בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף נ״ז עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף נ״ז עמוד א׳

    מסכת שבת דף נ״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־306 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מתני' במה אשה יוצאה דהוי תכשיט ולא משוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודילמא אתי לאיתויי ד' אמות:

    לא בחוטי צמר ופשתן ורצועה שבראשה שקולעת בהן שערה:

    שבראשה אכולהו קאי ובגמ' מפרש טעמא:

    ולא תטבול בהן משום חציצה:

    עד שתרפם שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם לשער:

    טוטפת וסרביטין מפרש בגמרא וחשובין הן וחיישינן דילמא שלפא ומחויא לחברתה:

    בזמן שאין תפורין עם השבכה שקורין שקופיי"א אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה כל שערה:

    כבול מפרש בגמ':

    ועוד 28 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 57a · Sefaria

    תוספות

    מתני' במה אשה כו' לא בחוטי צמר מפרש בגמ' משום דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה ושרי להו ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברה"ר אומר ר"י דהיינו דוקא בחוטין שאינן נתונין בקליעת השער אבל חוטין הנתונין בקליעת השער יוצאה בהן דבהנהו ליכא למיגזר דילמא שריא להו כדתנן בהמצניע (לקמן שבת דף צד:) דאיכא לכל הפחות איסור שבות בגודלת וסברא הוא דכי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתירת קליעה וא"ת מהאי טעמא תהא אשה אסורה לצאת בטלית דהא ודאי שריא לה בשעת טבילה וניחוש דילמא אתי לאתויי וי"ל דבדברים שהם עיקר מלבוש ליכא למיגזר דאפילו בחול אין דרך ללכת כלל ממקומו עד שילבישם אלא דוקא בדברים קטנים יש לחוש שאין מקפיד אם אינם עליו ורגילות הוא בחול כשמתירן פעמים נושאן בידו עד ביתו ונראה לר"י דדוקא בדברים שרגילות להסירן כדי להראותן או משום חציצה או משום קפידא גזרו שלא לצאת דשמא כשיסיר ישכח שהוא שבת ואתי לאתויי אבל דברים שמותר לצאת בהן שאין רגילות להסירן מותר לקשור ולהתיר ברה"ר דליכא למיחש למידי דאם יהא זכור שבת בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהיה זכור שבת אפילו נאסר להתיר ולהסיר לא יועיל וכ"מ לקמן (שבת דף סא.) דקתני בברייתא וקושר ומתיר קמיע אפילו ברה"ר והא דאיצטריך התם לאשמעי' דשרי אע"פ שכל דבר מותר להסיר כדפרישית איצטריך לאשמעינן דלא אסרינן משום דמיחזי דקושרו עליו שלא לרפואה ומתכוין להוציא כי היכי דאסור בפילפל וגרגיר מלח לכתחילה לתת בפה בשבת או להחזיר אלא כמלבוש גמור חשיב מחמת הרפואה:

    השתא רך על גבי קשה חוצץ כו' וא"ת דילמא רב הונא נקט וכולן בראשי הבנות לרבותא דאפילו בראשי הבנות דהוי רך ע"ג קשה חוצץ ואור"י דבלאו רב הונא הוה ידעינן דבכל מקום חוצצין אפילו בראש אלא ודאי למעוטי שום דבר אתא:

    השתא קשה ע"ג קשה חוצץ סבר הש"ס דקשה ע"ג רך חייץ טפי מקשה ע"ג קשה ורך ע"ג קשה לא חייץ כקשה ע"ג קשה דהא לר' יהודה חוטי צמר אין חוצצין דהוי רך על גבי קשה וחוטי פשתן דהוי קשה ע"ג קשה חוצצין וחוטי שיער דהוי נמי קשה על גבי קשה לכ"ע אין חוצצין אף על פי שחוטי פשתן חוצצין לכולי עלמא:

    אלא א"ר יוסף לפי שרב יוסף בעצמו מקשה שייך לומר אלא:

    Tosafot on Shabbat 57a · Sefaria

    רבנו חננאל

    במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא תצא אשה בחוטי כו'. אוקמה רב נחמן גזירה שמא תזדמן לה טבילה של מצוה ומשום שחוצצת מתרתן ומהלכת בהן ד' אמות ברה"ר.

    אבל תיכי חלילתא לא גזרו בהו רבנן דהא אחוותיה דרב הונא בריה דר' יהושע הוו טבלי בדמחתן הני תיכי חלילתא בראשיהן ולא הוו קפדי וכיון דלא הוו קפדי שרו. וה"מ תיכי חלילתא אבל תיכי טמימתא לא דחוצצות ואסיק' דחוטי שיער אינן חוצצין ואפילו הן קשורין בראש הבנות ואע"פ שהראש קשה הוא המים נכנסין בשיער ואין חוצצין אבל חוטי צמר וחוטי פשתן בראש הבנות חוצצין וכ"ש אם הן קשורין בצואר שמשתקעין בבשר ואין המים באין תחתיהן. ולפיכך חוצצין.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 57a · Sefaria

    רשב"א

    מתני' לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשי הבנות. רבותינו בעל התוס' ז"ל פירשו דלא מיירי בשקלעה בהן שערה, דאם כן מאי איריא משום דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ואתיא לאתויינהו תיפוק ליה משום שהיא סותרת, וכדאמרינן בפרק המצניע (לקמן שבת צה, א) הגודלת חייבת משום בונה וכיון שכן הסותרת חייבת משום סותר, ואפילו למאן דאמר (לקמן שבת צד, ב) דאינה חייבת משום בונה מכל מקום מדרבנן איכא, ולא עוד אלא כיון דאילו סותרת חייבת לא חיישינן לטבילה דהא לא שלפה, והלכך יוצאה בהן בשקלעה שערה.

    גמרא דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים. ואם תאמר אם כן אפילו בחגור שבמתניה לא תצא שמא תתירנו ותוליכנו. יש לומר שלא אסרו להן חכמים אלא תכשיטין קטנים וכיוצא בהן שאינה מרגשת בהן בכל שעה וחיישינן דילמא תשתלי אבל דברים גדולים לא. וכן כתבו בתוספות. עוד אמרו בתוספות דכל מה שהתירו חכמים לצאת בו מותר להתיר ולקשור אפילו ברשות הרבים ולא חיישינן דילמא אתי לאתויינהו. וטעמא דמילתא, דכיון שהתירו חכמים לצאת בהם מפני שאין כאן צורך התרה, לא שייך בהו שלא תתיר כדי שלא תוליך, דאי אמרת שהיא שכחה אף היא מתרת ומוליכה דהא שכחה היא, ואי אינה שכחה אף היא אינה מוליכה. והיינו דתניא גבי קמיע מומחה לקמן (שבת סא, א) וקושר ומתיר אפילו ברשות הרבים. והא דאמרינן התם (בעמוד ב) אי אמרת קמיע יש בו משום קדושה זימנין דמצריך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים, הכי קאמר: וכיון דאפשר דעל כרחיה אתי למישלף דילמא אף הוא שוכח ומעביר.

    Rashba on Shabbat 57a · Sefaria

    מאירי

    פרק ששי בעזר הצור:

    במה אשה יוצאה וכו' מצד שביארנו בראש המסכתא על החלק הראשון שבמסכתא שבא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה ושההוצאה מכלל זה החלק ושהרבה מפרקי המסכתא באו בביאור עניניה ושזה הפרק אחד מהם התחיל עכשיו בדבר שאין אדם מוציאו להדיא בדרך הוצאה אלא דרך תכשיט ומלבוש איזה מהם נקרא תכשיט ומלבוש שיהא מותר לצאת בו ואיזה דבר נקרא משאוי שיהא אסור לצאת בו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון הדברים שהאשה אסורה לצאת בהם ושאם יצתה אינה חייבת חטאת השני את שהאיש אסור לצאת בהם ושאם יצא בהן גם כן אינו חייב חטאת השלישי לבאר את שהאשה אסורה לצאת בהם ושאם יצתה חייבת חטאת הרביעי לבאר את שהאיש אסור לצאת בהם ושאם יצא יהא חייב חטאת החמישי במה שהאשה יכולה לצאת בהן הששי במה ששניהם ר"ל בין איש בין אשה יכולים לצאת בו ואת ששניהם אסורים בו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים מענין טומאה וטהרה ושאר דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגית התלמוד כמו שהקדמנו:

    והמשנה הראשונה תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשה ולא תטבול בהם עד שתרפס ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורין ולא בכבול לרשות הרבים ולא בעיר של זהב ולא בקטבלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה ואם יצתה אינה חייבת חטאת אמר הר"ם פי' מה שאמר לא תטבול בהם עד שתרפס הוא טעם איסור יציאתם באלו החוטין בשבת לפי שנחוש שתצטרך לטבילה בשבת ותסיר אותה מעל ראשה ומצחה כדי שלא יהיו חוצצין ותעבירם ארבע אמות ברה"ר כי אלו החוטין הם על הראש אבל חוטי הצואר מותר לטבול בהם ולפיכך תצא בהם בשבת וטוטפת ציץ יקשרו אותו על המצח מאוזן לאוזן וסרביטי' נקראי' בלשון חכמי' לחיים והם ממיני התכשיט ונתלין מן הציץ על הצדעים ועל הלחיים ולפיכך נקראים לחיים ואמ' בזמן שהם תפורין ר"ל תפורין בטוטפת וכבול חתיכה של בגד כמו מצנפת שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ למצח והוא בפני עצמו זולת הציץ תכשיט ואמרו ברה"ר הוא משמש לכל מה שזכר כי טעם איסורם גזרה שמא יפלו ברשות הרבים ותטלם ותביאם בידה ועיר של זהב כליל של זהב על צורת ירושלם הוא אצלם תכשיט וקטבלא חונקת והיא חוטין שעורכין בה גרגירי זהב וקושרין אותן על הצואר בדוחק כאדם החונק את עצמו ולפיכך נקראת חונקת ובלשון ערב מכנק"ה ואמרו אינה חייבת לפי שטבעת שאין עליה חותם יש בה קצת תכשיט ואע"פ שאינה מתכשיטי הנשים לגמרי ומחט שאינה נקובה אפשר שתחלק האשה בה שער ראשה ולפיכך הוא ממיני תכשיטיה ולפיכך אינה חייבת חטאת:

    אמר המאירי במה אשה יוצאה וכו' עיקר הדבר שענין זה תלוי עליו הוא שאין היתר ליציאה בדבר שאינו מלבוש גמור אלא בשני ענינים הא' שיהא הדבר תכשיט שכל שאינו תכשיט אצל הנושאו הרי הוא משאוי והשני שאפי' הוא נקרא תכשיט כל שיש לחוש שיהא הנושאו שולפו להראותו לאחרים מתוך שהנאתו עליו מצד חשיבותו עם זרות התכשיט אסור לצאת בו משום דילמא שלפא ומחויא ליה כלומר ויבא הענין להביאו בר"ה אלא שטעם זה יש אומרים שאינו נאמר אלא באשה כמו שיתבאר וכדי לבאר איזה דבר הוא תכשיט ואיזה אינו תכשיט ותאסר בה אמר לא תצא אשה לא בחוטי צמר או חוטי פשתן או רצועת איזה דבר העשוי לענין שחוטי צמר וחוטי פשתן עשויין ושלשתם עשוים לקלע בהם שער ראשם ואע"פ שאין כאן משאוי שהרי דרך מלבוש הוא שקליעת השער בכלל קשור הראש הוא הרי הוא בכלל איסור שני ר"ל דילמא שלפא והוא שאמר אח"כ ולא תטבול בהם עד שתרפם ושאלו בגמ' טבילה מאן דכר שמה כלומר שאע"פ שבפרק בהמה אמרו ומזין עליהן וטובלין במקומן ולא שאלו כך מפני שהוצרך ללמדנו לפי דרכו שאותם הכלים מקבלים טומאה אע"פ שכלי בהמה אין מקבלים טומאה וכמו שאמרו בפרק זה בורית טהורה כבלים טמאים אבל כלי אשה לא בא ללמד בהם שמקבלין הם טומאה שהרי לא דבר בגוף הכלים אם צריכים טבילה אם לא שפשוט היה לו שמקבלין הם טומאה ולא דבר אלא בטבילה גופה של אשה ומשום חציצה ומה הוצרך ללמד והדבר פשוט הרבה שחציצה פוסלת בטבילה וא"כ למה היא באה אלא שהיא באה כעין טעם לאלו שהזכיר איסור יציאתם כלומר שמאחר שידוע שאינה יכולה לטבול באלו אף בחול עד שתרפם כדי שיכנסו המים בינם ובין השער ולא יהו חוצצות שמא תזדמן לה טבילה של מצוה בשבת ותתירם מצד מה שהיא צריכה לרפותם ותבא להביאם מצד עמל חזרת הכריכה על השער שהוא אצלה עמל ומלאכה דקה ושהרבה נוהגות לילך בשבכה שבראשם בזולת אותן החוטים עד שיטבלו ומ"מ מקצת חכמי צרפת כתבו דוקא כשלא קלעה בהם שערה שאלו קלעה מותר לצאת מפני שאם תזדמן לה טבילה לא תבא להתיר מכל וכל אלא לרפות שיודעת היא שהיתר הקלוע אסור וכמו שאמרו בפרק הבונה הגודלת חייבת משום בונה ואחר שכן אף המתרת חייבת משום סותר:

    אף הם כתבו דרך כלל בכל מה שהוזכר בה חשש העברת ד' אמות ברה"ר שלא נאמר אלא בדברים קטנים שאין אדם מרגיש בהם כל כך אבל בדברים גדולים מותר שאם לא כן אף סרבל יאסר וכן חגורה והדבר פשוט להתיר אף התרת חגורה וחזרת חגירתה בשבת ברה"ר כמו שיתבאר למטה בענין קמיע מומחה וכן חדשו בדינין אלו שלא נאמר חשש דילמא שליף אלא באשה שדעתה קלה ומתפארת בהבלי התכשיטים אבל באיש שדעתו מיושבת לא ואע"פ שבמשנה אחרונה בבני מלכים בזגים וכל אדם אמרו בגמ' דוקא באריג בכסותו הא כל שאינו כן אסור בזו דוקא מפני שחושש שיתלוצצו עליו ומפני חשש הליצנות הוא שולף ויש מתרצים שמה שאמרו בה וכל אדם פירושו בקטנים שדעתם כנשים אבל גדולים אף באינו אריג מותר ואין זה כלום שהרי סתם אמרו וכל אדם ואף בירושלמי פירשוה וכל אדם בין גדולים בין קטנים:

    ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאין תפורים ואף אלו משום חשש דילמא שלפא וענין טוטפת פירשוה בגמ' ציץ של זהב נתונה על פדחתה ומקפת ראשה מאזן לאזן ואף סרביטין כענין טוטפת אלא שרחבה יותר ומקפת עד הלחיים ומ"מ כשהם תפורים עם השבכה והוא כלל קשורי הראש אין בה חשש שלא תטול כל השבכה מראשה עד שיתגלה כל שערה ברה"ר ומכאן התירו לבחורות לצאת בציץ של כסף או של זהב שכל שראשו נשאר מגולה אין דרכו לשלוף ולא בכבול לרה"ר ופירשוה בגמ' כיפה של צמר עשויה כמין כובע בשרשרות וי"מ שהיתה רחבה כשתי אצבעות ממה שאמרו כיפה של צמר היתה מונחת בראש כ"ג ועליו הציץ נתון שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ולי נראה שהיא כשיעור הראש וקולטת כל השערות ומניחתו תחת השבכה ומרוב חשיבותה מסירה כל השבכה ליטול את הכבול ומחזרת השבכה מיד ומשתעשעת עם הכבול ומ"מ אף בזו אם היתה תפורה מותר שאין לחוש שתעמוד בגלוי הראש עד שיראו כל חברותיה את הכבול ומ"מ כבול זה לא נאסר אלא ברה"ר אבל בחצר מותר ופירשוה גדולי המחברים אף בשאינה מעורבת וכל הנזכרים למעלה נאסרו אף בחצר שמא תרגיל לצאת בה לרה"ר ובכבול התירו שהיה תכשיט צריך הרבה אצלם ושלא תתגנה על בעלה בהעדרו:

    ולא בעיר של זהב והוא תכשיט אחד מונח תחת הצואר על שפת הבגד וקורים לה נושקלאה ומציירין בה בבליטה צורת עיר ולא בקטלא ופי' בגמ' מנקטא פארי והוא תכשיט נתון על צדעיה לכלות השערות היוצאות משם שלא יצאו וי"מ בגד נקשר בצוארה ותלוי על לבה ומצוייר כלו בזהב וראשון עיקר ולא בנזמים ר"ל נזמי האף אבל של אזן מתוך שהם קבועים ביותר מותר וכלן מחשש דילמא שלפא ומחויא אע"פ שהם תכשיט:

    ולא בטבעת שאין עליה חותם ר"ל אע"פ שאין בה חותם שהוא תכשיט שלה שאלו היה בה חותם אין זה תכשיט של אשה אלא של איש שצריך לחתום תמיד לשלח הנה והנה והיה אצלה משאוי ואע"פ שלא הוציאתו דרך הוצאה אלא מונח באצבעה פי' בגמ' שפעמים שבעלה מסירה מאצבעו ומוסרו לאשתו שתצניענו והיא מניחתו באצבעה עד שתגיע לקופסא שלא בכונת תכשיט ועדי ונמצאת דרך הוצאה בכך והיתה חייבת חטאת אבל כשאין עליה חותם הרי הוא תכשיט שלה אלא שנאסר מחשש דילמא שלפא ומחויא כשאר הנזכרות:

    ועוד 8 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shabbat 57a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוספות בד"ה במה אשה כו' דאם יהא זכור שבת בשעת התרה כו' עכ"ל מבואר יותר ברא"ש ע"ש:

    בפרש"י בד"ה הא נמי אריג כו' אבל במידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא מאי חוצץ כו' עכ"ל דליכא למימר דהך לישנא דאמר משום דלא קפדן אית ליה דמידי דאריג מיהדק וחוצץ ופליג אהך לישנא דסבר כל שהוא אריג לא גזרו ולא מיהדק דהכי קמבעי ליה מעיקרא תיכי חלילתא מאי אי הוה חציצה או לא דלא ניחא ליה למימר הכי לפי האמת אלא דכ"ע אית ליה כל שהוא אריג לא גזרו ולא מיהדק דבפשיטות מייתי לקמן מהך דכל שהוא אריג לא גזרו לכל מידי בין לענין חציצה בין לענין דלמא מפסיק כדלקמן מיהו מה שכתב רש"י שוב ואי אתי למימר דהאי חוצץ דהתם לא דק כו' היכי אמרינן הכא הא נמי אריג הוא ומותר כו' עכ"ל יש לדקדק בו ומאי קושיא דאימא דודאי האי לישנא דקאמר כל שהוא אריג לא גזרו לא ס"ל הכי אלא דחוצץ דהתם דק בלישני' ובעי מידי דמיהדק וקפיד ויש ליישב דדחיקא ליה למימר דפליגי הנך לישני בפירושא דהך הלכתא למשה מסיני אי מיירי במידי דמיהדק או לא ודו"ק:

    תוס' בד"ה השתא קשה כו' דקשה ע"ג רך חייץ כו' ורך ע"ג קשה לא חייץ כקשה ע"ג קשה כו' עכ"ל ולפי זה למאי דקאמר ואלא למעוטי דחוטי פשתן כו' ה"מ לדחויי השתא רך ע"ג קשה חוצץ קשה ע"ג רך מבעיא אלא דניחא ליה לדחויי מפשתן גופיה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 57a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' למעוטי מאי אילימא למעוטי דצואר כו' והא דלא משני דאתי למעוטי חוטין שבאזניהן חדא דמשמע ליה דדומיא דחיטים דבראשיהם דאיירי בכרוכין ולא בתלויין אתי למעוטי דהיינו בכרוכין בצואר ועוד דאי חוטין התלויין באזניהם אתי למעוטי מאי קמ"ל ממתני' דמייתי בסמוך שמעינן לה דקתני הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם וכו':

    שם ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה חבקים שבצואריהן אמאי לא פי' דבשלמא אי אמרי' אשה חונקת עצמה וחוצצין אתי שפיר דאין יוצאין בחבקין משום דלמא איתרמי לה טבילה של מצוה ותצטרך לפותחה ואתי לאתויי ר"א ברה"ר:

    ברש"י ד"ה דמיטנפי וכו' ואע"ג דלענין איהדוקי לא חייצי וכו' פי' דאפי' להאי לישנא דמטנפי מ"מ מודה הוא דלענין חציצה לא חייצי כיון דלא מיהדק דבהא לא שייך לאפלוגי דהא עינינו רואות שנכנסין המים לתוכו:

    בא"ד ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה וכו' פי' וכי תימא טעמא דרובו ומקפיד דלא עלתה לו טבילה לא הוי מטעם חציצה אלא אפי' היכא דהמים נכנסין לתוכו אפ"ה לא הוי טבילה משום דכך היא הלכה למשה מסיני דכל דבר המקפיד מעכב הטבילה:

    בתוס' ד"ה במה וכו' ולא בחוטי צמר וכו' ה"נ יש איסור בסתירת קליעה פי' ולכך כל אשה שצריכה לטבול בשבת היא סותרת קליעת שעריה מע"ש ומוציאה החוטים הקלועים מתוכן וכל אשה שלא סתרה קליעת חוטין מע"ש בודאי לא צריכה לטבול בשבת וק"ל ועיין באשר"י:

    בא"ד דאם יהא זכור שבת וכו' ואם לא זכור וכו' לא יועיל פי' אבל בדברים שדרכן לשלפי ולמחוי או שצריכה להסירם משום חציצה חששו שמא יזדמן לה טבילה של מצוה או אם הוא תכשיט חיישינן שתשליף אותו כדי להראותו לחבירתה פתאום ותשכח אז שהוא שבת ואתי לאתויי ולכך אסרו לצאת בהן כלל מתחלה שכל אדם יודע בכניסת שבת ולא תלבש אותו כלל וכי תימא א"כ ה"נ בכל דבר ודבר שיכול להתירו ולקשרו בשבת לא יגזרו על ההתרה והקשירה אלא יגזרו ג"כ חכמים שלא לצאת בו בשבת משום שמא יתירנו בשבת פתאום וישכח אז שהוא שבת ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר י"ל כיון שאין רגילות הוא להתירו ולהסירו בשבת לא רצו לגזור ולאסור לצאת ולא דמי לתכשיטין או לדברים שחוצצין שרגילות ודבר מצוי הוא להסירן משום דאשה שלפה ומחויא וכן כשתזדמן לה טבילה של מצוה על כרחה היא צריכה להסירו אם הוא דבר שחוצץ ולכך אסרו חכמים לצאת כלל בשבת ודו"ק:

    Maharam on Shabbat 57a · Sefaria

    פני יהושע

    במה אשה פרק ששי

    במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה כו' ונראה דמה שהקדים דיני יציאת האשה לדיני יציאת האיש דקתני לקמן היינו משום דבאשה דוקא שייך האי לישנא דבמה יוצאה ובמה אינה יוצאה כמו בשאר הפרקים הקודמים לפי שעיקר חילוקי דיני דיציאות אשה הן תכשיטים שדרך אשה לצאת בהם ואפ"ה יש תכשיטים שיוצאה ויש שאינה יוצאה אי משום דחשיבי ואתי לאחוויי כדאיתא בירושלמי שהנשים שחצניות הן ודרכה להראות לחבירתה משא"כ באיש ויש מהן דאינה יוצאה ג"כ משום חציצת טבילה או משום דמחכו עלה נמצא דשפיר שייך למיתני במה יוצאה ובמה אינה יוצאה שכולן או רובן בנושא אחד בתכשיטין כדמשמע מל' רש"י והר"ן ז"ל אבל באיש הם ענינים נפרדים דלא שייך למיתני בכהאי לישנא כן נ"ל וק"ל:

    בתוס' בד"ה במה אשה כו' אבל חוטין הנתונין בקליעת שער ויוצאה בהן כו' דכי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתירת קליעה עכ"ל. ועיקר פירושם בזה הוא דלא כפירש"י בד"ה או בחוטי צמר מיהו במה שכתבו דכי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתירת קליעתן נראה דאי איפשר לפרש דדמיא לגמרי דלכאורה ודאי ליתא דבקליעת שער סבר ר"א דחייב חטאת לקמן ס"פ המצניע משום בונה משא"כ בסתירה לא ידעתי מה חיוב חטאת שייך כאן לא מיבעיא למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור דהא ודאי אין צריכה לגופה בסתירת קליעה אלא שלא תחוץ בטבילתה אלא אפילו למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב הא אמרינן לקמן דדוקא לחבירתה אבל לעצמה פטורה והיינו משום דקליעת שער צריך אומן יד ע"י חבירתה כדי ליפותה דהוי כבנין משא"כ בסתירת הקליעה דלא בעי אומן יד כלל א"כ מה צד איסור יש בה ולדעתי צ"ע אי אית בה אפילו איסורא דרבנן. ואף שאיני כדאי להסתפק במאי דפשיטא להו להתוספת והרשב"א והרא"ש ז"ל מ"מ לא מנעתי ליכתוב כן ליישב פירש"י שהביא הרא"ש ז"ל שהרי אפילו אם נאמר שיש בו צד איסור דרבנן אפ"ה לא משמע ליה לרש"י להקל ולהתיר בשביל כך לצאת בהן כיון שאינו איסור פשוט ואיפשר שתסתור הקליעה בשעת טבילה כן נ"ל וק"ל:

    Penei Yehoshua on Shabbat 57a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' תיכי חלילתא מאי עי' זבחים דף צד ע"א תוס' ד"ה מקנחת:

    Gilyon HaShas on Shabbat 57a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף נ״ז, עמוד א׳, בהיקף של כ־306 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 17 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה, וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה?…״

    2. קטע 217 מילים

      נפתחת ב״לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא…״

    3. קטע 311 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא בְּ״טוֹטֶפֶת״ וְלֹא בְּסַרְבִּיטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִים.…״

    4. קטע 417 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא בְּעִיר שֶׁל זָהָב וְלֹא בְּקַטְלָא וְלֹא…״

    5. קטע 55 מילים

      נפתחת ב״וְאִם יָצָאת אֵינָהּ חַיֶּיבֶת חַטָּאת.…״

    6. קטע 65 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ טְבִילָה מַאן דְּכַר שְׁמַהּ?…״

    7. קטע 758 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַבָּה…״

    8. קטע 830 מילים

      נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ רַב כָּהֲנָא מֵרַב: תִּיכֵי חֲלִילָתָא…״

    9. קטע 913 מילים

      נפתחת ב״וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב…״

    10. קטע 108 מילים

      נפתחת ב״מַאי אִיכָּא בֵּין הַךְ לִישָּׁנָא וּבֵין הַךְ…״

    11. קטע 1127 מילים

      נפתחת ב״אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּטְנִיפָן. לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר כׇּל…״

    12. קטע 1232 מילים

      נפתחת ב״תְּנַן הָתָם: וְאֵלּוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם: חוּטֵי צֶמֶר…״

    13. קטע 1325 מילים

      נפתחת ב״מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא…״

    14. קטע 1415 מילים

      נפתחת ב״וְאֶלָּא לְמַעוֹטֵי דְּחוּטֵי פִשְׁתָּן. הַשְׁתָּא קָשֶׁה עַל…״

    15. קטע 1514 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב…״

    16. קטע 1620 מילים

      נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין שֶׁבְּאׇזְנֵיהֶן, אֲבָל…״

    17. קטע 172 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבִינָא:…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    מַתְנִי׳ בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה, וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה?

    לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְלֹא בִּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. וְלֹא תִּטְבּוֹל בָּהֶן, עַד שֶׁתְּרַפֵּם.

    וְלֹא בְּ״טוֹטֶפֶת״ וְלֹא בְּסַרְבִּיטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִים. וְלֹא בְּכָבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים.

    וְלֹא בְּעִיר שֶׁל זָהָב וְלֹא בְּקַטְלָא וְלֹא בִּנְזָמִים וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם וְלֹא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה.

    וְאִם יָצָאת אֵינָהּ חַיֶּיבֶת חַטָּאת.

    גְּמָ׳ טְבִילָה מַאן דְּכַר שְׁמַהּ?

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ — מַה טַּעַם קָאָמַר: מַה טַּעַם לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן — מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בַּחוֹל לָא תִּטְבּוֹל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְכֵיוָן דִּבְחוֹל לָא תִּטְבּוֹל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם, בְּשַׁבָּת לֹא תֵּצֵא, דִּילְמָא מִיתְרְמֵי לַהּ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה וְשָׁרְיָא לְהוּ, וְאָתֵי לְאֵתוֹיִינְהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַב כָּהֲנָא מֵרַב: תִּיכֵי חֲלִילָתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אָרִיג קָאָמְרַתְּ? כׇּל שֶׁהוּא אָרִיג לֹא גָּזְרוּ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כׇּל שֶׁהוּא אָרִיג לֹא גָּזְרוּ.

    וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: חֲזֵינָא לְאַחְווֹתִי דְּלָא קָפְדָן עֲלַיְיהוּ.

    מַאי אִיכָּא בֵּין הַךְ לִישָּׁנָא וּבֵין הַךְ לִישָּׁנָא?

    אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּטְנִיפָן. לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר כׇּל שֶׁהוּא אָרִיג לֹא גָּזְרוּ — הָנֵי נָמֵי אָרִיג נִינְהוּ, וּלְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם קְפִידָא — כֵּיוָן דִּטְנִיפָא מִקְפָּד קָפְדָא עֲלַיְיהוּ.

    תְּנַן הָתָם: וְאֵלּוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם: חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְהָרְצוּעוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר אֵין חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן. אָמַר רַב הוּנָא: וְכוּלָּן, בְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת שָׁנִינוּ.

    מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי דְּצַוָּאר, וּדְמַאי: אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי דְּצֶמֶר — הַשְׁתָּא רַךְ עַל גַּבֵּי קָשֶׁה חוֹצֵץ, רַךְ עַל גַּבֵּי רַךְ מִיבַּעְיָא?

    וְאֶלָּא לְמַעוֹטֵי דְּחוּטֵי פִשְׁתָּן. הַשְׁתָּא קָשֶׁה עַל גַּבֵּי קָשֶׁה חוֹצֵץ, קָשֶׁה עַל גַּבֵּי רַךְ מִיבַּעְיָא?

    אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב הוּנָא: לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה חוֹנֶקֶת אֶת עַצְמָהּ.

    אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין שֶׁבְּאׇזְנֵיהֶן, אֲבָל לֹא בַּחֲבָקִין שֶׁבְּצַוְּארֵיהֶן. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין אִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ, חֲבָקִין שֶׁבְּצַוְּארֵיהֶן אַמַּאי לָא?

    אָמַר רָבִינָא: