בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף נ״ב עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף נ״ב עמוד א׳

    מסכת שבת דף נ״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־438 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    דאיתותב דעתיה להודיעו שלא נתכוונתי:

    בפרומביא מי הוי נטירותא יתירתא לגביה או לא:

    הלכה כחנניא ולא איכפת לן אי הוי נטירותא יתירתא:

    יוצאה באפסר אם תחבו בחקיקת קרן אבל בקשירה בעלמא לא דילמא שלפא מרישה מתוך שראשה דק והיא מתנתקת לכאן ולכאן כשמושכין אותה ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים:

    תחב לה בזקנה שקשר שער זקנה כמין נקב ותחב האפסר לתוכו:

    מנתחא מתנתקת וקופצת אנה ואנה לברוח מידו:

    כאיב לה הזקן שנתלש השער ומכאיבה:

    תנן התם בסוף פרקין ולא פרה ברצועה שבין קרניה:

    ועוד 25 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 52a · Sefaria

    תוספות

    אמר שמואל הלכה כחנניא פר"ח דהלכה כרב דאמר בין לנוי בין לשמר אסור מדמשני אביי ורבא ורבינא דהוו בתראי אליביה ההיא דקשרה בעליה במוסרה ועוד דקיי"ל דהלכתא כרב באיסורי הלכך אומר הרב פור"ת דכל נטירותא יתירתא אסור כגון פרה באפסר ובכל נוי בהמה אסור לצאת ומיהו עגלים יוצאות באפסר כדאמר בסמוך ויוצא סוס ברסן דאורחיה בהכי או באפסר אבל בשניהם ברסן ובאפסר אסור ומותר להשים הרסן או האפסר בראש הסוס בשבת ואין בו איסור טלטול דמוכן הוא לבהמה ואדם המנהיג סוס ברשות הרבים יזהר שלא יוציא ראש החבל מתחת ידו טפח ומה שבין ידו לסוס יגביה מן הקרקע טפח דהכי אמרינן לקמן בפרקין ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צואר הבהמה ולצאת דהא עגלי דרב הונא ומולאות של בית רבי יוצאים כרוכין:

    אדרבה תסתיים דשמואל הוא דאמר כו' תימה לרשב"א מה ראייה מייתי מדאמר שמואל מחליפין לפני רבי כו' דלכאורה משמע דהא דקאמר לעיל לא למעוטי נאקה באפסר דכל זה מדברי שמואל:

    קשרה בעליה במוסרה הוה מצי לשנויי הא מני חנניא היא והא דמשמע בריש הכונס (ב"ק נה:) דמוסרה שמירה פחותה היא היינו דוקא בשור:

    או יוצאין כרוכין פי' בקונט' דמכוין לנוי וכן פירש במתניתין וקשה לרשב"א ולהרב פור"ת דלעיל משמע דלנוי לכ"ע אסור ותירץ הרב פור"ת דבהא פליגי דרב הונא סבר דנטירותא נמי איכא בכרוכין שאם רוצה הבהמה לברוח יתפסנה בכריכת האפסר ולא הוי משוי ושמואל סבר כרוכין לא הוי נטירותא:

    במתניתא תנא כרוכין לימשך רב הונא מתרץ כרוכים לימשך שיש חלל בין אפסר לצואר שהוא נוח לימשך כשירצה ושמואל סבר לימשך דוקא שיש חבל תלוי באפסר:

    ומזין עליהם במקומן אצטריך לאשמעינן במקומן דלא חיישינן שמא תפול הזאה על הבהמה ויפסלו דתנן במסכת פרה (סי"ב מ"ג) נתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב [לא] ישנה:

    וטובלי' במקומן הקשה הר"ר אליעזר אמאי לא מקשה הכא טבילה מאן דכר שמיה כדפריך בריש במה אשה (דף נז.) אמאי דתנן ולא תטבול עד שתרפם ותירץ ר"ת דהכא לא פריך משום דמתני' מיירי בדין כלים שמחלק בין כלי לכלי ואיזה מותר לצאת בו ואיזה אסור ואגב אורחיה אשמעינן שאר דיני כלים ומזין עליהם וטובלן במקומן דכן דרך התנא כי ההוא (לקמן דף סו.) דקיטע יוצא בקב שלו ואם יש בו בית קבול כתותין טמא אבל בריש במה אשה דמיירי בדיני כלים ואשמעינן דין טבילת אשה פריך שפיר טבילה מאן דכר שמיה:

    Tosafot on Shabbat 52a · Sefaria

    רב נסים גאון

    פ"ה שאני פרה דדמיה יקרין במס' ע"ז בפרק אין מעמידין בהמה (דף כ"ד) דברו עלה פי דאלך למא קאל ר"א אומר ישראל היו משמרין אותה משעה שנוצרה הסב מאגא אל תירוץ קאלו עלי טריק אל סואל מנא ידעינן וג' אל גואב אמר רב כהנא כוס אדום מעבירין לפניה בשעה שעולה עליה זכר אי הכי אמאי דמיה יקרין הואיל ושתי שערות פוסלות בה:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 52a · Sefaria

    רבנו חננאל

    פליג רב עליה ואמר בין לנוי בין לשמר אסור. ושמואל אמר לנוי אסור לשמר מותר. ומותבנן לרב קשרה לפרה אדומה בעליה במוסרה כשרה. קשיא לרב דאמר לשמור בשבת אסור שנמצאת מוסרה בפרה (מחזי) [משוי]. והמשאוי פוסל בפרה אמאי קתני כשרה. ופריק אביי ורבא ורבינא דאיהו בתרא לעולם לשמר כמשאוי והכא בפרה מורדת ומשום הכי לא היה מוסרה משאוי עליה. אבל כולי עלמא משאוי היא כרב ומדמשני רבינא לאוקמה כרב שמע מינה הלכתא כוותיה דרב:

    יוצאין כרוכין שהיו אפסריהן כרוכין על צואריהן. ואסיקנא דיוצאין כרוכין וכ"ש נמשכין. מולאות פי' פרדות של בית רבי היו יוצאות באפסריהן כרוכין בשבת. יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ומזין עליהן וטובלין במקומן. פי' שיר כעין צמידין. כדמתרגמינן שירין. ואקשינן וכי טבעות של בהמה בני קיבולי טומאה נינהו. והתנן בכלים פ' י"ב טבעת אדם טמאה.

    טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 52a · Sefaria

    רשב"א

    אמר ליה הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניה תמיהא לי למאי איצטריך ליה להא דשמואל, דהא משמע דלכולי עלמא חמור שעסקיו רעים יוצא בפרומביא, ואפילו גמל אם עסקיו רעים וצריך לכך יוצא אף בחטם. ותדע לך דהא לרב דאסר פרה ברצועה שבין קרניה אקשינן עליה מפרה במוסרה ופרקינן במורדת, ועגלי דרב הונא נמי נפקי באפסריהן ואף על גב דרב הונא תלמידיה דרב דאסר פרה ברצועה דאלמא משום דעגלי סתמן מורדין שרי, וחמור שעסקיו רעים נמי דכוותה. ולוי נמי הכי בעי מיניה חמור שעסקיו רעים מהו לצאת בפרומביא דאלמא אף למאן דאסר בנטירותא יתירתא קא מיבעיא ליה. ויש לומר דרבותא קאמר ליה וקושטא דמילתא קאמר דסבירא ליה דאפילו בעלמא כל נטירותא יתירתא שפיר דמי.

    אמר ליה אביי אדרבה תסתיים דשמואל דאמר בין לנוי בין לשמר אסור איכא למידק מאי שנא דסמיך אהא טפי מההיא דרב הונא בר חייא. ויש לומר משום דבכולי תלמודא אמרינן דרב יהודה דסמכא דדייק וגמיר טפי, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, ב) דאפילו ספיקי דגברי גמיר. ואם תאמר אם כן רב יוסף דגמיר מיניה דרב יהודה כדאיתא התם אמאי שביק דרביה וסמיך אדרב הונא בר חייא. יש לומר משום דקסבר דההיא דרב יהודה נמי לאו למעוטי גמל בחטם אלא למעוטי נאקה באפסר וכדאמרינן לעיל (שבת נא, ב). ולמסקנא נמי דאסיקנא (דרב ושמואל אמרו) [דשמואל אמר] לנוי אסור לשמר מותר אית לן נמי למימר הכין דההיא דארבע בהמות למעוטי נאקה באפסר. ואם תאמר אם כן אביי אמאי דחייה הא דרב הונא בר חייא ומשוי ליה טועה כיון דאיכא לאוקומה להא ולהא. יש לומר דסבירא ליה לאביי דלמעוטי נאקה באפסר לא איצטריכא דפשיטא דכיון דלא מנטרא ביה משוי הוא וכדאמרינן לעיל בגמרא (שם), ולמשרי נמי סוס וחמור באפסר לא משמע ליה דאיצטריכא דפשיטא ליה. והר"ז הלוי ז"ל כתב דתרי גווני נטירותא יתירתא הוו, כל נטירותא יתירא שאין בני אדם עושין כן בחול כלל בשבת הוי משוי, וזהו גמל בחטם, ובהא אפילו שמואל מודה כאסהדותיה דמסהיד משמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי, וכל נטירותא יתירתא שמקצת בני אדם מצוין לעשותה בחול בשבת לא הוי משוי, וזהו חתול בסוגר כחנניה, מידי דהוה אלובדקים שיוצא באפסר ויוצא אף בפרומביא ולא אמרינן משוי הוא לדברי הכל, ובפרה ברצועה שבין קרניה איפליגו בה רב ושמואל רב מדמי לגמל בחטם ושמואל מדמי לחתול בסוגר לחנניה ולובדקים בפרומביא לדברי הכל והלכתא בהא כרב דאסר, ואף על פי שדחה הרב אלפסי ז"ל הא דאמרינן הלכה כחנניה לדידן לא מידחיא וכדפרישנא. עד כאן. והקשו עליו דהא בגמרא מדמו ההיא דחנניה לגמל בחטם דהא מוקמינא לה כתנאי, ולתנא קמא דחנניה גמל בחטם אסור ולחנניה מותר. ועוד דפרה נמי מקצתן מוציאין אותה במוסירה ואפילו לרב, וכדמתריצנא לה לההיא דפרה במוסירה אליבא דרב במוליכה מעיר לעיר ואי נמי במורדת. ומדעתי שאינו קשה עליו כל כך, דשמא בההיא דחנניה ותנא קמא לא גריס הר"ז הלוי ז"ל כתנאי אלא תנו רבנן ומילתא באנפי נפשה היא דקא מייתי תלמודא, ומקצת ספרים נמי הכין כתיב בהו. וההיא נמי דפרה במוסירה לא מוכחא דמצויה מוסירה קצת בפרה, דההיא היינו במוליכה מעיר לעיר אבל בעיר לא שייכא כלל. אלא נראה דהא קשיא עליה, דאם איתא מאי קאמר רב יוסף תסתיים דשמואל הוא דאמר לשמר מותר דאמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה [דהא בין לרב בין לשמואל קיימא לן כחנניה] ובפרה הוא דפליגי אי דמיא לההיא או לא, ואם תאמר דלרב יוסף לא שאני ליה בין הכין להכין, אם כן תקשי לן נמי לדידיה דשמואל אדשמואל והדרא קושיין לדוכתין. והרב אלפסי ז"ל ושאר הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרב, מדאשכחן אביי ורבא ורבינא דבתראי נינהו דקא מתרצי הא דפרה במוסירה לאוקומה אליבא דרב שמע מינה דכוותיה סבירא להו. אבל הראב"ד ז"ל כתב דיותר ראוי לפסוק כשמואל, מדחזינן לרבה בר רב הונא דקא פשיט לבעיא דלוי בריה דרב הונא בר חייא מדשמואל ולא פשיט לה מדרב אלמא הלכתא כשמואל. ועוד דהא דתני דבי מנשה מסייעא ליה לדשמואל, דתני דבי מנשה עז שחקוק לה בקרניה יוצאה באפסר בשבת, והא ודאי עז באפסר נטירותא יתירתא. ואי משום פירוקי דאביי ורבא ורבינא דפריקו אליבא דרב, האי סוגיא בעלמא היא ואין דוחין מילתא ברירא ושמעתא ברירא מקמי סוגיא. אלו דברי הרב ז"ל. ונראין דבריו, אף על פי שאותה שהביא מדתני דבי מנשה לא מכרעא כחד ואפשר דכולי עלמא מודו בה, דעז שאני משום דמנתח ומורד והוה ליה כעגלי דרב הונא וכפרה מורדת.

    שאני פרה דדמיה יקרין כלומר: ודרכן של בעלים לשמרה שמירה מעולה כזו אף בחול, וכיון דבחול דרכה בכך בשבת אינו משוי. ומינה שמעינן לסוס ופרד בזמן הזה, דכיון דדרכן לצאת בחול בפרומביא, אפילו בשבת אינו משוי ואפילו לרב.

    במתניתא תנא יוצאין כרוכין לימשך ושמואל מתרץ לה לטעמיה כרוכין ובלבד שישאר קצתו לימשך בו, ורב הונא מתרץ לה לטעמיה כרוכין רפויין לימשך בהן.

    Rashba on Shabbat 52a · Sefaria

    מאירי

    זה שביארנו במשנה בסוס שיוצא בשיר כרוכין או נמשכין לא סוף דבר בסוסים אלא אף עגלי' ופרדו' יוצאין באפסריהם כרוכים הואיל ושמירתם בכך ושאף אותם שאין צריכין שמירה דרכן בכך בחול לנוי אין זה משאוי:

    טבעת האדם העשויה ליתן באצבעו לנוי מקבלת טומאה שהרי תכשיט היא והרי נתרבו במדין אצעדה וצמיד אבל טבעות הבהמה שאין עשוים למשכה בהם וכן טבעות הכלים העשויים ליתן בראש ידות הכלים וכן כל שאר הטבעות כגון העשויים לדלתות וכיוצא בהם כל שהן בפני עצמן טהורות שהרי טומאה מתורת תכשיט אין כאן שאין תכשיט לבהמה ולכלי וטומאה מתורת כלי אין כאן שאין זה כלי ומ"מ כל שהם מחוברים לכלי נטמאו בטומאת הכלי ומ"מ טבעת בהמה העשויה להיות האדם מושך בה את הבהמה כגון שיר שהזכרנו במשנה הרי זה כטבעת אדם ומקבל טומאה כמו שביארנו במשנה וכן מקל שרודין בו את הבהמה אם הוא של מתכת שפשוטיהן מטמאין הואיל ואדם רודה בהן תכשיט אדם הוא ומקבל טומאה:

    Meiri on Shabbat 52a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמ' או דילמא זימנין דרפו ונפיל ואתי לאתויי ד' כו' יש לדקדק למה ליה למימר האי טעמא דילמא נפיל ואתי לאתויי ד' כו' נימא מטעמא דלעיל כיון דזימנין דרפו ונפיל מיניה ולא מינטרא ביה והוי משאוי ועז שחקק בקרניה דקאמר נמי מה"ט דקאמר דאי לאו בקרניה דילמא שלפא ליה מרישא כו' כפרש"י ולא מינטרא ביה והוי משאוי וי"ל דעז ודאי מינטרא בלאו הכי כמו פרה לקמן וה"ל האפסר לעז נטירותא יתירתא כמו בפרה דאיכא למ"ד דשרי ומש"ה קאמר טעמא דילמא אתי לאתויי ד' כו' דמהאי טעמא תיאסר לכ"ע ודו"ק:

    שם רבינא אמר במורדת כו' וחמור שעסקיו רעים צריך לומר דמינטר טפי באפסר מפרה המורדת דאל"כ לא הל"ל דהלכה כחנניה דלמ"ד נמי דנטירותא יתירתא אסור שרי הכא במורדת וק"ל:

    שם דאי ס"ד דרב דימי נמשכין קאמר מדרב יהודה אמר שמואל כו' וליכא לאקשויי דרב דימי אתא לאשמעינן דמעשה רב וקי"ל הכי וכה"ג כתבו התוס' לעיל בפרק במה טומנין גבי אבא שלחא הוה די"ל דהתם ניחא כיון דאיכא פלוגתא בהכי באומן איצטריך למעשה רב אבל הכא בנמשכין ליכא מאן דפליג ולא הוה איצטריך למעשה רב וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 52a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' אמר ר' ירמיה בר אבא פליגי בה וכו' כצ"ל:

    לאו למעוטי גמל בחטם סמי הא מקמי הא כצ"ל:

    מאי יוצאים ומאי נמשכין וכו' ושמואל אמר יוצאין נמשכין כצ"ל:

    אמר שמואל מחליפין היו לפני בית רבי כצ"ל:

    מזין עליהם למימרא דבני קבולי טומאה נינהו והא תנן וכו' טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה אדרבה תסתיים דשמואל חוא דאמר וכו' דכל זה הוא מדברי שמואל פי' וא"כ אדרבא שמואל קאמר דדחי האי פשיטותא דר' ישמעאל בר' יוסי ולא אתא למעוטי אלא נאקה באפסר אבל גמל בחטם מותר:

    ד"ה בבאין מנוי אדם וכו' אלא בשינוי מעשה כדמוכח בפ"ק דסוכה וכו' והא דלא מייתי התוס' ראיה ממתני' דהביא בשמעתין דקתני כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה משום דמצינו למימר דלא איירי שאין עולין ליטהר מטומאתן שכבר נטמאו אלא לענין שלא יקבלו טומאה מכאן ואילך וק"ל:

    ד"ה מזין עליהם וכו' והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה כצ"ל:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Maharam on Shabbat 52a · Sefaria

    פני יהושע

    בתוספת בד"ה אמר שמואל הלכה כחנניא פר"ח דהלכה כרב כו' ועוד דקי"ל הלכתא כרב באיסורא. כאן נמי יש לדקדק כיון דמילתא דפשיטא דקי"ל כרב באיסורא א"כ למה הוצרך ר"ח לראיה ראשונה וכאן לא שייך האי תירוצא שכתבתי בסמוך לשיטת הרי"ף ונראה ליישב דמהך דהלכתא כרב באיסורא לחוד ליכא ראייה כ"כ דאפשר דרב לא שמיע ליה הך ברייתא דפליגי חנניא ורבנן מדלא קאמר בהדיא הלכה כת"ק דחנניא ועוד כיון דרבה בר ר"ה אמר ללוי בריה דר"ה בר חייא הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניא אלמא דרבה בר ר"ה גופא ס"ל נמי כשמואל דהא ר"ה תלמידא דרב הוי ואי ס"ד דר"ה סבר כרב לא הו"ל למימר ללוי בפשיטו' דהלכה כחנניא. א"כ לפ"ז כיון דרב' בר"ה ושמואל סברי דהלכה כחנניא הוי רב לגבייהו חד לגבי תרי וכ"ש דמשמע דר"ה גופא נמי הכי ס"ל מש"ה הוצרך ר"ח לאתויי ראי' מהנך אמוראי בתראי וק"ל:

    בגמרא וחד אמר לנוי אסור ולשמרה מותר יש לדקדק דא"כ לפ"ז דפלוגת' דר"א ב"ע ורבנן לנוי הוי א"כ מאי טעמא דראב"ע שהתיר לנוי כיון דע"כ בפרה לאו אורחא הוא וכיון דאשכחן לעיל בסמוך דהך מילתא דלשמר הוי פלוגתא דתנאי א"כ אטו משום דמשמע להאי מ"ד מסברא דנפשיה לפסוק כחנניא משוה לראב"ע טועה דהא לא אשכחן מאן דמתיר לנוי כלל ועוד דהו"ל ג' מחלוקות בדבר דראב"ע מתיר אפילו לנוי וחכמים דראב"ע סברי דלנוי אסור ולשמרה מותר ות"ק דחנניא סובר דאף לשמרה אסור ומכ"ש למאי דפרישית בשם הרי"ף והרא"ש ז"ל דתנא דברייתא דלובדקים וגמל נמי אסרו אפילו בגמל בחטם ונראה דטעמא דמ"ד לנוי אסור ולשמרה מותר היינו כי היכי דלא לפלוגי חכמים דראב"ע דס"פ אסתמא דמתניתין דפרה דתנן קשרה בעלה במוסרה כשירה דמייתי הש"ס בסמוך כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

    בתוס' בד"ה אדרבה תסתיים כו' תימא לרשב"א מה ראיה מייתי דלכאורה משמע כו' דכל זה מדברי שמואל עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דלשיטת רש"י והרי"ף האי לאו למעוטי מדברי רבי הם מיהו לענין תמיהת הרשב"א כאן דא ודא אחת היא אלא מה שכתב הרשב"א דלכאורה משמע היינו משום דאיכא למימר דסתמא דתלמודא הוא דקאמר לעיל לא למעוטי וא"כ שפיר מצינן למימר דאביי דקאמר הכא אדרבה תסתיים סובר בפשיטות כדבעי למימר הש"ס מעיקרא לעיל דלמעוטי גמל בחטם אתי כן נ"ל בכוונת לשון הרשב"א. אלא דבעיקר תמיהתו היה נ"ל ליישב דהא דקאמר אביי אדרבה תסתיים ולא משמע ליה לדחויי דשמואל אתי למעוטי נאקה באפסר היינו משום דאם נאמר דהך עובדא דרבי ותלמידיו ורבי ישמעאל בר"י איירי בנאקה באפסר א"כ ממילא אזלא נמי הך הוכחה דאמר רב יוסף תסתיים מדאמר ר"ה ב"ח אמר שמואל הלכה כחנניא דהא איכא למימר דחנניא ורבנן פליגי בחיה גדולה ואע"ג דלא סגי לה בסוגר אפ"ה מותר לחנניא משום דחנניא סבר דרבי יוסי אתי למעוטי גמל בחטם ולא נאקה באפסר דאפשר דגמל בחטם גרע טפי מנאקה באפסר מטעמא דפרישית כיון דאי אפשר בענין אחר ות"ק סבר דר"י אתי למעוטי נאקה באפסר אע"כ דסבר רב יוסף דנאקה בחטם מילתא דפשיטא היא דאסור וא"כ מקשה עליה אביי שפיר אדרבה תסתיים איפכא דשמואל דאמר מחליפין כו' ע"כ למעוטי גמל בחטם אתי ובדרך ממ"נ מקשה עליה כך היה נ"ל לכאורה אלא שכבר כתבתי דהא דמקשה לעיל חיה גדולה מי סגיא לה סוגר לאו משום דפשיטא ליה לדינא מקשה הכי אלא דבלא"ה לישנא דברייתא דקתני סתמא לית לן לאוקמי בהכי במידי דלאו אורחא כלל כדפרישית:

    לכך נ"ל ליישב תמיהת הרשב"א בדרך אחר דאביי סובר בפשיטות דע"כ שמואל למעוטי גמל בחטם אתי דאי נאקה באפסר מילתא דפשיטא היא ונהי דקאמר לעיל דאתי למעוטי נאקה באפסר היינו משום דבעי למימר דעיקר מימרא דרבי יוסי לגופא איצטריך לאשמעינן דהסוס והפרד והחמור יוצאין באפסר אלא דנקיט רבי יוסי מנינא דארבע בהמות דמשמע דאתי למעוטי מידי אחרינא שפיר מצינן למימר דאגב אורחא אשמעינן נמי בהאי מנינא למעוטי נאקה באפסר נמצא דכל זה היינו בסוגיא דלעיל משא"כ השתא דבעי רב יוסף למימר תסתיים דשמואל אמר לנוי אסור ולשמרה מותר היינו משום דאמר הלכה כחנניא א"כ אכתי היא גופא קשיא אטו משום דמשמע ליה דשמואל מסברא לפסוק כחנניא משוה ליה לראב"ע טועה דסובר דאפילו לנוי מותר אלא ע"כ כדפרישית לעיל דבעי לאוקמי חכמים דר' אלעזר ב"ע כסתם מתני' דפרה דמכשיר במוסרה אלמא נטירותא יתירתא לאו משוי הוא. וא"כ לפ"ז תו לא מצינן למימר דרבי יוסי דאמר ד' בהמות יוצאות באפסר היינו לגופא ומנינא אתי למעוטי אגב אורחא נאקה באפסר דאכתי אמאי קתני ד' בהמות הא איכא נמי פרה דיוצאה באפסר וליתני חמשה אע"כ דלאו לענין דינא דאפסר גופא אתי דודאי כל הבהמות יוצאין באפסר אלא דרבי יוסי אתי לאשמעינן דהך ד' בהמות אף ע"ג דצריכין נטירותא אפ"ה אין יוצאים בחטם. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר ליה אביי לרב יוסף אדרבה לדבריך תסתיים לאידך גיסא כן נ"ל נכון ודוק היטב:

    אלא דאכתי אדרבה לשון תסתיים דאמר אביי לא א"ש דאפילו בלא תמיהת הרשב"א שיש לדחות דהא דקאמר לעיל נאקה בחטם אינו מדברי שמואל אלא סתמא דתלמודא מסיק לה כדפרישית מ"מ מאי קאמר אביי אדרבה תסתיים דשמואל אמר בין לנוי בין לשמרה אסור מהאי דמחליפין א"כ תקשי שמואל אדשמואל דקאמר בהדיא הלכה כחנניא ואף שהרמב"ן בספר המלחמות והרשב"א ז"ל בחידושיו כתבו דמשמע ליה לאביי דליתא מדר"ה בר חייא מקמי הא דאמר ר"י אמר שמואל דרב יהודה הוי בר סמכא טפי מ"מ נראה דוחק לומר כן. ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דאביי סבר דאיתא לדר"ה בר חייא ואיתא נמי לדרבי יהודה דדוקא בחתול בסוגר אמר ר"ה בר חייא משמיה דשמואל דהלכה כחנניא משום דחתול אף ע"ג דלא בעי נטירותא גמורה כנמיי' ותולדה וסגיא לו במיתנא בעלמא מ"מ נטירותא פורתא מיהו בעי דלאו בן תרבות הוא כדמשמע להדיא מפרש"י שכתב בד"ה חתול שאינו תאב לברוח כל כך אלמא דדרכו מיהו לברוח משא"כ בפרה שהיא בת תרבות ממש ואין דרכה לברוח כלל אפילו רצועה שהיה כמיתנא לא בעי וכיון דלא בעי' נטירותא כלל שפיר מצינן למימר דסבר שמואל בין לנוי ובין לשמר אסור כי היכי דאוסר שמואל בגמל בחטם דאע"ג דגמל בעי נטירא טפי מפרה אפ"ה אסור לצאת בחטם ויתכן יותר לפי מה שכתבתי לעיל במשנתינו דמה שאין הבהמה יוצאה בדבר שהוא לשמירה יתירה אינו אלא מדרבנן וא"כ שפיר איכא למימר דעיקר חשש בזה היינו משום שסתם בהמות הללו השנויין במשנתינו בני תרבות הן ואין דרכן לברוח אלא שעיקר השמירה שצריכה בהם היינו שבשעת מלאכה רגילין למרוד כגון בשעת חרישה או בשעה שרוכבין עליהם שכל בהמות הללו לדברים הללו הן עומדין כדמייתי בירושלמי מקרא וכן תהיה מגפת הסוס הפרד והגמל והחמור וכן משמע נמי להדיא מפי' ערוך שהבאתי לעיל דנאקה היינו גמלא נקבה משראויה להטעין עליה משוי ומש"ה איפשר דאסרו חכמים לצאת בהן בשבת משום דמיחזי כאילו רוצה להטעינם משאוי או לרכוב עליהן. א"כ לפ"ז שפיר סבר אביי דלא שייך לומר כן אלא דוקא בבהמה דבת מלאכה משא"כ בחתול דלאו בת מלאכה הוא שפיר מצי סבר שמואל דהלכה כחנניא. ולפ"ז מדוקדק היטב לשון אדרבה תסתיים דקאמר אביי וכוונתו דאדרבה משום דקאמר שמואל הלכה כחנניא ממילא משמע דלא כרב יוסף דאי כרב יוסף ושמואל אמר להדיא לנוי אסור ולשמרה מותר א"כ תרתי למה לי דבחדא מילתא דשמואל הוי שפיר ידעינן אידך אלא ע"כ איפכא איתמר דלשמואל בין לנוי ובין לשמרה אסור והיינו כדפרישית. והשתא לפ"ז שפיר איצטריך שמואל לכולהו מימרא דיליה תרתי לאיסורא בפרה ובמחליפין דבפרה לחוד הו"א משום דלא בעי נטירותא כלל ובהאי דמחליפין לחוד הו"א דאתי למעוטי נאקה באפסר משא"כ השתא דשמעינן מיהו דאוסר שמואל בפרה משום דנטירותא יתירתא משוי היא א"כ ממילא שפיר אית לן למימר מסתמא דטעמא דשמואל בהאי דמחליפין היינו למעוטי גמל בחטם מטעמא דנטירותא יתירתא כנ"ל נכון ליישב הסוגיא לפי סברת אביי. מיהו לסתמא דתלמודא דקאמר לעיל כתנאי היינו לפי המסקנא דהכא דשמואל אמר לנוי אסור ולשמרה מותר אלמא דלא שני ליה בין חתול לפרה דבכולהו פסק כחנניא דנטירותא יתירתא הוי משוי וכדפרישית לעיל והאי כתנאי היינו חנניא ותנא דברייתא דלובדקים וגמל דפליג עליה דחנניא וכמו שכתבתי בשיטת רש"י והרי"ף ז"ל ודוק היטיב:

    בגמרא רבינא אמר במורדת וכתב הרב המגיד והובא בב"י סי' ער"ה דמכאן משמע דכל בהמה שעסקיה רעים אע"פ שאין בנות מינה צריכין לאותה שמירה מותרת לצאת בה וכן הוא בש"ע בסי' הנזכר. ולכאורה יש לתמוה דהא לעיל גבי חמור שעסקיו רעים הוצרך רבה בר ר"ה לומר לר"ה בר חייא דאבוה אמר משמיה דשמואל דהלכה כחנניא א"כ משמע להדיא דלמאי דקי"ל כרב דאין הלכה כחנניא כמ"ש כל הפוסקים והרמב"ם בכללן ממילא דחמור שעסקיו רעים אסור לצאת בפרומביא כיון שאין כל בני מינו יוצאים בכך וראיתי שמהרש"א י"ל הרגיש קצת בזה ורצה לחלק בין מורדת דהכא לחמור שעסקיו רעים ונראה מדבריו שלא עיין בלשון הב"י והש"ע שכתבו בפשיטות דבהמה שעסקיה רעים מותר כמו במורדת דהכא ולכאורה היה נ"ל ליישב שיטת הרב המגיד והש"ע דאפשר דאה"נ דרבה בר ר"ה סבר דאין לחלק בין מורדת לשאר בהמות בנות מינה שאין דרכן בכך דלא פלוג רבנן ומש"ה פשיטא להו דאין להתיר בחמור שעסקיו רעים אלא לשמואל דאמר הלכה כחנניא אבל לרב דס"ל כת"ק דחנניא ודאי אסור והך מתני' דקשרה בעלה במוסרה מוקי לה אליבא דרב כאביי ורבא דהכא מיהו אנן השתא קי"ל כרבינא דמוקי לה במורדת ומש"ה חמור שעסקיו רעים נמי מותר אף למאי דקי"ל דלא כחנניא כנ"ל ליישב שיטת הרב המגיד והש"ע. אלא לענ"ד אכתי אין זה מספיק דאפשר דרבינא גופא נמי מודה דלענין שבת לא פלוג רבנן בין בהמה שעסקיה רעים לשאר בהמות בנות מינה שאין דרכן בכך והיינו כדמשמע מעובדא דרבה בר ר"ה ור"ה בר חייא דדוקא אליבא דחנניא מותר אבל לת"ק דחנניא אסור מה"ט גופא דלא פלוג רבנן באיסור שבת כה"ג דמאן דחזי ולא ידע שעסקיה רעים אתי למימר דמותר בכל בהמות בנות מינה לצאת בכיוצא בה אלא דאפ"ה מוקי לה רבינא שפיר הך מתני' דפרה במורדת כיון דמדינא ודאי שריא דלא מיקרי משוי והך גזירה נמי ודאי לא שייך בפרה אדומה:

    מיהו לכאורה יש להביא ראיה קצת לשיטת הש"ע מדמקשה הש"ס לקמן בפשיטות בפרתו של ראב"ע וחדא פרה הו"ל הא תליסר אלפי עגלא הוי ליה כו' ומאי קושיא דילמא ה"נ דטובא הו"ל אלא שפרה אחת היתה לו שעסקיה רעים ומשום הכי סבר ראב"ע דשרי וחכמים דפליגי עליה סברי דאין לחלק אלא ע"כ דמשמע ליה לתלמודא בפשיטות דבכה"ג מסתמא חכמים נמי מודו דשרי כן נראה לי מ"מ לדינא עדיין צ"ע:

    בתוס' בד"ה או יוצאים כרוכין פי' בקונטרס דמכוין לנוי כו' וקשה לרשב"א ולרב פורת דלעיל משמע דלנוי לכ"ע אסור כו' עס"ה. וכבר כתבתי לעיל דרש"י נזהר מזה במה שכתב במשנתינו בד"ה וכל בעלי השיר וכאן ד"ה יוצאין כרוכין שכתב דלנוי נמי אורחא הוא אלמא דכוונתו דהא דאסרינן לנוי היינו באותן בהמות שאין דרכן לצאת באותן מינים לנוי כגון בפרה ברצועה שבין קרניה וכיוצא בה מה שא"כ בבעלי השיר דהכא שדרכן לצאת בכך תמיד שפיר קסבר רב הונא דמותר. ומכ"ש דא"ש לפי מה שכתבתי במשנתינו דיש לדקדק במה שהחמירו בלנוי טפי מלשמרה ולכאורה איפכא מסתברא כדאשכחן באדם דמה שהוא משום תכשיט שרי טפי ונראה לי דטעם האיסור בלנוי היינו משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא שבשעה שרוצה למוכרן דרך המוכר ליפותן ולתלות בהן דברים שהן לנוי. א"כ לפ"ז שפיר קסבר רב הונא דלא שייך להחמיר מהאי טעמא אלא באותן בהמות שאין דרכן לצאת בהן לנוי תמיד מה שא"כ בהנך דדרכן תמיד בכך שרי:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Penei Yehoshua on Shabbat 52a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה בבאין וכו' וכופת שאור שיחדו לישיבה דאמר טהור חולין קכט ע"א ועי' ב"ב יט ע"ב תוס' ד"ה תיפוק ליה:

    Gilyon HaShas on Shabbat 52a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא, רבא אמר שאני פרה דדמיה יקרים, בהגהת אשרי כתב והמוליך פרה מעיר לעיר או פרה שמרדה יכול להוליכה במוסירה ופרה אדומה דדמיה יקרים אפילו בעיר יכול להוליכה במוסירה עכ"ל. ולדידי היה נראה דנהי די"ל דאביי ורבינא לא פליגי דזה מוקי לה בהכי וזה מוקי לה בהכי, אבל הא שינוייא דרבא לא ענין אוקימתא היא דהא באמת מיירי בפרה אדומה מותר בכל ענין, א"ו דפליגי על רבא בזה וכיון דאביי ורבינא פליגי על רבא מה"ת לפסוק כרבא:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 52a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף נ״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־438 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 122 מילים

      נפתחת ב״דְּתִיתּוֹתַב דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲמוֹר שֶׁעֲסָקָיו רָעִים…״

    2. קטע 239 מילים

      נפתחת ב״תָּנָא דְּבֵי מְנַשְּׁיָא: עֵז שֶׁחָקַק לָהּ בֵּין…״

    3. קטע 332 מילים

      נפתחת ב״תְּנַן הָתָם: וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. אָמַר…״

    4. קטע 420 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּסְתַּיֵּים דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר…״

    5. קטע 552 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה, תִּסְתַּיֵּים דִּשְׁמוּאֵל הוּא…״

    6. קטע 643 מילים

      נפתחת ב״וּמַאי חֲזֵית דִּמְסַמֵּית הָא מִקַּמֵּי הָא? סָמִי…״

    7. קטע 718 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: קְשָׁרָהּ בְּעָלֶיהָ בְּמוֹסֵרָה — כְּשֵׁרָה. וְאִי…״

    8. קטע 814 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: בְּמוֹלִיכָהּ מֵעִיר לָעִיר. רָבָא אָמַר:…״

    9. קטע 922 מילים

      נפתחת ב״הַסּוּס בְּשֵׁיר וְכוּ׳. מַאי ״יוֹצְאִין״? וּמַאי ״נִמְשָׁכִין״?…״

    10. קטע 1018 מילים

      נפתחת ב״בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: יוֹצְאִין כְּרוּכִין לִימָּשֵׁךְ. אָמַר רַב…״

    11. קטע 1119 מילים

      נפתחת ב״כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא:…״

    12. קטע 1219 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר…״

    13. קטע 1327 מילים

      נפתחת ב״אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב אַסִּי: הָא דְּרַב…״

    14. קטע 1430 מילים

      נפתחת ב״דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחְלִיפִין הָיוּ…״

    15. קטע 1522 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ רַב אַסִּי: אִיצְטְרִיךְ לְהוּ. דְּאִי…״

    16. קטע 1620 מילים

      נפתחת ב״וְאִי דְּרַב דִּימִי, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי…״

    17. קטע 1721 מילים

      נפתחת ב״וּמַזִּין עֲלֵיהֶן וְטוֹבְלָן בִּמְקוֹמָן. לְמֵימְרָא דִּבְנֵי קַבּוֹלֵי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רבי ישמעאל · דור שני לתנאים

      סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.

      מקור: מסכת שבת דף נ״ב עמוד א׳ · קטע 5 — “…מַהוּ? אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ אָמַר…

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת שבת דף נ״ב עמוד א׳ · קטע 2 — “…בְּאַפְסָר בְּשַׁבָּת. בָּעֵי רַב יוֹסֵף: תָּחַב לָהּ בִּזְקָנָהּ מַהוּ?…

    • רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים

      לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.

      מקור: מסכת שבת דף נ״ב עמוד א׳ · קטע 8 — “…פָּרָה דְּדָמֶיהָ יְקָרִין. רָבִינָא אָמַר: בְּמוֹרֶדֶת.

    • שמואל · דור ראשון לאמוראים

      שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.

      מקור: מסכת שבת דף נ״ב עמוד א׳ · קטע 4 — “…בַּר חִיָּיא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָא.

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת שבת דף נ״ב עמוד א׳ · קטע 5 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה, תִּסְתַּיֵּים דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר בֵּין…

    לשון המקור

    דְּתִיתּוֹתַב דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲמוֹר שֶׁעֲסָקָיו רָעִים כְּגוֹן זֶה, מַהוּ לָצֵאת בִּפְרוּמְבְּיָא בְּשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אֲמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָא.

    תָּנָא דְּבֵי מְנַשְּׁיָא: עֵז שֶׁחָקַק לָהּ בֵּין קַרְנֶיהָ יוֹצְאָה בְּאַפְסָר בְּשַׁבָּת. בָּעֵי רַב יוֹסֵף: תָּחַב לָהּ בִּזְקָנָהּ מַהוּ? כֵּיוָן דְּאִי מְנַתַּח לַהּ כָּאֵיב לַהּ לָא אָתְיָא לְנַתּוֹחֵהּ, אוֹ דִילְמָא זִימְנִין דְּרָפֵי וְנָפֵיל, וְאָתֵי לְאֵתוּיֵי אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. תֵּיקוּ.

    תְּנַן הָתָם: וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. אָמַר (לֵיהּ) רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: פְּלִיגִי בַּהּ רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: בֵּין לְנוֹי בֵּין לְשַׁמֵּר — אָסוּר. וְחַד אָמַר: לְנוֹי — אָסוּר, וּלְשַׁמֵּר — מוּתָּר.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּסְתַּיֵּים דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר לְנוֹי אָסוּר, לְשַׁמֵּר מוּתָּר. דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָא.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה, תִּסְתַּיֵּים דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר בֵּין לְנוֹי בֵּין לְשַׁמֵּר — אָסוּר. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחְלִיפִין לִפְנֵי רַבִּי, שֶׁל זוֹ בְּזוֹ מַהוּ? אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ אָמַר אַבָּא: אַרְבַּע בְּהֵמוֹת יוֹצְאוֹת בְּאַפְסָר — הַסּוּס הַפֶּרֶד וְהַגָּמָל וְהַחֲמוֹר. לָאו לְמַעוֹטֵי גָּמָל בַּחֲטָם? סָמִי הָא מִקַּמֵּי הָא.

    וּמַאי חֲזֵית דִּמְסַמֵּית הָא מִקַּמֵּי הָא? סָמִי הָא מִקַּמֵּי הָא! (דְּאַשְׁכְּחַן שְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר לְנוֹי אָסוּר לְשַׁמֵּר מוּתָּר. דְּאִתְּמַר:) רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: בֵּין לְנוֹי בֵּין לְשַׁמֵּר — אָסוּר. וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: לְנוֹי — אָסוּר, לְשַׁמֵּר — מוּתָּר.

    מֵיתִיבִי: קְשָׁרָהּ בְּעָלֶיהָ בְּמוֹסֵרָה — כְּשֵׁרָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַשּׂאוֹי הוּא, ״אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל״ אָמַר רַחֲמָנָא!

    אָמַר אַבָּיֵי: בְּמוֹלִיכָהּ מֵעִיר לָעִיר. רָבָא אָמַר: שָׁאנֵי פָּרָה דְּדָמֶיהָ יְקָרִין. רָבִינָא אָמַר: בְּמוֹרֶדֶת.

    הַסּוּס בְּשֵׁיר וְכוּ׳. מַאי ״יוֹצְאִין״? וּמַאי ״נִמְשָׁכִין״? אָמַר רַב הוּנָא: אוֹ יוֹצְאִין כְּרוּכִין, אוֹ נִמְשָׁכִין. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: יוֹצְאִין נִמְשָׁכִין, וְאֵין יוֹצְאִין כְּרוּכִין.

    בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: יוֹצְאִין כְּרוּכִין לִימָּשֵׁךְ. אָמַר רַב יוֹסֵף: חֲזֵינָא לְהוּ לְעִיגְלֵי דְּבֵי רַב הוּנָא יוֹצְאִין בְּאַפְסְרֵיהֶן כְּרוּכִין בְּשַׁבָּת.

    כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מוּלָאוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי יוֹצְאוֹת בְּאַפְסְרֵיהֶן בְּשַׁבָּת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כְּרוּכִין אוֹ נִמְשָׁכִין?

    תָּא שְׁמַע, כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: מוּלָאוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי יוֹצְאוֹת בְּאַפְסְרֵיהֶן כְּרוּכִים בְּשַׁבָּת.

    אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב אַסִּי: הָא דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה לָא צְרִיכָא, מִדְּרַב דִּימִי נָפְקָא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּרַב דִּימִי ״נִמְשָׁכִין״ קָאָמַר, מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל נָפְקָא.

    דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחְלִיפִין הָיוּ לִפְנֵי רַבִּי, שֶׁל זוֹ בָּזוֹ מַהוּ? אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ אָמַר אַבָּא: אַרְבַּע בְּהֵמוֹת יוֹצֵאת בָּאַפְסָר, הַסּוּס וְהַפֶּרֶד וְהַגָּמָל וְהַחֲמוֹר.

    אֲמַר לְהוּ רַב אַסִּי: אִיצְטְרִיךְ לְהוּ. דְּאִי מִדְּרַב יְהוּדָה נָפְקָא, הֲוָה אָמֵינָא: אָמַר לְפָנָיו וְלָא קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ. קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַב דִּימִי.

    וְאִי דְּרַב דִּימִי, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי נִמְשָׁכִין, אֲבָל כְּרוּכִין — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה.

    וּמַזִּין עֲלֵיהֶן וְטוֹבְלָן בִּמְקוֹמָן. לְמֵימְרָא דִּבְנֵי קַבּוֹלֵי טוּמְאָה נִינְהוּ? וְהָתְנַן: טַבַּעַת אָדָם — טְמֵאָה, וְטַבַּעַת בְּהֵמָה וְכֵלִים וּשְׁאָר כׇּל הַטַּבָּעוֹת —