מסכת חולין דף י׳ עמוד א׳

מפני שדרכן של שרצים לגלות ואע"ג דאדם נמי דרכו לגלות איכא למיתלי באדם טהור ובשרצים לטהר ובאדם טמא לטמא תלינן בתר רובא לטהר:

ואין דרכן לכסות הלכך רישא ליכא למיתלי בשרצים וטמאים וטהורים שכיחי וחיישינן לטמאים. אלמא במידי דאיסורא תלינן בתר רובא דשכיחי ואף על גב דלקולא. אי נמי טעמא דהניחה מגולה ומצאה מכוסה מכוסה ומצאה מגולה הא מצאה כמו שהניחה לא טומאה איכא ולא פסולה איכא ואילו ספק מים מגולין אסורין גרסינן ואע"ג דאיכא למימר אדם נכנס לשם שגילה אותה ושאר שרצים גילו אותה שאין בהן סכנה והוו להו נחשים מיעוטא תלינן בנחשים ואסירי אי נמי פשיטא ליה דהוא עצמו גילה אותה ושהה בגילוי כדי שיכול נחש לשתות מהן אמרינן לקמן דאסירי ואע"ג דמצאה כמו שהניחה:

ש"מ חמירא סכנתא מאיסורא ש"מ ואית דילפי להא דרב אשי דחמירא סכנתא מאיסורא מדקתני אם יכולה חולדה לשתות כו' פסולה ולא קתני טמאה דניחא ליה לתנא למיתלי בשרצים דשמעינן ממילא דאסורה משום סכנת נפשות ואע"ג דלגבי איסור קולא היא דלא מטמא ולא מיתלי באדם טמא ואע"ג דדרכו נמי לגלות משום דאי הוה קתני טמאה לא הוה שמעינן מיניה איסור סכנת נפשות ולא גריס ואילו ספק מים מגולין אסורין. וקשיא לי בגויה טובא חדא דהא לרבנן חולדה קתני ולא נחש ולר"ג גופיה או חולדה או נחש קתני ואם יכולה חולדה לשתות ולא נחש כגון שמונחת על דף גבוה קתני נמי פסולה ולא טמאה והכא איבעי ליה למיתני טמאה דמאי סכנת נפשות איכא דאקילו ביה גבי איסור טומאה ועוד בנחש נמי ליתני פסולה משום שרצים וטמאה משום אדם טמא ואשמועינן תרוייהו וניחוש נמי לאיסורא דהא רישא מצי למיתלי באדם טהור ובאדם טמא ותלינן באדם טמא לחומרא אלא לאו שמע מינה טעמא לאו משום סכנה הוא אלא משום דתלינן ברובא דשכיחא:

כמה ישהו המים בגלוין היכא דהוא עצמו הניחן מגולים:

הרחש הנחש. רחש תרגום של שרץ:

מתחת אוזן כלי חוששין שמא היה שם שרץ ושתה:

הא קא חזי ליה כיון שלא שהה לשם הנחש שיעור שיכול לחזור לחורו אלא כדי שיוכל לבא לשתות הא ודאי לא אתא דאי אתא הא קא חזי ליה בחזרתו לחורו תחת אוזן הכלי בקרקע:

השוחט בסכין ואח"כ נמצאת פגומה וידוע הוא שכששחט בדק קודם שחיטה והיה יפה אבל לא בדק אחר שחיטה מיד:

וישתה הא קא חזי ליה בירושלמי מתרץ כחוט השערה ושפיפון שמו ורשות נתנה לקרקע להבקע לפניו ולא נתנה רשות לכלי להבקע מפניו:

טבל ועלה כו' הך דהכא לא שייך לאתויי בפ' כל היד (נדה דף טו:) ובפרק כל הצלמים (ע"ז דף מא:) ובפ"ק דפסחים (דף ט.) דהתם נמי פריך ואין ספק מוציא מידי ודאי דשאני הכא דלחומרא אתא ספק איסורא ומוציא מידי ודאי היתר והנך דמייתי התם לא שייך לאתויי הכא דהתם הוי משום דהוי ספק הרגיל:

עד שיאמר ברי לי הכא לא מפליג בין טבל סמוך לחפיפה ללא טבל סמוך לחפיפה כדמפליג בפרק בתרא דנדה (דף סו:) דאמר רבא טבלה ועלתה ונמצאת עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור לחוף ולטבול ואם כו' ואומר ר"ת דהכא מיירי בנמצא בגוף והתם מיירי בנמצא בראש דחפיפה לא תקן עזרא אלא בראש כדאמרינן במרובה (ב"ק דף פב.) דאורייתא לעיוני דילמא מיקטר ומיקטר לא שייך אלא בראש ועוד נמי תנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ובפ' בתרא דנדה (דף סו:) אמר דאשה לא תחוף אלא בחמין אבל בקרירי לא משום דמשרו מזייה אבל בשאר הגוף שייך לומר לשון הדחה כדאמר התם רבה לעולם ילמוד אדם בתוך ביתו שתהא מדיחה קמטיה במים ומשמע נמי קמטים דוקא אבל לא שאר הגוף ואע"ג דאיכא למימר דנקט קמטים לרבותא דאע"ג דביאת מים לא בעיא ראוי לביאת מים בעינן ליכא למימר הכי מדלא נקט אפילו קמטיה משמע קמטים דוקא והא דאמר רב נחמן לחמותו דודי חסרת (נדה דף סח.) משמע דכל הגוף בעי חפיפה התם לאו משום חובה אלא משום שהיתה רגילה לרחוץ בחמין כמו שנוהגים גם עכשיו לרחוץ כל הגוף בחמין ועוד אומר רבינו תם דהכא מיירי לטהרות ובנדה איירי לבעלה שהחמירו לטהרות יותר מלבעלה כמו שמשמע בנדה בכמה מקומות ועוד יש להעמיד הך דשמעתין בכהנים דאין בהן חפיפה משום שטובלין תמיד כדמשמע בירושלמי בריש פסחים:

והא הכא דודאי טבל פירוש קרוב לודאי הוא דטבל שפיר כיון שנתעסק באותו המין אח"כ:

סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי תימה דליכא לשנויי הכי אההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דבריש נדה (דף ב:) דקאמר התם דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע כולן טמאות משום דהא חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו ולא אמרינן מקוה אתרעאי אדם לא אתרעאי והכא נמי נימא העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה דהרי הסכין פגום לפניך וי"ל דשאני התם דאיכא למימר חסר ואתאי כדקאמר התם ועי"ל דהכא טעמא משום דעצם ודאי פוגם וכ"ת התם נמי ודאי טבל כדאמר הכא גבי טבל ועלה לא דמי דמה שנתעסק באותו המין אחר כך עושה אותו ודאי טבל דמסתמא מאותו מין שנתעסק בא אבל התם מה שייך לומר ודאי טבל הרי במקוה חסר טבל ואין זו טבילה והא דאמרינן בסמוך גבי רב יוסף דטרף עד תליסר חיותא איכא למימר דלא כרב חסדא דלרב חסדא אפילו בתרייתא כשרה לפי שקרוב לודאי דבעצם של מפרקת של בתרייתא אפגים לפי שבראשונות רגיל להזהר שלא לדחוק את הסכין בכח במפרקת לפי שעדיין צריך לשחוט אחרות אבל באחרונה לא חייש ועי"ל דמה לי אתיליד ריעותא בסכין ומה לי אתיליד ריעותא בבהמה אלא על כרחך הכי קאמר סכין אתרעאי פירוש ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגמה ואפילו בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה והוי כספק ספיקא והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג דמשמע שבא לרבות אפילו דבר שנוטה להתיר יותר מלאסור ומשני לא לאתויי ספק שהה ספק דרס ואף על גב דלא עביד דשהי ודריס דמסתמא שחט כדרך השוחטין ופריך מאי שנא כיון דתרוייהו קרובים לודאי להכשיר:

השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה. פירש ובששחט בסכין בדוקה, דאי בשלא בדק אפילו לא נמצאת פגומה פסולה וכגון שנאבדה, דסתם סכינין אינן בדוקין, וכדמוכח נמי ההיא דישראל מומר אוכל נבילות לתאבון, דאמרינן (ג, ב) לא בדק סכין ונתן לו בודק סכין אחריו וכו', כולם ששחטו אהייא וכו', אלא אישראל מומר, אי דאיתיה לסכין כי אחרים רואין אותן מאי הוי, דילמא בסכין פגומה קשחיט, ואף על גב דאמרינן דלא שביק התירא ואכיל איסורא, משום דלא טרח, וסתם סכינין אינן בדוקין, ואוקימנא טעמא דרב הונא כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה בב' סימנין ובסכין יפה שאין בה פגימה. וכתב הרמב"ן ז"ל דהוא הדין אם נאבד הסכין לרב הונא דפסולה, דהא איהו כשמעתיה אמרה, ואמרין לעיל (חולין ט, א) דלרב הונא אם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה אסורה באכילה, ואיכא מאן דאמר נבלה, ואף על גב דאיכא לאיפלוגי דהכא שאני, לפי שבדק הסכין קודם שחיטה, ואיכא למימר אוקי סכין אחזקתיה, אפילו הכי מדאמרינן דרב הונא כשמעתיה אם אתה אומר דהיכא דנאבד קודם בדיקה כשרה לא הוי כשמעתיה, והא דאמר לקמן (חולין י ע"ב) כמאן כרב הונא ולמיפסל בקמייתא (לרב הונא אלא) שאם נמצאת פגומה פסליה לקמייתא. וכיון שכן, אם נאבד הסכין כשרה, דאם איתא דהיכא דנאבד הסכין פסלינן לה ולא מתכשרא אלא בבדיקה שלאחר שחיטה, אדרבה הוי ליה למימר כמאן כרב הונא ולאכשורי בקמייתא. לא קשיא דכל מידי דלא אפשר לתקוני קארי ליה אפסולי, דהא אי משתכח פגים לא אפשר לאכשורי. אי נמי איידי דאיצטריך למימר אליבא דרב חסדא לאכשורי נקט בדרב הונא לאפסולי. ומדברי רבינו הרב ז"ל נראה דלא סבירא ליה הכי, אלא בין לרב הונא בין לרב חסדא היכא דנאבד כשרה, דנוקי סכין אחזקתיה, וכבר בדקה קודם שחיטה ונמצאת יפה, אלא דהשתא דנמצאת פגומה, ואיכא למיתלי דבעור (פגומה) [נפגמה] תלי לחומרא, והיינו כשמעתיה, דאי לאו טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, היינו מכשירין אותה, כיון דשוחטה לפניך, ותליא פגימתו של סכין בשבירת עצמות, וראיה יש מדאמרינן לקמן (חולין י ע"ב) לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, ואקשינן אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם, כלומר אי אמרת בשלמא כרב הונא ולאפסולי בקמייתא היינו דלא בעי בדיקת חכם, דהוה ליה בדיקה שלאחר שחיטה, ובדיקה לאחר שחיטה אינה צריכה חכם, דאילו רצה לשחוט בהמה אחרת בבדיקה ראשונה שוחט והולך ואינו חושש, ורב כהנא דמצריך בדיקה בין כל אחד ואחד עצה טובה קא משמע לן, כדי שלא יפול הספק אלא באחת, אלא אי אמרת כרב חסדא הוה ליה בדיקה של קודם השחיטה, ובדיקה של קודם שחיטה צריכה חכם, אלמא משמע דלרב הונא אי בעי למישחט ב' או ג' בהמות בבדיקה ראשונה הולך ושוחט ואינו (חששה) [חושש], ובודאי אילו היה פוסל רב הונא בשנאבד הסכין, ומשום דחשיבא לה שחיטה לגבי סכין לחומרא (בשבירת) [כשבירת] עצמות, ודאי אינו רשאי לשחוט אלא אם כן בדק קודם שחיטה, ולדידיה נמי תיבעי בדיקת חכם. וזו ראיה גמורה לסברתו של רבינו ז"ל. ועוד ראיה מאוקימתא דרב אשי דלעיל (חולין ג, א) אוקי מתניתין בשבדק סכין ונתן לו, אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט, ואם שחט בודק סכין אחריו. ואם איתא אפילו בדק סכין ונתן לו, היאך סומכין עליו בבדיקה שלאחר שחיטה. ועוד למה לי בודק לכתחלה ונותן לו, הא בבדיקה שלאחר שחיטה סגי ליה, אלא ודאי משום דבדיקה שלאחר שחיטה לא צריכא לאכשורי קמייתא אלא לכתחלה, ובדאיתיה קמן, הא ליתיה קמן כשרה, וזו ראיה גמורה, אלא אם כן תאמר דהא (דרבא) [דרב אשי] אתיא דלא כרב הונא אלא כר"ח וכדפסקינן הכא כותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות, דודאי למאי דאיפסיקא הלכתא כר"ח בששבר בה עצמות ואף על גב דאתיליד בה ריעותא, כל שכן בשנאבד דלא איתיליד בה ריעותא.

אמר לך עצם ואי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים והוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ספק וודאי שנאמרו כאן, לא נאמרה על דרך רוב ספק וודאי שנאמרו בתלמוד שהודאי מכחיש את הספק והספק מכחיש את הודאי. אבל כאן אין ספק מכחיש את הודאי, דאפשר לעור שפגם ואפשר לעצם שפגם, ואפשר ששניהם פגמו את הסכין, והכא הכי מפרשין ליה אין מניחין את המצוי לפגום ותולין במי שאינו מצוי לפגום, ועצם מצוי לפגום.

מתיב רבי אבא לסיועיה לרב הונא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו. כלומר אחר טבילה.

לא עלתה לו טבילה ומיירי כגון שחפף קודם טבילה, דאי לא חפף אפילו לא נמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה, ומיירי נמי בשלא חפף סמוך לטבילה. דאי בשחפף סמוך לטבילה אפילו נמצא עליו דבר חוצץ אינו חוזר וטובל, וכדגרסינן בנדה (סו, ב) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אין צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול.

והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי. ולפי מה שפירש הרמב"ן ז"ל דלרב הונא אפילו נאבד הסכין בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך בודאי במה נשחטה, קשיא לי דאם כן מאי סייעתיה לרב הונא איכא מיהא דלרב הונא נמי לא ניחא, דהא הכא כי נמצא עליו דבר חוצץ חושש, אבל מספק אין צריך לבדוק אם יש עליו דבר חוצץ אם לא, וכדקתני נמצא עליו דבר חוצץ. ואילו לרב הונא צריך הוא לחזור אחריו ולבדקו. ותו קשיא לי מאי קא מותיב מיניה לרב חסדא, דשאני סכין דאיכא בדיקה קודם שחיטה והוה ליה כחפף סמוך לטבילה דאף על פי שנמצא עליו דבר חוצץ אין צריך לחזור ולטבול. ואדרבה לרב הונא קשיא, דהא בטבילה כי הא גוונא עלתה לו טבילה, כלומר אילו היתה חפיפה סמוך לטבילה כמו שהשחיטה סמוכה לבדיקת הסכין. ונראה דסבירא ליה לרב אבא דחתיכת עור בית השחיטה קודם שיגיע לסימנין הוה ליה כאלו נתעסק בדברים החוצצים בין חפיפה לטבילה, שלא עלתה לה טבילה כלל, ואף על פי שלא נמצא עליו לבסוף דבר חוצץ, דהא סבירא ליה לרב הונא דעור נמי שכיח לפגום, ומכל שכן קא מותיב, דהא הכא דלא נתעסק בדבר קודם טבילה ואפילו הכי כיון דלא חפיף סמוך לטבילה אם נמצא עליו דבר חוצץ צריך לחזור ולטבול, וכל שכן בסכין שנתעסק בחתיכת העור קודם שחיטת סימנין שיש לנו לחוש שמא בעור נפגמה, ואפילו תימר שאין עור מצוי לפגום, מכל מקום פעמים שהוא פוגם, והכי נמי אית ליה לרב חסדא כדבעינן למכתב לקמן בעזר ה', וכדמשמע נמי מדאמרינן לעיל אמר ליה רב חסדא עצם ואי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ולא קאמר עור לא פגים, ואם כן ניחוש דלמא בעור נפגם, שהרי גבי טבילה לא נתעסק במין המצוי לחוץ בין חפיפה לטבילה, ואפילו הכי חיישינן היכא דנמצאת עליו דבר חוצץ מיהא, וגבי סכין שנמצאת פגומה נמי היכא דנמצאה פגומה מיהא אמאי תליא בעצם ולא תלינן בעור, כך נראה לי. וקשיא לי כיון דהשתא סבירא ליה דרב חסדא תלי טעמיה להקל משום שבירת עצמות שלאחר שחיטה, הא לא שבר בה עצמות ודליכא למיתלי במידי, ודאי מודה ליה לרב הונא דפסולה, אם כן מאי קא מותיב ליה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דליכא למיתלי במידי. ואם תאמר דהכא נמי קתני אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו, ואפילו הכי לא תליא בעסק המין שלאחר טבילה, ועיקר קושיתו מדקתני עלה דההיא אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום הוא, אם כן אמאי לא אדכר ליה בקושיא כלל, דהא לא נסיב ליה אלא והא הכא דודאי טבל ספק הוי עליה קודם לכן ספק לא הוי עליה, והכין הוה ליה לאקושיי והא הכא דודאי טבל ספק הוי עליה ספק לא הוי עליה ונתעסק באותו המין לאחר טבילה וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי. יש לומר דאמסקנא סמיך דאסיקנא דר"ח אפילו בלא שבר בה עצמות מכשר, דתלי ליה להקל, דאימר בעצם דמפרקת נגעה ובנגיעתה בו נפגמה, וזו ראיה דכי אמרי אימר בעצם דמפרקת איפגם אימר נגע ואימר אפגים קאמר ולא בשנגע ודאי בעצם דמפרקת כמו שפירש שם רש"י ז"ל, ובסמוך נאריך בה בסייעתא דשמיא.

הכא נמי הרי טבל לפניך הא אית ליה ביה ריעותא כלומר שנמצאה עליו דבר חוצץ ואימא קודם טבילה הוי ביה. בהמה נמי אתיליד בה ריעותא. כלומר דריעותא (הבהמה) [דבהמה] והכשרה בסכין תלוי, והרי הסכין פגום לפניך.

סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי (התם) [אבל] גברא [הוא] דאתיליד ביה ריעותא, ואם תאמר והא תנן (מקואות פ"ה מ"ב) מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו, ואמאי לימא מקוה איתרעי גברא לא איתרעאי שהרי טבל לפניך. יש מפרשים דשאני ריעותא דמקוה, דאלימא לאורועי לטבילה, כיון שנמצא חסר לפניך וליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא, אבל ריעותא דסכין לא אלימא לאורועי לבהמה, כיון דעור ספק פגים ספק לא פגים ועצם ודאי פגים. ואי נמי למסקנא דאמרי [ד]ר"ח אפילו בשלא שבר בה עצמות, היינו נמי דתליא דבעצם המפרקת איפגום טפי מעור. אי נמי יש לפרש דהכי קאמר התם ודאי גברא איתרעאי. דאי אפשר להיות המקוה חסר או לדבר חוצץ להיות עליו שתעלה לו טבילה, אלא הרי הוא ודאי כאילו לא טבל כלל, ומשום הכי בין בנמצא עליו דבר חוצץ בין בשנמדד ונמצא חסר העמד טמא על חזקתו, אבל הכא סכין הוא דאיתרעאי אבל בהמה לא איתרעאי דאף כשתמצי לומר שנפגם בעור, אכתי איכא למימר דלא פגעה פגימתו בסימנין כלל [ד]במקום הבדוק שבסכין נשחטו, וכדין נשחט, והוא שיש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר, דאפשר לומר שבצד הבדוק נשחטה, הלכך לא אלימא ריעותא דסכין לאפוקי בהמה מחזקת כשרותה כיון שהיא שחוטה לפניך.

מאי לאו לאיתויי בכי האי גוונא כלומר אף כי האי גוונא, דהא כייל ואמר כל ספק בשחיטה לא שנא ספק דרס ולא שנא ספק בעור ספק בעצם לא ספק שהה ספק דרס דוקא, וקא משמע לן דאף על גב דרוב מצויין אצל שחיטה אין שוהין ודורסין דרך מקרה, אפילו הכי לא תליא לקולא בתר רובא אלא לחומרא. משום דאמרינן העמד בהמה על חזקתה ומ"ש כלומר כיון דאפילו בספק שהה ודרס אזלינא לחומרא משום חזקתה של בהמה אף על פי שרוב השוחטין מצויין לשחוט בלא שהיה ודרסה, בנמצאת פגומה נמי איכא למימר הכי, אף על גב דעצם מצוי לפגום ועור אינו מצוי לפגום, אפילו הכי הוה ליה למיסר, משום דהעמיד בהמה בחזקתה. התם איתילידא ריעותא בבהמה, כלומר דהתם אי אפשר ששהה ודרס באמצע שחיטה שלא תהיה בהמה נאסרת כדאמרינן לגבי מקוה, אבל הכא סכין אתרעאי בהמה לא איתרעאי.

השוחט צריך שיבדוק סכינו קודם שישחוט שמא פגומה היא ואין שחיטה בפגימה אלא קריעה ואפי' דעתו לבדוק אחר שחיטה שהרי כתוב ושחטתם בזה וכן שכל ששוחט בלא בדיקה מכניס עצמו לספק בל תשחת ועוד שהרי על סמך בדיקה שאחר שחיטה אין לו לברך ומ"מ אם שחט בלא בדיקת סכין בודקו לאחר שחיטה ואם נמצאת סכינו יפה שחיטתו כשרה אע"פ שעבר שחט בלא בדיקת סכין ונאבד הסכין אחר השחיטה הרי זו נבלה שסתם סכינים אינם מתוקנים וחזקה פגומה היתה וכמו שאמרו בהלכה ראשונה בתירוצו של רב אשי שהעמיד משנתנו בישראל משומד ובבודק סכין ונותן לו וכלן ששחטו אהייא אי אישראל משומד אי איתיה לסכין ליבדקיה אי ליתיה כי אחרים עומדים על גבן מאי הוי דילמא בסכין פגומה שחט כלומר דהא לא טרח וסתם סכינים אינם מתוקנים ואם היתה סכין זו מיוחדת לשחיטה וכבר בדקו פעם אחרת אף לזמן מרובה והצניעו הרי סכין בחזקתו ואע"פ שלא בדקו עכשו קודם שחיטה ואבד הימנו לאחר שחיטה מותר הא אם לא הצניעו אין כאן חזקה מפני שהסכין להשתמש הוא עשוי והואיל והותרה הרצועה להשתמש הפגימה מצויה בו לאלתר:

בדק הסכין דרך חדה ולא על צדדיה ושחט יבדוק ואם נאבד מגדולי המפרשים מכשירין לא נאמרה לדעתם בדיקת צדדין לפסול בדיעבד ויש חולקין בדבר:

בדק את הסכין ושחט מן הדין אין צריך לבדקו אחר שחיטה העמד סכין על חזקתו בין אחר שחיטת בהמה אחת בין אחר שחיטת בהמות הרבה וכמו שביארנו בשחיטת משמד לתאבון שאם בדק סכין ונתן לו אין צריך לבדקו אחריו ואילו היה טעון בדיקה אחריו לא היינו סומכין עליו אלא אין צריך בדיקה כלל אא"כ רוצה לשחוט אחריה וראיה לדבר ממה שאמרו רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא ולא אמר בתר כולהו אלמא בתר שחיטת בתריתא לא צריך ועוד שאלו כן היה לו לומר השוחט צריך שיבדוק את הסכין כדרך שאמרו השוחט צריך שיבדוק בסימנים ואע"ג דאיכא למימר דהאי דלא אמר הכי משום דלא פסיקא ליה דהא רב חסדא פליג עלה מ"מ לו היה צריך כן לכתחלה אף רב חסדא היה מודה בה לכתחלה הילכך מן הדין אין צריך בדיקה אחר שחיטה כלל וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם בהסכמת חכמי דורם ומקצת גאוני אחרונים שבספרד היו אוסרים ואומרים שלא יצאה הבהמה מחזקת איסור עד שיתברר שנשחטה ואין בירור אלא כשנבדק אחר שחיטה וכן נשאו ונתנו בה הרבה עם גדולי המפרשים וסוף הדברים כל השמועות מכריעות שאינו צריך אלא שהגאונים הצריכו בכך מפני שהוא עלול להפגם כדרך שאמרו בבדיקת הריאה הא כל שאבד הסכין קודם שבדק אפי' שחט כמה בהמות כלן מותרות:

בדק סכינו ושחט ולאחר שחיטה חזר ובדק ומצאה פגומה או שלא היה מצריך עצמו לבדקו אחר שחיטה ובמקרה נמצאת פגומה אם לא שבר עצמות אחר שחיטה קודם בדיקה זו פסולה אומרין בעור נפגמה ופגומה היתה בשעת שחיטת הסימנין ואם שחט כמה בהמות פוסלין את כולן אומרין בעור הראשונה נפגמה ואפי' היתה סכינו ארוכה הרבה מ"מ חוששין שמא בפגימה שחט:

שבר בה עצמות הואיל והסכין היה בחזקת כשר תולין בהם וכשרה ואפי' שחט כמה בהמות ואחר כלן שבר בה עצמות תולין בהן ומכשירין את כלן ואפי' לא היה בסכין אלא שיעור שחיטה שאין בו ספק שחיטה בפגם מ"מ תולין בהם לא שבר בה עצמות אלא שנגע אחר שחיטת הסימנים בעצם המפרקת וחתך בה וכן ששחט בהמות הרבה ובשחיטת האחרונה נגע בעצם המפרקת וחתך בה כגון שהוליך והביא עליו יש אומרים הואיל וחתך בה תולין בו להכשיר ויש מחמירין הואיל ועצם זה רך הוא אין הפגימה מצויה בסבתו אפי' בחתך ר"ל שהוליך והביא עליו וכן נראה מן הגמרא שהרי אמרו הלכתא כרב הונא בלא שבר והעלו בה אע"פ שרב חסדא חולק בה לתלות בעצם דמפרקת ור"ל שרב הונא אינו תולה בעצם של מפרקת אפי' חתך בה ומפני שהוא רך ואין פגימה מצויה בו וכל שכן בנגיעה לבד בלא חתך שאין תולין בו כלל ויש מפרשים הטעם מפני שכל שהוא דרך הולכה והובאה אין מצוי ליפגם ואפי' הוליך והביא בעצמות דעלמא בדרך זו אין תולין בהם דדוקא שבר והוא שמכה עליהן בכח קצת אלא שיש לחלק בזו בשאר עצמות ולאו דוקא שבר אלא כל שהוליך והביא בהן וחתך בהן מעט שבר הוא קרוי ומ"מ אלו שתולין בעצם דמפרקת מביאין ראיה לדבריהם ממה שאמר רב חסדא אימר בעצם דמפרקת כלומר אע"פ שאינו ודאי הא כל שהוא ודאי אף רב הונא מודה וכן נהגו בנארבונאה אף בעוף כל שאומר ברי לי שנגעתי ומ"מ יש מפרשים באימר זה שהוא לשון ודאי כדרך שאמרו בפרק שלישי ספק שונרא ספק כלבא אימר כלבא וכן לענין דינין אימר צררי אתפשה:

יש צדדין בנגיעת עצם המפרקת שמקצת מפרשים תולין בה להחמיר והיא במה שביארנו שאם בדק קודם שחיטה ושחט כמה בהמות ונאבד הסכין אחריהן או ששבר עצמות אחר כלן שתולין להכשיר אם נגע בעצם מפרקתה של אחת מהן תולין בה לפסול כל שנשחט אחריה וכן הורו חכמי הדורות ודוקא בשחתך בה כמו שביארנו ויש חולקין באחת מהן והוא בנאבד הסכין ולשטתנו הואיל ואין תולין בו להקל אין תולין בו להחמיר מאחר שאם שחט כמה בהמות ונמצאת הסכין פגומה אחריהן כלן פסולות כמו שביארנו ראוי לאדם לבדוק הסכין בין בהמה לבהמה כדי שלא תיאסר אלא אותה שנמצאת פגומה הסכין אחריה לבד וצריך שתדע שזו אינה אלא עצה טובה שלא יביא לפסול את כל הבהמות ששחט שאלו לא בדק ביניהן ונמצאת פגומה יאסרו כלן והוא שאמרו הוה עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיותא ומ"מ כל שאבד סכין ולא בדק כלן מותרות ויש חולקין שלא להתיר אלא הראשונה הא מראשונה ואילך כלן אסורות שכבר יצא הסכין מחזקתו מספק שמא בעצם דמפרקת דראשונה נפגמה ואע"ג דלא קיימא לן כרב חסדא להקל חוששין לו מיהא להחמיר ואם כן זו שאמרו רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא לאו דוקא לעצה טובה אם תמצא פגומה במקרה אלא שאף אם אבד הסכין כלן אסורות חוץ מן הראשונה ויש מכריעין שאין לומר כן אלא בודאי נגע כמו שביארנו ומ"מ לשטתנו רב כהנא עצה טובה קמ"ל ומה שאמרו לא כרב חסדא ולאכשורי בתריתא דחייה בעלמא היא וודאי כרב הונא אמרה דאי כרב חסדא וליפסול משום נגיעת מפרקת ניתלי באחרונה אלא כרב הונא אמרה ואין תולין במפרקת לא להקל ולא להחמיר:

ולענין ביאור מה שאמרו באותה של רב יוסף כרב חסדא ומשניה ואילך כלומר לתלות בעצם דמפרקת של ראשונה ולחומרא לאסור ממנה ולהלן ובאותה של רב כהנא אמרו לאכשורי בתריתא כלומר שאלו לא בדק תפסל האחרונה לבד אף זו פירושה לאסור מראשונה ואילך אלא מתוך שאמר בין כל חדא וחדא סתמא אינן אלא שתים ובתריתא דקאמר היא שניה וזו של רב יוסף מתוך שהזכיר בה יתר משנים הוצרך לומר משניה ואילך וזו שאמרו אי הכי תיבעי בדיקת חכם פירושו בשלמא אי כרב הונא ולמיפסל קמייתא ומחשש עור בדיקה אחרונה היא ובדיקה שאחר שחיטה אינה צריכה חכם אלא לרב חסדא שהראשונה מ"מ כשרה היא ואין הבדיקה אלא להכשיר את הבאה אחריה שלא תפסל אם תמצא הסכין פגומה אחריה מחשש עצם דמפרקת של ראשונה אם כן בדיקה ראשונה היא ותיבעי חכם ותירץ שלא אמרו בדיקת חכם אלא משום כבוד חכם ואע"פ שאין הלכה כרב חסדא מ"מ זו של כבוד חכם הלכה היא והילכך בדיקות אלו שאנו מצריכין בין בהמה לבהמה אין צריך להראות בהם סכין לחכם שמאחר שאינה מחשש הבריות אלא מכבודו כבר נטל כתרו בבדיקה ראשונה שבאותו מעמד ואף בזו אם רצה למחול על כבודו רשאי כמו שיתבאר למטה בסוגיית המשנה הששית:

כשם שתולין בשבירת עצם כך תולין בכל דבר הדומה כיצד נפלה סכין מידו דרך חדה על גבי סלע או אבן או קרקע קשה הואיל ונודע לו שעל חדה נפלה הרי הוא כשבירת עצם ותולין בה:

גמרא מ"ט א"ל עצם ודאי פוגם עור ספק כו' לחד תירוצא של התוס' ניחא אפילו למסקנא דתלינן בעצם דמפרקת טפי מהעור ובמפרקת דבתרייתא נמי טפי דודאי פגום דלא חייש באחרונה ובראשונות רגיל להזהר שלא לדחוק הסכין אבל לאינך תירוצא כן משמע מפרש"י דליכא סברא למתלי בעצם המפרקת יותר מבעור וכן באחרונות טפי מבראשונות אלא דבכל גוונא תלינן לקולא צ"ל דהאי טעמא דקאמר עצם ודאי פוגם עור ספק כו' לא קיימא לפי המסקנא אלא דטעמא דרב חסדא הרי שחוטה לפניך וסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי ודו"ק:

תוס' בד"ה סכין אתרעאי כו' והוו כס"ס והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק כו' עכ"ל מלשונם נראה דהשתא לפי' זה דסכין אתרעאי והוי כס"ס פריך שפיר כו' אבל לפי משמעות דשמעתין דסכין אתרעאי לא פריך שפיר ולא ידענא למה לא יתפרש להם כמו כן דפריך שפיר דכל ספק לאתויי כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בתוס' ד"ה וישתה וכו' בירושלמי מתרץ כחוט השערה ושפיפון שמו ורשות נתנה לקרקע להבקע מפניו כך היא הגירסא הנכונה וד"ל דכחוט השערה הוא ולכך לא קא חזי ליה כ"כ מהר וכ"ת כיון שכ"כ דק הוא כחוט השערה איך הוא באפשר שבוקע הקרקע ועולה לכך קאמר ורשות נתנה לקרקע וכו' ויש עוד לפרש בדרך אחר אבל לא יתיישב כ"כ:

ד"ה עד שיאמר ברי לי וכו' והא דאמר רב נחמן לילתא וכו' אין הגירסא כך בגמרא שלפנינו דשם בפ' בתרא דנדה איתא התם דאשתו של ריש גלותא דלא רצתה לטבול ואזל רב נחמן בר יצחק לפייסה וכו' וא"ל דודי חסרת וכו' ודקדקו התוס' משום דמדקאמר דודי חסרת פי' קדרות להחם בהן מים חמין משמע דכל הגוף צריך רחיצה דאילו לחפיפת הראש לחודיה לא צריך כ"כ כלים הרבה להחם מים חמין:

בא"ד ועוד אומר ר"ת דהכא מיירי לטהרות פי' ולעולם איירי הכא אפי' אם סמוך לחפיפה טבלה ואפי' הכי לא עלתה לה טבילה משום דבטהרות החמירו יותר:

ד"ה והא הכא דודאי טבל פי' קרוב לודאי היא וכו' נראה דכתבו כן משום דקשה להו לתוס' מה ענין ודאי וספק זה לודאי וספק של פגימת הסכין דפריך מינה לכך כתבו דקרוב לודאי וכו' כיון שנתעסק באותו מין וכו' והוי כאילו אמר דמה שנתעסק באותו מין הוא ודאי חוצץ ובטבילה הוי ספק חציצה והשתא הוי דומיא להך דפגימת הסכין ואפילו הכי אמרינן דלא עלתה לו טבילה א"כ ש"מ דספק מוציא מידי ודאי:

ד"ה סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וכו' ועי"ל דהכא טעמא משום דעצם ודאי פוגם. ר"ל דטעמא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי לחוד לא מהני ועיקר הטעם הוא משום דעצם ודאי פוגם וכו' ואין ספק מוציא מידי ודאי:

בא"ד והא דאמרינן בסמוך גבי רב יוסף דטריף עד תליסר חיותא וכו' ר"ל ואמרינן בגמ' ואי בעית אימא כרב הונא דאי כרב חסדא מכדי מתלי תלינן וכו' והלא לא מכשיר אלא במקום שיש כאן ודאי להיתר וספק לאיסור דאין ספק מוציא מידי ודאי כמו גבי עצם דודאי פוגם אכל הכא מאי ודאי איכא למיתלי דאפגם במפרקת דבתרייתא ולהכשיר כולהו יותר ממה שנאמר דאפגם בעצם המפרקת דקמייתא ולכך נימא דהקמייתא לחודה כשרה והאחרות אסורות לכך קאמר איכא למימר דלא כרב חסדא וכו' משום דג"כ קרוב לודאי דבעצם המפרקת דבתרייתא אפגם וכו':

בא"ד והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק לאתויי מאי כו' ר"ל דבשמעתין איכא לאקשויי דפריך בתר הכי כל ספק לאתויי מאי וכו' ומשני לא לאתויי ספק שהה וכו' ופריך ומ"ש ומאי פריך וכי לא ידע שנויא דלעיל דמשני סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וכ"ת אין ה"נ דהאי מקשה לא ידע א"כ תקשה ליה בלא זה מ"ט דרב חסדא דמכשיר ע"כ צ"ל או מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי או מטעם דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי וא"כ מאי פריך הכא ומ"ש הא שנא ושנא הוא ועוד מאי משני לא לאתויי ספק שהה מאי קמ"ל פשיטא דספק שהה אסור אבל לפי דרך זה אתי הכל שפיר דכל עיקר טעמו דרב חסדא דמכשיר בסכין הוא מטעם דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי והוי ספק ספקא ונוטה יותר להתיר מלאסור ולכך פריך בתר הכי מאי לאו לאתויי כה"ג ומשני לא לאתויי ספק שהה דנוטה ג"כ להתיר יותר מלאסור והשתא פריך שפיר ומאי שנא דאע"ג דהמקשה ידע שפיר טעמא דסכין אתרעי וכו' אעפ"כ פריך משום דהאי טעמא דסכין אתרעי וכו' לא מהני אלא דמטעם זה קרוב לודאי להכשיר ובספק שהה נמי קרוב לודאי להכשיר וא"כ כיון דתרוייהו קרובים לודאי להכשיר מ"ש זה מזה ומשני דאפילו הכי הכא דסכין אתרעי וכו' יש קרוב לודאי להכשיר יותר מלגבי ספק שהה לכך לא מוקמינן האי ריבוייא דכל ספק אספק פגימת סכין אלא אספק שהה וק"ל:

בגמרא אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה. פשטא דלישנא בפלוגתא דר"ה ור"ח משמע דאיירי כשבדק לאחר שחיטה ונמצאת פגומה אבל אם לא בדק כלל הסכין לאחר שחיטה אפי לר"ה כשרה ומוקמינן להסכין בחזקת בדוק דמעיקרא וה"ל כמאן דידע במה נשחטה ואזלא לה חזקת איסור דמעיקרא כיון דלא בהמה איתרע ולא סכין איתרע אע"ג דלעיל בדף הקודם אמרינן כשלא בדק הסימנין לאחר שחיטה הוי טריפה או נבילה מהאי טעמא דר"ה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דשאני התם דכל כמה דלא ידעינן ששחט רוב שני הסימנין הרי היא בחזקת שאינה זבוחה דשחיטת רוב הסימנין תליא במעשה בפועל משא"כ הכא בסכין שאינו תלוי במעשה אלא ע"י מקרה אם נאבד הסכין או ששכח מלבודקו שפיר אמרינן דנשחטה הותרה כיון דבשעת שחיטה הסכין הי' בחזקת בדוק והרי ידע במה נשחטה אע"ג דפשט' דלישנא דר"ה דקאמר עד שיודע במה נשחטה משמע דאסכין קאי היינו לענין שאם לא בדק הסכין קודם שחיטה ולא לאחר שחיטה אסורה כל זה הסכימו רוב הפוסקים והמפרשים קמאי ובתראי אלא שהרשב"א ז"ל בחידושיו הביא בשם הרמב"ן ז"ל דבנאבד הסכין לר"ה נמי פסולה והביא ראיה לדבריו דאמרינן הכא דר"ה כשמעתי ואי איתא דבנאבד כשירה לא הוי כשמעתי ועוד הביא ראיות אחרות אלא שזה עיקר ראייתו ע"ש וע"ז כתב הרשב"א ז"ל בשם הרב רבי' יונה ז”ל דלא ס"ל הכי אלא דבנאבד כשירה לכ"ע ואפ"ה א"ש הא דקאמר בסמוך בשלמא ר"ה כשמעתי והיינו משום דאי לאו טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו מכשירין אפילו בנמצאת פגומה כיון דנשחטה לפניך ותלינן פגימת הסכין בשבירת עצמות כו' ע"ש ונראה לכאורה מלשון רבי' יונה ז”ל דמשמע לי' מ"ש הרמב"ן ז"ל דאי נאבד כשירה לא הוי כשמעתיה היינו משום דלענין נמצאת פגומה לא איצטריך ר"ה להאי טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אלא דעיקר טעמא דר"ה משום דעור ודאי פוגם ואף שאיני כדאי מ"מ נלע"ד ברור דמעולם לא נתכוין הרמב"ן לדבר זה בראייתו דהא ודאי איצטריך להאי טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דאי לאו הכי לא הוי מיתסר מהאי טעמא דעור ודאי פוגם לחוד דהא ודאי דעור ודאי פוגם לאו מילתא דפסיקא היא שהרי רוב סכינין יפין הן לאחר שחיטה ומה"ט גופ' מכשירין הפוסקים בנאבד הסכין אלא דנראה לפרש מ"ש הרמב"ן ז"ל דאי בנאבד כשירה לא הוי כשמעתיה היינו כדפרישית שאם נאמר דבנאבד הסכין כשירה אף לר"ה משום דהוי כמו שידע במה שנשחטה א"כ מה"ט גופ' ה"ל לר"ה להכשיר אף בנמצאת פגומה שהרי בדק הסכין קודם שחיטה ובשעת שחיטה כבר יצאה מחזקת איסור דמעיקרא מששחט רוב הסימנים כן נראה לי בכוונת הרמב"ן ז"ל אלא דבאמת משום הא נמי לא איריא דנמצאת פגומה שאני כיון דהסכין איתרעי והרי פגומה לפנינו ועור נמי פוגם וה"ל כתרתי במקום חדא והוי כלא ידע במה נשחטה כיון דאיגלי מלתא למפרע דאיתרע חזקת סכין דמעיקרא דשמא בעור נפגמה כן נ"ל ביישוב שיטת הפוסקים המכשירין ועיין בס' יש"ש ויש לי לדקדק הרבה בדבריו ואין להאריך כאן אלא דאכתי קשיא לי טובא על דברי הרמב"ן ז”ל שרוצה לומר דבנאבד הסכין טריפה דא"כ תיקשי טובא הך בדיקה דקודם שחיטה שהיא עיקר ואסמכיה אקרא דכתיב ושחטתם בזה ואמרינן נמי שצריך להראות לחכם ומה כבודו של חכם יש בזה כיון דלא נפקא מיניה מידי בהך בדיקה דממ"נ אם נמצא סכינו יפה לאחר שחיטה אפילו בלא בדיקה דקודם שחיטה כשירה דליכא למיחש למידי ואם לא נבדקה או שנאבד הסכין לא מהני נמי הך בדיקה קמייתא כלל ובאמת שהרב רבי' יונה ז"ל בעצמו הרגיש קצת בראיה זו אלא דאיהו לא קשיא ליה אלא מאוקימתא דרב אשי ורבא לעיל דמפרשים מתניתין דהכל שוחטין בישראל מומר והיינו שבודק סכין קודם שחיטה ונותן לו ולהרמב"ן ז”ל הך בדיקה דקודם שחיטה אינו עיקר אלא דלאחר שחיטה והיאך סמכינן אמומר וע"ז מסיק הרשב"א ז"ל שהיא ראי' גמורה אלא א"כ תאמר דהא דרבא ורב אשי לא ס"ל כר"ה אלא כר"ח כו' ע"ש בלשון הרשב"א ז"ל ולמאי דפרישית ודאי היא ראיה גמורה דבלא האי דמומר נמי קשה אהרמב"ן ז"ל מכל בדיקות דעלמא דלדבריו אין בהם צורך וצ"ע ליישב לשון הרמב"ן ז"ל ודו"ק:

שם מתיב רבא לסייע לר"ה טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ כו' והא הכא דודאי טבל כו'. וכתב הרשב"א ז”ל בחידושיו דמכאן נמי קשה על שיטת הרמב"ן ז"ל שכתב דלר"ה אפילו בנאבד הסכין סבר דפסילי והיינו משום דכשמעתיה אמרה למלתא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והאי במה נשחטה היינו בדיקה דלאחר שחיטה שתמצא יפה וא"כ מאי מייתי רבא הכא לסייע לר"ה מהך ברייתא דטבל ועלה דאכתי לר"ה גופא מי ניחא דהא הכא גבי טבילה לא שייך הך מלתא דבדיקה דלאחר טבילה דכל היכא שחפף קודם טבילה דע"כ בהכי איירי תו לא אשכחן שיהא צריך בדיקה אם נמצא עליו דבר חוצץ וא"כ אמאי לא עלתה לו טבילה הרי טבל לפנינו ואזלא לה חזקת טומאה דמעיקרא ואי משום שנמצא עליו דבר חוצץ הרי נתעסק באותו מין ומהיכי תיתי ניחוש שהדבר חוצץ שנמצא עליו היה בשעת טבילה משא"כ בסכין שרגיל להפגם בעור וע"ש בל' הרשב"א ז”ל שהאריך בזה ובאמת שאין זה קשיא כל כך דשפיר מצינן למימר דעיקר מלתא דרבא לאותובי עלי' דר"ח וממילא הוי סיעתא לר"ה דאפילו בלא האי טעמא דעור מצוי לפגום אלא אי הוי ס"ל כר"ח דעור ספק פוגם אפ"ה ה"ל למיפרך מהאי טעמא דכיון שנמצא סכין פגום הרי לא ידע במה נשחטה ובחזקת איסור דמעיקרא עומדת עד שיודע בבירור כדאשכחן גבי טבל ועלה דאע"פ שנתעסק באותו המין אפ"ה בחזקת טומאה דמעיקרא קאי דכיון שנמצא עליו דבר חוצץ לא שייך לומר הרי טבל לפנינו וכיוצא בזה מצינן ליישב במה שהאריך הרשב"א ז"ל שם עוד דהא דמותיב רבא עליה דר"ח היינו דוקא לפי המסקנא דלר"ח אפילו לא שיבר בה עצמות סבר דכשירה ולמאי דפרישית אין צריך לדחוק בכך אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דאדרבה למאי דקי"ל כשיטת רוב הפוסקים דר"ה מודה בנאבד הסכין דכשירה דשפיר קרינן בה נשחטה שהרי לא נמצא ריעותא לא בסכין ולא בבהמה ודוקא בנמצא פגום קאמר דפסולה והיינו כדפרישית דכיון דהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והשתא נמי נמצא פגום יש לנו לומר כיון שנמצא השתא פגום כמו כן היה פגום בשעת שחיטה ע"י עור ואי משום דבדק הסכין ומוקמינן הסכין בחזקת בדוק אפ"ה ה"ל כתרתי במקום חדא ומש”ה פסולה כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ובפ"ק דנדה דתרתי במקום חדא מידי ספיקא מיהא לא נפקא א"כ לפ"ז תקשי הך ברייתא דטבל ועלה דאפילו בנמצא עליו דבר חוצץ אמאי לא עלתה לו טבילה כיון שיש לתלות במה שנתעסק באותו המין והכא לא שייך לומר דכיון דבחזקת טומאה קאי ה"ל כתרתי במקום חדא ולא אמרינן בכה"ג הרי טבל לפנינו הא ליתא דהא פשטא דלישנא דנמצא עליו דבר חוצץ היינו שנמצא שום דבר החוצץ במיעוט דמקפיד ולא ברוב גופו דלא שכיח כלל וכ"ש דלא שייך בכה"ג לומר שאינו יודע בבירור אם נתלכלך רוב גופו בין חפיפה לטבילה וכיון דקי"ל בכמה דוכתי כר' יצחק דמן התורה אינו חוצץ אלא ברובו ומקפיד עליו אלא דחכמים גזרו על מיעוט המקפיד משום רובו המקפיד א"כ לפ"ז שפיר קרינן הרי טבל לפנינו ואזלא לה חזקת טומאה דמעיקרא לגמרי ולכאורה נראה לי דמכאן יש ראיה לשיטת יש המפרשים שהביאו התוס' בפ"ק דסוכה דף ו' ע"ב דהא דקאמר ר"ח דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ היינו דוקא לענין חציצת שערות אבל בבשרו חוצץ אפי' מיעוט שאינו מקפיד ולכאורה לשון רש"י שם נמי הכי משמע דהאי רובו היינו רוב שערו מטונף בטיט או קשור אחת אחת עכ"ל אלא שהתוס' הקשו שם כמה קושיות על שיטת היש מפרשים וכמו שהארכתי שם בחידושי סוכה דרש"י נמי לאו דוקא רוב שערו קאמר ולאפוקי רוב גופו אלא כיון דהתם לענין שער איירי מעיקרא מש”ה מפרש דהאי רובא דר' יצחק נמי בכה"ג ולקושטא דמלתא או ברוב שערו או ברוב גופו דוקא חוצץ אבל מיעוטו בכל ענין אינו חוצץ וזה ברור כמו שהארכתי בחידושינו עיין עליו אע"כ גם זה צריכין אנו לומר דעיקר תיובתא דרבא עליה דר"ח היינו מהאי טעמא גופא דמכח כ"ש אתינן עליה כיון דאשכחן דבטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה אע"ג דיוצא מחזקת טומאה לגמרי מדין תורה אפ"ה כיון דאכתי איסורא דרבנן עליה דכיון שגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד מש"ה אסרו חכמים מן הספק כאילו עדיין בחזקת טומאה א"כ מה"ט גופ' יש לפסול בשחיטה כיון שנמצא פגום אפילו בלא האי טעמא דר"ה כשמעתי' דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דאף אם נאמר שאין כאן חזקת איסור אפ"ה יש לאסור מספק מדרבנן כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה סכין איתרעאי כו' תימא דליכא לשנויי הכי אההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ועי"ל דמה לי אתיליד ריעותא בסכין כו' אע"כ ה"ק סכין איתרעי פי' ואיכא ספיקי טובא כו' עס"ה. וקשי' לי דנהי שתירוץ זה מספיק לפי האמת דלא תיקשי עלי' דר"ח מ"מ לרבא גופ' דלא אסיק אדעתי' הך סברא דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי א"כ אדמקשה ליה מהך ברייתא דטבל ועלה אמאי לא מקשה ממשנה ערוכה דמקוה שנמדד דמייתי הש"ס בכמה דוכתי בפרק עשרה יוחסין ובפ"ק דנדה וגם על תירוץ ראשון של התוס' יש לדקדק דלכאורה כיון דס"ל לר"ה דע"י עור רגיל לבוא לידי פגימה א"כ לא גרע מהאי דחסר ואתאי גבי מקוה ובאמת נראה מלשון התוס' בפ"ק דנדה שהשמיטו הך מילתא דחסר ואתאי ואין להאריך כאן אלא דבלא"ה קשיא לי בעיקר קושית התוס' שכתבו מהאי מקוה איכא לאתובי אדר"ח דלא שייך לשנויי הך שינויא דסכין איתרעאי ואכתי מאי קושי' הרי תשובתו בצדו דהא בהאי דמקוה שנמדד דפליגי ר"ש ורבנן דלרבנן בין ברה"י ובין ברה"ר טמאין ודאי ור"ש פליג ואמר ברה"י תולין ברה"ר טהורין אלמא מדמפליג ר"ש בין רה"י בין רה"ר וחכמים נמי נקטו במילתייהו בין רה"י ובין רה"ר ואילו בשאר איסורין שבתורה לא אשכחן כלל לחלק בין רה"י בין רה"ר אלא שע"כ דהתם לענין טומאה איירי דאשכחן דמפלגינן בין רה"י בין רה"ר כדאיתא בסוטה בפ' כשם ובכמה דוכתי טובא דלענין טומאה הלכתא גמירי לה כיון דבסוטה עשה הכתוב ספק כודאי אע"פ שלא עשה אונס כרצון מכ"ש לענין טומאה שעשה אונס כרצון מש"ה היכא דדמי לסוטה והיינו ברה"י עשה בה ספק כודאי וברה"ר דלא הוי דומי' דסוטה אמרינן דטהור אי משום דמוקמינן אחזקתה כמ"ש התוספות לעיל בדף הקודם בד"ה התם הלכתא גמירי לה ובפ"ק דנדה האריכו יותר בזה או כדפרישית לעיל דהא דספק טומאה ברה"ר טהור היינו נמי מהלכתא לענין דטהור לגמרי ולא אמרינן תולין ולפ"ז א"ש טובא הא דקתני במתני' במקוה שנמדד דלחכמים בין ברה"י ובין ברה"ר טמאין והיינו טומאה ודאית ואתי לאשמעינן דאע"ג דבתחלת טומאה ברה"ר טהור לגמרי היינו משום דבחזקת טהרה קאי משא"כ במקוה שנמדד דה"ל סוף טומאה מש”ה אפילו בר"ה טמאה ודאי כיון דבלא"ה בחזקת טומאה קאי וכדמסיק התם בפ"ק דנדה להדיא אהך מתני' מקוה שנמדד ושניהם לא למדוה אלא מסוטה אלא דלרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמיא כו' ע"ש באריכות דמשני נמי שינויא אחרינ' בכה"ג גופא וא"כ לפ"ז ממילא אין מקום לקושיית התוס' דממקוה שנמדד איכא לאותובי עלי' דר"ח דהא שפיר מצינן למימר שאני מקוה משום דלענין טומאה אשכחן שהחמירה התורה טובא שעשה ספק כודאי אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה מכ"ש דיש להחמיר בסוף טומאה כיון דבחזקת טומאה קאי משא"כ בשאר איסורין דומי' דסכין פגום שפיר קאמר ר"ח דכיון דשחוטה לפנינו ופגימת הסכין יש לתלות בשיבור עצמות או בעצם המפרקת למסקנ' מש”ה קסבר ר"ח דכשירה והא דמקשה מטבל ועלה היינו כדפרישית בסמוך דבטבל ועלה נמי איכא חזקת טהרה טובא דהרי טבל לפנינו אע"פ שנמצא עליו דבר חוצץ דדבר תורה מיעוטו המקפיד עליו אינו חוצץ עד שיהיה רובו המקפיד וא"כ מן התורה הוי בטבילה זו בחזקת טהרה אלא משום גזירה בעלמא החמירו חכמים וא"כ שפיר קשה לר"ח דבסכין פגום נהי דאין כאן איסור דאוריית' כיון ששחט בסכין בדוק אפ"ה מאחר שנמצא פגומה ה"ל לאסור מדרבנן דלענין דרבנן לא אשכחן לחלק בין איסורא לטומאה כדמשמע לעיל גבי בא זאב ונטל בני מעים וכמו שהארכתי שם בפרק אלו טריפות ובדוכתי טובא ואע"ג דבפ"ק דנדה מקשה הש"ס חבית של תרומה אמקוה ומסיק דמאן תנא חבית ר"ש היא אלמא דלא מפלגינן בין איסור לטומאה כלל אפילו מדאורייתא אלא שכבר הארכתי בזה בפ' עשרה יוחסין דדוקא בתחלת הסוגיא דפ"ק דנדה דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דבטומאה יש להחמיר יותר לענין טומאה למפרע דא"כ תיקשה אנדה גופה דלב"ש דייה שעתן ולהילל נמי דאמר מפקידה לפקידה היינו דוקא לענין קדשים ותרומה ולא לחולין וכמ"ש שם התוס' והיינו ע"כ דלענין למפרע לא שייך למילף מסוטה וא"כ לפ"ז תו אין לחלק בין איסור לטומאה משא"כ למסקנא דרפ"ק דנדה דמוקי טעמא דב"ש וב"ה בנדה מטעמא אחרינא ומסקינן התם דתו ליכא למירמי חבית אמקוה וכמ"ש התוס' א"כ אהדרינן לסבר' דיש לחלק טוב' בין איסור לטומאה וכ"ש במקוה דהוי סוף טומאה וכמ"ש שם התוס' עיין שם ועיין בחידושינו בפ' עשרה יוחסין שהארכתי בזה והבאתי ראיה ברורה מלשון הרמב"ם ז"ל דאף על גב דבמקוה שנמדד פסק כחכמים דטמאות ודאי אפ"ה בחבית של תרומה פסק דאינו אלא ספק וזה דלא כמסקנת הגמרא דפ"ק דנדה דקאמר ר' חנינא מסורא מאן תנא חבית ר"ש היא דבמקוה נמי ספק וא"כ שיטת הרמב"ם בזה נגד כוונת הגמרא אבל למאי דפרישית א"ש טובא ואין להאריך כאן יותר מיהו התוס' דהכא בשמעתין דמדמה איסורא דבהמה למקוה שנמדד ולא משמע להו הך סבר' דטעמא דמקוה משום דילפינן מסוטה נראה דהיינו משום דהתוס' אזלו לשטתייהו בפ"ק דנדה בד"ה ושניהם לא למדוה אלא מסוטה שכתבו בשם ר"ת דלא קאמר הכי אלא לפרש דלא תיקשי להו מסוטה אלא דבאמת גם בזה כתבתי בפ' עשרה יוחסין דאף למאי דמסקינן בפ"ק דנדה דטעמא דמקוה דטמא ודאי מדרבנן היינו משום דאיכא תרתי לריעותא וכוודאי טומאה דמי אפ"ה צריכין אנו להאי טעמא דילפותא מסוטה ולענ"ד הדברים ברורים ואחר העיון ראיתי בתוס' ישנים שם בפ"ק דנדה ד"ה ואבע"א שדבריהם נוטין כמעט לסברא זו שכתבתי ע"ש ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה לאו משום קושיית התוס' דהכא לענין סכין דבלא"ה מתרצים התוס' שפיר אלא כדי להתלמד במקום אחר דיש לחלק בין איסור לטומאה לענין זה כגון בהאי דשוחט שנטל קבלה ואח"כ נמצא שאינו יודע שפסק רמ"א בסי' א' לקולא שלמדה מהאי דסכין פגומה והשיגו עליו הט"ז ובעל פרי חדש מהאי דמקוה שנמדד דבשוחט לא שייך הנך תירוצים שכתבו התוס' כאן גבי סכין וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה ליישב דברי רמ"א בטוב טעם מתרי ותלת טעמי וכמ"ש ג"כ הב"ח והש"ך אמנם לפי מה שהעליתי כאן דיש לחלק בין טומאה לאיסור כה"ג א"כ נפקא מינה טובא לדינא בכמה סוגיות הש"ס ופוסקים ואין להאריך כאן יותר ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד אע"כ הכי קאמר סכין איתרעאי פי' ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפילו בעור נפגם שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה. ולכאורה לשון התוס' אינו מדוקדק שכתבו דאיכא ספיקי טובא ולא כתבו אלא שני ספיקות אבל בתוס' ברפ"ק דנדה ביארו דבריהם יותר וכתבו דאיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפילו אי בעור נפגם שמא נפגם במיעוט בתרא ואת"ל נפגם במיעוט קמא שמא לא שחט נגד הפגימה אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כאן השמיט האי ספיקא דנפגם במיעוט בתרא ולא כתב אלא הני תרי ספיקות שכתבו התוס' דאף את"ל דנפגם בעור איכא למימר דלא פגעה בפגימתה בסימנין כלל וע"ז מסיק והוא שיש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר דאפשר לומר שבצד הבדוק נשחטה וא"כ לפ"ז נראה מדבריו דבסכין קטן שחיטתו פסולה והיינו משום דהך ספיקא דמיעוט בתרא לא משמע ליה והש"ך בסי' ק"י כתב דהאי ספיקא דשמא דלא שחט נגד הפגימה לא מיקרי ספיקא וע"ש ונראה שנעלמו ממנו דברי הרשב"א בחידושיו כאן וגם לשון התוס' רפ"ק דנדה שכתבו להדיא דשמא לא שחט כנגד הפגימה הוי ספק מעליא וכן נראין הדברים מצד הסברא ואין להאריך הרבה בזה כיון דבלא"ה נראה לע"ד ברור דמ"ש התוס' והרשב"א כאן דיש להתיר מכח ספק ספיקא בנמצא סכין פגומה אע"ג דאיתחזק איסורא דאורייתא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפ"ה אי אפשר לומר דלדינא כתבו כן דהא לקושטא דמילתא מסקינן בסמוך דהלכה כר"ה היכא דלא שיבר בה עצמות אלמא דאפילו היכא דאיכ' ספיקי טובא דסכין איתרעאי ובהמה לא איתרעאי אפ"ה אסרינן לה וע"כ היינו מטעמא דפרישית דהיכא דאיתחזק איסורא דאורייתא לא מהני ס"ס כלל וכשיטת האגור שהביא כן בשם ר"י הזקן וכמה בעלי תוס' ורוב הפוסקים המ"ב והט"ז וכמו שהארכתי בקונטרס האחרון בספ"ק דכתובות וכמו שנראה להדיא מלשון רש"י כאן שעל ידו היה המעשה והורה רבינו יעקב בר יקר אפילו בעוף לאיסורא והיינו ע"כ מה"ט גופא ולפ"ז נראה מבואר שהתוס' והרשב"א לא כתבו כן דיש להתיר מכח ס"ס אלא כדי ליישב דלא תקשי מהך מתני' דמקוה עלה דרב חסדא משא"כ לפי המסקנא דקי"ל כר"ה בלא שיבר בה עצמות ממילא ע"כ דליתא להך מילתא אלא אפי' היכא דאיכא ספיקי טובא לא מהני נגד חזקת איסור וממילא דלפ"ז מצינן למימר דלר"ח נמי לא קאמר דיש להתיר מכח ס"ס אלא משום דסכין איתרעאי ובהמה לא איתרעאי וכיון דליכא ריעותא בבהמה משמע ליה לר"ח שאין כאן חזקת איסור דאורייתא כלל דכיון דקיי"ל בנאבד הסכין קודם בדיקה אחרונה דכשר א"כ בשעת שחיטה הרי קרינן בה נשחטה וכיון דנשחטה הותרה אבל בעלמא היכא דאיכא חזקת איסור גמור ר"ח נמי מודה דלא מהני ס"ס ואפילו ספיקי טובא נמי לא מהני כל זה נראה לי ברור בעזה"י. ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב ג"כ לשון תשו' הרשב"א ז”ל בסי ת"א דלא צריכנא למימר דמשבשתא היא כמו שעלה על דעת הש"ך ונתיישב ג"כ שלא יהיה דברי הרשב"א ז"ל בתשובה הנזכר' סותרין דברי עצמו מ"ש בחידושיו כאן בשמעתין והמשכיל יבין ודו"ק היטב: