דף ביאור

מסכת חולין דף קמ״א עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חולין דף קמ״א עמוד ב׳

מסכת חולין דף קמ״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־472 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

רבי חייא ורבי אושעיא סדרו את הברייתות ודקדקו בדברי כל חכם לומר כמו שאמר אבל יש תנאים הרבה שמוסיפים על משנתם בדדמי כי הכא משום דשמעינן לרבי יהודה הכא דמחייב סברי טעמא משום לאו שניתק לעשה לוקין עליו והוסיפו לומר גנב וגזלן:

דילמא אינו בכלל מלקות ארבעים תניא ואשמועינן דטעמא דרבי יהודה במתני' משום דשלח מעיקרא משמע והתנאים טעו בגירסתם לאחר זמן ואמרו שישנן דאמרי דומיא דמתני':

לא תשוב לקחתו:

לא תכלה דפאה והרי הן ניתקין לעשה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם:

מעיקרא משמע לא תכלה אבל מה עליך לעשות עזוב אותם ולא תכלה אבל גנב וגזלן דעל כרחך ניתק לעשה אימא לך דלא לקי:

לא תותירו ואם תותירו באש תשרופו הא ודאי ניתק לעשה:

ואי ס"ד קסבר ר' יהודה שלח דקרא אחר לקיחה משמע וטעמא דלוקה משום לאו שניתק לעשה לוקין עליו אמאי קתני ואין משלח הכתוב מחייבו אף לשלחו לאחר לקיחה והוא פוטרו:

דילמא אינו משלח דקאמר אינו נפטר בשלוח אלא אף לוקה:

ועוד 34 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Chullin 141b · Sefaria

תוספות

אי כרבנן משלח ואינו לוקה הוה מצי למימר דסבר קיימו ולא קיימו הילכך לוקה ומשלח אליבא דרבנן:

אי הכי אמאי אסורות משום גזל מפורש בסוף השואל (ב"מ דף קב.):

Tosafot on Chullin 141b · Sefaria

רשב"א

אי הכי אמאי אסורות משום גזל כלומר א"א בשלמא ליתא דר"י בר' חנינא הכא במאי עסקינן בדנפלה לחצרו ולכך חייבין, וגזל גמור ליכא משום שאין חצרה קונה אלא מפני דרכי שלום, דדרכי שלום מיהא איכא, כיון דרמו בחצרו דדעתיה עלויהו, אלא אי איתא לדרבי יוסי ברבי חנינא והכא בשלא יצאה כולה, אמאי אסורות אפילו מפני דרכי שלום, דהא אאימן ליכא אפילו מפני דרכי שלום, מדלא קתני חייב אאימן, וביצה כל זמן דאדיקה בגופה כגופה דמיא דאזלא ופרחה, ופרקינן אאימן נמי איכא מפני דרכי שלום, דדעתיה עליה וביצה כגופה. זהו דרך רש"י ז"ל. ומה שכתב א"ה דלא קנתה חצירו, לא מיחוור, דהא אנין לאותוביה לדרבי יוסי ברבי חנינא אתינן, ואפשר דהכי קאמר א"ה דלא קנתה חצרו משום דבמחברא בגופה דאימא עסקינן וכדר' יוסי ברבי חנינא קשיא על הדרך שכתבנו וכן פירש'.

ואיבעית אימא לעולם אביצה ולא אאימן דהואיל ואינה נותנה לתופסה דלא סמכה דעת בעל השובך, וי"מ אי אמרת באדיקה בגופה עסקינן ואע"ג דאאימן איכא משום דרכי שלום, משום דהדרי לכלובן הביצה אפילו מפני דרכי שלום דלא סמכ' דעתיה מימר אמר פרחא ורמי לה בדוכתא אחריתי, ומפרקינן לאו אביצה אלא אאימן בלחוד, ואיבעית אימא לעולם א ביצה דכיון דנפקא רובא סמכא דעתיה דודא הכא שדי ליה ואיכא מפני דרכי שלום, ולעולם בין למאי דקס"ד מעיקרא בין לתרי לישני דמתרצי השתא אאימן איכא מפני דרכי שלום. אבל רש"י ז"ל למאי דסלקא דעתך מעיקרא וללישנא בתרא ליכא אאימן משום גזל אפילו מפני דרכי שלום. ותמיהא לי דהא תניא במס' סנהדרין (כה, א) יוני שובך ויוני עליה יש בהם משום דרכי שלום הרמב"ן ז"ל, ולי נראה דאינו קשה דיוני שובך ויוני עלייה יש בהן גזל בביציהן קא', דהא בברייתא דמייתינן הכי יוני שובך ויונה עליה חייבות בשלוח הקן ואסורות משום גזל קתני, ופשיטא דלישנא ודאי לכאורה אאימן משמע, דהא ביצים לא אדכר להו בהדיא, ואאימן דקתני חייבות בשלוח דהיינו אאימהות קתני ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום, ואפ"ה מוקמינן לה אביצים ומאי אולמא דמתניתין מברייתא, אלא אפשר דבין בברייתא בין במתני' אביצים קאמר דיש בהן מפני דרכי שלום. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום הדרן עלך שלוח הקן וסליקא לה מסכת חולין

Rashba on Chullin 141b · Sefaria

ריטב"א

ת"ר יוני שובך ויוני עלי' חייבת בשילוח ואסורות משום גזל משום דרכי שלום ואם איתא להא דאמר ר' יוסי בר חנינא וכו' אמר רב ביצה עם יציאת רובה וכו' ומקנא לא קניא עד שתפול לחצירו וכו' ופרכינן א"ה אמאי אסורות כלומר אא"ב כשנפלה כבר לחצירו וליתא לדר"י ולא זכי בהו מדינא אלא מפני דרכי שלום משום דדעתיה עלויה שפיר דכיון דלא זכו בהו אלא מדרבנן לא קרי' ביה מזומן אא"א דמתני' איירי ביציאת רובה אמאי אסורות דהא באמן ליכא אפי' מפני דרכי שלום מדלא קתני חייב אאמן וביצה כל זמן דאדוק' בגופא כגופ' דמיא דאזלי' ופרחי ופרקי' דאאמן נמי איכא מפני דרכי שלום דדעתי' עלי' וביצה כגופא. ואב"א לעולם אביצה ולאו אאמה וכו' זהו דרך רש"י ז"ל ולא נהירא וה"פ א"א דבאדיקה בגופא עסקי' אע"ג דבאמן איכא מפני דרכי שלום דדעתי' עלייהו דהדרי מ"מ אביצה לא סמכי' דעתיה דמימר אמר פרחא ורמי לה בדוכתא אחרינא ומפרקי' וכי קתני אסורות לאו אביצה אלא אאמן בלחוד ואב"א דלעולם אף אביצה סמכה דעתיה דמימר אמר הכא שרי ליה ולהאי פירוש' בין למאי דקס"ד מעיקרא בין למאי דאסיקנא השתא באמן איכא מפני דרכי שלום ואתיא שפיר כפשטא הא דתניא במס' סנהדרין יוני שובך ויוני עלי' יש בהן מפני דרכי שלום אבל לפרש"י ז"ל למאי דקס"ד מעיקרא וללישנא בתרא דאמרינן לעולם אביצה ופירש הוא ז"ל דדוקא אביצה אבל אימ' כיון דלא ניח' לתפס לא סמכינן דעתי' עלה היכי אתי מתנית' דהתם וכ"ת דמוקי ליה אביצים כדמוקמינן מתני' דהכא וכדקא פרקי מקצת רבנן הא ליתא. דבשלמא דמתני דהכא אע"ג דלא אידכר ביצים בהדיא כיון דקתני חייבות בשילוח ולא סגיא בלאו הכי כמאן דאידכר ביצים דמי ואיכא לדחוקי דאסורות דקתני קאי אביצים אלא במתנית' דהתם דלא איירי בשילוח כיון דלא אידכר ביצים כלל ואינם במשמעות דברי התנא האיך אפשר לפרש דכי קתני אסורות אביצים קאי דלא אידכר שמה לא בסתם ולא במפורש הא ודאי ליתא וכבר פרשתי שמועה זו יפה בפרק השואל בס"ד והלכתא אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהו:

לוי בר סימון אקני פירות שובכו אתא לקמיה דשמואל א"ל זיל טרוף אקן דלתגבהו ותקנינהו ולמאי אי למיקנהו ליקנה ליה בסודר פי' דקס"ד דפירי מתיקי הוי שכבר זכה בהן בעל השובך וקאמר ליה דליטרוף אקן דליתגבהו מחמתה כי היכי דליקנהו בהגבהה וש"מ תרתי חדא דלא בעינן הגבהה בידו ממש דה"ה כל שמגבין מפמת' ואידך דלא בעינן הגבהה ג' טפחים כדסבר רש"י ז"ל במס' קידושין דהא הכא משום טירוף קן לא מתגבהת ג' טפחים ובירושלמי אמרי על הא דקתני ההופך את הגלל הדא אמרה כל המטלטלין נקנין בתפיסה כלומר בפחות מג' טפחים ואין כאן מקומו להאריך יותר ואסיקנא דפרי הוי שלא עמדה האם על הבצים ולא זכה בהן שאסור לזכות בהן ולהכי קאמר ליה דליטרוף אקן כל היכא דליתנהו אימהות ותזכה לו חצרו ומצי לוי בתר הכי למקנינהו לר"י כשאר מטלטלין:

Ritva on Chullin 141b · Sefaria

מאירי

מתנות עניים ר"ל לקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות כלן לאו הניתק לעשה הן שנאמר לא תכלה פאת וגו' לא תשוב לקחתו וגו' וכרמך לא תעולל וכו' ולקט קצירך לא תלקט וכו' ופרט כרמך לא תלקט וכו' ונאמר בכלם לעני ולגר תעזוב אותם עבר ולקטם אינו לוקה שהרי רשאי ליתנם אפי' טחנו קמח נותנו בקמח אבד כל הקציר או הבציר ונשרף הרי זה לוקה שאי אפשר לו לקיים מצות עשה שבה ויראה מזו שאין להם תשלומין:

הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ואם הותיר עד הבקר שורפה ואינו לוקה וכבר ביארנוה בפרקים הקודמים:

שלח את האם מכיון שהוציאה מתחת ידו ופרחה לה וצדה מותרת לא אסרה תורה אלא לצודה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שמרחפת עליהם הא מכיון שהוציאה מתחת ידו מותרת כיצד הוא משלחה אוחז בכנפיה ומפריחה תלש את גפה כדי שלא תהא פורחת אלא מעט ושיוכל לתפשה אחר שישלחנה מכין אותו מכת מרדות וקונסין אותו שישהנה אצלו עד שיגדלו כנפיה ומשלחה ואם שלחה בדרך זה או ברחה ואבדה לוקה שאין זה שלוח כלל והרי לא קיים העשה כך כתבו גדולי המחברים אלא שיש לתמוה אם כן מכת מרדות שקודם זה למה ושמא מתורת קנס ויש אומרים שאין מכין אותו מכת מרדות עד שיגדלו כנפיה וישלחנה שאין שם מלקות ולא יראה כן מלשון הגמ':

אחר שראה בזה שהוא משלח פורס לו מצודה אם ירצה כדי ללכדה ואין כאן בית מיחוש ומ"מ חכם שנמלכו עמו בשלוח זה והזהיר עליו לא יפרוס לה מצודה שמא יחשדוהו שהוא דורש לעצמו אא"כ היה אפשר לו לעשות כן כלאחר יד בדרך שלא יהא הענין מורגש למשלח:

יוני שובך ויוני עליה והם יונים מדבריים הבאים לעליית השובך אינם נקראים מזומן שאע"פ שהיה לנו לומר ששובכו ועלייתו זכו לו אינו כן מפני שאסור לזכות בביצים או באפרוחים כל זמן שהאם רובצת עליהם כדי לעשותם מזומנים ליפטר משלוח האם ומכיון שהוא אינו יכול לזכות אין חצרו זוכה לו והרי זה אינו מזומן:

יונים שקננו בחצרו של אדם האמהות אין בהם משום גזל שאין דעתו של בעל החצר סומכת עליהם שלא לפרוח על האפרוחים או הביצים אם זכה בהם בעל השובך אחר שלוח האם הרי זה גזל גמור ואם עבר וזכה בהן קודם שלוח בהגבהה כמו שהתבאר יש כאן גזל מפני דרכי שלום לבד ולא גזל גמור ובמסכת בבא מציעא כתבנוה בדרך מדוקדק יותר מזה אלא שהכל עולה לטעם אחד:

מי שרוצה להקנות לחברו במכר או במתנה פירות של שובך והם הביצים והאפרוחים שלא עמדה האם מעליהם עדיין לא קנה שהרי לא קנאם המקנה שאין חברו זוכה לו בהם כמו שביארנו ואין אדם מקנה בקנין מה שלא קנה כיצד הוא עושה מטפח המוכר על השובך כדי שיפרחו האמהות מחמת טפוחו ויגבהו מעל הארץ ותקנה לו חצירו את הפירות ואחר כך מקנה אותם לחבירו בקנין או על גב קרקע או באחת מן הקניות:

אפרוחים אלו מוקצים הם ואם רוצה לאכול מהם ביום טוב צריכים הכנה מבערב ומ"מ די לו כשיאמר זה וזה אני נוטל וכבר ביארנו ענין זה במסכת יום טוב:

Meiri on Chullin 141b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

שם רב יהודה אמר באגפיה רגל דהא כנפיה נינהו כו' כ"ה גירסת הילקוט וזה מסכים לפירוש מוהרא"ש בביאורי הסמ"ג דרב יהודה נמי מודה לדרשא דמשלחי רגל אלא רגלים שלה הן כנפים ומה שהקשה מהרש"ל לפירושו דמכ"ש דרגלים אחרונים קרויין רגלים לאו קושיא היא דמ"מ כיון דכנפיה הן במקום רגל הראשון של בהמה דקרי נמי רגל סתם יש לנו לילך לחומרא דבעי נמי כנפי' וק"ל:

שם אאמם והא דלא מקשינן הכא כדלקמן הא שלוחי בעי עיין בתוספות סוף פרק השואל:

Chidushei Halachot on Chullin 141b · Sefaria

גליון הש"ס

גמ' תפשה נגדיה עי' משנה למלך פ"ג מהלכות עבדים הל' יח:

שם זיל טרוף אקן עי' ב"מ דף ט ע"א תוס' ד"ה הואיל:

Gilyon HaShas on Chullin 141b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

רַבִּי חִיָּיא וּבֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא מְשַׁבַּשְׁתָּא הִיא, וְלָא תּוֹתְבוּ מִינַּהּ בֵּי מִדְרְשָׁא, דִּלְמָא אֵינָהּ בִּכְלַל מַלְקוֹת אַרְבָּעִים תַּנְיָא.

קטע 2

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא וְרַבִּי חִיָּיא: ״לֹא תָשׁוּב״ וְשָׁב, ״לֹא תְכַלֶּה״ וְכִלָּה – יֶשְׁנָן בִּכְלַל מַלְקוֹת אַרְבָּעִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

קטע 3

שְׁמַע מִינַּהּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה, מִשּׁוּם דְּקָסָבַר לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה – לוֹקִין עָלָיו.

קטע 4

דִּלְמָא הָתָם הַיְינוּ טַעַם, דְּקָסָבַר ״תַּעֲזוֹב״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע.

קטע 5

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְגוֹ׳ בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ״ – בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַעֲשֶׂה, לוֹמַר לָךְ שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

קטע 6

שְׁמַע מִינַּהּ: טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּקָסָבַר ״שַׁלֵּחַ״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, שְׁמַע מִינַּהּ.

קטע 7

אֲמַר לֵיהּ רַב אִידִי לְרַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה וְאֵין מְשַׁלֵּחַ, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה לוֹקִין עָלָיו, ״לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּחַ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!

קטע 8

וְדִלְמָא הָכִי קָאָמַר בְּמַתְנִיתִין: אֵין נִפְטָר עַד דְּמַלְקִין לֵיהּ.

קטע 9

עַד כַּמָּה מְשַׁלְּחָהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. בַּמֶּה מְשַׁלְּחָהּ? רַב הוּנָא אָמַר: בְּרַגְלֶיהָ, רַב יְהוּדָה אָמַר: בַּאֲגַפֶּיהָ. רַב הוּנָא אָמַר בְּרַגְלֶיהָ, דִּכְתִיב: ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״. רַב יְהוּדָה אָמַר בַּאֲגַפֶּיהָ, דְּהָא כְּנָפֶיהָ נִינְהוּ.

קטע 10

הַהוּא דְּגַזִּינְהוּ לְגַפַּהּ, וְשַׁלְּחַהּ, וְאַחַר כָּךְ תַּפְשַׂהּ. נַגְּדֵיהּ רַב יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ: זִיל רַבִּי לַהּ גַּדְפַיהּ, וְשַׁלְּחַהּ!

קטע 11

כְּמַאן? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה – לוֹקֶה וְאֵין מְשַׁלֵּחַ, אִי כְּרַבָּנַן – מְשַׁלֵּחַ וְאֵין לוֹקֶה! לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, וּמַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנַן.

קטע 12

הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: תֵּימָה מַהוּ? אָמַר: לָא יָדַע הַאי גַּבְרָא דְּעוֹף טָהוֹר חַיָּיב לְשַׁלּוֹחֵי? אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא חֲדָא בֵּיעֲתָא הוּא דְּרַמְיָא? אֲמַר לֵיהּ: (הַאי יָדְעִי) [אִין. אֲמַר לֵיהּ: מַאי תִּיבְּעֵי] לָךְ? מַתְנִיתִין הִיא: אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵיצָה אַחַת – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ.

קטע 13

שַׁלְחַהּ, וְאַהְדַּר לַהּ רָבָא פְּרִסְתָּקֵי וְתַפְסַהּ. וְלֵיחוּשׁ לַחֲשָׁדָא? כִּלְאַחַר יָד.

קטע 14

תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה – חַיָּיבוֹת בְּשִׁלּוּחַ, וַאֲסוּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

קטע 15

וְאִי אִיתָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, קְרִי כָּאן ״כִּי יִקָּרֵא״ – פְּרָט לִמְזוּמָּן!

קטע 16

אָמַר (רב) [רַבָּה]: בֵּיצָה – עִם יְצִיאַת רוּבָּהּ הוּא דְּאִחַיַּיב בְּשִׁלּוּחַ, מִקְנָא לָא קָנֵי עַד דְּתִפּוֹל לַחֲצֵרוֹ, וְכִי קָתָנֵי חַיָּיבוֹת בְּשִׁלּוּחַ – מִקַּמֵּי דְּתִפּוֹל לַחֲצֵרוֹ.

קטע 17

אִי הָכִי, אַמַּאי אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל? אַאִמָּם. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אַבֵּיצָה, וּבֵיצָה כֵּיוָן דִּנְפַק לֵיהּ רוּבָּא – דַּעְתֵּיהּ עֲלֵיהּ.

קטע 18

וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לִזְכּוֹת בְּבֵיצִים שֶׁהָאֵם רוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁלֵּחַ אֶת הָאֵם״ וַהֲדַר ״הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ״. אֲפִילּוּ תֵּימָא אַף עַל גַּב דִּנְפַל לַחֲצֵרוֹ, כֹּל הֵיכָא דְּאִיהוּ מָצֵי זָכֵי – חֲצֵרוֹ נָמֵי זָכְיָא, וְכֹל הֵיכָא דְּאִיהוּ לָא מָצֵי זָכֵי – חֲצֵרוֹ נָמֵי לָא זָכְיָא לֵיהּ.

קטע 19

אִי הָכִי, אַמַּאי אֲסוּרוֹת מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם? אִי דְּשַׁלְּחַהּ – גָּזֵל מְעַלְּיָא הוּא, אִי דְּלָא שַׁלְּחַהּ – שַׁלּוֹחֵי בָּעֵי!

קטע 20

בְּקָטָן. קָטָן בַּר דַּרְכֵי שָׁלוֹם הוּא? הָכִי קָאָמַר: אָבִיו שֶׁל קָטָן חַיָּיב לְהַחְזִיר לוֹ, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

קטע 21

לֵוִי בַּר סִימוֹן אַקְנִי פֵּירוֹת שׁוֹבָכוֹ לְרַב יְהוּדָה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: זִיל טְרוֹף אַקַּן, דְּלִיתְגַּבְהוּ וּקְנִינְהוּ.

קטע 22

לְמַאי? אִי לְמִקְנֵא – לַקְנִינְהוּ לֵיהּ בְּסוּדָר! אִי בְּיוֹם טוֹב –

מסכת חולין דף קמ״א עמוד ב׳

מסכת חולין דף קמ״א עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רשב"א

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור