בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף נ״ג עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף נ״ג עמוד א׳

    מסכת שבת דף נ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־394 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    גמ' מתניתין נמי דיקא לקמן בהאי פירקא:

    אף באוכף דאיהו נמי מהני לחממה:

    ובלבד שלא יקשור לו מסריכן פוטרא"ל דמיחזי כמי שרוצה להטעינו משוי:

    רצועה תחת זנבו פושל"א שנותנים שם שלא תרד האוכף והמשוי על צוארה כשהיא יורדת לעמק והמסרך שלא תרד על זנבה כשהיא עולה על ההרים:

    מהו ליתן מרדעת ולא לצאת לרה"ר אלא בחצר ומפני הצינה:

    ה"ג אמר ליה מותר א"ל וכי מה בין זה לאוכף אישתיק:

    איתיביה כו' כסבור הא דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסבר אוכף נמי שרי ואותיביה מברייתא דאסור ליטלה והשתא ליטול אמרת לא להניח מיבעי' דדמי כאילו צריך להטעינה משוי:

    כרביה רב:

    ועוד 28 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 53a · Sefaria

    תוספות

    והוא שקשורה לו מע"ש רש"י פי' לקמן דבקשורה מע"ש הוי מלבוש החמור אבל באינה קשורה מע"ש הוי משאוי ועוד יש לפרש דבאינה קשורה מע"ש מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת וה"ר פור"ת פירש דמיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק:

    אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא ולא בעי למפרך דמרישא שמעינן לה דקתני בזמן שהיא קשורה הא אינה קשורה לא דדרך משניות כן במסכת ע"ז (דף לה:) אלו דברים אסורין באכילה כבשים שדרכן לתת לתוכן יין כו' ובסיפא (שם דך לט:) קתני ואלו מותרים באכילה כו' וכבשים שאין דרכן לתת כו' ובפרק אלו טרפות (חולין דף נד.) קתני אלו כשרות אע"ג דאיכא מינייהו דשמעי' מרישא וא"ת ונפשוט מרישא דבקשורה מערב שבת איירי מדאיצטריך למיתני בזמן שהיא קשורה דבלאו הכי הוה ידעי' דאיירי בקשורה דאי באינה קשורה פשיטא דאסור דילמא נפלה ואתי לאתויי כדקאמר הכא אילימא כו' אלא ודאי בזמן שקשורה מע"ש קאמר וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה ה"א דלהכי תנא בזמן שהיא קשורה לאשמעי' דאפי' קשורה בשבת דאי לא תנא ליה ה"א דוקא בקשורה לו מע"ש אבל בקשורה בשבת לא קמ"ל להכי דייק מסיפא:

    מהו ליתן המרדעת ע"ג חמור בשבת ואין לאסור משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דבהמה חשיבא כדבר הניטל כיון דיכול למושכה ולהוליכה בכל מקום ורב אסי בר נתן דבעי אם אסור אין לפרש משום דמיחזי כרוצה להוליך הבהמה למקום רחוק דא"כ היכי דייק דמאן דשרי טרסקל כ"ש מרדעת. ואין לפרש נמי דבעי למיסר בחצר אטו רה"ר כדאמר גבי אשה בפ' במה אשה (לקמן שבת דף סד:) דגבי בהמה לא גזרו כדתניא בסמוך גבי זוג ומטיילת עמו בחצר אלא נראה לר"י דטעמא משום טרחא דשבת ואע"ג דשריא קרצוף בפ"ב דביצה (דף כנ.) התם יש לה צער ביותר א"נ לא שרי אלא בי"ט אבל בשבת אסור:

    אוכף שע"ג החמור וא"ת ויתיר האוכף וינער ויפול כדאמר בפ' כל כתבי גבי היתה בהמתו טעונה טבל כו' וי"ל דהתם מיירי בשקין שתוכל הבהמה להתקלקל אבל מחמת האוכף לא תוכל הבהמה להתקלקל לכך לא התירו:

    תולין טרסקל וא"ת ותאסר משום דמשתמש בבע"ח כי היכי דאסור להניח נר על גבי דקל בשבת משום דמשתמש במחובר וי"ל דהתם מנענע הענפים אבל הכא אינו מנענע הבהמה בכך ורב אסי ברבי נתן דבעי למיסר אפסר משום דילמא אתי להשתמש בבע"ח (ת".):

    אריוך שם מלך כדכתיב אריוך מלך אלסר (בראסית יד) ונקטי' טפי משאר מלכים לפי שמובלע בו לשון ארי:

    דשמעיה דקא מסיים בה כו' אע"ג דקיי"ל. כרב באיסורי היינו לגבי שמואל לחודיה אבל הכא ר' יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי רב קאי כשמואל וברייתא דאוכף נמי קיימא כשמואל למאי דמשני כאן לחממה כאן לצננה ומתני' דאין סכין ומפרכסין לבהמה דמייתי לקמן נמי פליגא אדרב כדפירש בקונטרס:

    מאי לאו בגדולים ומשום תענוג וא"ת ומאי קושיא דילמא הכא מיירי בטרסקל שנתלה מע"ש אבל לתלות בשבת אפי' בחצר אסור ותירץ דדייק מדנקט רה"ר גבי טרסקל טפי משאר דכולהו נמי ברה"ר איירי אלא נקט רה"ר דבחצר מותר בכל ענין:

    Tosafot on Shabbat 53a · Sefaria

    רב נסים גאון

    ותמצא עיקר דיבור זה בפ' כל הכלים (שבת ד' קכג) הניטלין בשבת ואני אבאר לך פירושו כי ראיתי פירוש להרבה מן החכמים מחט נקובה שנגמרה מלאכתה אם ניטל עוקצה טהורה עוקצה התונבא שלה שהוא פי המחט או חרירה הוא מקום הנקב כבר אין לה תקנה ויצאה מתורת כלי ונתיאשו הבעלים ממנה ולפיכך שנינו בה טהורה כי מעת שניטל עוקצה או חרירא אדם זורקה לבין הגרוטאות ונתיאש ממנה מלעשותה כלי וטהורה היא ואם היתה מחט שאינה נקובה ויש לה עוקץ וכבר שיפה אותה ומירקה ואע"פ שעדיין לא נקבה מפני שהיא ראויה ליטול בה את הקוץ הרי היא כתורת כלי וטמאה כמו הנקובה לפי שהנקובה ראויה לתפירה והיא ראויה להוציא בה את הקוץ וזו וזו שוין בתורת טומאה כמו שאמרו אבל לענין טומאה דא ודא אחת היא ובכדומה לו אמרו בתוספתא (דב"מ דכלים פי"א) ואם מתחילה עשאו לכן אפי' פחות מיכן טמא ובגסטרא אמרו (מס' כלים פ"ד מ"ג) אי זו היא גסטרא כל שניטלו אזניה ואמרו בתוספתא (ב"ק דכלים פ"ג) ואם מתחלה עשאה בלא אזנים נידונית כחבית ואשר אמרו בין נקובה ובין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד הוא דתירגם אביי אליבא דרבה בגלומי והוא ברזל חתוך שראויה להעשות מחט והואיל ויש לומר שאם ירצה בעלה לעשותה כלי יכול הוא לעשות כמו שאמרו זימנין דמימליך עלה ומשוי לה כלי מותר לטלטלה בשבת ונחשוב אותה לענין טלטול כמו הכלים והיא כמו מחט נקובה לענין שבת אבל לענין טומאה לא והרי היא בחזקת טהורה עד שיגמור מלאכתה ותהיה כלי כמו שאמרו בתוספתא בסוף בבא קמא דכלים גולמי כלי מתכות הרי הן ככל הכלים אלא שהן טהורין:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 53a · Sefaria

    רבנו חננאל

    נתינת מרדעת ע"ג חמור דברי הכל מותר לדחות צער בהמה לתלות (קרצטל) [טרסקל] בפיה משום תענוג הוא. ור' יוחנן ושמואל אסרי וכן הלכה והני מילי בבהמות גדולות ומשום תענוג. אבל קטנים דמשום צערא הוא ברה"ר אסורים לצאת הסייחין (בקרצטלין) [בטרסקלין] שבפיהם אבל בחצר שרי. מסורכו פי' חגורו:

    תניא יוצא אדם באגד שעל גבי (בהמה) [המכה] ובקשישין:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 53a · Sefaria

    רשב"א

    אלא לאו שאינה קשורה לו מערב שבת פירש מורי הרב ז"ל: כדי שלא ישתמש בצדדי הבהמה. וכן נראה מן הירושלמי (פ"ה ה"ב). ורש"י ז"ל פירש (לקמן שבת נד, ב ד"ה כדאמרן) בענין אחר.

    לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהרורית שבין עיניו הכא משמע דכל דלנוי בהמה אסור, וכדאמרינן נמי לעיל (שבת נב, א) גבי פרה ברצועה שבין קרניה דבין לרב בין לשמואל לנוי אסור. ואיכא למידק מדאמרינן לקמן (שבת נד, ב) אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, אלמא משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אסור הא משום נוי מותר. ויש לומר דלרבותא נקט לההוא טעמא, דאפילו תמצא לומר דלנוי מותר הכא אסור. ויש מפרשים דלנוי הרגיל לכל בחול אפילו בשבת שרי והיינו טעמא דזוג, אבל רצועה בקרני פרה וזהרורית שבין עיני הסוס אינו רגיל בכל אלא מקצת אנשים עושים כן לעתים ולפיכך אסור דהוי ליה כמשוי.

    Rashba on Shabbat 53a · Sefaria

    מאירי

    אע"פ שהתרנו להיות חמור יוצא במרדעת באוכף מיהא אסור אפי' היה קשור בו מערב שבת שהאוכף הוא של עצים ונתון על המרדעת ואין דרך להניחו אלא כשרוצים להטעינה משאוי ולא סוף דבר בשקשר לו מסרך שלו והוא הקרוי פייטראל ועשוי שלא ירד המשאוי על זנבו בעלייתו בהרים וכן שהפשיל רצועתו תחת זנבו העשוי' שלא להוריד המשאוי על צוארה כשיורדת מהר לבקעה שהרי אלו מוכיחים שלמשאוי נתכוון אלא אף בלא מסרך ורצועה אסור כל עצמו אינו אלא למשאוי ואוכף העשוי לרכיבה שקורין שי"לאה הואיל ואינו למשאוי אלא לרכיבה ואין הרכיבה משאוי שהרי חי נושא את עצמו יש מתירין לצאת בה אם היתה קשורה מערב שבת או שקשרה גוי להוליכה או לאיזו סיבה:

    אע"פ שאסרנו להיות חמור יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה בו מערב שבת מותר להניחו עליו על מנת שלא לצאת ברשות הרבים אלא בחצר מפני הצנה ואף זו דוקא בשלא יקשרנה אלא שיניחנה הנחה פשוטה על גביו שהקשירה אסורה לו בשבת ולא משום קשר שהרי עשוי להתיר הוא אלא שאי אפשר שבקשירתו לא יהא סומך על צידי הבהמה ונמצא משתמש בב"ח ומ"מ פרומביא ואפסר אין בקשירתם תשמיש דצדדין ומותר ויש שמצריכים בהן קשור מערב שבת ולא יראה לי כן שהרי סתם אמרו יוצא באפסר יוצא בפרומביא:

    יש מי שאומר שאף נתינת אוכף על המרדעת להפליג בחומו מותר ומ"מ מה שהתרנו נתינת מרדעת או אף נתינת אוכף דוקא לחמם וכדי להצילה מצער הקור אבל נטילתם ממנה אסור אע"פ שאפשר שהיא מתחממת יותר מדאי שאין צער חמימות נידון בצער אצל חמור ומ"מ מתיר קשריה ומוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאליו ומ"מ לצורך גופו כגון לישב עליו אין פקפוק בהתרו:

    רגילים היו לתלות טרסקל ר"ל סל בצואר הבהמה ופיה נתון בתוכו לאכל משם שלא תטרח לשוח בקרקע ודבר זה בשבת אסור אף בחצר הואיל ואין כאן הצלת צער אלא תענוג ויראה בסוגיא זו דוקא בגדולים אבל קטנים שארכובותיהם גבוהות וצוארם קטן ויש להם צער לשוח ולאכול מותר בחצר הא לצאת בהם לרה"ר אסור מפני שהוא כמשאוי:

    רוב ספרים גורסים במלה זו קלסתר אלא שהמפרשים פירשוה ג"כ מענין טרסקל וקצת גאונים מפרשים בו מלשון קלסתר פנים והוא מכסה שקרוי בית פנים שמכניסים בו ראשו של סיח ומלבישין את פניו ממנו שלא יכנו שרב או צנה ואף זו ברה"ר אסור ובחצר מותר בקטנים ואסור בגדולים:

    לא יצא הסוס בזנב שועל והוא שהיו רגילים בדברים המוניים ליתן זנב שועל בין עיניו שלא ישלוט בו עין הרע ולא בזהורית שבין עיניו והוא נתון שם לנוי שכל העשוי לנוי בבהמה אסור וכמו שאמרו למעלה ברצועת פרה שבין קרניה שלדברי הכל לנוי אסור ויש שואלין בה ממה שאמרו למטה אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק ותלו הטעם משום דמחזי כאזיל לחינגא הא משום נוי מיהא ליכא ופירשו בה שלרוחא דמילתא אמרוה כן כלומר אף לכשתמצא לומר שכל לנוי מותר בזו מיהא אסור וי"מ שכל נוי הרגיל בחול אף בשבת מותר וזו היא שהוצרכנו בזוג החמור לטעם אזיל לחנגא אבל כל שאינו רגיל לרוב בני אדם בחול כגון זהורית ורצועה בשבת אסור ונידון כמשאוי:

    לא יצא הזב בכיס שלו העשוי לו ליתן פי האמה בתוכו לקבל זיבתו לידע מנין ראיותיו שאין זה תכשיט אצלו אלא משאוי ולא עזים בכיס שבדדיהן העשוי להן לקבל חלב הנוטף או שלא יסרטו דדיהן על הקוצים ויעשו בהם חבורה מרוב רכותם ולא פרה בחוסם שבפיה העשוי לה שלא תפנה דרך כרמים ושדות לרעות בשל אחרים עד שיגיעו למרעה שמוליכים אותה לשם ונוטלים אותו הימנה ולא סייחים בקרסתלים שבפיהם ואפי' קטנים אע"פ שבחצר מיהא הותר לקטנים כמו שביארנו שכל אלו אין כאן שמירת גוף לעשות כדרך מלבוש והרי הן משאוי ולא בהמה בסנדל שברגליה העשוי לה של מתכת כדי שלא יזיקוה אבנים שאע"פ שיש כאן שמירת גוף יש לחוש דילמא שליף ואתי לאתויה ולא בקמיע והוא כתב המוני עשוי לרפואת איזה חולי ואע"פ שהוא מומחה אצל האדם ר"ל שנתרפא בו אדם שלשה פעמים ובא ללמדנו שאע"פ שהוא מומחה לאדם אינו מומחה לבהמה שאדם אפשר שטבעו מתחזק מתוך בטחונו על הקמיע ומתרפא ואצ"ל שמומחה לבהמה אינו מומחה לאדם שהבהמה מתוך גסות חומרה רפואתה קרובה הא בהמה במומחה לבהמה ואדם במומחה לאדם מותר ולא אמרו זה חומר בבהמה מבאדם אלא בסנדל:

    אבל יוצא באגד שעל גבי המכה מפני שהוא שמירת גוף ונדון כמלבוש ומשום דילמא שליף אין כאן שאינו חשוב אצלו עד שיבא להביאו אם נפל ממנו וכן יוצא בכתיתין שעל גבי השבר והוא שכשנשבר בה עצם עושים לה דפין מכאן ומכאן וקושרים אותם שם להעמיד את העצם שלא יתנדנד ויתחבר ובשיליא המדולדלת בה ר"ל שיצתה מקצתה ופוקק לה זוג שבצוארה והוא הנקרא אשקילאה העשויה להשמיע קול ואמר שסותמה בצמר לבטל השמעת קולה ומטיילה בחצר אבל לא ברשות הרבים שלא יחשב בה כמאן דאזיל לחינגא ר"ל שמוליכה למכור כמו שביארנו ובלא סתימה אף בחצר אסור שמתוך השמעת קול יחשדוהו בני רשות הרבים שיוליכנה למכור ושמא תאמר ואף בפקפוק ובחצר היאך מותר והרי כל שאסרו משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור ואין להפליג בדבר זה בין אדם לבהמה שהרי בפרק הבא אחר זה יראה שאין חלוק בין אדם לבהמה באיסורי מראית העין ומ"מ במקום פסידא נראה שהקלו וכבר כתבנו מזו בראשון של ביצה בשמועת שוטחן בחמה:

    ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shabbat 53a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפירש"י בד"ה ה"ג א"ל מותר כו' כסבור הא דאשתיק משום דלא אשגח ביה דסבר אוכף נמי שרי כו' עכ"ל נראה מלשונו דלא קאי הכי אלא דלמסקנא לרב נמי אוכף ליטול אסור והיינו להאי שינויא דשאני אוכף דאפשר דנפל ממילא אבל להאי שינויא דמפליג כאן לחממה כאן לצננה ע"כ הך ברייתא דאוסר ליטול אוכף לא קיימא כרב דלרב שרי כיון דמתיר בטרסקל דלא הוי רק תענוג וכמ"ש התוס' לקמן מיהו להניח אוכף על החמור אפשר דלא תליא כלל בפלוגתא דרב ושמואל אלא בהך דפליגי ת"ק ורשב"ג בקשורה לו מע"ש אם שרי כמו מרדעת ודו"ק:

    תוס' בד"ה והוא שקשורה כו' ועוד י"ל דבאינה קשורה מע"ש מחזי כמתכוין להוצאת כו' עכ"ל צ"ע לחלק בין פירש"י ובין פי' זה דהוצאת המרדעת נמי לא הוי אלא משום משאוי דכל הני יציאות דקתני משום משאוי הוא ודוחק לומר לפירש"י דבקשורה בשבת דהוי ודאי משאוי כיון דלא גלי דעתו מאתמול שתהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש כפירושו לקמן אבל לפירוש זה אינו ודאי משאוי אלא דמתחזי כהוצאות וכמשאוי בשבת ודו"ק:

    בד"ה אילימא שאינה קשורה לו כלל כו' מדאיצטריך למתני בזמן שהיא קשורה כו' וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה כו' עכ"ל ר"ל דאדרבה דהכי הוה מסתבר טפי למימר דתפסת מועט תפסת להתירא ואי לא תניא בהדיא קשורה ה"א דוקא בקשורה מע"ש כו' ולכך הוסיף למתני בהדיא קשורה דהיא מלתא יתירתא לומר דאפילו בקשורה בשבת אבל השתא דדייק איפכא מסיפא ליכא למימר ברישא הכי וליכא לאקשויי דאימא נמי בסיפא דתפסת מועט תפסת לאיסורא ואיירי דוקא בשאינה קשורה כלל ואיצטריך ליה למתני לדיוקא מיניה אבל קשורה אפילו בשבת שרי דמ"מ מלתא דסיפא לא הוה איצטריך ליה לגופיה כלל כיון דהוה מלתא דפשיטא ועוד דאדרבה בסיפא לאיסורא אית לן למימר דתפסת מרובה תפסת דהיינו לאסור אף באינה קשורה מע"ש ודו"ק:

    בד"ה מהו ליתן כו' דבהמה חשיבא כדבר הניטל כיון דיכול למושכה כו' עכ"ל ולעיל בפרק כירה בד"ה ופורסין כו' שכתבו התוס' שם גבי דכרי דרב הונא דה"ל דבר שאינו ניטל משום דאין דרך למושכן ולהוליכן באחיזת יד כמו חמור דהכא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 53a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' ומה התם דמשום תענוג שרי הכא דמשום צער וכו' כצ"ל:

    ברש"י ד"ה ופוקקין לה וכו' ומוליד קול לכך פוקק וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה והוא שקשורה לו מע"ש וכו' הוי מלבוש אבל באינה קשורה הוי משוי ר"ל דכשהיא קשורה מע"ש ויצאה בו מע"ש מוכח שזהו מלבוש של החמור ואינו משוי אבל כשהיא קשורה לו בשבת ולא היתה מלבושו קודם זה אינו מוכרח שהוא לבושו של החמור א"כ הוי משוי ועוד יש לפרש וכו' דמחזי כמתכוין להוצאת המרדעת ר"ל דמחזי דאינו קושר המרדעת על החמור לצורך החמור אלא שהוא להוציא המרדעת לרה"ר וקשרה בו כדי להוציאו וק"ל:

    ד"ה אילימא שאינה קשורה כלל פשיטא ולא בעי למיפרך דמרישא שמעינן לה ר"ל דלא בעי למיפרך בלא פשיטא דסיפא הוי פירוש שאינה קשורה לו מע"ש דאי אינה קשורה לו כלל הוי משנה שאינה צריכה דזה שמעינן מדיוקא דרישא אלא ודאי הסיפא אתא לאשמועינן דאע"ג שהיא קשורה בו בשבת אלא שלא קשרה לו מע"ש אין יוצא בו לא רצה למיפרך הכי דאי לאו דקשה פשיטא הוה אמינא דפי' שאינה קשורה היינו שאינה קשורה לו כלל ואע"ג דזה שמעינן מרישא לא הויא משנה יתירה דדדך המשניות כן וכו':

    בא"ד וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה ה"א דלהכי תנן בזמן שהיא קשורה לאשמעינן דאפי' קשורה לו בשבת וכו' פי' דהוה ניחא לן טפי לפרש מתני' דלגופא אתא לאשמועינן דהיינו היתרא דבזמן שהיא קשורה בו בכל אופן שהוא מותר לצאת בו מלפרש דלדיוקא אתא ולומר דוקא כשהיא קשורה בו מע"ש אבל אינה קשורה בו מע"ש אסור לצאת דסברא הוא יותר לפרש דאתא לגופא מלפרש דאתא לדיוק ודו"ק:

    ד"ה מהו ליתן וכו' ואע"ג דשריא קרצוף וכו' פי' שמסרקים הבהמה במסרק:

    ד"ה דשמעינן דקא מסיים וכו' וברייתא דאוכף נמי קיימא כשמואל למאי דמשני כאן לחממה כאן לצננה ר"ל דאילו לרב דשרי טרסקל דלא הוי אלא לתענוג כ"ש דשרי ליטול האוכף כדי לצננה אבל להאי שינוייא דמשני התם אפשר דממילא נפיל אתיא האי ברייתא נמי כרב דאע"ג דרב מתיר אפי' טרסקל להניח מ"מ אוכף אינו מותר ליטלו משום כיון דאפשר דממילא נפיל אבל להניח אוכף אפשר דמותר ודו"ק:

    Maharam on Shabbat 53a · Sefaria

    פני יהושע

    בתוס' בד"ה אילימא שאינה קשורה כו' ולא בעי למיפרך דמרישא שמעינן לה כו' דדרך משניות כן כו' וא"ת וניפשוט מרישא כו' עס"ה. עיין במהרש"א מ"ש בכוונת התוס'. מיהו לולא דברי התוס' היה נראה לי ליישב שיטת הגמרא בחדא מחתא משני קושיות התוספות דשפיר מצינן למימר דהא דדייק בגמרא אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא היינו דמרישא שמעינן לה דמה שכתבו התוס' דדרך משניות כן מ"מ בהנך משניות דפירקין לא שייך לומר כן הא בכולה בבי דבמה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא קתני התנא דבר והפוכו דהא אליבא דשמואל קיימינן הכא ואיהו גופא אמר לעיל מחליפין לפני רבי של זו בזו מהו ופשיט ליה רבי ישמעאל בר"י דארבע' בהמות יוצאין באפסר ועכ"פ אתי למעוטי נאקה דאין יוצא' באפסר ואפ"ה לא תני לה במתניתין בהדיא דאין הנאקה יוצא' באפסר כיון דממילא מכללא דרישא שמעינן דכל מידי דלא מינטרא ביה הוי משוי וכ"ש לרב דממעט נמי גמל בחטם משום דהוי נטירותא יתירתא ואפ"ה לא תני לה במתני' להדיא משום דממילא שמעינן לה שפיר מסברא וכדפרישית לעיל בריש פירקין דמכללא דהך בבא לחוד שמעינן במה יוצאה ובמה אינה יוצאה. וא"כ לפ"ז מדייק הכא שפיר דבאינה קשורה כלל כ"ש שאין צריך לשנות דבר והפוכו כיון דמילתא דפשיטא היא מדקתני במרדעת בזמן שהיא קשורה לו ממילא שמעינן דבאינה קשורה לו אסור ומ"ש הך בבא דמרדעת דשנה רבי משנה יתירה טפי מבכל הנך בבי בפירקין אלא דאכתי היה מקום לומר משום דבהך מילתא איכא חידושא טפי דאסרינן משום חששא דדילמא נפיל מש"ה דרך התנא בכה"ג לשנות דבר והפוכו ע"ז מסיק רב נחמן דאדרבה הך חששא דדילמא נפיל ליכא רבותא כ"כ דמילתא דפשיטא היא דחיישינן בשבת טובי חששא דדילמא נפיל כדאשכחן בכמה בבי בפירקין ובפרק במה אשה ואדרבה לפ"ז משמע דאפילו ברישא לא הוי צריך למיתני בזמן שהן קשורין אי לאו משום דאיצטריך למיתני עיקר דינא דיוצאה במרדעת לגופא דלא נימא מרדעת גופא הוי משוי ואסור ליתן ע"ג חמור כי הך אבעיא דר' אסי בר נתן בסמוך או משאר טעמים שכתבו התוס' בד"ה מהו ליתן וקמ"ל במתניתין דשרי ומשום הכי קתני נמי אגב אורחא דדוקא בזמן שקשורה לו וא"כ אכתי הך בבא דסיפא דקתני אין החמור יוצא בזמן שאין קשורה לו הוי משנה יתירה אלא ע"כ דהך משנה יתירה דסיפא אתי לאשמעינן דבעינן שיהא קשורה לו מע"ש דוקא כן נ"ל נכון לולא שהתוספות כתבו בענין אחר ודו"ק:

    בד"ה מהו ליתן המרדעת כו' ורבי אסי בר נתן דבעי אם אסור אין לפרש משום דמיחזי כו' אי נמי לא שרי אלא בי"ט אבל בשבת אסור עכ"ל. נראה דדוקא לפי' ר"י דטעמא דרב אסי בר נתן לא הוי אלא משום טירחא משום הכי שרי בי"ט כמו קירצוף משא"כ אי הוי מפרשינן טעמא דרב אסי ב"נ משום דמיחזי שרוצה להוליך הבהמה למקום רחוק א"כ אפילו בי"ט יש לאסור דאף למאי דקיי"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט מ"מ ודאי אסור להוליכה למקום רחוק להוציאה לחוץ לתחום דלא גרע משאר חפציו כדאיתא בס"פ משילין. ונראה דלדינא נמי איכא נפקא מיניה לפי פי' הרב פורת לעיל דהא דבעינן שיהא קשורה לו מע"ש היינו משום דמיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק א"כ אפילו ביו"ט יש לאסור היכא דאינה קשורה לו מערב יו"ט מהאי טעמא גופא כן נ"ל וצ"ע:

    Penei Yehoshua on Shabbat 53a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    רש"י ד"ה מרדעת וכו', ולאו משוי הוא, ושמואל אמר מרדעת מותר, כתב רש"י ז"ל דצערא הוא הילכך אורחא הוא ולאו משוי הוא. לא זכיתי להבין דהא באמת הוי משוי כ"ז שלא גילה מע"ש שיהא לה למלבוש וקשרה מאתמול, וכמ"ש רש"י לקמן (דף נד ע"ב ד"ה כדאמרן) אלא דמיירי הכא בחצר דליכא משום משוי בזה כיון דהוא צערא לבהמ' מותר לטרוח עבורה ומשוי הכא מאן דכר שמיה, וד' יאיר עיני:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 53a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף נ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־394 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 123 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁקְּשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב…״

    2. קטע 228 מילים

      נפתחת ב״הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ כְּלָל…״

    3. קטע 344 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת בִּזְמַן…״

    4. קטע 429 מילים

      נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַסִּי בַּר נָתָן מֵרַבִּי…״

    5. קטע 522 מילים

      נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ: אוּכָּף שֶׁעַל גַּבֵּי חֲמוֹר — לֹא…״

    6. קטע 634 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: שִׁבְקֵיהּ, כְּרַבֵּיהּ סְבִירָא…״

    7. קטע 729 מילים

      נפתחת ב״שְׁמוּאֵל אָמַר: מַרְדַּעַת מוּתָּר, טְרַסְקָל — אָסוּר.…״

    8. קטע 828 מילים

      נפתחת ב״כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי בִּנְיָמִין…״

    9. קטע 924 מילים

      נפתחת ב״״אַרְיוֹךְ״ מַנּוּ — שְׁמוּאֵל. וְהָא רַב נָמֵי…״

    10. קטע 1014 מילים

      נפתחת ב״דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת מַרְדַּעַת מוּתָּר, מַאי שְׁנָא…״

    11. קטע 1124 מילים

      נפתחת ב״רַב פָּפָּא אָמַר: כָּאן לְחַמְּמָהּ, כָּאן לְצַנְּנָהּ.…״

    12. קטע 1245 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: לֹא יֵצֵא הַסּוּס בִּזְנַב שׁוּעָל, וְלֹא…״

    13. קטע 1321 מילים

      נפתחת ב״אֲבָל יוֹצֵא הוּא בָּאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה,…״

    14. קטע 1422 מילים

      נפתחת ב״קָתָנֵי מִיהַת: וְלֹא סְיָיחִין בִּטְרַסְקָלִים שֶׁבְּפִיהֶם לִרְשׁוּת…״

    15. קטע 157 מילים

      נפתחת ב״לָא, בִּקְטַנִּים וּמִשּׁוּם צַעַר: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁקְּשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אָמַר רַב נַחְמָן: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: אֵין הַחֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ.

    הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ כְּלָל — פְּשִׁיטָא, דִילְמָא נָפְלָה לֵיהּ וְאָתֵי לְאֵתוּיֵי. אֶלָּא לָאו שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת. מִכְּלָל דְּרֵישָׁא, שֶׁקְּשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. שְׁמַע מִינַּהּ.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְלֹא בָּאוּכָּף אַף עַל פִּי שֶׁקָּשׁוּר לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף בָּאוּכָּף בִּזְמַן שֶׁקָּשׁוּר לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשׁוֹר לוֹ מַסְרֵיכָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְשׁוֹל לוֹ רְצוּעָה תַּחַת זְנָבוֹ.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַסִּי בַּר נָתָן מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר רַב אָשֵׁי: מַהוּ לִיתֵּן מַרְדַּעַת עַל גַּבֵּי חֲמוֹר בְּשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מָה בֵּין זֶה לְאוּכָּף? אִישְׁתִּיק.

    אֵיתִיבֵיהּ: אוּכָּף שֶׁעַל גַּבֵּי חֲמוֹר — לֹא יְטַלְטְלֶנּוּ בְּיָדוֹ, אֶלָּא מוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ בֶּחָצֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵילָיו. הַשְׁתָּא לִיטּוֹל אָמְרַתְּ לָא, לְהַנִּיחַ מִיבַּעְיָא?!

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: שִׁבְקֵיהּ, כְּרַבֵּיהּ סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: תּוֹלִין טְרַסְקָל לִבְהֵמָה בְּשַׁבָּת, וְקַל וָחוֹמֶר לְמַרְדַּעַת. וּמָה הָתָם דְּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג שְׁרֵי, הָכָא דְּמִשּׁוּם צַעַר — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

    שְׁמוּאֵל אָמַר: מַרְדַּעַת מוּתָּר, טְרַסְקָל — אָסוּר. אֲזַל רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא דְרַב קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי אָמַר אַבָּא, לָא יָדַע בְּמִילֵּי דְשַׁבְּתָא וְלָא כְּלוּם.

    כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: נוֹתְנִין מַרְדַּעַת עַל גַּבֵּי חֲמוֹר בְּשַׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר, וְכֵן תַּרְגְּמַהּ אַרְיוֹךְ בְּבָבֶל.

    ״אַרְיוֹךְ״ מַנּוּ — שְׁמוּאֵל. וְהָא רַב נָמֵי אַמְרַהּ? אֶלָּא שַׁמְעֵיהּ דַּהֲוָה מְסַיֵּים בַּהּ: וְאֵין תּוֹלִין טְרַסְקָל בְּשַׁבָּת, אֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר, וְכֵן תַּרְגְּמַהּ אַרְיוֹךְ בְּבָבֶל.

    דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת מַרְדַּעַת מוּתָּר, מַאי שְׁנָא מֵאוּכָּף? — שָׁאנֵי הָתָם דְּאֶפְשָׁר דְּנָפֵיל מִמֵּילָא.

    רַב פָּפָּא אָמַר: כָּאן לְחַמְּמָהּ, כָּאן לְצַנְּנָהּ. לְחַמְּמָהּ, אִית לַהּ צַעֲרָא. לְצַנְּנָהּ, לֵית לַהּ צַעֲרָא. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: חֲמָרָא אֲפִילּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז קָרִיר לַהּ.

    מֵיתִיבִי: לֹא יֵצֵא הַסּוּס בִּזְנַב שׁוּעָל, וְלֹא בַּזַּהֲרוּרִית שֶׁבֵּין עֵינָיו. לֹא יֵצֵא הַזָּב בַּכִּיס שֶׁלּוֹ, וְלֹא עִזִּים בַּכִּיס שֶׁבְּדַדֵּיהֶן, וְלֹא פָּרָה בַּחִסּוּם שֶׁבְּפִיהָ, וְלֹא סְיָיחִים בַּטְּרַסְקָלִין שֶׁבְּפִיהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא בְּהֵמָה בַּסַּנְדָּל שֶׁבְּרַגְלֶיהָ, וְלֹא בַּקָּמֵיעַ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּמְחֶה — וְזֶה חוֹמֶר בַּבְּהֵמָה מִבָּאָדָם.

    אֲבָל יוֹצֵא הוּא בָּאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה, וּבַקְּשִׁישִׁין שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר, וּבַשִּׁילְיָא הַמְדוּלְדֶּלֶת בָּהּ, וּפוֹקְקִין לָהּ זוּג בְּצַוָּארָהּ, וּמְטַיֶּילֶת עִמּוֹ בֶּחָצֵר.

    קָתָנֵי מִיהַת: וְלֹא סְיָיחִין בִּטְרַסְקָלִים שֶׁבְּפִיהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים. לִרְשׁוּת הָרַבִּים הוּא דְּלָא, הָא בְּחָצֵר — שַׁפִּיר דָּמֵי. מַאי לַָאו, בִּגְדוֹלִים וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג?!

    לָא, בִּקְטַנִּים וּמִשּׁוּם צַעַר: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי