מסכת חולין דף ק״ד עמוד א׳

הנודר מן הבשר כל הנודר אין דעתו אלא אחר לשון בני אדם שהוא קורא שם הדבר כך ואשמועינן מתני' דכל מין בשר אדם קורהו בשר חוץ מבשר דגים וחגבים:

גמ' קס"ד האי איסור דמתניתין מדאורייתא קאמר:

דר"ע במתניתין היא בהאי פירקא (לקמן חולין דף קיג.):

מותר בבשר דגים שאין קורהו בשר:

הא עוף אסור דבנדרים אחר לשון בני אדם אנו צריכין להלך ואשמועינן מתני' דדרך לקרותו בשר:

כל מידי דמימליך עליה שליח כל דבר שאינו נשמע מן הסתם לא בתוך הכלל ולא מוצא [מן] הכלל וצריך השליח לחזור ולפרש ולשאול רוצה אתה בזה:

מיניה הוא חשוב לענין נדרים מאותו המין כגון הכא שהאומר לשלוחו קנה לנו בשר מן השוק אינו נשמע לו מן הסתם בשר עוף והוא נמלך בבעל הבית ושואל כלום אני לוקח בשר עוף:

מיניה הוא מין בשר הוא שהרי אמר לו קנה לי בשר ואם לא היה עוף מין בשר לא היה נמלך אם יקח ממנו דהא לאו בשר הוא:

הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים בגמרא מוקי לה כר"ע דכל מילי דמימליך עליה שליח בר מיניה הוא ובפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נד:) פריך דבבשר דגים נמי מימלך ומוקי מתניתין דהכא במאן דכאיב ליה עיניה וביומא דהקזה דלא אכיל איניש דגים אבל עוף אכיל בשלקא ומיהו בפרק בתרא דמעילה (דף כ.) לא קיימא שינויא דהקזה אלא מסיק במאן דכאיב ליה עיניה אבל בשאר ימים הנודר מן הבשר אסור נמי בדגים:

הא עוף אסור מדאורייתא ה"נ ה"מ למינקט חיה ונראה דהא דס"ד שהוא דאורייתא משום דסמיך אסיפא דגזר העלאה אטו אכילה כדדייק רב יוסף בסמוך אבל אין לומר דדייק מדקתני כל הבשר דמשמע ליה שכל הבשר שוה זה כזה בשר עוף כבשר בהמה דהא הנודר מן הבשר אין כל הבשר שוה דאפילו ר"ע מודה דלא מיתסר בבשר עוף מדאורייתא כדאמר בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נד.) דמודה ר"ע דלא לקי:

ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה בכמה מקומות אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה בפ"ק דשבת (דף יא:) ובפ' במה מדליקין (שבת דף כא.) ובריש ביצה (דף ג.) והכא בעינן לאתויי ראיה לענין גזירה דהעלאה אטו אכילה ויש מקומות נמי דגזרינן גזירה לגזירה ולא חיישינן אין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקומות שהש"ס מדמה:

חלת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן אין המשנה שנויה כן אלא הגמרא מביאה בקיצור וכן היא שנויה בפ' בתרא דמס' חלה (משנה ח) אמר ר"ג שלש ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנה שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור מנהר ועד אמנה ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה רבי יוסי אומר אין צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה והכי פירושו מכזיב עד הנהר ועד אמנה שהיו סמוכים לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמם ופירותיהם בטהרה והיו חלותיהם טמאות וטעונות שרפה ולכך צריכין להפריש שתי חלות אחת לאור שהיא חלה דאורייתא דפירותיהן גדלין בארץ ישראל ולכך נמי יש לה שיעור כדמפרש בירושלמי מפני שהיא מדברי תורה ואחת לכהן מדברי סופרים שלא תשתכח תורת חלה ולפי שהיא מדברי סופרים אין לה שיעור מנהר ועד אמנה ולפנים שהוא חוצה לארץ שתי חלות ושתיהן מדברי סופרים אחת לאור משום דסמוכין לארץ ישראל ומתחזיא חלה דידהו כחלת ארץ ישראל גזרו עליה שלא לאוכלה כלל אפילו כהן טהור גמור כמו בחלת אור דא"י ואחת לכהן שלא תשתכח ויש לה שיעור לפי שהיא נאכלת וטבול יום אוכלה ואין צריך הערב שמש שלא החמירו בה כמו בתרומה דאורייתא רבי יוסי אומר אין צריך טבילה ואפילו בטומאה דקרי דבטומאה היוצא מגופו שרי רבי יוסי מדלא חשיב בעל קרי באיסורא דזבין וזבות ואסורה לזבין וזבות כו' בלא טבילה איירי מדקאמר עלה בירושלמי דלרבי יוסי נצרכה ונראה דלרבנן נמי דבעו טבילה דוקא לבעל קרי שטומאה יוצאה לו מגופו אבל טמא מת שרי בלא טבילה כרבי יוסי דאי מצרכי נמי טבילה בטמא מת תקשה להו כדמקשה גמ' בפ' עד כמה (בכורות דף כז:) וכי הזאה יש לנו ומה תועיל טבילה בטמא מת ומסתמא טמאי מתים היו כמה פעמים כי אי אפשר להם ליזהר מטומאת מת דנהי דמטומאת מת עצמו צריכין ליזהר מחמת כהונתם מטומאת חרב הרי הוא כחלל אין יכולים כלל ליזהר דבשום בית שהיה בו מת מעולם נעשה כחלל כל המתכות שבתוכו והוי כמאהיל על המת כדאמרינן בנזיר בפ' כ"ג (דף נג:) וגם לא היו צריכין ליזהר מטומאת חרב הרי הוא כחלל כיון שאין הנזיר מגלח עליה כדמוכח בריש תוספתא דאהלות וא"כ כולן צריכין הזאה ואין סברא כלל שתקנו חכמים חלת חו"ל שלא יאכלוה אא"כ ילך ויזה בא"י ולהכי מסתבר שבלא הזאה וטבילה היו אוכלין אותה אפילו לרבנן דרבי יוסי ובבבל וכן לדידן שרחוקין מא"י א"צ שתי חלות אלא אחת כדאמרינן בפ' עד כמה (בכורות דף כז.) ונותנה לכהן קטן ואכיל לה דכי ליכא כהן קטן דוקא קאמר התם דמפריש אחרת ונותנה לכהן גדול וראשונה שורפה וחלה של אור מנהר ועד אמנון ולפנים אינה מותרת לכהן קטן אלא לעולם נשרפת דומיא דחלת אור א"י משום דסמוכין לא"י ומתחזיא כחלת א"י כדפרישית ומש"ה צריך לעולם שתים אבל ברחוקים כגון דבבל ודידן דלא מתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה נותן לכהן קטן ומסתבר דאף לכהן גדול שטבל לקריו ולא בעינן הערב שמש דאין להחמיר בה מבחלה של כהן בסמוכין לא"י וכ"כ בה"ג בהלכות חלה אמר רבינא הלכה נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטביל לקריו ויש קצת תימה אמאי קאמר דנותנה לכהן קטן כיון דאפילו כהן גדול יכול לאוכלה אחר שטבל או לבטלה ברוב כמו תרומה דאמרינן בפ' עד כמה (שם) רבה הוה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאה ונראה דדוקא חלת חו"ל לפי שאין לה שיעור ודבר מועט הוא קאמר דיכול ליתנה לכהן קטן כ"ש אם יש כהן גדול שטבל או רוצה לבטלה שיכול ליתנה לו וכן משמע דדבר מועט הוא דקאמר התם דשקל לה בריש מסיא אבל תרומה שהיא מתבואה או מיין ושמן אין ליתן לכהן קטן לפי שהוא מאבדה ועוד יש לה שיעור כמו בתרומת מעשר ולכך אין ליתנה לקטן אלא לכהן גדול שטבל או רוצה לבטלה ברוב וא"צ להפריש שניה דלא תשתכח כיון דמפרישין אחת כמו בחלה היכא דאיכא כהן קטן שלא מצינו בכל הש"ס שהיה צריך לפרש שתי תרומות אלא דוקא חלה כי ליכא כהן קטן או גדול שטבל שאז היא נשרפת ולכך צריך להפריש חלה שניה שלא תשתכח תורת חלה אבל תרומה דאין נותנין אותה אלא לכהן גדול שטבל או רוצה לבטלה ברוב א"צ להפריש שניה דלא תשתכח כיון שמפרישין אחת ומיהו נראה דגם בסמוכים לא"י שמפרישין לעולם שתי חלות לא היו מפרישין אלא תרומה אחת לכך נראה שבחלה יש לחוש יותר שלא תשתכח משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממריחי תבואות והיכא דליכא כהן קטן ששורפה ומפריש שניה נותנה לכהן טמא אפילו הוא זב דלא מפליג התם בשום טומאה ולא דמיא לחלה שניה בסמוכין לא"י דהתם לעולם צריך להפריש אבל ברחוקים אי איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו אין צריך להפריש חלה שניה כלל והיא קלה ביותר אלא שאסורה לזרים דלא אשכחן דשרי לה אלא לכהנים ונראה שאינה טובלת שהרי יש כמה מקומות דלא מפרשי לה כלל ואפילו ליכא כהן קטן ועל אותן מקומות יש קצת תימה אלא לפי שאינה טובלת וצריך לשומרה מלהאכילה לזרים נמנעו מלהפריש ושמא אפילו אינה מדמעת ואף על פי שהראשונה נראה קצת דמדמעת מדתניא בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סז.) תרומת עובד כוכבים בחו"ל אינה מדמעת דמשמע הא דישראל מדמעת מ"מ השניה שהיא קלה ביותר שמא אינה מדמעת וכמו שלא גזרו על תערובות דמאי כמו כן שמא לא גזרו בה כיון שהיא קלה כל כך:

גמרא רב אידי אמר כולה ר' עקיבא היא והכי קאמר כל הבשר אסור לבשל יש מהן מדברי תורה ויש מהם מדברי סופרים. והא דקתני במתני' גבי עוף ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן, לאו למימר דאכילתו דאורייתא, אלא רב אשי מוקי לה כאביי דבסמוך, דכולהו חדא גזרה היא וגזר שמא יתנה באילפס רותח ומינה אתי לבשר בהמה דאורייתא, דאי לא הא לא קיימא הא, ודכותה הרבה בתלמוד, וגדולה מזו אמרו (שבת יז, ב) גזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן, ולא גזרה לגזרה הן, אלא חדא היא, דאי לא הא לא קיימא הא וקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא, וחיה ועוף אינן מן התורה דסתמא כר' עקיבא.

גמ' הא עוף אסור מן התורה פי' קס"ד כיון דכייל ותני כל הבשר משמע שאיסורו שוה בכל ואפי' עוף נמי אסור מן התורה כמאן דלא כר"ע דאי ר"ע האמר חיה ועוף אינן מן התורה. וכי אמרינן הא עוף ה"ה נמי דמצי למימר הא חיה ג"כ אלא דנקט לישנא קלילא דאיכא מ"ד דעוף מה"ת וחיה מד"ס ואיכא מ"ד דס"ל איפכא כדאיתא בפירקן.

אימא סיפא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא עוף אסור אתאן כר"ע דאמר כל מידי דמימלך עליה בר מיני' הוא פי' כל דבר שהשליח נמלך עליו כשאדם מלוה אותו ליקח דבר אחר והוא חוזר לבעליו לימלך אם יקח מאותו דבר מינו של ראשון הוא שאל"כ לא היה צריך לימלך. ולפיכך הנודר מן הראשון אסור בזה השני כיצד הרי שאמר לשלוחו קח לי בשר והלך ולא מצא אלא עופות אומר לו לא מצאתי אלא עופות. ואלו לא מצא אלא ירק לא אומר לו לא מצאתי אלא ירק אלא אומר לו לא מצאתי בשר. דתנן הנודר מן הירק מותר בדילועין ור"ע אוסר א"ל לר"ע והלא אדם אומר לשלוח וכו'. ומיהו לא אמר ר"ע כל מידי דמימלך עליו בר מיניה הוא אלא היכי דשייך קצת בלישני' כגון דלועין דנפל עלייהו שם ירק ודגים וחגבים נמי בשר איקרי אבל מידי דלא שייך בי כלל בלישנא לא כגון ביצים וגבינה מיקרי בשר כלל. ולפיכך הנודר מן הבשר מותר בהם וכן הנודר מן הדלועין מותר בירק. והנודר מן הדגים מותר בחגבים ואצ"ל בבשר והא דאמרינן אליבא דר"ע שהנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים אוקמי' לה התם בשהקיז דם וכייב י' ליה עיני דלא אכיל דגים דקש' לתחלת אוכלא ולפי אותה שעה שנדר אין דעתו עליהם מפני שכבר הוא אסור לו מפני חולי עיניו ואין שלוחו נמלך עליהם. הא לאו הכי אסור בהם והא דמיסתם ליה תנא בדכייבי ליה עיני' ולא תני איסורי' אפי' בבשר ודגים ובסתם בני אדם אי בעית אימא דכח דהתירא עדיף ליה לאשמועינן היכי דכייבי' ליה עיני' אין דעתו על דגים ואב"א אגב רישא נקט ליה בהאי צורת' דמפליג בין בשר עוף ודגים וחגבים כנ"ל והתם אמרי' דתנא דפליג עליה דר"ע רשב"ג היא דתני' הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ועופו' וקיי"ל כר"ע דהא אסקי' רב אשי לסתם מתני' דהכא כר"ע ואע"ג דאין סדר למשנה בתרי מסכת' דאיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם אפ"ה הו"ל ספק דאורייתא ולחומרא.

אמר רב יוסף ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא דאי ס"ד דרבנן השתי' אכילה גופא גזרה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה דנגזור העלאה אטו אכילה ומנא תימרא דלא גזרינן פי' אע"ג דבכולי תלמודא לא קיימי הא ואמרי' דכולי' חדא גזירה היא כדאי' בפ"ק דביצה ובדוכתא טובא להכי איצטריך ר"י לאתויי דכה"ג גזירה לגזירה היא מדתנן תלת ח"ל וכו'. וריי אזיל בהא לטעמי' דאוקי' רישא דמתני' דלעיל כרבנן דס"ל בשר עוף אסור מן התורה ובעי לאולמי טעמי' מסיפא דמתניתין ואביי דחי לה דלעולם מד"ס הוא והכא חדא גזירה הוא. ורב אשי דאוקי' מתני כר"ע דבשר עוף מד"ס ס"ל כי הא דאביי דכולי' חדא גזירה היא והלכתא כוותיה דקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא דס"ל בשר עוף אסור מד"ס וה"ה לבשר חיה וע"כ ל"פ אלא בדיוקא דרישא אבל סיפא דבית שמאי ובית הלל לשון מחלוקות' מוכח בפי' דס"ל דבשר עוף מד"ס.

וכן הנודר מן הבשר אע"פ שכלל כל בשר בנדרו מותר בבשר דגים וחגבים שאינו בשר כלל ואע"פ שכתוב מפלי בשרו דבקו מ"מ אין לשון בני אדם לקראו בשר ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בעוף אסור:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפרשנוה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא כל שאדם נודר את נדרו במלה כוללת כגון בשר או ירק או קטנית וכיוצא באלו הרי נכלל תחת מלות אלו אף מה שאינו נקרא כן בלשון בני אדם הואיל ומ"מ הוא דבר שהשליח נמלך עליו לידע דעת שולחו אם ירצה מזו אחר שאינו מוצא מה שהיה שולחו מבקש לפיכך הנודר מן הירק אסור בדלועים אע"פ שאין הדלועים נקראים ירק בלשון בני אדם שהרי אדם אומר לשלוחו קח לי ירק וכשאינו מוצא הוא אומר לו לא מצאתי ירק אלא דלועים יש שם אם תרצה מהם ואלו לא היה מאותו המין לא היה חוזר לומר לו כך אלא שהיה אומר לו בסתם איני מוצא ירק ומ"מ כל שנדר בדבר פרטי אין שאר דברים נכללים בו אפי' ממינו ובשר דגים וחגבים אין שליח נמלך עליו לשם בשר כלל ומותר בהן כמו שביארנו אלא שבמסכת נדרים התבאר שלא נאמר כן אלא אם כן היה ביום הקזה שכל דגים קשים לו ואין לבו עליהם כלל עד שיכללם בנדר הבשר הא שלא ביום הקזה הואיל וראוים לו נכללו בנדרו שודאי יש כאן המלכת שליח כמו שכתבנו שם וכן כתבו מגדולי המחברים שמקומות שהשליח נמלך שם מבשר לדגים הנודר שם מן הבשר אסור בדגים ואם היו הדברים מראים שלא נתכוון אלא לבשר מותר וכן כתבו שהנודר מן הירק מותר בדלועין וכן כתבנוה במקומה אלא אם כן בצדדים ידועים שכבר ביארנום במקומם במסכת נדרים פרק ירק במשנה ראשונה שבו ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובמעים ובקרבים ואין הלכה כדברי האומר קרבים לאו בשר הוא ואכליהון לאו בני נש:

תד"ה הנודר מן הבשר כו' דגים נמי מימלך כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה הא עוף אסור מדאורייתא ה"נ המ"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה חלת ח"ל נאכלת כו' שלא מצינו כו' לפרש ב' תרומות אלא דוקא חלה כי ליכא כהן קטן או גדול שטבל שאז היא נשרפת כו' עכ"ל וה"ה דלית כאן שיוכל לבטל ברוב אז היא נשרפת ואין להניחה עד שיזדמן לו כהן קטן או גדול שטבל או שיוכל לבטלה ברוב דקשה לשומרה מלהאכילה לזרים משא"כ בתרומה כי ליכא כהן גדול שטבל או שיוכל לבטלה ברוב יוכל להניחה עד שיזדמן לו ולא תשכח תורת תרומה ודו"ק:

בא"ד ומיהו נראה דגם הסמוכים לארץ ישראל כו' עכ"ל סמוכים לא"י היינו מנהר ועד אמנון ולפנים ומגופא דא"י דהיינו מכזיב ועד נהר ועד אמנון ה"מ להקשות כן שמפרישין ב' חלות ולא מפרישין אלא תרומה א' דבסמוכים לא"י נמי שמפרישין ב' חלות אינו אלא משום לתא דמתחזיא כחלת הארץ טמאה ודו"ק:

במתני' ואסור להעלות עם הגבינה וכו' כצ"ל:

ברש"י ואסור להעלות דלמא אתי למכלינהו כי הדדי דקא נגעי ובלעי וכו' נראה דכתב כן משום דאפילו אתי למכלינהו בהדדי ליכא איסור דאורייתא אלא כשאכלן רותח דבלעי מהדדי דדרך בישול אסרה תורה והוי גזירה לגזירה לכך כתב דאסור להעלות משום דלמא אתי למכלינהו באופן דקבלעי מהדדי כגון שיעלה אותן באילפס רותח כדאמר לקמן בשמעתין ואחר שבלעי מהדדי אפילו כשאוכל אחד מהן עובר משום בשר בחלב וק"ל:

בתוס' ד"ה כל הבשר וכו' ובתוספתא תני לה וכו' ושמא מאי דשייר במתניתין וכו'. וי"ל דמאי דמקשו לא תירצו דמתחלה הקשו תימה דלא תני וכו' וכי תימא דלא אצטריך למתני דליכא בהן שום חדוש והא בתוספתא תני להו וכיון דתנא להו בתוספתא א"כ ע"כ אית בהן חד דאצטריך למתני ואגב זה תני לכולהו כדפירשו התוס' בהנך לעיל פירקין דלעיל ולכך ה"ל למתני נמי במתני' כך הם המשך פירוש דברי התוספות בקושייתם ואח"כ דחו הקושיא ושמא מאי דשייר וכו' א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהכל טעמא מאי דמפני מה שייר הכא יותר מבאינך פירקין דלעיל ונראה לישב דברי התוס' כן דה"ק דלעולם תנא דמתניתין כלל לכולהו במאי דתני כל הבשר דמשמע כל מיני בשר הן חולין הן מוקדשין בארץ וחוצה לארץ אלא דשייר דלא תני להו בהדיא פירשא להו הברייתא וכו' ודוגמת זה פירש הר"ן ע"ש:

בא"ד ואשמועינן דחייל איסור בשר בחלב וכו' ואע"ג דכבר אשמועינן בהנך פירקין דלעיל דאיסור חל על איסור גבי גיד הנשה דחל על איסור מוקדשין ועל איסור בהמה טמאה היינו משום דהוי איסור חמור שכן איסורו לבני נח כדלעיל לכך אצטריך תו לאשמועינן דגם איסור בשר בחלב חל על איסור מוקדשין:

בא"ד ורשב"ם פירש וכו' אפשר דקשיא ליה על פירוש התוספות משום דהא כבר אשמועינן בהנך פירקין דלעיל דאיסור חל על איסור ועוד דבפירושו יתורץ ג"כ גמרא דפרק ראשית הגז כמו דכתב בתר הכי ולפירושו ניחא הא אמר פ' ראשית הגז וכו' וכצ"ל:

בגמ' הא עוף אסור מדאורייתא וכו' נראה הא דנקט לשון דיוקא ר"ל מדקתני חוץ מבשר דגים וחגבים משמע הא בשר חיה ועוף אסור לבשל וכו' דאסור מדאורייתא קאמר דאי ס"ד דרבנן אכילה גופה גזירה ואנן נגזור וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה כל מידי דממליך וכו' ולא בתוך הכלל ולא מוציא מן הכלל כצ"ל:

בתוס' ד"ה הנודר מן הבשר וכו' בגמרא מוקי לה כרבי עקיבא וכו' קשיא להו לתוספות א"כ בשר דגים וחגבים נמי ליתסר דהא נמי ממליך בהו שליח וקאמר דבפרק הנודר פריך לה גמרא ומוקי לה במאן דכאיב ליה עינא וכו' ר"ל הא דקתני מתניתין דמותר בבשר דגים וחגבים איירי במאן דכאיבא ליה עינא ונודב או נודר וביומא דהקזה דמסתמא לא כוון לאסור עליה בשר דגים וחגבים וגם השליח לא ממליך עלייהו לקנותם לו דיודע דאינו אוכל אותם בימים הללו ולכך לא חל הנדר על בשר דגים וחגבים אבל כשנודר מן הבשר בימים אחרים אין ה"נ דאסור אפילו בדגים דממליך נמי עלייהו שליח ושם בפרק הנודר פריך אי הכי דאיירי ביומא דהקזה אפילו בעופות נמי לתסרי דסכנה הוא לאכול עוף ביומא דהקזה ומשני עוף אכיל ליה בשלקא וליכא סכנה ולפי זה הנדר חל על עוף אפילו ביומא דהקזה ומיהו בפרק בתרא דמעילה כדמשני ביומא דהקזה פריך אי הכי עוף נמי לתסרי וכו' והדר משנויא דהקזה ומשני אלא ביומא דכאיב ליה עינא וכו' דמשמע אבל ביומא דהקזה אה"נ דבעופות נמי מותר והיינו מה שמסיימו התוספות כאן ומיהו בפרק בתרא דמעילה וכו' לא קיימא שינויא דהקזה וכו' ר"ל דביומא דהקזה מותר אפילו בעופות והא דמסיימו התוספות אבל בשאר ימים אלעיל קא הדר ולא איומי דהקזה ודו"ק שם בפרק הנודר ובמעילה ותמצא שכן הוא:

גמ' אמר ר"י רבי היא מגילה דף ט ע"ב וש"נ: