מסכת חולין דף קכ״ב עמוד ב׳

וקאמר ליה ר' יוחנן כל זמן שיונק ואפילו לאחר שנתן דבהנקה נמי תליא מילתא דחדא הוא דבעינן וה"ק ר' יוחנן בבן שנתו שפיר קאמרת דהוי רך אבל הנקה לא הוזכר לפחות דאם פירש בתוך שנתו לא יהא רך אלא להוסיף אפילו לאחר שנתו:

או דילמא עולא בן שנתו קאמר אבל הנקה לא מעלה ולא מוריד וקאמר ליה ר' יוחנן אף הנקה נמי בעינן:

כל זמן משמע להוסיף בא:

אל תקניטני להשיב לי ממנה:

שבלשון יחיד אני שונה אותה משנה ולא בלשון סתם משנה שאני אומר אלעזר בן יהודה אמרה כדתניא:

המחשב בדבר שאין דרכו לאכול כגון לאכול למחר דבר שאין דרכו לכך כגון חלב או להקטיר למחר דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר שלמים וחטאת ואשם ושירי מנחה או עור העולה אינה לא לפסול ולא לפגל עד שישחט לאכול למחר דבר שדרכו לאכול או להקטיר למחר דבר שדרכו להקטיר ועור שתחת האליה הרי הוא כבשר ודבר שדרכו להקטיר קרינא ביה אם עולה היא ומועל לפגל את הקרבן במחשבת חוץ לזמנו או לפסול במחשבת חוץ למקומו:

וחייבין עליו כרת האוכל ממנו אפילו בזמנו:

וכל שמנו חכמים לענין טומאה שהוא כבשר שלא מצינו כאן וישנו בבהמה טהורה:

ואם איתא והוא שיונק מבעי ליה תימה אכתי ה"מ למבעי או דילמא ה"ק עולא בן שנתו בין יונק בין שאין יונק ואמר ליה ר' יוחנן כל זמן שיונק בין בן שנתו בין שאין בן שנתו וי"ל דלא מסתברא דבעי לאיפלוגי כולי האי ולהכי לא בעי הכי וה"ר יעקב מקורבי"ל תירץ דכולה שמעתין סברה דיותר קשה אפילו תוך שנתו כשאין יונק מיונק אחר שנתו ולכך כיון דר' יוחנן כל זמן שיונק קאמר א"כ פשיטא דעולא והוא שיונק קאמר דאי תוך שנתו בין יונק בין שאינו יונק קאמר א"כ כ"ש לאחר שנתו אם הוא יונק דחשיב ליה רך א"כ מה הוסיף ר' יוחנן כל זמן שיונק הא עולא מודה דכל שכן הוא:

עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא על מעשה היה שואל היאך הלכה דמתני' הוה ידע כדפריך מינה לרבי יוחנן בסמוך:

למינהו הפסיק הענין תימה דאמר לעיל (חולין דף קיב:) דהאי הטמאים לאסור צירן ורוטבן דהתם נמי למינהו הפסיק הענין דפסוק אחד הוא לפירוש הקונט' וי"ל דהכא כל הנהו דממעטינן אית להו גישתא סברא הוא לאוקומי אהנך דכתיב בתר למינהו ואע"ג דכתיבא תנשמת בהדייהו דיש לה גישתא ומרבינן לה אבל צירן ורוטבן דלעיל סברא הוא לאוקומי בכולהו:

למינהו הפסיק הענין קצת תימה כיון דהפסיק הענין למה לי אלה:

כרבי יהודה דאזיל בתר גישתא פירש בקונטרס דלית ליה דרשה דהטמאים ולפירושו לא הוי תנא דברייתא לא רבי יהודה ולא בר פלוגתיה ובחנם קאמר רב תנא הוא ופליג דהא תנא דברייתא כוותיה ויש לפרש דכולהו אית להו דרשה דהטמאים ומוקי מסברא רבויא בהנהו דלית להו גישתא ומיעוטא בהנהו דאית להו גישתא ולית להו למינהו הפסיק הענין אבל רב דאית ליה למינהו הפסיק הענין ע"כ פליג עלייהו וחשיב תנשמת:

אוזן חמור שטלאה לקופה טהור ונתבטל הבשר שהיה באזן פ"ה דפריך דהכא נמי במתני' להוי סגי בהנחה לפני הדורסן בלא הלוך ותימה א"כ מאי משני טלאה אפילו דלא הילך דאכתי תקשה ליתני במתני' הנחה לפני הדורס בלא הלוך ע"כ נראה דה"פ הילך אין טלאה לא מדלא קתני במתניתין טלאה דס"ד דטלאה גרע מהילן ומשני טלאה אף על גב דלא הילך כלומר כך לי זה כמו זה ואין חדוש בזה יותר מבזה:

לגבל פ"ה מי שיש לו לגבל עיסת חבירו בטהרה צריך לטרוח עד ד' מילין להטביל כליו ולפי זה לא קאי לפניו ולאחריו אגבל דאין רגילות להשכיר אדם בדרך לעשות לו עיסה ונראה כפירוש הערוך דפי' אם יש גבל העושה עיסה בטהרה ברחוק ד' מילין ימתין עד שיגיע לאותו גבל ומיירי באדם ההולך בדרך ומיהו מה שפירש בערוך לתפלה לרחוץ ידיו לתפלה אין נראה דהיכי דמי אי דמטא זמן צלויי הא לייט עלה אביי בברכות (דף טו.) אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא דכתיב ארחץ בנקיון כפי כל מידי דמנקי ואי לא מטא זמן תפלה מאי איריא ד' מילין אפילו טובא נמי ונראה כפירוש הקונטרס דלענין להתפלל בעשרה איירי ותימה דאמאי לא חשיב עבודה דבסמוך ועוד למאן דחשיב עבודה אמאי לא חשיב שלשים ריס דפרק לא יחפור (ב"ב דף כג.) דמדת המיל ז' ומחצה ריס ור"ח פי' לתפלה לטבול לתפלתו דאע"ג דקי"ל (לקמן חולין דף קלו:) כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה ה"מ ללמוד ולק"ש אבל לתפלה לא אי נמי לא סבירא ליה דרבי יהודה בן בתירא ולפירוש ר"ח ניחא דלא חשיב עבודה דלא חשיב אלא הנך תלתא שהן ענין טהרה מאן דחשיב עבודה שהיא כמו מענין טהרה שמטהר העור מן הטומאה ולהכי חשיב לה ולא חשיב ההיא דשלשים ריס:

ת"ש ר' יוחנן אומר כל זמן שיונק וכו' ואיכא למידק תינח דשמעי' דאף לאחר שנתו כל שיונק קרי ליה ר' יוחנן כך, אלא אכתי תיבעי לך לעולם כל שנתו בין יונק בין אינו יונק, או דלמא עולא תרתי הוא דבעי שנתו והוא שיונק, וי"ל דעיקר בעיא אינה [אלא] על דר' יוחנן, משום דקיי"ל כותיה.

לגבל ולתפלה פירש רבינו חננאל זצ"ל לנט"י לתפלה. ואינו מחוור דהא אמרינן בברכות (טו, א) רב [חסדא] לייט אמאן דמהדר אמייא בעידן צלותא, ורבי' שלמה ז"ל פירש לתפלה ללכת במקום שיש שם חבר עיר להתפלל עם הצבור, ובתוס' פרשו לבעלי קריין, ושם בברכות הארכתי יותר בסייעתא דשמיא.

עור שתחת האליה הרי היא כבשר לענין פגול אבל שאר עורות אינן כבשר לענין זה וכבר ביארנוה בפרק אלו טרפות:

עשה בעורות אלו מעשה המבטלן מתורת בשר אע"פ שלא עיבדן ושלא הילך בהן כדי עבודה טהורים כיצד אזן חמור שתלאה בקופתו טהורה וכן כל כיוצא בזה:

מי שצריך ליטול ידיו לתפלה ואין לו מים ראוי לו לחזר אחריהן עד פרסה ואם היה מהלך בדרך ימתין עד שילך לפניו פרסה אבל לאחריו אין צריך לחזור אפי' מיל הא פחות ממיל חוזר וכבר ביארנו ענין זה בברכות פרק שני ובקונדרס נטילת ידים שלנו הנקרא בית יד:

התבאר בסוגיא זו שאף לגבל ולתפלה צריך לחזור עד פרסה ופירשו ענין לתפלה אם היה מהלך בדרך והיו לפניו שני בתי מלון אחד שאין בו בית הכנסת ואחד שיש בו והיה זה שיש בו רחוק יותר מן האחר צריך לחזור ללון אפי' היה רחוק פרסה אבל יותר מפרסה אינו צריך וענין לגבל יש מפרשים שיש לו לטרוח ולילך ארבעה מילין להוליך עיסתו לגבל בקי לעשותה בטהרה ואל יעשה כאן בטומאה ויש מפרשים שאם נשכר לחברו ללוש עיסתו בטהרה וצריך לילך למקוה או לנהר להטביל כליו של בעל הבית עד פרסה יש לשכיר זה לטרוח ולילך מכאן ואילך אינו צריך אא"כ נותן לו בעל הבית שכר הליכה ודברים אלו אע"פ שגדולי הפוסקים והמחברים לא הביאום גדולי הדורות פסקוה במס' פסחים:

בד"ה ואם איתא כו' תימה אכתי כו' ויש לומר דלא מסתברא דבעי לאיפלוגי כולי האי כו' עכ"ל ויש להקשות להאי תירוצא דאכתי איכא למבעי או דלמא ה"ק עולא בבן שנתו תליא מלתא בין יונק ובין אינו יונק ואמר ליה רבי יוחנן דבהנקה נמי תליא מלתא דבהנקה לחוד אף לאחר שנתו נמי סגי ואפשר לומר דאם כן הל"ל לר"י אף כל זמן שיונק כיון דלעולא לא סגיא אלא בבן שנתו לחוד ורבי יוחנן הוסיף על דבריו למימר דאף ביונק לחוד סגיא וליכא למבעי נמי דאכתי אימא דודאי עולא והוא שיונק קאמר אבל רבי יוחנן אימא דבהנקה דוקא לחוד תליא מלתא או דלמא דנקט הנקה וה"ה דבבן שנתו לחוד סגיא דאיכא למימר דלא שמעינן מר"י דפליג אעולא אלא בהא דקאמר במלתיה דבהנקה לחוד סגי אבל דסגי בבן שנתו לחוד כיון דלא שמעינן ליה ממלתיה דר"י לית לן למימר דפליג עליה נמי בהא מיהו רש"י לא פי' כן ודו"ק:

בא"ד דכולה שמעתין סברא דיותר קשה כו' אם כן כ"ש לאחר שנתו כו' עכ"ל והא דקאמר תלמודא או דלמא עולא בן שנתו קאמר בין יונק כו' וה"ק וכ"ש יונק בין בן שנתו בין אינו בן שנתו אבל רש"י לא פי' כן ולהאי תירוצא ודאי ניחא דלית לן למבעי אכתי דאימא לרבי יוחנן בבן שנתו לחוד נמי סגי דא"כ אמאי נקט במלתיה כל זמן שיונק ה"ל למנקט רבותא טפי דאפילו בבן שנתו לחוד סגיא ודו"ק:

בד"ה למינהו הפסיק כו' דפסוק א' הוא לפי' הקונטרס כו' עכ"ל ר"ל דפסוק אחד הוא דמההוא קרא גופיה דיליף לאסור צירן ורוטבן יליף מיניה נמי דעורותיהן כבשרן דהי מנייהו מפקת וכפרש"י וק"ל:

ד"ה ואם איתא והוא שיונק מבעי ליה כו' והרבי יעקב מקורב"ל תירץ וכו' אם כן מה הוסיף רבי יוחנן וכו'. ולפי פירושו דרבי יעקב בתוך שנתו ואינו יונק בין לר"ל בין לרבי יוחנן לא נקרא רך וק"ל:

ד"ה אוזן חמור וכו' אם כן מאי משני טלאה וכו' דאכתי תקשי ליתני במתניתין וכו'. ואע"ג דרש"י פי' דטלאה הוי מעשה לבטלו מ"מ זה אינו מפורש בדברי דתרצן והוה עיקר שנויא חסר מן הספר וק"ל:

ד"ה לגבל וכו' ונראה כפירוש הערוך דפירש אם יש גבל העושה עיסה בטהרה וכו'. ר"ל אדם המהלך בדרך והגיע למקום שיש גבל המוכר פת אבל אינו עושה עיסתו בטהרה והוא רוצה לאכול אם יש גבל ברחוק ד' מילין המוכר פת ועושה עיסתו בטהרה ימתין מלאכול ולא יקנה מגבל זה שאינו עושה עיסתו בטהרה עד שיגיע להגבל העושה עיסתו בטהרה ושם יקנח ויאכל והוכרחתי לפרש כן כדי שיתיישב לפירוש זה דקאי לפניו ואחריו ג"כ אגבל וק"ל:

תוס' ד"ה לגבל כו' דמדת המיל ז' ומחצה ריס כדאיתא ביומא דף סז ע"א: