דף ביאור
מסכת שבת דף מ׳ עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף מ׳ עמוד א׳
מסכת שבת דף מ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 10 קטעים ממוספרים, כ־396 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
הדר ביה רבי עקיבא כדאמרינן בפירקין דלעיל (שבת דף כט:) לשון מכריע מכביד מטה כף מאזנים ומכריע את שכנגדו כגון הכא בחמין אסור השתא הוה ליה ר' שמעון דמתיר בחמין יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת שהרי ר' יהודה עם רבי מאיר שוים לאיסור ובצונן מותר הוי ליה ר' מאיר בצונן יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת:
ה"מ דא"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע במכריע במשנה כי ההיא דמטלניות:
כעין פניו כלומר כל אבר בפני עצמו:
רוחץ בהן כל גופו ביחד אלא שמשייר אבר אחד:
איתיביה כל הני וליכא לשנויי כעין פניו ידיו ורגליו דהא כל גופו יחד קאמר חוץ מאבר אחד:
א"ל רב יוסף לאביי משום דגדל אביי בבית רבה בר נחמני שהיה ראש קודם לרב יוסף ומת היה שואלו רב יוסף איך היה רואהו נוהג:
מי עביד כשמעתי' דרב בהא מילתא דרחיצה:
מאי תבעי ליה שיטה דהש"ס פרכא ליה:
ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 40a · Sefaria
תוספות
דילמא ה"מ במתני' אבל בברייתא לא אע"ג דלא קאמר במשנתינו הכא משמע דאין הלכה כמותו משום דסתם מתני' דלא כוותיה:
הלכה כדברי המכריע הכרעה כגון קולי מטלניות שר"א ור"י הזכירו בפירוש בדבריהם מוכן ושאינו מוכן דהיינו תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת שגילו בדבריהם שיש סברא לחלק ביניהם אלא שנראה להם דסוף סוף אין לחלק ביניהם לכך. הוי ר' עקיבא שמחלק ביניהם מכריע וכן ר' יהודה הוי מכריע דר' שמעון ור"מ הזכירו בדבריהם חמין וצונן והכרעה שלישית דלא הויא הכרעה הוי כי ההיא דפ"ק דפסחים (דף כא.) חבית של יין של תרומה שנטמאה ב"ש אומרים תשפך הכל וב"ה אומר תיעשה זילוף אמר ר' ישמעאל בר' יוסי אני אכריע בשדה תשפך הכל ובבית תעשה זילוף אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת משום דלא הזכירו ב"ש וב"ה בדבריהם בית ושדה ולא גילו שיש סברא לחלק בין בית לשדה חשיב לה הכרעה שלישית ולא כפירוש הקונטרס דפירש התם דטעמייהו דב"ש לא משום תקל' אלא מטעם אחר כמו משום ריחא אלא משום דלא הזכירו בדבריהם בית ושדה כדפי' וה"ה דהוה מצי למימר ליה דאין הכרעת תלמיד הכרעה כדאמר הכא אלא רבותא אמרו דאפי' לא היה תלמיד אינה הכרעה והא דתנן בברכות (דף מג:) ב"ש אומרים מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס ואח"כ על השמן א"ר גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו וא"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע פר"ת התם דהויא כהכרעה שבכל הש"ס ולא נהירא דלא הויא הכרעה אלא כדפי' והתם אינו אלא מפרש טעמא דבית שמאי ור"ח פי' אין הכרע' שלישית מכרעת היינו הכרע' דור שלישי כמו ר' ישמעאל בר' יוסי שהיה דור שלישי לב"ש וב"ה ולאו דוקא דור שלישי אלא ה"ה שני ובכל מקום נקט הכרעה שלישית משום ברייתא דפסחים:
למוצאי שבת רוחץ מיד דוקא לרחוץ אבל להזיע נכנס אפי' בשבת ומזיע כמו בי"ט כדאמר בסמוך דאפי' בשבת הוי זיעה שריא עד הגזירה ולאחר גזירה אפילו בי"ט אסרו דאיום טוב קתני משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור והוה מצי לערובינהו וליתנינהו מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת או מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ולמוצאי שבת ויום טוב רוחץ מיד אלא אי עריב ותני להו הוה אמינא דדוקא בשבת אסרו הזיעה ולא ביום טוב דעובדא דמייתי בשבת הוה להכי מפליג להו השתא משרבו עוברי עבירה קאי איום טוב אבל לא אשבת דזיעה לא הוזכרה גבי שבת:
אלא שחמין שלו מחופין בנסרים פי' בקונטרס שלא היו צריכין לחוש שהוחמו בשבת מחום המרחץ משמע שסובר שנשתטפו בחמין שהוחמו מע"ש ולעיל אסר רבי יהודה גופיה ושמא יחלק בין שבת ליום טוב ומיהו בתוספתא גרסינן ונשתטפו בצונן אלא שחמין שלו מחופים ולא יסברו העולם שרחצו בחמין:
Tosafot on Shabbat 40a · Sefaria
רבנו חננאל
הדר ביה ר"ע לגבי דר' יהושע ואסיקנא דאי מכללא מאי הוי ר' יהודה מכריע הוא והלכתא כדברי המכריע ובין [בפי' ובין] מכללא חדא הוא. ואמרינן דילמא הני מילי אם תהיה מחלוקתם במשנה אבל חלוקתם בברייתא לא. אמר ליה בפירוש שמיעא לי.
והא דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת אסיקנ' רבה כחומרי דרב הוה עביד. כקולי דרב לא הוה עביד:
ת"ר מרחץ שפקקו פי' פקקו סתמו נקביו מע"ש למוצאי שבת רוחץ בה מיד. פקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון. וכן עשו ר' אלעזר בן עזריה ור"ע במרחץ של בני ברק.
משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור שהיו מחמין בשבת ואומרים מע"ש החמנו.
אסרו להן חמין והתירו הזיעה כו' ואסיקנא אסרו להן אפילו חמין שהוחמו מע"ש ואפילו חמי טבריא וכ"ש חמי האור.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 40a · Sefaria
רשב"א
דאי מכללא הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא איכא למידק מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר, וכדאמרינן בכתובות בפרק שני דייני גזירות (כתובות קט, א) גבי כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, ואבעיא להו התם במתניתין או אפילו בברייתא, ואהדרינן מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר, וכן במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות לא, א-ב) אמר רב אשי אמר לי מר זוטרא קשי בה רב חנינא מסורא פשיטא מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר. ויש לומר דהכא הכי קאמר: דלמא אמר רבי יוחנן בפירוש במשנתינו, דלא שמיע ליה לרב יוסף מימרא בלישנא דוקא, ואהדר ליה אנא בפירוש שמיע לי. וכיון דלא איפסיקא להו מימרא היכי אתמר אי במשנתינו או בכל מקום, לא עבדינן עובדא כדברי המכריע בברייתא. וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק קמא דקידושין (כד, ב). ואם תאמר היכי פסק רבי יוחנן כרבי יהודה, והא אוקימנא מתניתין כרבי שמעון, ואיהו קאמר (לקמן שבת מו, א) הלכה כסתם משנה. ואף על גב דאמרינן בעלמא (יבמות טז, ב וש"נ) אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן, מכל מקום לא שתיק גמרא בשום מקום דלא ליקשי לה אלא מקשה לה ומפרק לה אמוראי נינהו. ויש לומר דרבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנן לקמן בפרק חבית (שבת קמז, א) הרוחץ במי מערה ובמי טבריא מסתפג אפילו בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו, ורבי יוחנן (שם עמוד ב) מתני לה להא כבן חכינאי, ודייקינן עלה בגמרא (בע"א) קתני מי מערה דומיא דמי טבריא, מה מי טבריא בחמין אף מי מערה בחמין, הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא, מכלל דלהשתטף אפילו לכתחילה, מני רבי שמעון היא, וכיון דההיא אתיא כרבי שמעון ותני לה כבן חכינאי הוה ליה מתניתין דהכא סתם ואחר כך מחלוקת, ואין הלכה כסתם. וזה דחוק בעיני, דאף על פי ששנה אותה בן חכינאי, מכל מקום אין מחלוקת שנויה בפירוש באותה משנה, והיאך נעשה זה כסתם ואחר כך מחלוקת. אבל בתוס' תירצו דכיון דאיכא מחלוקת בברייתא ואיכא הכרעה במקום מחלוקת דברייתא, ובהכרעה לא אמר רבי יוחנן שתהא הלכה כסתם משנה. וזה נכון. ומכל מקום מפני שהוא אומר בעלמא הלכה כסתם משנה הוצרך לפסוק כאן בפירוש הלכה כרבי יהודה, ולא סמך על מה שכבר אמר הלכה כדברי המכריע ואף על פי שרבי יהודה מכריע כאן.
ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב מדתני ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב ולא תני והוא הדין לחמין שהוחמו מערב יום טוב, שמעינן מינה דדוקא הוחמו ביום טוב אבל הוחמו מערב יום טוב רוחץ בהם כל גופו אבר אבר. והרב אלפסי ז"ל התיר בשם גאון לרחוץ בהן כל גופו, וכמו שכתב במסכת ביצה (כא, ב) גבי מתניתין דלא יחם אדם חמין לרגליו. ואף הרמב"ן ז"ל נראה שהסכים לדבריו. ונראה לפי דבריהם, כי מה שפסק רבי יוחנן הלכה יהודה דברייתא בשבת בלבד היא שנויה ולא איום טוב.
למוצאי שבת רוחץ בו מיד הוא הדין דהוה מצי למיתני למחר נכנס ומזיע כדרך ששנו ביום טוב, דגזירת שבת ויום טוב בבת אחת הוה וגזירה חדא הויא וברייתא זו קודם שגזרו על הזיעה נשנית מדקתני מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע. ותדע לך דחדא גזירה הואי, מדתניא בהא ברייתא משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור, ואמרינן מאי עוברי עבירה ומייתו הא דרבי יהושע בן לוי בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת ואע"ג דהא ברייתא דידן איירי ביו"ט כדקא אמרינן מעשה במרחץ בבני ברק שפקקו נקביו מערב יו"ט, אלמא שבת ויו"ט נגזרו כאחד, אלא משו"ה לא קתני בברייתא גבי שבת למחר נכנס ומזיע כדקתני ביום טוב, משום דאין דרך להזיע בלא שיטוף חמין לבסוף ובשבת אסור להכי נקט לה ביום טוב ולא בשבת, ואי נמי להכי תני הכין ביום טוב לאשמועינן דאפילו ביום טוב דוקא זיעה אבל לא רחיצה לפי שכבר גזרו על הרחיצה.
והא דקתני ומשתטף בבית החיצון כתב מורי הרב ז"ל דבצונן קאמר, אבל לא בחמין ואע"פ שהוחמו מערב יום טוב. והביא ראיה מן התוספתא דתניא התם בהדיא (פ"ד ה"ב): מרחץ שסתמו נקביו מערב יום טוב נכנס ביום טוב ומזיע ויוצא ורוחץ בצונן, אמר רבי יהודה מעשה במרחץ של בני ברק וכו' עד ויוצאין ורוחצין בצונן אלא שהיו חמין שלה מחופין בנסרים. ומשום הכי דקדקו שהיו חמין שלה מחופין בנסרים, גזירה שלא יאמרו בחמין רחצו. ומה שהצריכו לפקוק נקבים מערב יום טוב אף על פי שלא היה משתטף כלל בחמין ואף על פי שלא גזרו עדיין על הזיעה, לפי שלא יבא לרחוץ בהן דכיון שמתחממין והולכין ביום טוב או בשבת יטעו לרחוץ בהם ולפיכך הצריכו לפקק את נקביו, הא לא פקק אינו נכנס כלל אפילו להזיע בלבד.
התחילו הבלנין להחם חמין בשבת תמיהא לי והלא לא נחשדו ישראל על השבתות, וכדתניא (גיטין נד, א) נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות. ומצאתי בירושלמי (דפרקין ה"ג) שלא היו מחממין בשבת אלא שלא היו פוקקין נקבים מבערב וממלאין עצים מבערב, ובלשון הזה שנו אותה שם: בראשונה היו סותמין את החמין מערב שבת ונכנסין ורוחצין בשבת, ונחשדו להיות ממלאין אותו עצים והיא דולקת והולכת בשבת, אסרו להם רחיצה והתירו להם זיעה. אלא שעדיין קשה לי וכי מה איכפת להן אם היתה דולקת והולכת בשבת, והתניא (לעיל שבת יח, א) פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל השבת כולה. ויש לומר דכיון שנקביו פתוחין והוא דולק והולך בעודו רוחץ בו ודאי אתי לחתויי, ולפיכך אסרו בדולק בשבת והתירו בפוקק, וחזרו ואסרו.
Rashba on Shabbat 40a · Sefaria
מאירי
פחות מג' על ג' שהתקינוהו לפקק בו את המרחץ בין המוכן בין שאין המוכן טהור ואע"פ שר' אליעזר אמר בכלם טמא ור' יהושע אמר בכלם טהור ור' עקיבא הכריע לומר שבמוכן טמא ובשלא מן המוכן טהור אין הלכה בזו כדברי המכריע שהרי חזר בו ר' עקיבא לדברי ר' יהושע וביאור הענין כבר כתבנוהו בפ' שני בסוף סוגיא הבאה על המשנה השניה וכן מה שהתבאר כאן בהתרה מבגד לבגד והדלקה מנר לנר ובגרירה כבר ביארנו בפרק שני:
מרחץ של מים חמין שפקקו נקביו מערב שבת ר"ל שסתמו נקביו לשמור חומם שיהא מוצאם חמין בשבת אסור לרחוץ בהם בשבת כמו שביארנו אבל במוצאי שבת מותר לרחוץ בהם לאלתר הואיל ולא בשבת הוחמו וי"מ בסתימה זו סתימת הנקבים שהמרחץ מתחמם על ידיהם שהאור נסוקת בהם בחוץ מתחתיו כדי שלא יתחממו בשבת פקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ורוחץ ומזיע ויוצא ומשתטף בצונן בבית החיצון ר"ל שמותר בכל צורכי רחיצה ואפי' לא היו המים החמין מחופין בנסרים עד שלא יהא חום האור שולט בהם:
רחיצה זו שנאסרה בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת לא מן הדין אסרוה אלא מגזירה והוא שבתחלה היו רוחצים בחמין שהוחמו מערב שבת התחילו הבלנים להחם חמין בשבת אסרו להם את החמין והתירו להם את הזיעה והוא העמידה או הישיבה בתוך בית המרחץ סמוך למים החמין בלא נתינת מים עליו ומתחמם ומזיע ועדיין היו רוחצים ואומרים מזיעים אנו אסרו להם את הזיעה והניחום על היתר חמי טבריה אף ברחיצה ועדיין היו רוחצים בחמי האור ואומרים בחמי טבריה רחצנו אסרו להם חמי טבריה והתירו להם את הצונן ראו שאין הצבור יכול לעמוד בה וחזרו להתיר להם חמי טבריה הא חמי האור אף איסור זיעה שבהם במקומה עומדת אלא שאמבטאות של כרכים ר"ל החריצים הגדולים שהמים החמים נקוים לתוכם מותר לטייל בהם כל שלא ירחץ הואיל ורחבות הם אין זיעה מצויה בטיול שבתוכם אבל של כפרים הואיל והם צרים הבל שבהם גדול וזיעה שבהם מצויה ולמדת מתוך דברינו שחמי טבריה מותרין אף בבית הזיעה וגדולי הפוסקים אוסרים הזיעה אף בחמי טבריה ממ"ש בפ' חבית הרוחץ במי מערה ובחמי טבריה כלומר דיעבד אין לכתחילה לא והם פי' שלא תפשוה בלשון דיעבד אלא מפני מי מערה ופי' שמי מערה הם כמין חמי טבריה אלא שהיא מכוסת והבלה גדול ויבא לידי זיעה אלמא חמי טבריה דוקא במגולים מותר לכתחלה ובמכוסים אסור לכתחילה משום זיעה ולא יראה כן שהרי אף במקום שאסרו הרחיצה היו מתירין את הזיעה חמי טבריה שהתירו את הרחיצה היאך יאסרו את הזיעה אלא מי מערה הוא חמי האור שהיו מחמין מע"ש ונותנין למערה שהבלה גדול כדי להעמיד את המים בחומם הא חמי טבריא כל שבה מותר וכן הדברים נראין:
כבר ידעת שלשון הרע מגונה ביותר ומ"מ כל שמספרו כדי להבאיש מי ששמועותיו רעות ומספר בגנותו כדי להרחיק אחרים מעליו שלא ללמוד ממעשיו תבא עליו ברכה ואף בעבירה של דברי סופרים מותר לקרותו עבריין ולספר בגנותו שאלמלא דברי סופרים אף דברי תורה אין מתקיימים והנוגע בהם כנוגע בבבת עינה של תורה:
Meiri on Shabbat 40a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה דילמא ה"מ כו' א"ר גמליאל אני אכריע כו' פר"ת התם דהוי כהכרעות שבכל כו' עכ"ל כצ"ל וכתב מהרש"ל ותימה לי לפר"ת כו' הא ר"ג הוי תלמיד לגבי ב"ש כו' עכ"ל הוא הבין כי ב"ש וב"ה הם הלל ושמאי ואינו כן דשמאי והלל גופייהו לא פליגי אלא בהלכות מועטות כדאמרינן פ"ק אבל ב"ש וב"ה הם תלמידי שמאי ותלמידי הלל והשתא ר"ג בדורו שהיו מחולקין תלמידי שמאי ותלמידי הלל והם היו חבריו והוא הכריע ביניהם וכצ"ל מה שכתבו התוספות דרבי ישמעאל ב"י היה דור שלישי לב"ש וב"ה כו' דלאו היינו שמאי והלל שהיו הרבה דורות מקודם אבל ב"ש וב"ה הם תלמידי שמאי והלל והם ר"ע וחביריו היו מחולקין בדבר הזה ור' ישמעאל ב"י היה דור שלישי להם הכריע ביניהם והיינו דור שלישי דורו של ר"ע ואח"כ דורו של רבי יוסי אביו של רבי ישמעאל שהוא היה מתלמידי רבי עקיבא ואח"כ דורו של רבי ישמעאל הוא דור שלישי ודו"ק:
גמרא דלמא לא שמיע כו' מפירש"י נראה דל"ג דלמא גם מהרש"ל מחק מלת דלמא והיינו טעמא דאי הוה מספקא ליה אי שמיע ליה אי לא מאי פריך ואי לא שמיע ליה ודאי עביד כו' ואימא דבהכי מספקא ליה אך מה שפי' מהרש"ל לא שמיע ליה פירוש לא סבירא ליה כו' עכ"ל ע"ש אפשר שדחקו לפרש כן מדקאמר רבה מתני לה כו' ואיתיביה כל הני תיובתא כו' ואינו מוכרח דאיתיביה כל הני תיובתא לאו ארבה קאמר אלא תלמודא קאמר למאי דמתני רבה איכא למפרך כל הני תיובתא ומיהו רבה אפשר דלא שמע להו ומה שלא רצה רש"י לפרש לא שמיע ליה אדרב יוסף דלא הוה שמיע' ליה הנך תיובתא דהא אאביי נמי קשיא לן מאי תבעי ליה דקאמר לא ידענא ולא ניחא למימר דאביי נמי לא הוה שמיע' הנך תיובתא ועוד דהל"ל לא שמיעי להו בלשון רבים ודו"ק:
תוספות בד"ה אלא שחמין כו' פי' בקונט' כו' ושמא יחלק בין שבת ליום טוב כו' עכ"ל מיהו ברש"י שלפנינו פי' הכא שמא נתחממו בשבת כו' וע"כ דאין מחלק בזה בין שבת לי"ט וק"ל:
Chidushei Halachot on Shabbat 40a · Sefaria
מהר"ם
בגמ' דילמא לא שמיע ליה וכו' האי לישנא דדילמא גמ' קאמר לה כלומר דילמא יש לתרץ דרב יוסף לא שמיע ליה דאיתותב רב אבל אין לפרש דרב יוסף היה מסופק דלמא לא שמיע ליה לרבה דאיתותב רב דא"כ מאי פריך בתר הכי ואי לא שמיע ליה ודאי עביד וכו' ר"ל ומאי קא מיבעיא ליה לרב יוסף נימא דהא גופא קא מבעיא אם שמיע ליה לרבה הא דאיתותב רב ודאי לא עביד כוותיה או אם לא שמיע ליה דאיתותב ואז ודאי עביד כוותיה דרב ויש מוחקין בגמ' תיבת דלמא:
בתוס' ד"ה דלמא ה"מ במתני' וכו' אע"ג דלא קאמר במשנתנו פי' דלא קאמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא במשנתנו שנים חלוקים וכו' אלא סתמא קאמר כל מקום שאתה מוצא משמע אפי' בברייתא מ"מ הכא משמע דאין הלכה כר"י משום דסתם מתני' דלא כוותיה אלא כר"ש כדלעיל ולכך סברא לומר דלא אמר ר' יוחנן הלכה כדברי המכריע אלא כשהמכריע במתני' אבל בברייתא כגון רב יהודה לא וק"ל:
ד"ה למוצאי שבת רוחץ בה מיד וכו' דעובדא דמייתי בשבת הוי פירוש דעובדא דמייתי לקמן בגמ' אמר ר"ש בן פזי אריב"ל בתחלה היו רוחצין בשבת הוה ולכך הוה מוקמינן נמי הא דקתני בברייתא משרבו עוברי עבירה התהילו לאסור פי' הזיעה קאי נמי דוקא אשבת ויש לפרש ג"כ דר"ל וכי תימא והיאך הוה ס"ד למימר דהא דקתני משרבו עוברי עבירה אסרו הזיעה קאי דוקא אשבת ולא איו"ט והא ההוא עובדא דקתני א"ר יהודה מעשה במרחץ של בני ברק וכו' דעלה קתני משרבו עוברי עבירה וכו' היה ביו"ט לכך קאמר דהוה אמינא נמי דההוא מעשה של בני ברק דמייתי הוה נמי בשבת אע"ג דבספרים שלנו כתוב בפירוש באותו מעשה שפקקו נקביו מעיו"ט בזמן התנאים לא היו הברייתות בכתב כ"כ ולכך ה"א דמעשה הוי נמי בשבת וק"ל:
Maharam on Shabbat 40a · Sefaria
פני יהושע
בגמרא ת"ר מרחץ שפקקו נקביו מע"ש כו' פקקו נקביו מעי"ט למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון כו' משמע להדיא מלשון הברייתא דאפילו פקקו נקביו מעיו"ט אפ"ה לא שרי למחר אלא להזיע ולהשתטף כיון דאכתי לא גזרו על הזיעה א"כ כ"ש דלא גזרו להשתטף והיינו כדפרישית לעיל דלא אסרו להשתטף אלא משום זיעה אבל לענין רחיצה עצמה בי"ט משמע דאסור אפילו פקקו נקביו מע"ט כיון שכבר גזרו על הרחיצה אפילו בהוחמו מע"ש או מעי"ט. ולפ"ז יש לתמוה טובא על שיטת הרב אלפס שהבאתי לעיל שכתב בפ"ב דביצה בשם הגאונים דבחמין שהוחמו מעי"ט מותר לרחוץ כל גופו אפילו לכתחילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וא"כ הוי דלא כברייתא דהכא ואף שראיתי להר"ן ז"ל שכתב בשמעתין ומיהו דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור ומשמע מדבריו שליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם כ"כ ולענ"ד נראה דוחק גדול דמסתימת לשונם לא משמע הכי דכל כי האי גוונא לא הו"ל לסתום אלא לפרש כיון דלענין שבת לא שני לן בין מרחץ לחוץ למרחץ לענין רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש דסתמא קתני חמין שהוחמו מע"ש שלא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו ואין דרך רחיצה כזו בבית המרחץ אלא בביתו וא"כ אי איתא דס"ל לחלק בין מרחץ לחוץ למרחץ הו"ל לפרש. לכך נראה לענ"ד ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם בענין אחר שהם מפרשים הברייתא דפוקקים נקבים כפי' הראשון שכתב רש"י בשמעתין שלא פקקו אותן הנקבים שמסיקין בהן המרחץ אלא שפקקו הנקבים של המרחץ שלא יצא חמימותו כדי שיהא ראוי לזיעה למחר א"כ לפ"ז כבר אפשר שהמרחץ הוסק בי"ט עצמו כיון שהבלנין חשודין בכך אם נתיר לרחוץ בכה"ג כל גופו מש"ה הוצרכו לגזור אפילו בכה"ג משא"כ מה שהתירו הרי"ף והרמב"ם ז"ל בשם הגאונים היינו באותן חמין שהוחמו ודאי מעי"ט כגון שפקקו נקבי המרחץ במקום שמסיקין וכ"ש בחמין שהוחמו בבית מעי"ט משום הכי כתבו בפשיטות דמותר. ולענ"ד נראה עוד דאדרבה ברייתא דהכא מסייע לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמשמע להו מדנקיט הכא תרי בבי לענין ע"ש ועי"ט ולא ערבינהו ותנינהו כדמקשו התו' ע"כ משמע דדוקא לענין שבת שרי לרחוץ למ"ש מיד ולא בעינן בכדי שיעשו אלא בהוסק מע"ש דוקא אבל בשהוסק בשבת באיסור אפילו ע"י עו"ג בעינן בכדי שיעשו משא"כ כשהוסק בי"ט לא בעינן בכדי שיעשו כיון דלא שייך בי"ט איסור דאורייתא כלל ברחיצה כדפרישית לעיל ומה שלא כתבו התוספת כן והוצרכו לפ' הא דלא ערבינהו ותנינהו בענין אחר היינו משום דאזלו לשיטתייהו שכתבו לעיל בד"ה וב"ה מתירין דרחיצת כל גופו בי"ט אסור מדאורייתא כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:
שם התחילו הבלנין להחם בשבת כו' הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו וכי נחשדו ישראל על השבתות כו' ע"ש. כבר כתבתי לעיל בלשון רש"י בד"ה בכלי דלשיטתו שם א"ש הא דקאמר הכא התחילו הבלנין להחם בשבת היינו שהיו נותנין צונן בתוך החמין וקסברי דשרי בתולדת אור אלא דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא ליה להרשב"א ז"ל דהא שפיר מצינן למימר דהנך הבלנין עכו"ם היו והיו מסיקין בית המרחץ של ישראל או בעיר שרובן ישראל ובכה"ג ודאי אסור לרחוץ בהן והא דקתני בברייתא דלעיל משרבו עוברי עבירה בלאו הכי לאו אבלנין קאי אלא על אותן ישראל שהיו רוחצין ומזיעין בהן כדמשמע להדיא ממימרא דרבא בסמוך דמאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא כמו שפירש"י להדיא כנ"ל לפי שיטת רש"י דלעיל אלא דמלשון הירושלמי שהביא הרשב"א לא משמע כן:
Penei Yehoshua on Shabbat 40a · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה דילמא ה"מ במתניתין וכו' אע"ג דלא קאמר במשנתנו עי' משנה למלך ריש הלכות בית הבחירה:
Gilyon HaShas on Shabbat 40a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף מ׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־396 מילים ב־10 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 10 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 124 מילים
נפתחת ב״הֲדַר בֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.…״
- קטע 262 מילים
נפתחת ב״אִתְּמַר: חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, רַב אָמַר:…״
- קטע 319 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: לֹא הִתִּירוּ לִרְחוֹץ בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ…״
- קטע 453 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת,…״
- קטע 527 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְאַבָּיֵי: רַבָּה מִי…״
- קטע 637 מילים
נפתחת ב״וְאִי לָא שְׁמִיעָא לֵיהּ — וַדַּאי עָבֵיד.…״
- קטע 724 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: מֶרְחָץ שֶׁפָּקְקוּ נְקָבָיו מֵעֶרֶב שַׁבָּת,…״
- קטע 858 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בַּמֶּרְחָץ שֶׁל בְּנֵי…״
- קטע 980 מילים
נפתחת ב״מַאי ״עוֹבְרֵי עֲבֵירָה״? דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן…״
- קטע 1012 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּעָבַר אַדְּרַבָּנַן, שְׁרֵי…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת שבת דף מ׳ עמוד א׳ · קטע 1 — “הֲדַר בֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְאִי מִכְּלָלָא,…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת שבת דף מ׳ עמוד א׳ · קטע 5 — “אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְאַבָּיֵי: רַבָּה מִי קָא עָבֵיד…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת שבת דף מ׳ עמוד א׳ · קטע 6 — “…וַדַּאי עָבֵיד. דְּאָמַר אַבָּיֵי: כׇּל מִילֵּי דְּמָר עָבֵיד כְּרַב,…”
לשון המקור
הֲדַר בֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְאִי מִכְּלָלָא, מַאי? דִילְמָא הָנֵי מִילֵּי בְּמַתְנִיתִין, אֲבָל בְּבָרַיְיתָא — לָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לִי.
אִתְּמַר: חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, רַב אָמַר: לְמָחָר רוֹחֵץ בָּהֶן כׇּל גּוּפוֹ, אֵבֶר אֵבֶר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא הִתִּירוּ לִרְחוֹץ אֶלָּא פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. מֵיתִיבִי: חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר רוֹחֵץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו אֲבָל לֹא כׇּל גּוּפוֹ. תְּיוּבְתָּא דְּרַב. אָמַר לְךָ רַב: ״לֹא כׇּל גּוּפוֹ״ — בְּבַת אַחַת, אֶלָּא אֵבֶר אֵבֶר. וְהָא ״פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו״ קָתָנֵי! — כְּעֵין פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.
תָּא שְׁמַע: לֹא הִתִּירוּ לִרְחוֹץ בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֶלָּא פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו! הָכָא נָמֵי, כְּעֵין פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר רוֹחֵץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, אֲבָל לֹא כׇּל גּוּפוֹ אֵבֶר אֵבֶר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב. רַבָּה מַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא דְּרַב בְּהַאי לִישָּׁנָא: חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְמָחָר, אָמַר רַב: רוֹחֵץ בָּהֶן כׇּל גּוּפוֹ וּמְשַׁיֵּיר אֵבֶר אֶחָד. אֵיתִיבֵיהּ כׇּל הָנֵי תְּיוּבָתָא. תְּיוּבְתָּא.
אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְאַבָּיֵי: רַבָּה מִי קָא עָבֵיד כִּשְׁמַעְתֵּיהּ דְּרַב? אָמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא. מַאי תִּיבְּעֵי לֵיהּ? פְּשִׁיטָא דְּלָא עָבֵיד, דְּהָא אִיתּוֹתַב. (דִּילְמָא) לָא שְׁמִיעָא לֵיהּ.
וְאִי לָא שְׁמִיעָא לֵיהּ — וַדַּאי עָבֵיד. דְּאָמַר אַבָּיֵי: כׇּל מִילֵּי דְּמָר עָבֵיד כְּרַב, בַּר מֵהָנֵי תְּלָת דְּעָבֵיד כִּשְׁמוּאֵל. מְטִילִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד, וּמַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה! — כְּחוּמְרֵי דְּרַב עָבֵיד, כְּקוּלֵּי דְּרַב לָא עָבֵיד.
תָּנוּ רַבָּנַן: מֶרְחָץ שֶׁפָּקְקוּ נְקָבָיו מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת רוֹחֵץ בּוֹ מִיָּד. פָּקְקוּ נְקָבָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לְמָחָר נִכְנָס וּמַזִּיעַ, וְיוֹצֵא וּמִשְׁתַּטֵּף בַּבַּיִת הַחִיצוֹן.
אָמַר רַב יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בַּמֶּרְחָץ שֶׁל בְּנֵי בְּרַק שֶׁפָּקְקוּ נְקָבָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לְמָחָר נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְהִזִּיעוּ בּוֹ וְיָצְאוּ וְנִשְׁתַּטְּפוּ בַּבַּיִת הַחִיצוֹן. אֶלָּא שֶׁחַמִּין שֶׁלּוֹ מְחוּפִּין בִּנְסָרִים. כְּשֶׁבָּא הַדָּבָר לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמְרוּ: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חַמִּין שֶׁלּוֹ מְחוּפִּין בִּנְסָרִין. וּמִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה הִתְחִילוּ לֶאֱסוֹר. אַמְבַּטְיָאוֹת שֶׁל כְּרַכִּין — מְטַיֵּיל בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
מַאי ״עוֹבְרֵי עֲבֵירָה״? דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: בַּתְּחִילָּה הָיוּ רוֹחֲצִין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. הִתְחִילוּ הַבַּלָּנִים לְהָחֵם בְּשַׁבָּת, וְאוֹמְרִים: מֵעֶרֶב שַׁבָּת הוּחַמּוּ. אָסְרוּ אֶת הַחַמִּין וְהִתִּירוּ אֶת הַזֵּיעָה. וַעֲדַיִין הָיוּ רוֹחֲצִין בְּחַמִּין וְאוֹמְרִים: ״מְזִיעִין אֲנַחְנוּ״. אָסְרוּ לָהֶן אֶת הַזֵּיעָה וְהִתִּירוּ חַמֵּי טְבֶרְיָה. וַעֲדַיִין הָיוּ רוֹחֲצִין בְּחַמֵּי הָאוּר, וְאוֹמְרִים: בְּחַמֵּי טְבֶרְיָה רָחַצְנוּ. אָסְרוּ לָהֶן חַמֵּי טְבֶרְיָה וְהִתִּירוּ לָהֶן אֶת הַצּוֹנֵן. רָאוּ שֶׁאֵין הַדָּבָר עוֹמֵד לָהֶן, הִתִּירוּ לָהֶן חַמֵּי טְבֶרְיָה וְזֵיעָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת.
אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּעָבַר אַדְּרַבָּנַן, שְׁרֵי לְמִיקְרֵי לֵיהּ ״עֲבַרְיָינָא״: כְּמַאן —