעיל ה"א דאע"ג דתנא דמתניתין ס"ל כרבי נתן מדמכשיר הכא בהפיל סכין מ"מ האי דינא דמתניתין דלעיל דקתני דשחיטת חרש שוטה וקטן כשרה אתי ככ"ע אפילו כרבנן כיון דנתכוין לחתיכה קמ"ל ההיא דלעיל דלא אתיא אלא כרבי נתן אבל לרבנן אע"ג דנתכוין לחתיכה כיון דלא נתכוין לחתיכת הסימנין פסולה והצריכותא השנייה לא קאי ארבא אלא אתנא דמתניתין כמו שפירשתי ע"ד התוספת:

ד"ה עון כרת התרת איפכא הוה ליה למימר וכו' ר"ל דהא בודאי אין כוונתו של רבא שיסבור רב בשניהם להיתר דהא פשיטא דבעינן כוונה בשחיטה אלא ר"ל שיסבור שניהם לאיסור א"כ הל"ל איפכא עון מיתה אסרת עון כרת מיבעיא וכו':

בא"ד וי"ל משום דנקט מעיקרא טהורה לביתה וכו' ר"ל דאע"ג קאמר הכי הוי כאילו אמר עון כרת התרת עון מיתה מיבעי' אלא מאי אית לך למימר דע"כ צ"ל כן משום דפשיטא דתרומה בעי כוונה א"כ נימא איפכא כיון דעון מיתה אסרת עון כרת מיבעי' ותיאסר ג"כ לבעלה ועיקר כוונתו של רבא על החלוקה השניה ר"ל שתיאסר ג"כ לבעלה רק שהתחיל בחלוקה הראשונה ואמר עון כרת התרת וכו' משום דרב נקט במלתיה מעיקרא טהורה לביתה:

בא"ד אי נמי נאנסה עדיף וכו' ר"ל דלעולם אימא לך דרבא ר"ל שניהם להיתר ונאנסה עדיף מטבל לחולין וכו' והא דקאמר עון כרת התרת דלפי זה למה לו ק"ו היינו משום דמכח ק"ו זה הוכיח רבא סברא זו מדברי רב דנאנסה חשיב טפי כוונה מטבל לחולין וכו' משום דרבא ס"ל דאף בחולין צריך כוונה כדמשמע בשמעתין לקמן והיה סבר דגם רב ס"ל כן וא"כ מדאמר רב טהורה לביתה א"כ ש"מ דנאנסה חשיב ליה כוונה ולכך קאמר עון כרת התרת וכו' ר"ל כיון דחשוב כוונה לעון כרת כ"ש לעון מיתה והשיב לו רב נחמן דלעולם נאנסה לא מקרי כוונה ולכך קאמר רב דאסודה לאכול בתרומה והא דקאמר טהורה לביתה משום דס"ל דלחולין לא בעי כוונה ודו"ק:

גמ' איבעיא להו מלא צואר כעין זה בב"ק קיט ע"ב:

שם הא הפילה הוא כשרה עי' סנהדרין עז ע"א תוס' ד"ה סוף:

רש"י ד"ה טמא כו' ערירים יהיו עי' בהרע"ב ספ"ט דסנהדרין: