בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף נ״ג עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף נ״ג עמוד ב׳

    מסכת שבת דף נ״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־524 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    דומיא דקמיע משום חולי:

    והא אנן תנן גבי אדם לקמן בפ' במה אשה (שבת דף ס.):

    הא מומחה שפיר דמי מאי שנא בהמה מאדם:

    מזליה מלאך שלו ומליץ עליו:

    אי הכי דבהמה נמי נפקא בקמיע המומחה לבהמה:

    מאי זה חומר אדם נמי לא נפיק אלא בקמיע מומחה לאדם:

    אסנדל קאי וזה חומר דקתני ולא בהמה בסנדל שברגליה:

    סכין שמן:

    ועוד 34 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 53b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    כגון שהיה תחום שלה מובלע כו' ומ"מ לא התירו אלא דרך קריאה אבל לילך מעבר לבהמה ולרודפה לעיר לא:

    תנאי היא רב יהודה ידע שפיר דתנאי היא אלא דניחא ליה לאוקמי תרי סתמי דברייתא אליבא דחד תנא:

    כאן ליבש כאן ליחלב פי' בקונט' ליחלב שיקבלו בכיס את החלב וקשה דהא ודאי משוי הוא ולכ"ע חייב דהויא מלאכה הצריכה לגופה ופי' ה"ר פור"ת ליחלב לשמור החלב בדדיהן שלא יזוב לארץ ושרי ת"ק דהוי כמו רחלים כבונות דחשבי' ליה מלבוש אף על פי שאינו עשוי לצורך עצמן אלא לשמור הצמר ור"י פירש דבין ליבש ובין ליחלב תרווייהו עבדי להו כדי שלא יסרטו דדיהן כדאמרינן בסמוך וליבש בזמן שאינו חפץ בחלב שרי לפי שמהדקו וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי אבל ליחלב שאינו רוצה שיתייבשו אינו מיהדק איכא למימר דילמא נפיל ואתי לאתויי:

    שקושרין להן כנגד זכרותן כו' ולשון לבובין הוי שלא לקרב כמו ובכל תבואתי תשרש (איוב לד) וכמוהו הרבה:

    ממאי מדקתני סיפא טפי הוי ליה לאתויי כבולות דהוי ממש כעין זה אלא משום דשחוזות הוי ברישא:

    Tosafot on Shabbat 53b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    תניא אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל לרפאותו מ"ט משום דנראה כמיקר.

    אבל בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים כו' אמר עולא בהמה גזירה משום שחיקת סמנים. ושחיקת סמנים תנאי היא.

    דתניא בהמה שאכלה כרשינין הרבה אין מריצין אותה בחצר בשביל לרפאותה ור' יאשיה מיקל. והלכתא כוותיה דדרש רבא הלכתא כר' יאשיה. והא דר' יאשיה מסייעא לשמואל.

    מעשה שנעשה נס ונפתחו שני דדין כשני דדי אשה כו' וזו שהיתה גידמת כו'. פשוטות הן:

    פי' תותרי סמרטוטין של רקמה ושל משי שעושין על הבהמה ליפותה.

    עולא אמר עור שמעמידין להן כנגד לבן שלא יפלו עליהן זאבים משום דמסגו כי דוו. ומסתברא כוותיה דתנן (בע"ז דף כט:) באיסורי. הנאה ועורות לבובין. ות"ר (שם דף לב.) איזהו עור לבוב. כל שהוא קרוע כנגד הלב. (וקרודה) [וקדורה] כמו ארובה כו'. שחוזות מלשון שית זונה:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 53b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition

    רשב"א

    לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה ורבי יאשיה מקל שמעתי משם הראב"ד זכרונו לברכה דמדקתני רבי יאשיה מקל ולא קתני רבי יאשיה מתיר שמע מינה אין מורין כן. אבל ה"ר אשר פירש דאדרבא מדדרש רבא הלכה כרבי יאשיה, שמע מינה הלכה ומורין כן דאי לאו הכי לא הוה דריש לה, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (טו, א) כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כרבי מאיר כי דריש להו בפרקא דריש להו כרבי יהודה.

    Rashba on Shabbat 53b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    מאירי

    המשנה השלישית הזכרים יוצאין לבובין רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות והעזים צרורות ר' יוסי אוסר בכלן חוץ מן הרחלות הכבונות ר' יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב אמר הר"ם פי' לבובים הוא שקושרין עורות על איברי הזרע מן הזכרים כדי שלא יעלו על הנקבות ולא יתעברו ושחוזות שקושרין אליות הנקבות על גביהן כדי שיעלו הזכרים עליהן בחוזק ויתעברו וכבולות הפך זה הוא שקשר אליותיהן ברגליהן כדי שלא יעלו עליהן הזכרים וכבונות פירושו שמורות והוא שיכרכו בגד על צמרן כדי שלא יתלכלך באבק ושישאר בלחלוחיתו ורכותו ויעשו זה בכבשות לפי שצמרן יותר רך מהזכרים וצרורות קשורות קשרים כדי שלא יזוב מהן החלב וחלק ר' יהודה על זה ואמר כי אסור להוציאן צרורות בחלב ר"ל שתהיה הכונה בקשירת השדים כדי שיתקבץ החלב ולא יזוב כדי שיחלבו מהן חלב הרבה אבל מותר להוציאן צרורות אם הכונה ליבש החלב מן השדים כלל והלכה כר' יוסי ואין הלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר על זה זכרים ר"ל אלים יוצאים לבובים ופי' בגמ' ענין לבובים בשלשה פנים הראשון תותרי והוא שקושרין אותן שנים שנים כדי שלא יברחו ואע"פ שאמרו לא יקשור גמלים זה בזה משום דדמי כמאן דאזיל לחינגא אינו כן באלו שכל שמוליכם בשוק רוצה הוא שילכו מהרה ואינו קושרם וי"מ מטלניות מרוקמות שמיפין ומקשטין בהם את הבהמה וקצת גאוני הראשונים פי' שקושרין רגליו זה בזה שיתקרבו פסיעותיו זו בזו ולא יתרחקו שלא תתקלקל מרוצתו והביאור השני עור שקושרין להם כנגד לבם מפני שכשהחיות נלחמות עמהם מנהגם לזקוף עצמם והחיות מכות אותם בחזה אבל הנקבות דרכן לילך בכובד ראש ושלא להתריס כנגד החיות ואין להם תועלת בזה העור וכן שאין החיות סבורות עליהם שיבאו להלחם וסבורות כן בזכרים מצד תכונת הליכתם והוא שאמרו אזכרים נפלי דזקפי חוטמייהו ומסגו כדאיבי ר"ל שהולכים כזאבים או דובים והביאור השלישי עור שקושרים להם תחת זכרותם כדי שלא יעלו על הנקבות ושלשתן הלכה הן ויוצאת הבהמה באלו:

    רחלות יוצאות שחוזות פי' בגמ' שאוחזין אליה שלהם וקושרין אותה על גבן עד שתתגלה ערותן עד שתהא פרצתן קוראה לזכרים ויתעברו בזמנן וכבולות הוא בהפך שקושרין אליתן על ערותן שלא יהו הזכרים יכולים לעלות עליהם בזמן שאין העיבור בזמנו וענין כבולות מלשון כבלים או מלשון ארץ כבול שפרושו ארץ מלחה ומתבקעת עד דמשתכא בה כרעא עד כבלא ר"ל שטובעת הרגל בה עד פרק התחתון שקורין קבילייא"ה וכן לשון הדיוט ארעא מכבלתא דלא עבדא פירי וכבונות והוא שביום שגולדו מעטפים אותן בבגד שלא יטנף צמרן ומניחין אותו למילת ומצד שקושרין שני ראשי הבגד בחוזק ומתחברין שני קצות הבגד בכעין קרסים הוא קוראן כבונות מלשון תנתן כבנתי לבתי והוא שאמרו בענין שאת כצמר לבן כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת כמו שיתבאר במקומו ומנהגם לעשות כן בנקבות ולא בזכרים מפני שצמרן לבן ביותר:

    והעזים צרורות והוא שקושרין בגד תחת דדיהן פעמים ליבש ולהמס החלב מפני שהחלב מכחישן וכשנעשה מפני כך קושרין אותו בחוזק ודוחקים אותן כלפי עצמה הרבה ופעמים להחלב ר"ל לשמור את חלבן שלא יטפטף לארץ וילך לאיבוד ויש מפרשים לסמוך דדי הבהמה שלא יתנדנדו וימלאו יותר מן החלב וכשנעשה מפני אלו מעמידין המטלית או העור בריוח ור' יוסי אוסר בכלם חוץ מן הרחלות הכבונות ואין הלכה כדבריו ור' יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש מפני שמאחר שלצורך גופה הוא ר"ל שלא תכחיש הרי הוא כמלבוש אבל לא לחלב שאין כאן אלא תענוג והוה ליה משאוי והלכה כר' יהודה שהרי רב ושמואל נחלקו בה רב כר' יהודה ושמואל כר' יוסי לאסור בין לייבש בין לחלב והלכה כרב באיסורי ויש פוסקין בזו כרבי יוסי ממה שאמר ר' יהודה בן בתירא הלכה ליבש ולא להחלב אבל מי מפיס שזו ליבש וזו לחלב מתוך שאין מכירין אחד זה ואחד זה אסור ומ"מ נראה לי שאין כאן סיוע שהרי נכר הוא מתוך ההדוק:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

    Meiri on Shabbat 53b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בגמרא והאנן תנן ולא בקמיע שאינה מומחה כו' ופירש"י מ"ש בהמה מאדם עכ"ל ולמאי דלא אסיק אדעתיה השתא לומר דזה חומר בבהמה מבאדם קאי אסנדל אלא אקמיע אברייתא גופא ה"מ למפרך דמ"ש בבהמה מבאדם אלא כיון דלא קאי הכי ניחא ליה למפרך ממתני' ודו"ק:

    שם בגמרא ומי איכא מומחה לאדם ולא הוה מומחה לבהמה אין אדם דאית ליה מזלא כו' משמע מזה דמומחה לבהמה מכ"ש דהוה מומחה לאדם דאית ליה מזלא וקשה דא"כ מאי פריך אי הכי מאי זה חומר כו' דהא שפיר איכא חומר בבהמה דמומחה לאדם לא הוי מומחה לבהמה דלית לה מזלא ומומחה לבהמה הוי מומחה לאדם מכ"ש דאית ליה מזלא ונ"ל בדוחק דפסיקא ליה לתלמודא משום טעמא דמומחה לבהמה נמי לא הוי מומחה לאדם ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה תנאי היא במתני' ר"מ שרי כו' עכ"ל דסתם מתני' ר"מ היא והוצרך לזה דאל"כ לא הוו תנאי דמתני' מסיימי טפי מתנאי דברייתא ורב יוסף דקא קשיא תנאי שקלת כו' משמע דר"ל דאיכא תנאי דמסיימי וק"ל:

    בד"ה ליבש כו' ולענין משאוי נמי כו' ליחלב הוה משאוי כו' עכ"ל שינה כאן פירושו ממה שפי' במתני' ליבש דמיהדק שפיר דליכא למיחש דילמא נפיל ואתא לאתויי אבל ליחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן עכ"ל ולאו משום משאוי נגעו בה כפירושו הכא ויש ליישב דבמתני' פי' כן לפום ריהטא כשינויא דרב יהודה אברייתות דמוקי להו הא דמיהדק הא דלא מיהדק והכי מפרש לה רב יהודה ליבש אבל לא ליחלב דמתני' כפירש"י במתני' וכצ"ל לדברי התוס' שכתבו רב יהודה ידע שפיר כו' אלא דניחא ליה לאוקמא כו' אליבא דחד תנא עכ"ל דלכאורה אין זה מספיק דאכתי תקשי ליה אמאי לא מוקי לה כחד תנא דמתני' דהיינו ר"י וכאן ליבש וכאן ליחלב אלא ע"כ דאית לן למימר דקושטא הוא דרב יהודה מוקי להו בהכי והא דמיהדק והא דלא מיהדק היינו הך דהא ליבש והא ליחלב וכפירש"י במתני' אבל הכא דקאמר ואיבעית אימא כו' כאן ליבש וכאן ליחלב ע"כ דליכא לפרש דהיינו הא דמיהדק הא דלא מיהדק דא"כ היינו שינויא דרב יהודה ומאי קאמר ואיבעית אימא כו' ומזה הוצרך רש"י לפרש הכי דלאו משום דילמא אתי לאתויי נגעו בה הכא אלא משום משאוי וק"ק כיון דרב יהודה נמי מוקי לה כאן ליבש כאן ליחלב דהיינו מיהדק ולא מיהדק א"כ כי משני הכא כאן ליבש וכאן ליחלב והיינו משום משאוי הוי עיקר תירוצא חסר מן הספר וצ"ל כאן ליבש וכאן ליחלב משמע טפי משום משאוי וכצ"ל הא דקא"ל רב יוסף לרב יהודה תנאי שקלת מעלמא אע"ג דאיהו נמי מוקי לה כחד תנא דמתני' כר"י מ"מ לרב יוסף לא משמע ליה לפרושי מתני' ליבש אבל לא ליחלב אלא משום משאוי אך קשה במה שפירש"י לעיל אהך ברייתא ולא עזים בכיס שבדדיהן לקבל חלב הנוטף א"נ שלא ישרטו דדיהן כו' עכ"ל מה שפי' לקבל חלב הנוטף היינו אוקמתא דהכא כאן ליחלב ומשום משאוי כפירש"י הכא אבל מה שפי' א"נ שלא ישרטו דדיהן קשה דלא הוי כחד מכל הני אוקמתות דהכא וע"ק מאי איסורא איכא בשלא ישרטו דדיהן טפי מליבש כיון דלצורך שמירת גופן הוא ולא הוי אלא כמלבוש ואפשר ממאי דמייתי הכא בתר כל הני אוקמתות הא דתניא ר"י אומר כו' כדי שלא ישרטו דדיהן משמע ליה דהיינו אוקמתא אחריתא דהך דולא עזים בכיס כו' היינו כדי שלא ישרטו ואע"ג דלא הוי משאוי משום דלא מיהדק הוא ואתא לאתויי ואפשר דהיינו שינויא דרב יהודה וסמך עצמו אהא דמייתי ברייתא כדי שלא ישרטו כו' והיינו דקא"ל רב יוסף תנאי שקלת מעלמא דהיינו מתוך הברייתא אבל ליבש אבל לא ליחלב דמתני' לא משמע אלא משום משאוי וצריך עיון:

    תוס' בד"ה כאן ליבש כו' ור"י פי' דבין ליבש כו' לפי שמהדקו כו' אבל לחלב כו' אינו מיהדק כו' עכ"ל והיינו דמייתי הך ברייתא דכדי שלא ישרטו כו' בתר האי שינויא אבל קשיא להאי פי' דאימא דרב יהודה נמי להכי נתכוון דהא דמיהדק היינו ליבש והא דלא מיהדק היינו ליחלב ומשום דלא אתא לאתויי ומוקי לה כחד תנא דמתני' כרב יהודה ומאי קא"ל רב יוסף תנאי שקלת מעלמא כו' ומאי קאמר ואי בעית אימא כו' דהא רב יהודה נמי הכי קאמר וי"ל דמשמע ליה לרב יוסף דאם רב יהודה נתכוון לכך לא ה"ל לפלוגי במיהדק ולא מיהדק אלא ה"ל לאתויי הך ברייתא דכדי שלא ישרטו וכאן ליבש וכאן ליחלב נמי הכי משמע דמיהדק ולא מיהדק ודוחק ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 53b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    בגמ' אמר מר ולא בקמיע אע"פ שהוא מומחה והא אנן תנן וכו' הא מומחה שפיר דמי מקשין התלמידים לפי מה דס"ד השתא דהא דקתני זה חומר בבהמה מבארם קאי אקמיע מומחה למה ליה להמקשה לאתויי מתני' ולא בקמיע שאינה מומחה וכו' הוי ליח לאקשויי בקצרה מגופא דברייתא דקתני הברייתא זה חומר וכו' ר"ל דבהמה אינה יוצאה אפי' בקמיע המומחה ואדם יוצא בקמיע המומחה ומאי שנא בהמה מאדם ויש ליישב דאי לאו דאשכחנא במתני' דאדם מותר לצאת בקמיע המומחה גם המקשה לא היה עולה על דעתו לפרש דהא דקתני זה חומר בבהמה וכו' קאי אקמיע ועל כרחך היה צריך לפרש דקאי איתר דברים דקתני בברייתא והכי פריך והא אנן תנן ולא בקמיע וכו' הא מומחה שפיר דמי וא"כ ממילא הא דקתני בברייתא זה חומר בבהמה וכו' קאי מסתמא אקמיע ומאי שנא בהמה מאדם ודו"ק:

    אמר מר לא יצא הזב וכו' ולא העזים וכו' הא דמיהדק הא דלא מיהדק הצעת הפשט הוא כן דרב יהודה הוא דמשני הא דמיהדק הא דלא מיהדק נקט לה מסברת עצמו משום דליכא תנא דלישרי מירי דלא מיהדק דאפי' ת"ק דמתני' דקתני יוצאות העזים וכו' ע"כ איירי במיחדק דאי לא מיהדק פשיטא דאסור א"כ לדידיה אתו הברייתות תרווייהו כת"ק והיינו אליבא דחד תנא שכתבו התוס' דהיינו ת"ק אבל אין לפרש דר"ל דהאי חד תנא הוא ר' יוסי דמתני' דהא לר' יוסי אפי' מיהדק אסור משום משוי דאיהו לא חשיב ליה לבוש ואוקימתא זו נראה דוחק ואין סברא דהברייתות דתנא חדא יוצאות וחדא אין יוצאות דאתא למימר דדוקא היכא דמיהדקי יוצאות והיכא דלא מיהדקי אינן יוצאות אין זה תלוי בדין יציאת העזים דכל מידי דעלמא אין יוצאין במידי דלא מיהדק משום גזירה דאתי לאתויי וכן לעיל בדף נ"ג גבי מרדעת החמור פריך אילימא שאינו קשור כלל פשיטא דלמא נפלה וכו' ולהכי הקפיד עליו רב יוסף וקאמר תנאי שקלת מעלמא הא איכא תנאי במתני' דפליגי מצר הלבשת העזים גופייהו דת"ק דמתני' מתיר משום דאקרי לבוש העזים ולא הוי משוי ור' יוסי אוסר משום דמקרי משוי ואפי' אי מיהדק אסור מטעם משוי והיינו נמי פלוגתא דהברייתות דלעיל דחדא כת"ק דמתני' דהוא ר"מ דסתם מתני' ר"מ וחדא כר' יוסי ואיבעית אימא הא והא ר' יהודה ולא מטעמא דמיהדק כדקאמרת אלא כאן ליבש דבליבש ליכא משוי וכאן ליחלב ואיכא ביה משום משוי כדפי' רש"י וזה טעמו של רש"י ששינה כאן פירושו ממה שפי' במתני' דלעיל דבמתני' פי' לחלב משום דלא מיהדק וכאן פי' הטעם משום משוי משום דא"כ תקשה היינו שינוייא דרב יהודה ולפי פירושו של הר"ר יוסף פורת שכתבו התוספות שפירש דברי רב יהודה הא ליבש דמותר משום דמיהדק הא ליחלב דאסור משום דלא מיהדק צריך לומר דאיכא בין שינוייא דרב יוסף לשינוייא דרב יהודה דאלו לשינוייא דרב יהודה אוקמי התרי ברייתות כת"ק דמתני' דת"ק נמי מודה דהיכא דלא מיהדק אסור ודין דלא מיהדק אינו תלוי בדין יציאת העזים כמו שכתבנו למעלה ולהכי מוקי רב יוסף בשינוייא בתרא הא והא כר' יהודה כאן ליבש כאן לחלב פי' דבלחלב אפי' כי מיהדק אינו יוצא דאי אפשר למיהדק שפיר כיון שרוצה לחלב והשתא אתי שפיר הא דתני הברייתא העזים אינן יוצאות בכיס שבדדיהם דאיירי לחלב דשייך דין זה גבי עזים דכיון דרוצה לחלב אפי' במיהדק אסור משום דלא מיהדק שפיר כנ"ל ודו"ק וראיתי מי שפי' שיטה זו גם רש"י והתוס' בדרך זר ורחוק גם פי' האוקימתא דרב יהודה דמוקי הא דמיהדק והא דלא מיהדק כוונתו דאוקים תרווייהו כר' יהודה דמתני' וזה דבר שאיגו דא"כ מה בין אוקימתא דרב יהודה לבין אוקימתא דאיבעית אימא דרב יוסף ויתר הבטולים שאין להאריך בהם:

    ברש"י ד"ה ומשום צער ואפ"ה לבהמה לא וכו' כצ"ל:

    ד"ה לא דגמר וכו' וסיכה ופירכוס משום תענוג וכו' כצ"ל:

    ד"ה גסין גדולים וכו' ומסרטין דדיהן הוא סוף דבור ותיבת וסרטו הוא נמחק:

    Maharam on Shabbat 53b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    פני יהושע

    בגמרא אמר מר ולא בקמיע כו' הא מומחה שפיר דמי ופירש"י מ"ש בהמה מאדם. לכאורה ודאי מסברא איכא לחלק טובא בין אדם לבהמה לענין דבר שהוא משום רפואה דבאדם אפילו בחולה שאין בו סכנה מותר לעשות מלאכה ע"י אמירה לעכו"ם או בשאר שבות אפי' ע"י ישראל ע"י שינוי כמבואר בפוסקים משא"כ בבהמה לא אשכחן דשרי בכה"ג כיון דליכא אלא משום הפסד ממון אלא דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר מדקתני בהך ברייתא גופא דבהמה יוצאה באגד שע"ג מכה כו' אלמא שהתירו לצאת לר"ה בדבר שהוא משום רפואה. א"כ לפ"ז ע"כ דמה שאינה יוצאה בקמיע ס"ד דאע"פ שהקמיע מומחה אפ"ה לא דמי לשאר רפואות הידועות לרופאים כדמשמע נמי לקמן (דף ס"א) בעיקר דיני קמיע דשקיל וטרי הש"ס טובא בענין המחאת דקמיע דלא דמי להמחאת הרופא כמו שיבואר במקומו ואם כן מקשה שפיר מהא דתנן דבאדם בקמיע מומחה שפיר דמי אפילו בחולה שאין בו סכנה כדאיתא התם כן נ"ל ובזה נתיישב מה שדקדק מהרש"א ז"ל בזה ע"ש:

    שם ואי בעית אימא הא והא ר"י ול"ק כאן ליבש כאן לחלב ופירש"י דלחלב הוי משוי שטוענת החלב בכיס עכ"ל. ובמשנתינו פירש"י בענין אחר דלחלב אסור משום דלא מיהדק וחיישינן דילמא נפיל. ונראה דודאי הנך תרתי טעמי שייכי בלחלב אלא דבמשנתינו ניחא ליה לרש"י לפרש טעמא דלא מיהדק כיון דקושטא דמילתא הכי הוא א"כ מילתא דפשיטא היא דאיכא למיחש דילמא נפיל כי היכי דחיישינן להך חששא טובא בפירקין בכמה דברים שאין הבהמה יוצאה משא"כ האי טעמא דלחלב הוי משוי משום שטוענת החלב בכיס לא פסיקא כ"כ דאפשר דאיירי בענין שאין עשוי לקבל החלב כמו שהוכיחו התוס' מדשרי ת"ק מיהו כאן בגמרא דלבתר דמשני מעיקרא הא דמיהדק הא דלא מיהדק הדר וקאמר אבע"א כאן ליבש כאן לחלב א"כ ע"כ הוצרך רש"י לפרש דטעמא אחרינא הוא והיינו אפילו במיהדק דאי משום דלא מיהדק היינו שינויא קמא כן נ"ל בכוונת רש"י ועיין במהרש"א ומהר"ם ז"ל שהאריכו בחידושיהם. ומה שהקשו התוספות על פירש"י דא"כ מ"ט דת"ק דשרי עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה בספר מ"ש. אמנם לענ"ד נראה ליישב בפשיטות לפי מה שכתבתי במשנתינו דעיקר האיסור ביציאת הבהמה במידי דהוי משוי אינו משום איסור הוצאה ממש אלא משום דמיחזי כרוצה להטעינה משוי גמור כדרך שעושה בחול דבכה"ג איירי פשטא דקרא דלמען ינוח בהמתך כמו שכתבתי באריכות. א"כ לפ"ז איכא סברא טובא לומר דמה שטוענת החלב בכיס שבדדיה לא מיתסר משום משוי שאין דרך משוי בכך ור' יהודא סובר דאפ"ה אסור משום דמיחזי כמשוי וגזרינן אטו משוי גמור כן נ"ל:

    Penei Yehoshua on Shabbat 53b · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    גליון הש"ס

    גמ' ולבהמה מי גזרינן והתניא ק"ל דלמא משום שחיקת סממנים דאוריית' גזרי' אבל בתחומין דרבנן לא:

    Gilyon HaShas on Shabbat 53b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא, ולבהמה מי גזרינן, והחני' היתה עומדת מחוץ לתחום קשה לי, הא חילוק גדול יש בתחומים דלאו דאורייתא לא גזרינן משא"כ שחיקת סמנים דהוא דאורייתא:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 53b · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    בן יהוידע

    כַּמָּה גָּדוֹל אָדָם זֶה, שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס כָּזֶה דקדיק לומר כָּזֶה נראה לי בס"ד, שאם היה הקב"ה ממציא לו מעות שיתן שכר מינקת, אף על פי שתהיה המצאת המעות בנס לא היה מבורר שנעשה הנס בזכותו וראוי הוא לכך, אלא אפשר שהוא התפלל שיתן לו הקב"ה ריוח שיוכל ליתן ממנו שכר מינקת, ונזדמן אותה שעה התפלל צדיק אחד על דוחק עצמו שיתן לו הקב"ה ריוח מעות, והיה הצדיק ראוי שהקב"ה ישמע תפלתו ויענהו, ואז תפילתו של זה נתחברה עם תפילת אותו צדיק ונענה גם הוא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כשנפקדה רבקה בתפילתו של יצחק אבינו ע"ה נפקדו כמה עקרות עמה, כיון שפתח הקב"ה שער השפע הזה בשביל תפילתו של יצחק נפתח גם לתפילות אחרים. וכן כאן יש לומר הכי הוה ואין מזה הוכחה על גודל צדקתו, אך כיון שראינו שהשם יתברך עשה לו נס בזה שהוא דבר שאינו מצוי בבני אדם, ולא משכחת לה שיש אדם בעולם שיבקש ויתפלל לפני הקב"ה דבר כזה להיות מניק מדדיו כאשה, אם כן ודאי נס כזה לא נעשה אלא בשבילו, וליכא למימר שנפתח השער של נס זה לצדיק אחר וממילא נפתח לזה. אבל אַבַּיֵּי אָמַר כַּמָה גָּרוּעַ אָדָם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ לוֹ סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית, 'לוֹ' דייקא שהיה השינוי בגופו להיות מניק כמו אשה, ואיכא בזה תרתי לגריעותא חדא נעשה שינוי זה בגופו, ועוד לא נפיק מנס זה טובה לאחרים שיהיה נפתח שפע נס זה גם לאחרים שהם עומדים בדוחק ואין להם שכר מינקת. ובספר הדורות אות יו"ד כתב בשם ספר גלגולי נשמות, כי אשת המלך שהניקה את רבי בזמן הגזירה להציל את רבי מהריגה נתגלגלה באיש הזה לזכותה לעולם הבא, ולכך נעשה לו נס זה שהניק כמו אשה, ועתה הוא עני אך בגלגול ראשון היה בהיכלו של מלך עיין שם. והנה הרב מ"י ז"ל בפרשת בלק הקשה, כי במדרש פרשת תצוה (שמות רבה לח, ד) אומר רבי שמעון בן גמליאל גדולה חיבתן של ישראל שהקב"ה מְשַׁנֶּה סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית בִּשְׁבִיל טוֹבָתָן, שהוא מוריד להם מן מן השמים ומעלה להם מן הארץ טל וכו', וקשה דכאן משמע דשינוי סדרי בראשית אינו חיבה ולא מעלה, דהא אמר כַּמָה גָּרוּעַ אָדָם זֶה? יעוין שם. ונראה לי בס"ד בפשיטות דאם יש בנס דשינוי סדרי בראשית טובה יתירה מאם היה עושה באופן טבעי אין זה גרעון אלא מעלה, דלהכי עשה נס בשינוי סדרי בראשית כדי להרבות בטובה, וכמו ענין ירידת המן שנעשה להם שינוי סדרי בראשית שירד להם מן השמים, הא ודאי יש בזה כמה רבוי טובה לישראל מאם היה ממציא להם מזון טבעי מן הארץ, כי זה להיותו יורד מן השמים היה נבלע באיברים ואינו מסריח בבטן, וגם היה משתנה טעמו לכמה מטעמים, וגם היה ערב מאד, ועוד כמה מעלות נמצאו בו, ולכן מה שנתן להם באופן זה שהוא שינוי סדרי בראשית ודאי זה חיבה ומעלה להם, ולזה אמר מְשַׁנֶּה סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית בִּשְׁבִיל 'לְטוֹבָתָן' דייקא ולא אמר 'בשבילם' מה שאין כן במעשה דגמרא דידן אין באופן שינוי סדרי בראשית יתרון טובה, שאם היה עושה לו נס להמציא לו מעות שיתן שכר מינקת, לא היה יתרון טובה בחלב שהניק מדדיו על חלב של המינקת, ולזה אמר שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ לוֹ סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית ולא אמר 'לטובתו' כדנקיט רבי שמעון בן גמליאל, דבאמת לא היה לו יתרון טובה מצד השינוי. ברם התם מקשי הרב הנזכר עוד על זה, ממה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (אסתר ב' ז') וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה, שנעשה נס למרדכי ונפתחו לו דדים והניק את אסתר, והרי זו כמעשה דאותו האיש, ואיך שייך לומר 'גָּרוּעַ' דמרדכי היה צדיק גדול ואמרו עליו כמשה רבינו ע"ה בדורו? עיין שם. ונראה לי בס"ד הכא נעשה לו הנס להניק מחמת עניות שלא היה לו מעות לתת שכר מינקת, ולכן חשיב גרעון שעשה לו שינוי זה ולא המציאו לו מעות שיתן שכר מינקת, אך מרדכי היה עשיר והיה יכול להביא מינקת, אך סיבה אחרת היתה בזה, שלא רצה הקב"ה שיהיה שום אדם מכיר באסתר ויתפרסם שמה ויופיה אפילו אצל ישראל, ולא שזפתה עין אפילו ישראלים, כדי שאחר כך תלקח לבית אחשורוש בנס בעבור הצלת ישראל, ויש בזה כמה טעמים הן מחמת שלא ירגיש בה המן ויקדים להרוג אותה קודם שתלקח לבית המלך, הן כדי שלא תהיה ידועה שהיא יהודית מתחלה לאחשורוש גם כן, שדבר זה נוגע להצלת ישראל ולכן צוה לא תגיד, ועוד יש כמה טעמים, ואם כן זה הנס שנעשה במרדכי הע"ה בשינוי הטבע הוא הכרחי לצורך טעמים הנזכרים, ועוד טעמים אחרים, ולא שייך לתלות גרעון במרדכי בעבור זה.

    אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא זוֹ דַּרְכָּהּ בְּכָךְ, אֶלָּא כַּמָּה צָנוּעַ אָדָם זֶה, שֶׁלֹּא הִכִּיר בְּאִשְׁתּוֹ. יש להקשות איך נעלם דבר זה מן רב יוסף שהיה משבחה ומאי סלקא דעתך? ונראה לי דידוע שהצנוע לא יהיה לו שונאין כיון דאינו מתערב עם שום אדם, ורב יוסף לא בא לשבחה בצניעות שבינה לבין בעלה, כי על זאת ודאי יש לומר בעבור טובת עצמה הייתה צנועה עם בעלה כדי שלא ירגיש, ורק בא לשבחה בצניעות שבינה לבין העולם שבודאי היתה צנועה הרבה, שעל כן לא נמצא לה שונא הן איש הן אשה שיגידו מום שלה לבעלה.

    Ben Yehoyada on Shabbat 53b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף נ״ג, עמוד ב׳, בהיקף של כ־524 מילים ב־24 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 24 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 14 מילים

      נפתחת ב״דּוּמְיָא דְּקָמֵיעַ. שְׁמַע מִינָּה.…״

    2. קטע 225 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: וְלֹא בַּקָּמֵיעַ אַף עַל פִּי…״

    3. קטע 336 מילים

      נפתחת ב״וְהָא ״אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּמְחֶה״ קָתָנֵי!…״

    4. קטע 413 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי, מַאי ״זֶה חוֹמֶר בַּבְּהֵמָה מִבָּאָדָם״?…״

    5. קטע 520 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: סָכִין וּמְפַרְכְּסִין לְאָדָם, וְאֵין סָכִין…״

    6. קטע 625 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה שֶׁאֲחָזָהּ דָּם, אֵין מַעֲמִידִין…״

    7. קטע 77 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי אָדָם נָמֵי! אָדָם נִרְאֶה כְּמֵיקֵר.…״

    8. קטע 89 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי בְּהֵמָה נָמֵי נִרְאֶה כְּמֵיקֵר! אֵין…״

    9. קטע 917 מילים

      נפתחת ב״וְלִבְהֵמָה מִי גָּזְרִינַן? וְהָתַנְיָא: הָיְתָה עוֹמֶדֶת חוּץ…״

    10. קטע 1010 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבִינָא: כְּגוֹן שֶׁהָיָה תְּחוּם שֶׁלָּהּ מוּבְלָע…״

    11. קטע 1127 מילים

      נפתחת ב״רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: שְׁחִיקַת סַמְמָנִין…״

    12. קטע 1216 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: לֹא יֵצֵא הַזָּב בַּכִּיס שֶׁלּוֹ,…״

    13. קטע 1310 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה, לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִיהַדַּק,…״

    14. קטע 1430 מילים

      נפתחת ב״רַב יוֹסֵף אָמַר: תַּנָּאֵי שָׁקְלַתְּ מֵעָלְמָא? תַּנָּאֵי…״

    15. קטע 1512 מילים

      נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא…״

    16. קטע 1618 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּעִזִּים שֶׁל…״

    17. קטע 1727 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ וְהִנִּיחָה…״

    18. קטע 1825 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל…״

    19. קטע 1923 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשִׁים…״

    20. קטע 2041 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה…״

    21. קטע 2121 מילים

      נפתחת ב״זְכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִין. מַאי ״לְבוּבִין״? אָמַר רַב…״

    22. קטע 2252 מילים

      נפתחת ב״עוּלָּא אָמַר: עוֹר שֶׁקּוֹשְׁרִין לָהֶם כְּנֶגֶד לִבָּם…״

    23. קטע 2344 מילים

      נפתחת ב״רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עוֹר שֶׁקּוֹשְׁרִין…״

    24. קטע 2412 מילים

      נפתחת ב״מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״שְׁחוּזוֹת״ לִישָּׁנָא דְגַלּוֹיֵי הוּא?…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת שבת דף נ״ג עמוד ב׳ · קטע 14 — “רַב יוֹסֵף אָמַר: תַּנָּאֵי שָׁקְלַתְּ מֵעָלְמָא? תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן:…

    • רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים

      לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.

      מקור: מסכת שבת דף נ״ג עמוד ב׳ · קטע 10 — “אָמַר רָבִינָא: כְּגוֹן שֶׁהָיָה תְּחוּם שֶׁלָּהּ מוּבְלָע בְּתוֹךְ תְּחוּם…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת שבת דף נ״ג עמוד ב׳ · קטע 18 — “…כָּזֶה! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה כַּמָּה גָּרוּעַ אָדָם זֶה…

    • עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים

      נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.

      מקור: מסכת שבת דף נ״ג עמוד ב׳ · קטע 6 — “…בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצְטַנֵּן. אָמַר עוּלָּא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמְמָנִין.

    לשון המקור

    דּוּמְיָא דְּקָמֵיעַ. שְׁמַע מִינָּה.

    אָמַר מָר: וְלֹא בַּקָּמֵיעַ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּמְחֶה. וְהָא אֲנַן תְּנַן: וְלֹא בַּקָּמֵיעַ שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה. הָא מוּמְחֶה — שַׁפִּיר דָּמֵי! הָכָא נָמֵי שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה.

    וְהָא ״אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּמְחֶה״ קָתָנֵי! מוּמְחֶה לְאָדָם וְאֵינוֹ מוּמְחֶה לִבְהֵמָה. וּמִי אִיכָּא מוּמְחֶה לְאָדָם וְלָא הָוֵי מוּמְחֶה לִבְהֵמָה? אִין, אָדָם דְּאִית לֵיהּ מַזָּלָא — מְסַיַּיע לֵיהּ, בְּהֵמָה דְּלֵית לַהּ מַזָּלָא — לָא מְסַיַּיע לַהּ.

    אִי הָכִי, מַאי ״זֶה חוֹמֶר בַּבְּהֵמָה מִבָּאָדָם״? מִי סָבְרַתְּ אַקָּמֵיעַ קָאֵי? אַסַּנְדָּל קָאֵי.

    תָּא שְׁמַע: סָכִין וּמְפַרְכְּסִין לְאָדָם, וְאֵין סָכִין וּמְפַרְכְּסִין לַבְּהֵמָה. מַאי לַָאו, דְּאִיכָּא מַכָּה וּמִשּׁוּם צַעַר! לָא, דִּגְמַר מַכָּה וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג.

    תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה שֶׁאֲחָזָהּ דָּם, אֵין מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּמַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצְטַנֵּן. אָדָם שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּמַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצְטַנֵּן. אָמַר עוּלָּא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמְמָנִין.

    אִי הָכִי אָדָם נָמֵי! אָדָם נִרְאֶה כְּמֵיקֵר.

    אִי הָכִי בְּהֵמָה נָמֵי נִרְאֶה כְּמֵיקֵר! אֵין מֵיקֵר לִבְהֵמָה.

    וְלִבְהֵמָה מִי גָּזְרִינַן? וְהָתַנְיָא: הָיְתָה עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם, קוֹרֵא לָהּ וְהִיא בָּאָה. וְלָא גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאֵתוּיֵי.

    אָמַר רָבִינָא: כְּגוֹן שֶׁהָיָה תְּחוּם שֶׁלָּהּ מוּבְלָע בְּתוֹךְ תְּחוּם שֶׁלּוֹ.

    רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: שְׁחִיקַת סַמְמָנִין גּוּפָה תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה כַּרְשִׁינִין לֹא יְרִיצֶנָּה בֶּחָצֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְרַפֶּה, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַתִּיר. דָּרֵשׁ רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא.

    אָמַר מָר: לֹא יֵצֵא הַזָּב בַּכִּיס שֶׁלּוֹ, וְלֹא עִזִּים בַּכִּיס שֶׁבְּדַדֵּיהֶן. וְהָתַנְיָא: יוֹצְאוֹת עִזִּים בַּכִּיס שֶׁבְּדַדֵּיהֶן!

    אָמַר רַב יְהוּדָה, לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִיהַדַּק, הָא דְּלָא מִיהַדַּק.

    רַב יוֹסֵף אָמַר: תַּנָּאֵי שָׁקְלַתְּ מֵעָלְמָא? תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: הָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכֻלָּן חוּץ מִן הָרְחֵילוֹת הַכְּבוּנוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת לְיַבֵּשׁ, אֲבָל לֹא לֵיחָלֵב.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן לְיַבֵּשׁ, כָּאן לֵיחָלֵב.

    תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּעִזִּים שֶׁל אַנְטוֹכְיָא שֶׁהָיוּ דַּדֵּיהֶן גַּסִּין, וְעָשׂוּ לָהֶן כִּיסִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסָּרְטוּ דַּדֵּיהֶן.

    תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ וְהִנִּיחָה בֵּן לִינַק וְלֹא הָיָה לוֹ שְׂכַר מְנִיקָה לִיתֵּן, וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְנִפְתְּחוּ לוֹ דַּדִּין כִּשְׁנֵי דַּדֵּי אִשָּׁה וְהֵנִיק אֶת בְּנוֹ.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל אָדָם זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס כָּזֶה! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה כַּמָּה גָּרוּעַ אָדָם זֶה שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ לוֹ סִדְרֵי בְרֵאשִׁית.

    אָמַר רַב יְהוּדָה: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ עָלָיו סִדְרֵי בְרֵאשִׁית. אָמַר רַב נַחְמָן: תִּדַּע, דְּמִתְרְחִישׁ נִיסָּא וְלָא אִבְּרוּ מְזוֹנֵי.

    תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה גִּידֶּמֶת וְלֹא הִכִּיר בָּהּ עַד יוֹם מוֹתָהּ. אָמַר רַב: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה צְנוּעָה אִשָּׁה זוֹ שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ בַּעֲלָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּיא: זוֹ דַּרְכָּהּ בְּכָךְ. אֶלָּא: כַּמָּה צָנוּעַ אָדָם זֶה שֶׁלֹּא הִכִּיר בְּאִשְׁתּוֹ.

    זְכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִין. מַאי ״לְבוּבִין״? אָמַר רַב הוּנָא: תּוּתָרֵי. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״לְבוּבִין״ לִישָּׁנָא דְּקָרוֹבֵי הוּא — דִּכְתִיב: ״לִבַּבְתִּנִי אֲחוֹתִי כַלָּה״.

    עוּלָּא אָמַר: עוֹר שֶׁקּוֹשְׁרִין לָהֶם כְּנֶגֶד לִבָּם — כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עֲלֵיהֶן זְאֵבִים. זְאֵבִים — אַזְּכָרִים נָפְלִי, אַנְּקֵיבוֹת לָא נָפְלִי? מִשּׁוּם דִּמְסַגּוּ בְּרֵישׁ עֶדְרָא. וּזְאֵבִין — בְּרֵישׁ עֶדְרָא נָפְלִי, בְּסוֹף עֶדְרָא לָא נָפְלִי? אֶלָּא: מִשּׁוּם דְּשַׁמִּינֵי. וּבִנְקֵבוֹת לֵיכָּא דְּשַׁמִּינָן? וְתוּ, מִי יָדְעִי בֵּין הָנֵי לְהָנֵי? אֶלָּא מִשּׁוּם דְּזָקְפִי חוּטְמַיְיהוּ וּמְסַגּוּ כִּי דָּווּ.

    רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עוֹר שֶׁקּוֹשְׁרִין לָהֶן תַּחַת זַכְרוּתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת. מִמַּאי? — מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְהָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת. מַאי ״שְׁחוּזוֹת״ — שֶׁאוֹחֲזִין הָאַלְיָה שֶׁלָּהֶן לְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן זְכָרִים. רֵישָׁא כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת, וְסֵיפָא כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן זְכָרִים.

    מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״שְׁחוּזוֹת״ לִישָּׁנָא דְגַלּוֹיֵי הוּא? — דִּכְתִיב: ״וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ