מסכת חולין דף כ״ח עמוד ב׳

והדר ניבדקיה למעלה מבית השחיטה ולמטה:

אין לו בדיקה מבחוץ לפי שהוא טריפה בנקב משהו ואינו ניכר וטיפת דם נכנסת לו בפנים בנקב ואינו ניכר אבל קרום הפנימי לבן הוא וטיפת דם ניכרת בו אבל החיצון אדום:

ונבדקיה לקנה שהקנה נבדק מבחוץ לפי שאינו נטרף אלא ברוב והדר נשחטיה לקנה והשחיטה כשרה בסימן אחד ואח"כ יטלו הוושט כולו ויעקרוהו מן הלחי ויהפכוהו ויבדקוהו:

חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן דאמרינן בפרק גיד הנשה (לקמן חולין דף צה:) דשדר ליה שמואל תליסר גמלי ספיקי דטריפתא למיבדקיה בגווייהו. לישנא אחרינא כרבי יוחנן בכל מילי:

הואיל וצולהו כולו כאחד לפיכך צריך להוציא את כל דמו:

עד שישחוט ואי ליתנהו בשחיטה אלא משום הוצאת הדם בנקיבה בעלמא סגי:

בשעת שחיטה שהדם חם ויוצא:

מאחר שלא הוזכרו וורידין כלומר אין חיות תלויה בהן ואין צריך להזכירו אלא משום דם למה אתה מצריכו שחיטה:

רב אמר מחצה על מחצה כרוב ובפרק אלו טריפות (לקמן חולין דף מד:) גבי (פסק את) הגרגרת דאתא לקמיה דרב ובדקה ברוב עוביה מחצה נמי קרי ליה רוב ובמסקנא דאמר דכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב ניחא טפי:

לפי שאי אפשר לצמצם אפילו לר' יוסי הגלילי דאמר בפרק שני דבכורות (דף יז.) אפשר לצמצם מודה הוא בכלי חרס כדקאמר התם הואיל ואית בו גומות ויש להוכיח מכאן דהלכה דבידי אדם אפשר לצמצם מדאפליגו אמוראי במחצה על מחצה ובפ"ק דעירובין (דף טו:) בפרוץ כעומד ואם אי אפשר לצמצם היכי שריא מספק ואפילו למאן דאסר לא אסר אלא משום דהכי אגמריה למשה שחוט רובא גדור רובא ומיהו בידי שמים נראה דהלכה דאי אפשר לצמצם דאמר בפ' ד' אחין (יבמות דף כח.) לר' יוחנן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן ונימא [כו'] ר"י הגלילי היא לא סתם תנא כר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם ובפרק הזורק בגיטין (דף עח.) דפריך והא אי אפשר לצמצם גבי מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת דמפרש דאתו תרוייהו בהדי הדדי בארבע אמות התם נמי הוי כבידי שמים דמסתמא לא כוונו לבא בבת אחת וא"ת בריש עירובין (דף ה:) גבי לחי המושך מדפנו של מבוי דקאמר רב אשי אפילו תימא במבוי שמונה מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי מאי אמרת דשוו תרוייהו כי הדדי הוה ליה ספק דבריהם וכל ספק דבריהם להקל משמע דאי אפשר לצמצם ולברר הדבר וי"ל דלעולם אפשר לברר ולמדוד בצמצום ע"י טורח אבל לא הטריחוהו חכמים למדוד שם מספק כיון דבין עומד נפיש ובין פרוץ נפיש ליכא חשש איסור אא"כ הוא שוה ומילתא דלא שכיחא הוא ואין להקשות על רב אשי דאפילו כי שוו כי הדדי לשתרי דקי"ל פרוץ כעומד מותר דרב אשי קאי ארב הונא בריה דרב יהושע דאמר התם לא אמרו אלא במבוי שמונה אבל במבוי ז' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ כו' ואיהו סבר התם דפרוץ כעומד אסור וה"ר שמעון היה מפרש דאמוראי דהכא ודפרוץ כעומד מצו סברי כרבנן דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ופליגי כשדומה לנו דהוי מחצה על מחצה ומאן דשרי משום דאימא דשחט רובא ואפילו הן שוין רחמנא אמר לא תשייר רובא ומאן דאסר משום דאימא נשאר רובא קיים ואפילו הן שוין רחמנא אמר שחוט רובא וכן גבי פרוץ כעומד והשתא ניחא טפי ההיא דספק דבריהם להקל דאי אפשר לכוין אבל קשה דמשמע דבספק דאורייתא הוי אסור משום חששא שמא הן שוין אע"ג דאי עומד נפיש או פרוץ נפיש הוה שרי והכא שריא אפילו באיסור דאורייתא כשההיתר מצוי יותר מן האיסור וכן גבי פרוץ כעומד ואם כן בההיא דלחי אפילו הוי ספיקא דאורייתא תשתרי ונראה לי דאיכא התם למיחש שמא ח' אמות אינם מצומצמות ואפילו פרוץ מרובה לא יהא נידון משום לחי ולהכי דווקא בספק דבריהם יש להקל אבל קשה לפירושו דהיכי דייקא בפ"ב דבכורות (דף יז:) מההוא דנמצא מכוון בין שתי עיירות דבידי אדם אפשר לצמצם התם נמי אע"ג דאי אפשר לצמצם ולכוין מכל מקום מודים רבנן דמביאין שתי עגלות משום דכל אחת מביא עגלה ממה נפשך שמא היא קרובה ואפילו הן מצומצמות הקרובה אמר רחמנא ואפילו קרובות ולפירוש קמא אתי שפיר דלעולם אי אפשר לצמצם ולהיות שיהיו שוין אלא אחת מהן קרובה יותר ויוצאין בשל תנאי ויש לומר דלפי' הר"ר שמעון נמי יוצאים בשל תנאי ממה נפשך דאם קרובה היא יוצאה בה ואם רחוקה היא תביא בשביל חבירתה מאי אמרת שמא מצומצמות הן זה אינו מצוי ואין להאריך כאן יותר ובעירובין (דף ה: ד"ה וספק) אפרש בע"ה יותר. [ויותר מבואר בסוכה טו: תד"ה פרוץ כו' ותוספות בכורות יז: ד"ה אפשר]:

זיל הכא איכא רובא וא"ת מאי קשיא ליה דכי אמר נמי הכא הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשייר רובא כדלעיל הרי אין כאן רוב וטהורין וי"ל דתלוי הדבר בחשיבות דמשום דחשיב ליה מחצה כרוב שרי לעיל דיש כאן שיעור הכשר שחיטה וכאן נמי יש חשיבות מחצה דינו כרוב:

נבדקיה לוושט ונשחטיה דהא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. איכא למידק ההיא בדרוסה היא, ומשום דזהירא אדום ולא מינכר בושט מבחוץ שהוא אדום, אבל נקב לא, והכא על כרחיה לדרוסה לא חיישינן, דהא אמרינן (נג, ב) ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא, ועל כרחיה הכא לא ידעינן במאי מדקאמר דנפק ואתא כי ממסמיס קועיה דמא. ואני שמעתי אפילו בנקב כל שאינו במקום ידוע אינו ניכר בושט מבחוץ שהוא אדום, ול"נ דלא אמר ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא אלא בשיש לפנינו כלבא ושונרא אי נמי קניא ושונרא, אבל מסתמא במצוי תולין אותו ומצוי יותר בשונרא מקניא וכלבא, וכן נראה לי מדברי הר"מ במז"ל (הל' שחיטה פ"ב הי"ב) ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובה, ובאווזא דרב אשי דעל לגבי קני נכתוב בו יותר בס"ד במקומה לקמן (חולין נג, ב).

אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך והוא הדין לעוף אם לא שחט את הורידין מנתחו אבר אבר, ושפיר דמי. דלא עדיף מבהמה, אלא שבעוף אינו רשאי שלא לשחוט את הורידין אפילו בשדעתו לחתוך בו אבר אבר דכיון דדרכו לצלותו כולו כאחד חוששין שמא ימלך ויצלנו כולו כאחת, ובהמה נמי אסור לצלותה כולה כאחת אלא אם כן שחט הורידין בידוע. וקיימא לן כרבי יהודה מדאמרינן בברכות (ח, ב) הזהרו בורידין כרבי יהודה, והילכך צריך לשחטן או לנקבן בשעת שחיטה או סמוך לה קודם שיתקרר הדם, ואפילו שהה [יותר] מכדי שהיה אין בכך כלום, כל שהדם חם ושותת ויורד, לא חתך את הורידין אין צולין אותו כאחת, אלא מנתחו אבר אבר, לא חתכו אבר אבר וצלה אותו כולו כאחת הרי זה אסור באכילה, וכדתניא (ע"א) שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריך לומר דבהמה (הזעצער: אולי בבהמה).

רבי יהודה אומר עד שישחוט וושט ושני ורידין אלמא לרבי יהודה פסולה עד שישחוט ורידין, דרבי יהודה על כרחין אפסולה קאי, מדקאמר עד שישחוט וושט ושני ורידין, ובתוספתא תנא רבי יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הורידין, ומיהו לא פסולה ממש כשוחט שני חצאי סימנין קאמר, דהא מיתכשר בחתיכת איברים, אלא דכל שלא שחט ורידין ולא חתך איברים פסולה. ויש מי שכתב דמדקאמר הכא הואיל וצולהו כולו כאחד דוקא בצלי הוא דסגי ליה בשחיטת ורידין, אבל לקדרה לא סגי בורידין אלא צריך לחתוך חוטין שבגוף, ותדע לך דהא חתיכת איברים בבהמה כשחיטת ורידין בעוף, ואפילו הכי לא סגי לה בלא חתיכת חטין שבגוף וכדאמרינן לקמן (חולין צג, א) חמשה חוטין הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידה (ודרועא) [ודלועא] משום דמא. והני תרתי לאו דוקא, אלא אפילו הני קאמר, ולרבותא נקטינהו משום דהני מקרבי לורידין ואפילו הכי לא סגי להו בלא חתיכת חוטין עצמן. וכ"כ באיסור משהו. ואינו מחוור בעיני, חדא דהתם בבהמה וסתמא לא נשחטו ורידין, ואם כן מאי ריבותייהו דהני תרתי, ועוד דהא התם מנינא קאמר אלמא לא צריך אלא הני, ואי אפשר דמנינא דהתם לאו דוקא וכדאמרינן בדוכתי טובא בגמרא בקידושין (טז, ב) גבי חמשה מעניקין להם ובסוטה (טז, א) גבי בשלשה מקומות מקרא עוקב את ההלכה, דהכא שאני דקאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דאלמא תלתא ותרי דוקא. אלא ודאי התם טעמא איכא משום דהנהו תרי לא שפכי דרך ורידין כשאר חוטין שבגוף וכן אינן נשפכין דרך שאר חוטין שבגוף, והילכך לא סגי להו לא בשחיטת ורידין ולא בחתיכת אברים. והוא הדין בשל עוף, הא שאר חוטין לא צריך לא בבהמה ולא בעוף. ודקאמר הכא צולהו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין לקדרה, אי נמי קא משמע לן דאפילו לצלי בעי רבי יהודה חתיכת ורידין ולא אמרינן נורא שאיב ליה לדמא.

מחצה על מחצה רוב פירש בכל רובי דעלמא נמי דקאמר הכי אגמריה רחמנא למשה בכל רובי לא תשייר רובא. ותדע לך מדאקשיה עליה מתנור שחלקו לשנים.

תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה איכא למידק אמאי לא אקשי ליה מרישא דקתני ורובו שלא אחד כמוהו. יש לומר אי מרישא הוה אמינא דהכי קאמר ורובו המשוייר ככולו עד שישחוט חציו.

תרי רובי בחד מנא קאמרת תרי רובי בחד מנא לא אמרינן אבל שחיטה לאו תרי רובי בחד מנא הוא דאנן לא צריכינן אלא לרובא דשחיטה, אבל לשאינו שחוט לא משגחינן בין קרית ליה רוב או מיעוט.

תנור שנטמא והוא של חרס המיטלטל אין לו טהרה אלא בנתיצה ואם נשתייר רובו שלם אין זה נתיצה אפי' בתנור קטן אבל אם לא נשתייר אלא מיעוטו שלם טהור בתנור קטן שאין בשירים אלו ארבעה טפחים כמו שיתבאר במקומו ואם חלקו לתנור קטן זה לשנים טמא שאי אפשר לצמצם ושמא יש כאן רובו:

תוס' בד"ה אתא כי ממסמס כו' והר"ר אלחנן הקשה כו' ונראה לי שיש שום חולי שיאדים כו' עכ"ל לפום הך סברא דחיישינן למעוטא לר"מ איכא למיחש שיש שום חולי כו' אבל למסקנא דקאמרינן מודה רבי מאיר היכא דלא אפשר ודאי דליכא למיחש להאי מיעוטא והיינו דקאמרינן ניקב הפנימי ולא החיצון דכשר אבל לא ידענא למה לי' למימר הכי שיש שום חולי כו' הא למעוטי דרוסה גופה איכא למיחש דאין לו בדיקה מבחוץ גם לפריב"א וכל זה בקצת נוסחת התוס' אינו והוא גליון ונתוסף בתוס' וק"ל:

בד"ה לפי שא"א לצמצם אפילו לרבי יוסי הגלילי כו' מודה הוא בכלי חרס מדקאמר התם כו' עכ"ל ואין זה מוכרח דלרבנן הוא דקאמרי התם הכי דסברי דבידי שמים א"א לצמצם אבל לר"י הגלילי מצינן למימר שפיר כיון דבידי שמים אפשר לצמצם בכלי חרס נמי אפשר לצמצם וע"ש ודו"ק:

בא"ד דהיכי דייק כו' דנמצא מכוון בין ב' עיירות דבידי אדם אפשר לצמצם כו' עכ"ל היינו דמדייק מעיקרא מההיא דמצא מכוון בין ב' עיירות מביאין ב' עגלות דר"א כו' מאי טעמא לאו משום דקא סבר בידי אדם אפשר לצמצם ובדפוס חדש הגיהו דבידי אדם אי אפשר לצמצם כו' והיינו דמדייק במסקנא דקתני וחכ"א יביאו עגלה אחת כו' ש"מ קסברי רבנן א"א לצמצם כו' ואין צורך להגיה כי כל נוסחות הישנות שבתוס' ישרות כמ"ש וכ"ה בתוס' שם וק"ל:

בתוס' ד"ה לפי שא"א לצמצם וכו' ונ"ל דאיכא התם למיחש שמא ח' אמות אינם מצומצמות ואפילו פרוץ מרובה לא יהיה נידון משום לחי וכו'. ר"ל דבשלמא אי הוי ח' אמות מצומצמות ודומה לנו שהלחי הוא נמשך עד חצי המבוי אז ניתר ממה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה ואי פרוץ נפיש ממילא אין בלחי ד' אמות ואם כן ניתר משום לחי אבל כשהח' אמות של המבוי אינן מצומצמות ויש לחוש שהן יותר מח' א"כ אפי' נימא שהפרוץ מרובה אכתי יש לחוש שמא גם העומד הוא יותר מד' אמות ואינו נידון משום לחי וק"ל:

בא"ד אבל קשה לפירושו דהכי דייק בפ"ב דבכורות דבידי אדם א"א לצמצם התם נמי אע"ג דא"א לצמצם ולכוין מ"מ מודו רבנן דמביאות שתי עגלות כן נ"ל להגיה והכי פירושו דשם בבכורות פליגי ר"י הגלילי ורבנן לענין שני ראשין שיצאו כאחד ר"י הגלילי אומר שניהם לכהן דס"ל דאפילו בידי שמים אפשר לצמצם וחכמים ס"ל דא"א לצמצם ובעי התם לרבנן בידי אדם מאי ופשיט במסקנא דלרבנן אפילו בידי אדם א"א לצמצם מהא דתנן נמצא מכוון בין שתי עיירות רבי אליעזר אומר שתיהן מביאין וחכמים אומרים יבואו עגלה א' בשותפות ויתנו ודייק מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה אפי' קרובות ליתי תרתי אלא לאו ש"מ קסברי רבנן א"א לצמצם אפילו בידי אדם הכי איתא סוגיא דהתם והשתא מקשין התוס' דהכא לפי פירושו של הר"ר שמעון אפילו קסברי רבנן א"א לצמצם לא אתי שפיר רד"מ מודו רבנן לר"א דיביאו שתי עגלות משום דכל אחת תביא עגלה ממ"נ כו':

[בא"ד] ולפי' קמא א"ש וכו' ר"ל דלפי' קמא של התוס' ס"ל דלמ"ד א"א לצמצם הוי פירושו דכל דבר שנחלק לעולם החלקים אינם שוים שא"א בעולם שיהיו שוין אלא שחלק אחד הוא גדול יותר ואין אנו יודעים איזה מהן הוא הגדול ואיזה מהן הקטן ולכך הקשו לעיל דאי ס"ל אמוראי דהכא דאי אפשר לצמצם היכי שרי הכא בשחט מחצה על מהצה ואפילו מאן דאסר לא אסר אלא משום דהכי אגמרי' למשה וכו' תיפוק ליה דאסור מספק שמא חלק דשחוט הוא המיעוט והנשאר הוא הרוב כיון דא"א לצמצם ונמצא שלא שחט אפילו חציו של סימן ולכך אתי נמי שפיר לרבנן גבי שתי עיירות דא"א לצמצם וא"א שיהיו שניהם שוות אלא האחת קרובה יותר ואין אנו יודעים איזה מהן ולכך ס"ל דמביאות עגלה אחת בשותפות ויתנו אבל לפי' הר"ר שמעון דמפרש דלמ"ד א"א לצמצם איכא ג' ספקות דשמא זה החלק הוא הקטן והנשאר הוא הגדול או אם הוא בהפך או שמא שניהם שוים ולכך פליגי כשדומה לנו שהוא מחצה על מחצה ומאן דשרא משום דאיכא תרתי להתירא חדא דאימא שחט רובא ואפי' הן שוין רחמנא אמר לא תשייר רובא ומאן דאסר משום דלדידיה איכא תרתי לאיסורא משום דאימא נשאר רובא קיים וכו' וא"כ גבי שתי עיירות נמי איכא תרתי שיביא כל אחת עגלה ממ"נ ותירצו התוס' וי"ל רלפי הר"ר שמעון נמי וכו' ר"ל דליכא התם תרתי לאיסורא וכו' כאשר מובן מעצמו כן נ"ל המשך דברי התוס' בדבור זה ודברי ספר ח"ש אינם מובנים לי ולא ברירן ולא נהירין ולפי הנראה מדבריו לא עמד או לא ראה על תוכן שיטת הסוגיא דבכורות:

גמ' הא אפשר לצמצם טהורין עיין פי"ב מ"ו דכלים וצ"ע: