מסכת חולין דף קי״ח עמוד ב׳

ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר דאוכל דהא שומר ושומר הוא דאע"ג דכתיב בהו שומר אחרינא חד להכניס דהא לא כתיבא ביד דליתי שומר מינה וחד לצרף ושומר להוציא מיד יליף אבל יד להכניס לא איתרבאי:

אלא מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא כלומר הא דפרכינן מרישא אימא יד להוציא ולא להכניס לאו פירכא היא דכי כתיבא יד באוכלין אתחלת טומאתן כתיבא כשהן מקבלין אותה מן השרץ וכיון דמכנסת כל שכן דמוציאה ושומר להכניס ולהוציא מק"ו אתי שומר דזרעים לצרף:

אלא שומר דנבלה ל"ל בשלמא כולהו צריכי ואפילו יד דנבלה שלא תאמר דיו אלא שומר דנבלה למה לי הא לא מצטרף:

ואי להכניס ולהוציא בא כיון דכתיבא יד בנבלה אתי שומר בק"ו מינה:

א"ה דאמרת טרח וכתב שומר מנא לך דמצטרף הא לאו צירוף בהדיא כתיבא ומשום דלא אצטריך להכניס ולהוציא שדית ליה אצירוף אימא להכניס ולהוציא אתא ואע"ג דבקל וחומר מיד אתי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:

רב חביבא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא דשומר דנבלה דלא איצטריך תנהו ענין ליד ודקפרכת אימא תנהו ענין לשומר דעלמא אבל יד להכניס לא אשכחן לאו פירכא היא דכיון דמעשה יד עביד שאין מצטרף כשאר שומרים אלא מכניס ומוציא כמעשה יד מסתברא דיתורא דידיה דלא איצטריך:

איד שדינן ליה להיות ענין ליד דעלמא והשתא כולהו צריכי כל ידות דכתיבי להוציא צריכי דחדא מאידך לא אתיא כדאמרן ודנבלה משום שלא תאמר דיו שומר דנבלה להיות ענין ליד דהכנסה ושומר דאוכלים לצרף:

הפיטמא של רמון הוא שומר על פיו והנץ שומר אחר ע"ג הפיטמא כמו שיש על אגוזים שומר ע"ג שומר:

מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא הקשה רבי אליהו מנלן ידות בכלים דעלמא דמיד דזרעים ותנור ונבלה לא אתו דמה להנך שאין להם טהרה במקוה ונראה משום דדרשינן בתורת כהנים והנוגע בהן לרבות את הידות וההוא אפשר דלשאר כלים איצטריך ואי לא כתיב אלא ההוא קרא לחודיה הוה מוקמינן ליה בדמסתבר טפי:

וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו וא"ת אדרבה יותר ראוי לתלות טומאה בהכשר דמה שאין מטמא זה תלוי בהכשר דמעיקרא לא הוכשרו וכ"ת דאפשר באילן מלא פירות שנתלש והוכשר וחזר ונטעו אי אפשר לומר כן דהא כשחזר ונטעו בטל ליה הכשר כשהשריש שאפילו טומאה בטלה כדאמרינן (תרומות פ"ט מ"ז) גבי גידולי תרומה וי"ל דפשיטא ליה שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדפי' בקונטרס שאם אומר מחוברין טמאין טימאת [את] הכל וקאמר דה"נ אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו אפילו לקבל טומאה אחר התלישה וא"ת מההוא טעמא דפשוט לו בטומאה תפשוט לו בהכשר שאם אתה אומר כן הכשרת הכל במחובר וי"ל דאין זה תימה כל כך אם נאמר דהוכשר הכל במחובר ע"י גשמים שנופלין על הזרעים:

אין יד לפחות מכזית פי' בקונטרס כגון פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הוא עם כביצה אוכלין ואין נראה דאפילו היה נוגע בחצי זית עצמו לא היה טמא מדאמרי' בפ"ק (לעיל חולין דף כד:) התורה העידה על כלי חרס אפילו הוא מלא חרדל אלמא אי לאו אויר כלי חרס לא הוי כמו במחובר אע"פ שנוגעין יחד ותנן נמי בפרק בתרא דחגיגה (דף כ:) הכלי מצרף כל מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה ומבעיא לן בהקומץ רבה (מנחות דף כד.) אי דוקא דנגעי אהדדי או לא ואי נגיעה חשיב כמחובר א"כ פשיטא דבלא נגיעה איירי דבנגיעה לא היה צריך צירוף כלי ונראה לפרש שזה חצי זית מחובר עם כביצה אוכלין אבל אינו מחובר כל כך ואם היה מגביה אותו היה ניתק אותו כביצה אוכלין מאותו פחות מכזית דלא הוי יד לשאר אוכל אלא לפחות מכזית ולפי' הקונטרס שמפרש בעלמא דאוכל כל שהוא מקבל טומאה א"צ לומר שהוא מחובר עם שאר אוכלין אלא בעי אם מכניס טומאה לאותו חצי זית אבל להוציא אפילו היה זית שלם ונגע בו לא היה טמא דצריך כביצה ואפילו אם אין מקבל טומאה בכל שהוא מדאורייתא איכא למימר דמבעיא ליה אי מקבל טומאה מדרבנן דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא:

והבית מאהיל עליה הבית טמא ויד למת נפקא לן במה הצד מנבלה ותנור דמה נבלה שאין מטמא באהל כו' ואי פרכת מה לנבלה שכן אוכל תאמר במת שאין אוכל כדאמרינן בפרק דם שחיטה תנור יוכיח מה לתנור שכן מטמא מאוירו נבלה תוכיח הצד השוה שבהם שמטמא וידיהם כיוצא בהם כו' וא"ת לענין אהל נימא דיו וי"ל דמעיקרא ודאי לא אשכחן בטומאה חמורה ידות הוה פרכינן על נבילה דיו אבל השתא דאשכחן יד בטומאה חמורה דהוי כגוף לענין מת נמי משוינן יד כגוף:

יש יד לטומאה ואין יד להכשר ודוקא יד הא שומר יש אפילו להכשיר לכולי עלמא, דהא כתיב (ויקרא יא, לח) כי יתן מים על זרע כדרך שבני אדם זורעין חטין בקליפיהן עדשים בקליפיהן, ותדע דאי לא לישמעינן שומר וכ"ש יד.

וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין נכשרין אלא לכשיתלשו פרש"י ז"ל דאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בספרי שאם אין אתה אומר כן טומאת הכל, כלומר שאין לך זרעים שלא מתו שרצים ונגעו בהן בעודן מחוברין. וזה תימה וא"כ למה תלה הכשר בטומאה לענין זה, אדרבה כ"ש בהכשר, שאם אין אתה אומר כן טומאת הכל שאין לך זרעים שלא ירדו עליהם גשמים בעודן מחוברין, מה שאין כן בטומאה שיש כמה זרעים שמעולם לא נגע בהן שרץ. ותירצו בתוס' מתוך הדחק שאפשר שאפילו היו נכשרין במחובר יכול [להיות] שלא הוכשרו מעולם כגון שהיה יוצא לדרך ולא ניחא ליה בגשמים. והרמב"ן ז"ל כתב דהא דקתני כשם שאין מקבלין טומאה לאו למיתלי הכשר בטומאה אלא משום שיטפא דרישא דקתני כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר נקט ליה האי לישנא ולהשוות טומאה והכשר, וזה יותר נכון.

יש יד לפחות מכזית וא"ת ומאי נפקא מינה דהא אפילו נגע באוכל בעצמו אינו מקבל טומאה, ואילו היינו אומרין דכל שהוא מקבל טומאה ולא אמרו כביצה [אלא] לטמא אחרים, כדרכו של רש"י ז"ל בהרבה מקומות, הוה ניחא דנפקא מינה להכניס אלא שהתא שמע שאמרו לקמן (חולין קיט, א) בסמוך מההוא דר' אלעזר בן עזריה שמטהר בפול ומטמא בעדשים קשה על זה, וכן מוכיח בהרבה מקומות דכביצה אוכלין שאמרו בין לטמא בין ליטמא, וא"כ מ"נ מינה הכא, כבר פי' רש"י ז"ל דהכא בחצי פול או בחצי זית בשר והוא עם כביצה אוכלין ונגע טומאה ביד של פחות מכזית זה, לרב דאמר אין יד לפחות מכזית הואיל ואין עיקרו כזית ביחד אינו חשוב יד והכל טהור, ולר"י חשוב יד והכל טמא, ואינו מחוור דה"ד אי מחובר לכביצה ה"ז יד לכביצה, ואם אינו מחובר אפילו נגע הטומאה בחצי זית בעצמו אין השאר טמא, והאי באפי' נפשי' קאי, וכדאמרינן בפרק קמא דמכלתין (כד, ב) התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל, אלמא אי לאו משום אוירו של כלי חרס אילו נגע שרץ בגרגיר אחד לא נטמא הכל אע"פ שהכל מקובץ יחד ונוגע זה בזה ובתוך כלי אחד, אלמא האי באפיה נפשיה קאי והאי באפי נפשיה קאי. ובמסכת חגיגה (כ, ב) תנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לחולין ולתרומה, ובעי' עלה בפרק הקומץ (מנחות כד, א) בדנגעי אהדדי או בדלא נגעי, ואי סלקא דעתך נוגע במחובר מאי קא מיבעיא ליה, פשיטא בדלא נגעי, דאי בדנגעי אפילו לחולין ולתרומה, ואפילו שלא מחמת צירוף כלי, ויש מתרצים דלעולם נפקא מינה להכניס, ואע"ג דמדאורייתא אפילו ליטמא בעינן כביצה, מדרבנן מיהא מיטמא בכל שהוא. ובתוס' פירשו שפחות מכזית זה מחובר עם כביצה אוכלין, אבל אינו מחובר בו כל כך שאם היה מגביהו היה ניתק שאר האוכל מאותו פחות מכזית, לפיכך לא חשוב יד לכל הביצה אלא לאותו פחות מכזית. הא דאמר רבי יוחנן יש יד לפחות מכזית. פירש רש"י ז"ל דוקא פחות מכזית, והוא שיהא בו כפול, הא פחות מכפול מודה דאין לו יד דאי לא ליעריב וליתני יש יד ויש שומר לפחות מכפול, (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל פי' דה"ה לפחות מכפול, אלא איידי דקאמר רב יש יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול אמר איהו יש יד לפחות מכזית, וקא יהיב טעמא דטעמיה דרב משום דאין יד אלא לשיעור טומאה דהיינו כזית, ואין שומר אלא לשיעור זרעים גדולים, דהיינו פול דכתיב (ויקרא יא, לז) על כל זרע זרוע דגמר מבריה גדולה. ורבי יוחנן ל"ל הני טעמיה, וכיון דאפיקתיה מכזית אוקמינן אכל שהו, דהא מ"מ כאן וכאן לפחות מכשיעור הוא. ואין טעמו מחוור בעיני, דאם כן אמאי נקט רב לגבי טומאה שיעורא מציעאה דהיינו כזית, ולא נקט שיעורא רבה דהיינו כביצה או שיעורא זוטא כעדשה, ומאי שנא דנקט בשומר שיעורא רבה, אדרבה הוה ליה למנקט כאן וכאן שיעורא זוטא, דהא אשכחן יד ושומר לפחות מכאן, ועוד שהסוגיא מתפרשת יותר כהוגן לפי פירוש רש"י ז"ל.

והאהיל הבית עליהן הבית טמא איכא למידק יד או שומר למת מנלן, וכי תימא דאתי מהנך, אכתי לטמא באהל אגב יד, ושומר מנלן לימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכדאמרינן לעיל (חולין קיח ע"א) גבי נבילה. ונראה לי דכיון דגלי קרא דידות בין להכניס בין להוציא בטומאת העיקר בין לטומאה קלה בין לטומאה חמורה, אף למת כן, וגלוי מילתא בעלמא הוא לגבי הא, ולא דמי לההיא דלעיל דנבילה, דהתם אכתי לא אשכחן שיהא היד כעיקר אלא לטומאה קלה, והילכך (הוה איכא) [הוא דאיכא] למימר דנבילה הלמדה מהם דיה שתהא כנדון, אבל השתא דגלי קרא בידות להיותן כעיקר בין לקולא בין לחומרא אף למת כן כנ"ל.

הפיטמא של רימון הוא שומר לפיה של רמון ומצטרפת להשלים אבל הנץ והוא הפרח שבתוכו אינו שומר שהרי אינו עומד שם עד גמר פרי ואינו מצטרף ועוד שהרי הוא שומר שעל שומר ואינו דומה לשומר לענין צירוף:

שומר שאמרנו שהוא מצטרף אין הפרש בין שומר שעל הזרעים לשומר שעל פירות האילן ולשומר שעל גבי בשר וביצים ודגים אלא כלם מצטרפין:

כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר ואם הוכשרה היד הוכשר האוכל כלו ומקבל טומאה ואין הזרעים מקבלין טומאה ולא הכשר במחובר אלא בתלוש:

שיעור הזית מרובה משיעור הפול ולפי סוגיא זו אף חצי זית יתר על כפול ואין יד לפחות מכפול אבל יש יד לכפול ואע"פ שאינו כזית ויש שומר אף לפחות מכפול יש יד לפחות מכזית כיצד הרי שיש כאן אוכל פחות מכזית ויש לו יד והרי אוכל זה עם כביצה אוכלין ונגעה טומאה ביד הרי הכל טמא אבל אם היה אוכל זה שיש לו יד פחות מכפול אינו חשוב להיות לו יד והכל טהור:

ושיטה זו מפורשת לדעת האומר שאף לקבלת טומאה אנו צריכים לכביצה אבל לדעתנו שלקבלת טומאה אין אנו צריכין לכביצה אי אתה צריך לפרש שיהא אוכל זה עם זה כביצה אוכלין אלא כל שיש שם אוכל כפול ונגעה טומאה ביד טמא:

יש שומר לפחות מכפול כיצד הרי שיש כאן גרעין ולו שומר הרי זה שומר זה נחשב כגרעין עצמו ואם הגרעין מחבר עם אוכלין שומר זה מצטרף עמו לכביצה ומכניס טומאה ומוציא טומאה על הדרך שהתבאר:

יש עצמות במת שאין מטמאין באהל אלא במגע ובמשא כמו שביארנו במועד קטן ומאחר שבארנו שהיד מביא טומאה ושיש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול עצם שיש בראשו האחד פחות מכזית בשר ונכנס ראשו האחד בבית הרי הבית טהור שאין פחות מכזית מטמא אבל אם יש בו כזית טמא שהרי ראשו שבצד זה יד לבשר שבראש האחר ומביא טומאה וכן אם אין בראשו האחד בשר אם יש בו מוח כזית אף בראשו האחר:

היו שני עצמות ועל כל אחד כחצי זית ונכנסו ראשי שניהם לפנים ר"ל אותם ראשיים שאין בהם בשר הבית טמא הואיל ויש יד לפחות מכזית הרי שני הידות הביאו טומאת הבשר שבראשון לפנים והרי יש כאן כזית לא היה שם בשר אלא שיש בהם מוח בראשיהם שבחוץ באחד פחות מכפול ובשני עד שהוא משלים בינו ובין חברו לכזית הבית טמא שהרי יש שומר אף לזה שיש בו פחות מכפול ושני שומרים הביאו טומאתם לפנים והרי יש כאן כזית:

גמ' אלא שומר דנבילה כו' אי להכניס ולהוציא כו' לצדדין קאמר תנהו ענין לשומר דעלמא להכניס או להוציא לגופיה דנבילה לאו בת הכנסה היא וק"ל:

שם אי הכי שומר דעלמא אימא לך להכניס ומלתא כו' ובגירסת הילקוט אימא לך להכניס ולהוציא ומלתא כו' וכן נראה מפרש"י ויש לקיים הגירסא שלפנינו דאית לן למימר דמעיקרא כי כתיב שומר באוכלין אהכנסה כתיבא כדאמרינן לעיל גבי יד ומש"ה לא קאמר דקרא אתא אלא להכניס וכ"ש להוציא וק"ל:

תוס' בד"ה וכשם שאין מקבלין כו' דהוכשר הכל במחובר ע"י גשמים שנופלים כו' עכ"ל כל מחובר ודאי הוה דנפל עליו פעם א' גשמים מ"מ הו"א דאצטריך כי יותן מים על זרע דבעו שיהיו נופלים הגשמים כשנעשה כבר זרע במחובר וק"ל:

ד"ה וכשם שאין מקבלין טומאה וכו' וא"ת אדרבה וכו' מדברי התוס' נראה דהוה ס"ד דהא דאין מקבלין טומאה במחובר הוא משום שלא הוכשר וכן הא דקאמר כך אין מקבלין הכשר אלא עד שיתלשו היינו לענין לקבל טומאה קודם שיתלשו לכך הקשו אדרבה יותר ראוי לתלות טומאה בהכשר וק"ל:

[בא"ד] וי"ל דאין זה תימה כ"כ אם נאמר דהוכשר הכל במחובר וכו' וי"ל למה כתבו התוס' דאין זה תימה כל כך וכו' והא תימה גדולה היא דאם הוכשר הכל במחובר מה זה דכתב רחמנא כי יותן מים על זרע וכו' הא כל הזרעים שבעולם הם מוכשרים במחובר ויש ליישב בדוחק דנוכל לומר דקרא אתיא לאשמועינן זרעים שהושרשו בקרקע דבטל מהן הכשר ראשון ותלשן קודם שירד הגשם דאינן מקבלין טומאה:

ד"ה אין יד לפחות מכזית וכו' ואין נראה דאפי' נגע בחצי זית עצמו לא היה טמא וכו'. ר"ל משום דהאוכל המונח אצלו אין מתחבר אליו ולא נקרא כביצה במקום אחר:

בא"ד אלא בעי אם מכניס טומאה וכו' איכא למימר דמיבעיא ליה אי מקבל טומאה מדרבנן וכו'. לשון בעיא דנקטו התוס' אינו מדוקדק דהא אין שום בעיא בגמרא אלא אמימרא דרב ור' יוחנן דפליגי ביה ואפשר שבספרי התוספות היה כתוב כך איבעיא להו יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול או לא רב אמר אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ורבי יוחנן אמר יש יד לפחות מכזית וכו':

ד"ה והבית מאהיל עליה וכו' וא"ת לענין אהל נימא דיו ר"ל דיו למת להיות כנדון דהיינו תנור ונבילה שאין מטמא באוהל וכדאמרינן לעיל דלא מצי למילף יד דנבילה שיטמא כלים מתנור וזרעים משום דאינהו לא מטמאו טומאה חמורה דהיינו אדם וכלים והוה אמרינן דיו:

[בא"ד] וי"ל דמעיקרא ודאי לא אשכחן וכו' הוה פרכינן היינו גבי נבילה לעיל:

גמ' ואין שומר לפחות מכפול ע"ל דף קכד ע"ב תוס' ד"ה אבל: