מסכת חולין דף ק״ב עמוד א׳

לא תאכל הנפש עם הבשר לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עמו וזו היא אזהרה לאבר מן החי:

טמאין אתה מצווה על דמן בכריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא.) לא יצאו מכלל אזהרתו אלא שרצים ודגים וחגבים ומהלכי שתים:

לא תאכל הנפש עם הבשר משמע הא אין דם הנפש עמו אכול:

שכן איסורו נוהג בבני נח שאף הם הוזהרו עליו דכתיב (בראשית ט) אך בשר בנפשו דמו וגו' ור' יהודה הא שמעינן ליה גבי גיד לעיל (חולין דף ק:) דמשום האי טעמא חייל אטמאה שכן איסורו נוהג בבני נח:

כי איצטריך קרא לאסרו לר' אלעזר איצטריך דאסר ליה בטמאה כר' יהודה ולית ליה איסור חל על איסור באיסור חמור אי לאו דכתביה קרא:

תניא נמי הכי כר' יוחנן דרבי אלעזר ורבנן מהאי קרא ילפי:

וכל שאי אתה מצווה על דמו דגים וחגבים:

אלא בבהמה טהורה ולא בחיה ועוף ואע"פ שהן טהורין:

ורבי יהודה למה ליה קרא ליתי איסור אבר מן החי וליחול אאיסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח - פי' כדשמעינן ליה לעיל (חולין דף ק:) גבי גיד דמההוא טעמא חייל אאיסור טומאה וא"ת ודילמא מהכא יליף וי"ל דלא מצי למילף מהכא דאיסור מוסיף הוא דאיתוסף ביה איסור אבר מן החי לבני נח אבל גיד לא נאסר אלא לבני יעקב ולא הוי אלא איסור חמור:

כי איצטריך לר' אלעזר וא"ת אי קסבר בהמה בחייה לאברים עומדת אם כן איסור בת אחת היא ואפי' למאן דלית ליה בחמור על קל מודה וי"ל דאיסור טומאה קדים בעוד שלא נקשרו אברים בגידים:

ורבי מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד הקשה רבינו אפרים דתנן בריש מסכת טהרות י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור כו' והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים ומליקתה ושחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה דברי ר' מאיר וי"ל דדברי ר' מאיר לא קאי אכולה מילתא אלא לענין שחיטה ומליקה נקט ליה דפליג עליה ר' יהודה בזבחים בס"פ טבול יום (זבחים דף קה:) דהא דקתני נמי התם דמטמא טומאת אוכלין בכביצה לא אתי כרבי מאיר ולא אמרינן מדסיפא ר' מאיר רישא נמי ר"מ ומיהו לפי מה שרצה הש"ס לדקדק שם מדסיפא רבי מאיר רישא נמי ר' מאיר קשה דאדרבה מדמציעתא דאבר מן החי לאו ר' מאיר רישא נמי לאו ר' מאיר וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך וק"ק לשון הגמרא התם דקאמר מאן שמעת ליה דאית ליה דמליקתה ושחיטתה מטהרת טרפתה מטומאה ר"מ אמאי צריך לדקדק בענין זה הא קתני בה בהדיא דברי ר"מ:

אלא לאו בבני נח דאין שחיטתו מתירתו באכילה כל זמן שמפרכסת גבי נבלת עוף טהור דקתני רישא ושחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה ולא קתני דאין שחיטה מטהרתו כדקתני סיפא גבי טהורה דוקא הוא דאמר שחיטה מכשרה ליה לבני נח מגו דמכשרה לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ותימה דתקשה מהך משנה לרב אחא בר יעקב דאמר לעיל בפ"ב (חולין דף לג.) דאין מזמנין עובד כוכבים על בני מעים ומיהו בלאו הכי אמר לעיל דתניא דלא כוותיה וקושית המשנה אינה פשוטה כל כך:

ולר' יהודה למה לי קרא ליתי אבר מן החי וליחול אאיסור טמאה שכן איסורו נוהג בבני נח ופריק אה"נ וכי איצטריך קרא לר"א איצטריך. קשי' לי ור"א נמי למה לי קרא תיפוק ליה מההיא טעמא נמי, דהא משמע דכולי עלמא מודו באיסור שנוהג בבני נח שחל אשאר איסורין וכדמשמע מדאמרו ליה רבנן לר"י וכי לבני נוח נאסר דאלמא אילו נאסר לבני נח הוו מודו ליה לר"י, ויש לומר דבמתני' לטעמיה דר"י קאמרו ליה, ולדידהו לא סבירא להו.

בני נח מוזהרין על אבר מן החי ועל בשר מן החי ואין הפרש בהם בין טהורה לטמאה ובהמה שנשחטה ועדין היא מפרכסת אין בה איסור אבר מן החי לישראל ויש בה איסור אבר מן החי לבן נח שאין שחיטה מטהרת להם אלא מיתה כמו שהתבאר בפרק שני:

אבר שנדלדל ואין יכול לחזור ולחיות הואיל ולא פורש מכל וכל שחיטתו מפקיעתו מידי מלקות ומ"מ איסור לאו יש בו ואם מתה מיתה עושה נפול והרי הוא כאלו נפל מחיים ולוקין עליו משום אבר מן החי אבל היכול לחזור ולחיות שחיטתו מטהרתו:

אבר מן החי שיעורו לבן נח בכל שהוא לישראל בכזית אפי' אבר שלם אינו חייב עליו אלא בכזית היה האבר כזית עם בשר וגידים ועצמות הרי זה חייב אע"פ שאין שם בשר אלא כל שהוא אבל אם הפריש הבשר מן העצמות והגידין אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר בלא צירוף גידין ועצמות:

בפרש"י בד"ה רישא בישראל וסיפא כו' ומעיקרא כי רמייה הוה נמי משמע ליה סיפא בבן נח כו' עכ"ל דאל"כ בלאו רומיא דרישא אסיפא תקשה ליה אסיפא גופה כדפרכינן אילימא בישראל פשיטא כו' ובפ' ישן כתוב רישא במקום סיפא וז"ל כי רמיי' הוה נמי משמע ליה רישא בבן נח כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה כי אצטריך לר"א וא"ת כו' ואפי' למאן דלית ליה בחמור על קל מודה עכ"ל דאע"ג דבבת א' נמי איכא מאן דפטר בפ' ד' אחין לא ניחא להו למימר דר"א סובר דוקא כההוא מ"ד דהא סתמא דתלמודא עדיף ליה איסור ב"א כמו שהקשה ר"י לעיל לפרש"י וק"ל:

בד"ה ור"מ אומר בו' דפליג עליה ר' יהודה בזבחים בס"פ טבול יום כו' עכ"ל לא ראיתיו שם אבל בהך מתניתין גופה דריש מסכת טהרות איתא דפליג ר"י עליה ע"ש:

ד"ה ור' מאיר אומר אינו נוהג וכו' י"ג דברים נאמרו בנבילת עוף טהור וכו' כצ"ל וע"ש כל הסוגיא בזבחים פ' טבול יום ותמצא הכל מבואר:

ד"ה אלא לאו בבני נח וכו' גבי טהורה דוקא הוא דאמרי' שחיטה מכשרת וכו'. ר"ל ולהכי ברישא דאיירי בטהורה לא קתני דאין שחיטה מטהרתו לבני נח משום דמטהרת גם לבני נח מגו דמכשרת לישראל אבל הסיפא דאיירי בטמאה דלא מכשרת לישראל לכך קתני גבי בני נח דאין שחיטה מטהרתה:

רש"י ד"ה רישא בישראל וכו' ומעיקרא כי רמיי' הוי משמע ליה נמי וכו'. לא ידעתי למאי הוצרך רש"י בזה הלא בפשוטו יש לפרש דמעיקרא היה ס"ל דמיירי כולה בישראל. אלא דבסיפא לחודא היה אפשר לפרש דאין שחיטתה מטהרתה היינו דאינו מתיר איסור אמ"ה בעודו מפרכס. ואם אכל ממנה בעודה מפרכסת לוקה גם משום אמ"ה דלא מקרי שחיטה. ולזה הוקשה לו רק מרישא דמוכח דאין אמ"ה נוהג בטמאה. ואולי י"ל דהיה קשה לרש"י דאם איתא דיש לפרש דאין שחיטתה מטהרתה היינו ללקות עליו משום ב' לאוין עדיין אפשר לאוקמי בישראל אלא דמיירי לענין לאו דבשר מן החי דלא אמעוט טמאה רק לענין אמ"ה דילפי' מל"ת הנפש עם הבשר. אבל בשר מן החי דאתי' מקרא דובשר בשדה טרפה לר' יוחנן לא ממעט בטמאה. אע"כ דלא ניחא ליה לפרש דאין שחיטתה מטהרתה מיירי לענין ב' לאוין. דמטהרתה משמע להתירה באכילה. וא"כ שפיר כ' רש"י. אמנם ז"א דא"כ עדיין תקשי מנ"ל לר' שיזבי להוכיח דב"נ נוהג בטמאה כטהורים. דלמא דינא דב"נ כדינא דישראל דאמ"ה אינו נוהג בטמאה ובשר מן החי נוהג. והא דקתני אין שחיטתה מטהרתה היינו לב"נ ולענין בשמ"ה. אע"כ צ"ל או דרב שיזבי ס"ל כר"ל דבשמ"ה ואמ"ה מחד קרא נפקא. או דאף לר"י אמ"ה ובשמ"ה חד דינא אית להו ואינו נוהג בטמאה (וכמו שכתבו תוס' מעילה (דף טז ע"א) ד"ה ור"י היא וכו' דמבואר שם דמיירי לענין בשמ"ה ואעפ"ב אתי' כר"י. אבל לרבנן אינו נוהג בטמאה וצ"ע) וא"כ דברי רש"י הנ"ל קשים כנ"ל וצ"ע:

תד"ה אלא לאו וכו' ומיהו בלא"ה אמר לעיל וכו' ובאמת עדיין קשה לפי האמת לרב אחא בר יעקב ממתני' דהכא מוכח דאמרי' מי איכא מידי, ולפמ"ש די"ל דסוגיא דהכא קאי לר"ל דבשמ"ה ואמ"ה מחד קרא יליף. אבל לר"י י"ל דבשמ"ה נוהג בטמאה ומיירי כולה מתני' מישראל. ואין שחיטתה מטהרתה היינו דישראל לוקה במפרכסת גם משום בשמ"ה. א"כ י"ל דראב"י סבירא ליה כר"י וליכא הוכחה ממתני'. אולם לפמ"ש תוס' לעיל (דף נג) דלר"ל דסבר ח"ש מותר מה"ת. ע"כ מוכח דס"ל דל"א מי איכא מידי. דאל"כ הא בטמאה דנוהג אמ"ה בב"נ תקשי מי איכא מידי דלישראל בכזית בשר גידים ועצמות מותר מה"ת ולב"נ אסור משום אמ"ה ע"ש. א"כ תקשי לר"ל לשיטתי' דסבר אמ"ה ובשמ"ה מחד קרא נפקא וע"כ סיפא דמתני' מיירי בב"נ וא"כ הא מוכח ממתני' דאמרי' מי איכא מידי. ונ"ל דבאמת לכאורה אין הכרח לשיטת תוס' לעיל דהא עכ"פ אם אמרי' כתוס' דלר"ל לא ס"ל מי איכא מידי הוא סותר להברייתא דהרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה. א"כ י"ל בהיפוך דלמא סבר כהברייתא הנ"ל דאמרי' מי איכא מידי. אלא דסבר דבאמת אין אמ"ה נוהג לב"נ בטמאה מטעמא דמי איכא מידי. והוא נגד הברייתא דהכא דקתני אמ"ה ב"נ מוזהר על הטמאים כטהורים וכו'. וכיון דעכ"פ הוא סותר לחד ברייתא. וע"כ דלא ידע מהברייתא. ומעתה תו לק"מ לר"ל ממתני' דטהרות. די"ל דר"ל ס"ל שפיר דאמרי' מי איכא מידי ובאמת מה"ט אין אמ"ה נוהג בטמאים לב"נ. אך זהו רק באמ"ה אבל בשמ"ה נוהג בב"נ בטמאים. אף דלר"ל אמ"ה ובשמ"ה מחד קרא נפקא. מ"מ הא בב"נ ליכא מיעוטא רק דאינו נוהג בטמאה משום מי איכא מידי. וזהו רק לענין אמ"ה דאפשר בכזית בשר גידי' ועצמות. אבל בשמ"ה דשייך רק בכזית בשר דממילא אסור לישראל משום טמאה ול"ש מי איכא מידי באמת אסור לב"נ בטמאה. וא"כ י"ל דמתניתין דואין שחיטה מטהרתה היינו לב"נ לגבי בשמ"ה. וברישא בעוף טהור השחיטה מטהרה לב"נ משום מי איכא מידי. ודו"ק:

רש"י ד"ה אמ"ה צריך כזית אע"ג דתרי קראי כתיבי וכו'. נ"ל הא דלא ניחא לרש"י לפרש דהי' ס"ד דחייב בפחות מכזית משום ברי' וכמו דס"ל הכי לתוס' לעיל (דף צ"ו) דרש"י לשיטתי' דס"ל בסוף פרקין דבכזית מן האבר חייב על אמ"ה, וא"כ אם הי' מסברא בכלל ברי' היכי אמעיט זה מהא דאכילה כתיב בי'. דלמא אכילה קאי באוכל חצי אבר. וכמו בגיד וטמאה. אע"כ דמסברא לא מקרי ברי'. דענין אמ"ה שייך בכל אבר ואבר מהבהמה וחל האיסור על כולו. ולא מקרי ברי' אלא כל הבהמה. ותוס' לשיטתייהו דס"ל דצריך שיאכל כל האבר ושפיר אימעוט מלישנא דאכילה דלא הוי ברי' וכמ"ש תוס' לעיל (דף צ"ו). גם י"ל דהי' קשה לרש"י אם איתא דליכא סברא לחייב בפחות מכזית רק מדין ברי'. א"כ היכי אמרי' בסוגיא ע"כ דלא פליגי אלא דמ"ס בהמה בחיי' וכו' דכ"ע מיהא לא בעי' כזית. הא למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת אמאי באמת יתחייב בפחות מכזית הא לא הוי ברי' דלא נאסר מתחלת בריית'. ולזה מפרש מחמת יתור הקרא. גם י"ל דרש"י לשיטתי' דס"ל דחשיבות הברי' לא תלי' בלישנא דקרא. רק החשיבות מצד עצמותה כמו דס"ל לפירש"י בסוגי' דנבילה ראוי' להיות ברי' אם הי' נאסר בתחלת ברייתו. ולזה ס"ל לרש"י דאם איתא דאבר נקרא ברי' א"כ אמאי קתני במתני' דטהרות אכל אבר ממנה אין סופג את הארבעי'. דמ"מ ליתחייב על האבר משום טמאה מדין ברי'. ותוס' ס"ל דהא דהוי חשוב דאם יחלוק אין שמו עליו היינו אם שמו מפורש בכתוב כמו גיד ועוף טמא ע"ש. והנה לדינא קיי"ל בש"ע (סי' קב) דאמ"ה הוי ברי'. וגם קיי"ל שם כסברת רש"י דנבילה הוי ברי' רק מחמת דלא נאסר מתחלת ברייתה (והא דאיתא בש"ע וכן צריך שיהי' שלם לאפוקי אם יחלק אין שמו עליו. לא דבעי' שמו מפורש בכתוב. אלא שם עצמותו של הדבר ההוא אף אם אינו מפורש בכתוב. והוא פשוט וברור דלא כבעל פרי מגדים שתמה בזה ע"ש). א"כ תקשי לדידן אמאי באמת אמ"ה מן הטמאה לא מקרי ברי' דהא מ"מ אם הוא יד או רגל יהי' חשוב מפני שמו. דאם נחלק אין שמו עליו. וצ"ל כיון דאיסורו חל בכולל על כל הבהמה והעוף והי' לו חשיבות גדול שם עצם של הבהמה וכשנחלק לאברים נתמעט חשיבותו ובטל הברי' אף דעדיין עליו חשיבות האבר. מ"מ כיון שהיה לו תחלה חשיבות יותר בטל שם ברי' ממנו. ועדיין צ"ע: והנה לשיטת רש"י דס"ל דנבילה הי' ראוי לקרא ברי' אם הי' נאסר מתחלת ברייתו. א"כ היאך כתב רש"י בסוגיין בברייתא דנטל ציפור שאין בו כזית. דאם הי' כזית בשר הי' חייב משום בשמ"ה. הרי דס"ל דלענין בשר מיד חייב בחיי' דלא בעי' שיהי' עומד לחתיכה דכולו ג"כ נקרא בשר. א"כ באוכל כולה ואין בו כזית בשר ליתחייב על בשמ"ה משום ברי' כמו לענין טמאה. ואיני יודע' הפרש בין בשמ"ה לטמאה. וצלע"ג: