מתני' במה אשה יוצאה — דהוי תכשיט ולא משוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודילמא אתי לאיתויי ד' אמות:
לא בחוטי צמר ופשתן ורצועה שבראשה — שקולעת בהן שערה:
שבראשה — אכולהו קאי ובגמ' מפרש טעמא:
ולא תטבול בהן — משום חציצה:
עד שתרפם — שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם לשער:
טוטפת וסרביטין — מפרש בגמרא וחשובין הן וחיישינן דילמא שלפא ומחויא לחברתה:
בזמן שאין תפורין — עם השבכה שקורין שקופיי"א אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה כל שערה:
כבול — מפרש בגמ':
לרה"ר — אבל לחצר שרי וכל הנזכרים למעלה אסורים אף לחצר שמא תרגילם ברה"ר וחדא גזירה היא דגזור בהם שלא תתקשט בהם בשבת כלל ובכבול התירו כדמפרש לקמן בפרקין (שבת דף סד:) שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה:
עיר של זהב — כמין נושקא ומציירין בה כמין עיר:
קטלא — מפרש בגמרא (לקמן שבת דף נט:):
חותם — צורה לחתום בה איגרת או כל דבר סגור:
שאינה נקובה — כגון אישפיגל"א:
ואם יצאת אינה חייבת חטאת — דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דילמא שלפא ומחויא:
גמ' טבילה מאן דכר שמה — מה ענין טבילה אצל הלכות שבת:
ושריא להו — ומתרת אותם לטבול בשבת שעל הטבילה לא גזרו כדאמרינן במסכת ביצה (דף יח.) אדם נראה כמיקר ואין נראה כמתקן עצמו:
תיכי חלילתא — שרשרות של חוטין חלולות ועגולות:
מהו — לקלוע בהן שערה ולצאת בשבת שאינה יכולה למותחן ולדוחקן על השער בחזקה והמים נכנסין בה ומיבעיא ליה מי הוי חציצה ולא תצא בהן בשבת משום גזירת טבילה מצוה או לא הוי חציצה:
כל שהוא אריג לא גזרו — לצאת בו בשבת דלענין חציצה לא חייץ דלא מצי לאהדוקי שפיר:
לאחוותי דלא קפדן עלייהו — ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין אלמא עיילי בהו מיא שפיר אפילו להנאת רחיצה וכיון שכן לענין טבילה נמי לא צריכין להתירן ומותר לצאת בהן בשבת דהא אי מתרמי טבילה לא שרו להו לא משום חציצה ולא משום קפידא:
דמיטנפי — שנטנפו הנך תיכי בטיט:
הא נמי אריג הוא — והא קאמר לא גזרו כלל לצאת ולהאי לישנא דלא קפדי משמע דאי קפדי לנטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהן בשבת ואע"ג דלענין איהדוקי לא חייצי ומותרות לטבול בהן הלכך הני כיון דמיטנפי מקפד קפדן שלא להיות בראשן בשעת טבילתן מפני שהמים ממחין את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ואע"ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא מיהו כיון דשקלי לה משום טינוף אתי לאיתויינהו ואסור לצאת בהן וללישנא קמא לא גזרו אלא במידי דחייץ לטבילה ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה כדקי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ (עירובין דף ד:) וקשיא לי בגוה טובא חדא דכי איתמר ההוא במידי דמיהדק איתמר ואשמעינן דאע"ג דלא עיילי ביה מיא כיון דלא קפיד עליה חשיב כגופיה ובטל לגבי שערו אבל במידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא מאי חוצץ איכא למימר הא לאו חוצץ הוא ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה ומיהו כל מידי דקפיד עלייהו אסור היכי אמרינן הכא האי נמי אריג הוא ומותר כיון דפשיטא לן דהיכא דמיטנפי מקפד קפדן על כרחיך חייץ דהא רב הונא בריה דרב יהושע אהלכה למשה מסיני לא אתא לאיפלוגי:
ואלו חוצצין באדם — משום דתני התם אלו חוצצין בכלים תני לענין טבילת אדם ואלו חוצצין באדם:
של צמר ושל שער אין חוצצין — דלא מיהדק על גבי שער:
וכולן בראשי הבנות שנינו — לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי אלא אחוטין נמי קאי:
הבנות קטנות — ואורחא דמילתא נקט:
למעוטי מאי — אשמעינן רב הונא דחוטין נמי בראשי הבנות שנינו:
אילימא למעוטי — חוטין הקשורין בצוארן דלא חייצי:
ודמאי — הי חוטין אתא למעוטי דלא חייצי בצואר צמר קרוי רך לגבי פשתן ולגבי שער:
על גבי קשה — שער:
ע"ג רך — בשר:
מיבעיא — בתמיה הא ודאי על גבי רך טפי מיהדק:
לפי שאין אשה חונקת עצמה — להדק חוטין בצוארה וקושרתן בריוח שיהו רפין:
בחוטין שבאזניהם — שנותנין שם שלא יסתם הנקב:
חבקין — ענקי רצועות שאינן מוזהבות רחבות דלאו לתכשיט עבידן דומיא דחוטין שבאזניהן:
חבקין — לשון קילקלי וחבק (לקמן שבת דף סד.) צינגל"א לאסור בו סוס:
