מסכת שבת דף ד׳ עמוד א׳

לכי תיכול עלה כורא דמילחא בבדיחותא אהדר ליה כשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר לישנא אחרינא לכשתאכל עליה כור של מלח לא תוכל להשוותם זו לזו:

מחשבתו שנתכוון לפנותה מחצר זה לא נתקיימה הלכך לא גזרו אבל לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו וגזור דילמא זימנא אחריתי שדי להו לרה"ר:

ולא אידכר קודם אפייה על שגגתו שהיא שבת או שמלאכה זו אסורה:

למאן התירו הא לא מסיק אדעתיה לבא לישאל על כך:

ואלא דאיהדר ואידכר קודם אפייה:

מי מחייב חטאת באפייתו:

תחלתה וסופה תחלת המלאכה וסופה לא נודעה לו שגגתו עד שנגמרה עבירה:

לאחרים אחר שראה ובא לפנינו לישאל לרדותה קודם שיבא חבירו לידי חיוב חטאת:

כאן לחצר אחרת ואסור להחזירה דקתני לא להחזירה אצלו קאמר אלא להחזירה לחצר אחרת:

ומאי שנא בזו כנגד זו איירי דבדיוטא אחת שנא ושנא דאיכא איסור חיוב חטאת דמושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר א"נ בדיוטא אחת וכגון שאין מפסיק שם רה"ר:

ואלא דאהדר ואידכר מי מחייב תימה דלישני אימא לידי (חיוב) איסור חטאת כדקאמר בסמוך קודם שיבא לידי איסור סקילה:

וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך והא דאמר בבכל מערבין (עירובי ן לב: ושם) רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה התם כדי שלא יאכל ע"ה טבל על ידו דאמר לי' מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לו חטא אפי' איסור קל שלא יבא חבירו לידי איסור חמור ואומר ריב"א דאפי' למדביק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם עדיין לא נעשה האיסור ומוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמור לא יעשה אפי' איסור קל בידים והא דתנן בהשולח (גיטין דף מא: ושם) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע"ג דבהאי פירקא (דף לח:) א"ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר"א שנכנס לבה"מ ולא מצא שם י' ושחרר את עבדו להשלימו לי' מצוה דרבים שאני ועוד י"ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי כו' ואתי שפיר הא דאמרי' בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם) דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר כפורים כפרתו כדי שיביא פסחו וכן בפרק בתרא דעירובין (דף קג: ושם) כהן שנמצא בו יבלת חבירו חותכה לו לו בשיניו אע"ג דהוי שבות וגבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה בהשולח (גיטין דף לח:) משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומי' לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים:

קודם שיבא לידי איסור סקילה וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו וכן בפסחים בס"פ האשה (דף צב. ושם) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח וא"ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק הוא דבשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה ותי' ריב"א דכיון שהדביק תוך כדי דבור של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה לאו התראת ספק הוא דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה ולא הוי התראת ספק אלא בלוקח אם על הבנים למ"ד בפ' ואלו הן הלוקין (מכות דף טו.) בטלו ולא בטלו דשמא לא ישבור כנפיה או לא ישחטנה ועכשיו שמשבר כנפיה אין יכולין להתרותו דלא הויא התראה אלא על הלאו והלאו כבר עבר וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה דכשמתרין בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות אבל הכא כשמדביק פת בתנור אין האפייה מחוסרת מעשה:

מתני לה בהדיא אית ספרים דגרסי בעי רב ביבי ומתני בהדיא בבעיא דרב ביבי איסור סקילה:

והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד' אומר ר"ת דאין רגילות להניח החפץ בפחות מד' וכן היה מסתמא במשכן ועוד אומר ר"י דאל יצא איש ממקומו משמע דקאי נמי אחפץ כלומר ממקומו של חפץ דרשינן בעירובין (פ"א ד' יז:) דאל יצא אל יוציא אע"ג דפשטיה דקרא קאי אמקומו של אדם דהיינו ד' אמות מ"מ משמע נמי מקום החפץ ואין מקום חשוב בפחות מד':

פרק א אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור ולא ילפי' זורק ממושיט.

כיון שלא הניח החפץ אי לא תני חדא מותר להחזירה ותניא אידך אסור. ושקלינן וטרינן ואסקינן הא דתני מותר להחזירה באותה חצר ופירשה רב נחמן באותה חצר שהוציאה ממנה שהרי לא עשה כלום כי לא נעשית מחשבתו. שרצה להשליכן לחצר אחרת ולא עלתה לו מחשבתו. והא דתני אסור אסור להחזירה בחצר אחרת שהרי אם יחזירנה לחצר אחרת הרי נעשית מחשבתו ולפיכך אסור.

בעיא דרב ביבי בר אביי תירצה רב אשי הכי הדביק פת בתנור בשבת במזיד התירו לו לרדותה קודם שתיאפה שלא יבא לידי איסור סקילה או לא שהאופה מאבות מלאכות היא ולא אפשיטא.

הא דאמרינן כדבעא מיניה רבא מרב נחמן. לפום מאי דפרישנא דמתניתא מבעוד יום לא דמי לגמרי לבעיא דרבא, דהכא בשהוציאה משחשיכה ואיכא למיקנס בה טפי דלא להדרה לחצר אחרת שלא תעשה מחשבתו, והכי קאמר, [דכשם] דמשחשיכה מפליג רב נחמן בין אותה חצר לחצר אחרת, דילמא מבעוד יום איכא לאיפלוגי נמי. מדשנינן בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי, והדר אמרינן איבעית אימא דכולי עלמא לא קנסינן שוגג אטו מזיד, אלמא להאי שנויא נמי בשוגג מוקמינן לה, ובשוגג הוא דשרינן ליה לאהדורה לאותה חצר אבל במזיד אפילו לאותה חצר אסור דקנסינן ליה, כדאמרינן לא קנסינן שוגג אטו מזיד אלמא במזיד קנסינן. ומדקנסינן ליה במזיד ולא שרינן ליה כדשרינן להדביק פת בתנור למסקנא, אלמא הא דידו כשהוציאה מבעוד יום דלא אתי לידי איסור שבת דאורייתא והלכך לא חיישינן לדילמא שדי ליה. והלכך פסקא דהאי שמעתא, הוציא ידו מלאה מבעוד יום בשוגג אסור להחזירה לחצר אחרת אבל לאותה חצר שרי, ואם הוציאה במזיד אפילו לאותה חצר אסור. ואם הוציא משחשיכה בין בשוגג בין במזיד לאותה חצר שרי דחיישינן דילמא שדי להו כדחיישינן בדרב ביבי, אבל לחצר אחרת לעולם אסור. אבל הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהלכות שבת ה"כ) פסק דבמזיד אסור אפילו לאותה חצר.

אילימא בשוגג ולא אידכר למאן התירו איכא למידק לוקמה דחזו אינשי ואמרי ליה רדה. ואיכא למימר דכיון דהשתא הוה סבירא לן דמשום חיוב חטאת ממש קא מיבעיא ליה, בכי הא נמי ליכא חיוב חטאת, דכי מודעי ליה ליכא חיוב חטאת דהיינו שוגג ואידכר. ואינו מחוור בעיני דמכל מקום אי לא מודעי ליה אתי לידי חיוב חטאת, ואנן כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת קאמרינן. ונראה בעיני דהתירו לו לא משמע אלא בבא לישאל.

הא דאמרינן וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך. קשיא ליה לר"ת ז"ל והא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לב, ב) ניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה. ופריק שאני התם שעל ידו הוא נעשה, שאומר לו מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי. ואם תאמר תפשוט מהתם הא דרב ביבי דהתירו, דהא התירו לו לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד עם הארץ על ידיה איסורא רבה, וכל שכן דהתירו לו כי היכי דלא ליעביד איהו ממש איסורא רבה. יש לומר דשאני התם דלא נעשה האיסור עדיין ויכול הוא לתקן על ידי איסור קל, אבל הכא שכבר נעשה האיסור אלא שעתיד ליגמר ממילא דילמא לא התירו. וא"ת אכתי אשכחן שאומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך, מדתנן בגיטין פרק השולח (גיטין מא, ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין כדי שיקיים מצות פריה ורביה, ואף על גב דאמר רב יהודה (ברכות מז, ב) המשחרר את עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) בהם תעבודו. יש לומר דמצות פריה ורביה שהיא מצוה רבה שעל ידה מתקיים העולם שאני, וכדמשנינן התם גבי רבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה משום דמצוה דרבים שאני שהיא גדולה. ולי נראה דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית ביה משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו. וההיא אמתא (גיטין לח, א) דהוו עבדי בה אינשי איסורא, משום שהרבים היו נכשלין בה התירו לו לשחררה וכפוהו.

הא דאמרינן והא בעיא עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה וליכא. איכא למימר דמסברא בעלמא קאמר, לפי שאין דרכן של בני אדם להניח כליהם אלא במקום רחב שיכול להשתמר בו שלא יפול, אבל מקראי לית לן. ושמא נאמר דמפלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי בזרק ונח בחור כל שהוא בפרק הזורק (לקמן שבת ק, א) יליף לה, דאפילו ר"מ לא מחייב התם אלא משום דכל שיכול לחוק כחקוק דמי, אלמא הנחה על גבי מקום ארבעה בעיא לכולי עלמא, והיינו דקא מקשה הכא להדיא. ואפשר דתנאי גמרא אגמרי לה. ובתוס' אמרו דאפשר דדייקי לה מדכתיב (שמות טז, כט) אל יצא איש ממקומו, ודרשינן מינה אל יוציא בעירובין (יז, ב), ומשמע נמי ממקומו ממקום החפץ, ואינו ראוי ליקרות מקום פחות מארבעה.

למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה דמי ובתוך עשרה פליגי והא מיבעיא בעי ליה לרבה וכו'. איכא למידק ממאי, דילמא אכתי לא איפשיטא ליה, אלא דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא מתניתין לא נפקא מדר"ע דלכולהו לישני אית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא. איכא מ"ד דאי מספקא ליה לרבה, הוה ליה למימר דודאי למעלה מעשרה פליגי אבל למטה מעשרה דברי הכל קלוטה כמי שהונחה דמיא, כי היכי דתיקום מתניתין לכולי עלמא, מדקאמר רבי עקיבא היא אלמא ליכא לאוקומה לעולם כרבנן. ובתוס' תירצו דלרבה הוא הדין דאיסתפקא ליה מעיקרא אי אמרינן לכולי עלמא קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא, ובשתי דיוטות זו כנגד זו כולי עלמא לא פליגי בין למטה מעשרה בין למעלה מעשרה דאינו חייב, דמשום קלוטה לא מחייב, ומשום דילפינן זורק ממושיט ליכא, דמושיט גופיה בכי הא פטור, אלא הכא בדיוטא אחת קמיפלגי בין למעלה מעשרה בין למטה מעשרה, דר"ע יליף זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן, דמאי שנא הא דלא מספקא, אלא ודאי ספוקי מספקא ליה, אלא דלא חש להאריך כולי האי, דמתוך הני בעיי איכא למשמע דאיכא לספוקי בפלוגתייהו כל מאי דאפשר לספוקי בה, וכיון שכן מנא ליה לרבה דר"ע היא, אלא משום דפשיטא ליה בעייא.

כבר ידעת שהאפייה אב מלאכה היא אבל רדיית הפת האפויה אינה אלא שבות וכמו שאמרו חכמה היא ואינה מלאכה וכל שהדביק מבעוד יום וקרמו פניה מבעוד יום ושכחו בתנור וקדש עליו היום התירו לו להציל ממנו מזון שלש סעודות מפני כבוד שבת ואף בזו אמרו שלא ירדה במרדה אלא בסכין מעתה מי שהזיד והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שיקרמו פניה התירו לו שבות כדי שלא יבא לידי איסור סקילה ואע"פ שהתראת ספק היא שהרי יכול לומר אסלקנו קודם שיקרמו פניה מ"מ התראת ספק שמה התראה לכשיתברר המעשה ולא עוד אלא שיש אומרים שהתראת ודאי היא הואיל וגמר המלאכה בא מאליו ומ"מ יש מפרשים מפני אלו קודם שיבא לידי איסור הדומה לסקילה ומ"מ אין כאן סקילה ולא כרת הואיל ומתחרט ומחזר לרדות קודם שיהנו מעשיו ר"ל קודם שיקרמו פניה ויש מתירין אף ברדיה שיש בה קצת מלאכה שלא אמרו לדעתם רדיית הפת חכמה ואינה מלאכה אלא בפת האפויה אבל זה שהתירוהו לרדותו בעודו עיסה ר"ל קודם שיקרמו פניה קצת מלאכה היא שהפת האפויה אפשר לרדותה בסכין וזו אי אפשר לרדותה אלא בידים שנמצא כעין לישה ותקון ואינו מקלקל והתירוהו בכך אע"פ שאיסור חכמים נעשה בידים ואיסור תורה נעשה מכאן ולהבא מאליו:

הדביקה בשוגג אסור לו לרדותה שאם נזכר קודם שיקרמו פניה הרי משנזכר אין כאן חיוב חטאת ואם קרמו פניה הרי נתחייב והפת בכלל מעשה שבת על הדרך שנבאר את דינו בע"ה:

שגג והדביק פת והלך לו אין אחר מותר לרדות כדי להצילו מחטאת שאין אומרים לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך ושמא תאמר והרי במסכת עירובין התירו לחבר איסור קל שלא לעשות עם הארץ איסור חמור והוא שאמרו שם חבר שאמר לעם הארץ לקט לך כלכלה של תאנים מתאנתי וחבר אחד שומעו מותר לאכול מהן אם נתן לו עם הארץ מהם חזקה עליו שעישרן מפני שהוא יודע שעם הארץ אינו נמנע מלאכול ונוח לו לעשר במקומו שלא מן המוקף משיאכל עם הארץ טבלים תירצו חכמי הצרפתים שלא נאמר שם אלא מפני שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו אבל בזו שאינו גורם לו לא התירו וחכמי הדורות מוסיפין בתירוץ זה שאף החבר אלו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה וחכמי לוניל תירצו שכל שחבר יודע בעם הארץ שחוטא בידים נוח לו לעשות הוא איסור קל להיות זה ניצל מעבירה חמורה אבל איסור חמור הבא לעם הארץ מאליו כגון אפיה שאין ההדבקה איסור חמור אינו עובר עליו אפי' איסור קל ויש מתרצין שזו שהתירו בעירובין דוקא בשלא התחיל עם הארץ באיסור אבל זה שהתחיל באיסור אין מתירין לו לעשות בשבילו אף איסור קל אבל לעצמו מיהא התירו כל איסור סופרים שלא יבא לידי איסור תורה:

הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע והרי שעבר הכלי הנזרק דרך רה"ר אע"פ שאסור לעשות כן פטור ואפי' עבר למטה מעשרה שהוא אויר רה"ר ואין אומרים כשנקלט הכלי באויר רה"ר שהוא כמי שהונח ונמצא עוקר מרה"י ומניח לרה"ר ויתחייב משום הוצאה אלא קלוטה אינה כמי שהונחה והרי לא נחה ברה"ר כלל וכונתו אינה אלא להוצאה מרה"י לרה"י ואין צריך לומר למעלה מעשרה שהוא אויר מקום פטור ומ"מ במושיט מזו לזו ורה"ר באמצע חייב אפי' למעלה מעשרה שכך היתה המלאכה במשכן ואף לדעת האומר קלוטה כמי שהונחה אין אומרין לחייבו שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה שהרי בעל סברא זו ר' עקיבא הוא והוא בעצמו אמר במסכת כריתות שאין מחייבים על תולדה במקום אב ועוד שמא אע"פ שהנחה חשובה לו אף על גבי מקום שאין בו ארבעה בעקירה הוא מזקיק מקום חשוב הואיל והיא תחלת האיסור ושהוא מחשבו להניח שם וכעין מה שאמרו מחשבתו משויא ליה מקום ומ"מ לענין פסק אינך צריך לכך שאף לענין הנחה אינה כלום ואין אומרים קלוטה כמי שהונחה וידו הוא שנעשית כארבעה על ארבעה כמו שביארנו במשנה מפני שהיא קולטת כל דבר הא לשאר דברים למקום חשוב אנו צריכים על הדרך שהיו מוציאין קרשים מעגלה לרה"ר ומשם לעגלה אחרת וסתם מקום חשוב ארבעה על ארבעה וצריך שתדע שאף לדעת האומר קלוטה כמונחת לא אמרה אלא בשתי רשויות לא ברשות אחד שא"כ אין לך זורק ארבע אמות ברה"ר חייב שהרי נקלטה באמצע:

בד"ה ואלא דאהדר כו' תימה אימא לידי איסור חטאת כו' עכ"ל גבי סקילה ודאי דמצינן לאשכוחי שפיר לידי סקילה ממש אם לא ירדה בלי רשות ב"ד כמ"ש התוס' לקמן אבל מלשון איסור סקילה משמע דאפילו אין כאן חיוב סקילה כגון שלא התרו ביה דלא הוי רק איסור סקילה ודו"ק:

בד"ה קודם שיבא כו' וא"ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק הוא כו' עכ"ל קצת קשה אמאי לא הקשו כן בפשיטות אמתניתין דכלל גדול דחשיב אופה בכלל ל"ט מלאכות ואמאי והא לא אתי לידי חיוב סקילה דהתראת ספק היא ויש ליישב דבלא הדביק פת בתנור כי הכא מצינן לאשכוחי אופה להדיא דהוי התראת ודאי וק"ל:

בד"ה אבל למעלה כו' א"כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן כו' ומיהו אינו הוכחה כו' עכ"ל. יש לדקדק דאכתי יש הוכחה דע"כ למטה מי' חייב במושיט דאם ת"ל פטור אם כן באידך גיסא דקאמר דפליגי בלמעלה מי' אי ילפינן זורק ממושיט או לא אבל למטה מי' ד"ה חייב דקלוטה כו' לימא אבל למטה מי' ד"ה פטור דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי אבל אי למטה מעשרה חייב במושיט אז לא מצי למימר ד"ה פטור בלמטה מי' דהא מאן דיליף זורק ממושיט חייב אע"ג דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי ויש לומר דלא ניחא ליה למבעי אי ד"ה קלוטה לאו כמי שהונחה דמי דאם כן מתניתין דהכא דאית לה קלוטה כמי שהונחה דמי לדעת רבה דלא כמאן ומה שיש לדקדק על זה מפירוש ר"י לקמן ע"ש:

בד"ה אבל למטה כו' וכדמשמע קצת בסמוך דאמר רבי זירא הא מני אחרים משמע כו' היכי קאמר הכא ד"ה חייב כו' עכ"ל. יש לדקדק אמאי לא הקשה בפשיטות טפי דקאמר הא מני רבי ורבנן פליגי עליה בהדיא בברייתא ולית להו קלוטה כמי שהונחה דמי דלמאי דדחי נמי דלא מחייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה מכל מקום רבנן דפליגי ע"כ סבירא להו דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי ואם כן תקשי ליה הני רבנן מני גם בעיקר תמיהתו של ר"י תמיה לי דמאי משמע ליה מדקאמר ר' זירא הא מני אחרים דפליגי רבנן עליה וההיא ברייתא מני אימא דמשכח תנא דאית ליה הכי דקלוטה כמי שהונחה דמי היפך סברת המקשה דפריך והא בעינן עקירה כו' שפירש ר"י גופיה דפריך הכי משום דאל יצא איש קאי נמי אחפץ כו' כמו שכתבו התוספות לעיל וצ"ע ויש מדקדקים עוד בזה לפי מה שפירש ר"י הכא דאיכא ברייתא דלית לה קלוטה כמי שהונחה דמי אם כן מי הכריח לר"י לעיל לפרש דפריך והא בעינן עקירה כו' דמכח קרא דאל יצא איש ממקומו פריך אימא דמכח ברייתא פריך דיש לומר דא"כ הוה המקשה מייתי הך ברייתא דאין כל הברייתות ידועות אבל אקרא דאל יצא איש ממקומו וגו' שפיר קסמיך וק"ל:

בד"ה דאמרינן קלוטה כו' ואומר ר"י דה"פ כו' איכא נמי לספוקי דילמא לכולי עלמא לא אמרינן קלוטה כו' כי פליגי בדיוטא א' כו' עכ"ל. לפי הסברא שכתבו לעיל דמושיט פטור למטה מי' המ"ל בפשיטות דאיכא לספוקי דילמא לכולי עלמא לא אמרינן קלוטה כו' ולמטה מעשרה פטור לכולי עלמא ובלמעלה מי' פליגי אי ילפינן זורק ממושיט או לא אלא דכבר כתבו דמשמע להו קצת דמושיט נמי חייב למטה מי' ואין להקשות נמי דמאי פריך דאיכא לספוקי דילמא לכ"ע לא אמרינן קלוטה כו' דאימא דאם כן מתניתין דאית לה קלוטה כו' דלא כמאן דיש לומר דהכי קפריך כיון דלא משכחת טעמא דמתניתין משום דקלוטה כמי שהונחה דמי אלא משום דמשכחת דרבי עקיבא סבירא ליה הכי הא איכא לספוקי ביה נמי דילמא לכ"ע קלוטה לאו כמי שהונחה דמי וא"כ אכתי לא ידעינן טעמא דמתניתין מאי ניהו ודו"ק:

ברש"י ד"ה ולא אדכר קודם אפייה על שגגתו וכו' הכל דבוד אחד:

ד"ה בהדיא סקילה וכו' לא בלשון בעיא מתני רב אחא בריה דרבא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה וכי אומרים לו לאדם חטא וכו' ואומר ריב"א ואפילו מדביק עצמו אין לפשוט וכו' י"ל בפירוש דריב"א בא לתרץ דמכל מקום למה לא פשטינן בעיא דרב ביבי התם דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא שלא יעשה חבירו על ידו איסור חמור כ"ש הכא במדביק שהוא בעצמו יבא לידי איסור חמור לכך קאמר ריב"א דאפילו מדביק עצמו אין לפשוט וכו':

בא"ד וגבי חצייה שפחה וחצייה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכו' ר"ל והתם פשעו בעצמם אותן שנהגו בה מנהג הפקר ואפ"ה כפו את רבה ותירץ דכיון שהיתה היא מחזרת וממצאת עצמה לזנות דמו לאונסים ולא פושעים והוי נמי מצוה דרבים פירוש ועוד טעם אחר משום דהוי נמי מצוה דרבים:

ד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה וכו' וא"ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק היא וכו' יש לדקדק מה מקשים התוספות אהא מ"מ איסור סקילה הוא אף על גב דאינו חיוב מיתת סקילה ממש מחמת דלא הוה התראתו התראה ולעיל גבי הא דפריך גמ' ואלא לאו דאהדר ואדכר מי מחייב הקשו התוס' תימה נימא איסור חטאת כדבסמוך קודם שיבא לידי איסור סקילה ונראה דבשלמא לעיל מקשין התוס' שפיר דנימא איסור חטאת דאע"ג דהשתא ליכא חיוב חטאת כיון דאהדר ואדכר מ"מ כיון דאי לא אדכר היה כאן חיוב חטאת השתא נמי מקרי איסור חטאת אבל הכא דקאמר גמ' קודם שיבא לידי איסור סקילה פשוט הוא שלא איירי שהתרו בו בהמדביק שיהא חייב מיתה ממש אלא דקרי ליה איסור סקילה משום שאם היה שעשו בו התראה היה בא לידי חיוב מיתת סקילה ולכך מקשים התוספות הא אפילו היכא דהתרו בו א"א שיבא לידי חיוב מיתה לעולם משום דהוי התראת ספק א"כ השתא דלא התרו בו כלל לא מקרי אפילו איסור סקילה כיון דא"א שיוכל לבא לידי חיוב מיתת סקילה לעולם:

בא"ד ומה שלא רדה שמא שכח וכו' ר"ל שאם היה התראה לא תדביק שאם תדביק תתחייב מיתה הוי התראת ספק דשמא ירדה אותה קודם שתאפה ואם היה לשון התראה שירדה אותה קודם שתאפה קודם שיבא לידי חיוב מיתה לא הוי נמי התראה שיתחייב עליה מיתה דמה שלא רדה שמא שכח כן נ"ל דאל"כ יהיו דברי התוס' דברי מותר ודו"ק:

ד"ה והא בעינן עקירה והנחה וכו' דדרשינן בעירובין דאל יצא וכו' עיין בסוף פ"ק דעירובין דבמסקנא שם לא דרשינן הכי בהדיא אלא אדרבה קאמר התם מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב עיקר קרא אתי לאיסור תחומין אלא שמפרשים התוספות דאף לפי המסקנא אתי נמי לאיסור הוצאה דהכי משמע פשטא דקרא אל יצא איש ממקומו בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שהיו עושין בחול והכא דכתבו התוספות מ"מ משמע נמי מקום החפץ וכו' צ"ל דס"ל דגם לפי המסקנא דהתם אע"ג דעיקר קרא אתי לתחומין ואל יצא ממקומו אמקום האדם קאי מ"מ כיון דמפשטיה דקרא משמע נמי מיניה איסור הוצאות קרינן נמי אל יצא אל יוציא ומקומו קאי נמי אחפץ ודו"ק:

ד"ה אבל למטה מי' ד"ה חייב וכו' וכדמשמע קצת בסמוך דאמר רבי זירא הא מני אחדים היא וכו' הא דנקטי תוס' מדקאמר הא מני אחרים מכלל דפליגי רבנן עליה ולא הביאו התוס' פלוגתא דר"ע ורבנן דר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא בעי מקום ד' על ד' ורבנן בעו ד' על ד' ונראה דמדרבנן דר"ע לא מצי למידק דס"ל דבעי מקום ד' על ד' דאיכא למימר דדוקא כשזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר דלא נח כלל ברה"י הוא דלית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא אבל כשנח אפי' על כל שהוא אימא לך דגם רבנן ס"ל דחייב ולא בעי מקום ד' על ד':

פיסקא פשט העני את ידו אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד' על ד' וליכא וכתבו התוספות דפשיטא ליה לתלמודא הכי משום דמסתמא כך היה במשכן או משום דקרא דאל יצא משמע הכי. וקשיא לי על פירושם דאם כן מאי משני הש"ס ר"ע היא או רבי או אחרים דאכתי תקשי הך קושיא גופא אהנך תנאי ומאי אולמא הך ברייתא דיחידאה טפי מהך סתם מתני' דידן דסברה בפשיטות דלא בעינן. ואטו הנך תנאי כיפי תלו להו ובלא"ה לא ידענא מי הכריחם לפרש כן דהא בפשיטות מצינו לפרש דמסוגיא דעלמא מקשה הש"ס בפשיטות כדאשכחן כה"ג טובא בש"ס ואם כן כיון דלקושטא דמלתא קי"ל בכמה דוכתא דבעינן מקום ד' על ד' היכא דלא שייך שום חשיבות מקום או דמחשבתו משוויא ליה מקום כמימרא דרבה ורב יוסף שהביאו התוספת לקמן בשמעתין בד"ה אלא אמר רב יוסף וא"כ למאי דס"ד השתא דבידו ליכא שום צד חשיבות ודאי מקשה שפיר אכל הנך אמוראי ואסוגיא דעלמא ודתלמודא דתיקשי להו מתניתין דהכא ואהא משני שפיר דפלוגתא דתנאי היא וקמה לה מתניתין דלא כהלכתא. ולבסוף מסיק רבא דידו של אדם חשובה. ועוד דלענין ידו של אדם בר"ה ודאי בלא"ה מקשה שפיר טובא בפשיטות דכיון דלא הוי מקום ד' על ד' הו"ל מקום פטור דנהי דהיכא דהוי מקום ד' על ד' באדם ואין גבוה י' לא שייך לומר דהוי ככרמלית מהטעם דמסיק הרשב"א ז"ל בחידושיו מק"ו דאין כרמלית בכלים וכ"ש באדם מ"מ לענין מקום פטור משמע לכאורה דאין לחלק למאי דלא ס"ד דידו של אדם חשובה:

מיהו ע"כ ליתא לסברא זו דאם כן לא הוי משני הש"ס שפיר דר"ע או רבי היא דהא במלתייהו לא שייך הך מלתא דמקום פטור אע"כ דפשיטא לתלמודא טובא דלא שייך נמי מקום פטור בידו של אדם דודאי לא בטלה לגבי הרשות וכמ"ש לעיל במימרא דאביי. אבל אכתי קושיא קמייתא קשיא. והנראה מזה דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן בשמעתין ד"ה באילן דשקלא וטריא דשמעתין שייך נמי ארשות היחיד כדמשמע נמי לכאורה דקאי אהך פיסקא דפשט העני דאיירי דידו של בע"ה היא ברשות היחיד ואפי' הכי מקשה אמאי חייב. ולפ"ז צ"ל דסברי התוס' דלקושטא דמלתא לענין רה"י קי"ל דלא בעינן מקום ד' על ד' לענין הנחה כסברת כמה פוסקים שהביא הרב המגיד פי"ד מהלכות שבת וכסברת הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין. אלא שהוא סובר דהשקלא וטריא בשמעתין נמי לא קאי ארה"י ע"ש באריכות ולשיטת התוספת ע"כ סוגיא דשמעתין קאי נמי ארשות היחיד כמ"ש להדיא בד"ה באילן. מיהו לענין פסק הלכה איכא למימר דסברי כהרשב"א דלמסקנא מיהת ברה"י לא בעינן כמימרא דרב חסדא דלקמן דף ה' ע"ב בנעץ קנה וכדמשמע נמי מלשונם שם דף ח' בד"ה אמר אביי ולפ"ז שפיר הוצרכו לפרש כאן דהא דמקשה מעיקרא בפשיטות אמאי חייב בין אעקירה ובין אהנחה אפילו ברה"י ע"כ היינו מסברא דמסתמא כך היה במשכן או מקרא דאל יצא כן נ"ל לפי פירוש התוס' אלא דאכתי לא אתי שפיר הא דמשני הא מני ר"ע היא או רבי היא דמאי אולמייהו מסתם מתניתי' כיון דמסברא מקשה כמו שדקדקתי בתחלת דברי:

ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה היינו לפי מה שראיתי בל' הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין שכתב ג"כ כל' התוספת והוסיף עוד טעם אחר כמו שאבאר בסמוך ומדבריו מבואר להדיא דאלשון המקשה דהכא קאי. משא"כ לפי לשון התוספת ז"ל שלפנינו אין צורך לכל זה. ובפשיטות מצינו לפרש דבריהם שהוצרכו לכך אף לפי המסקנא דקי"ל דבעינן הנחה ועקירה מע"ג מקום ד' ומה טעם יש בדבר והוצרכו לאהדורי אטעמא דמשכן או דהכי משמע קרא דאל יצא. ואם כן כל מה שכתבתי כאן היינו לפרש שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו. וכן נראה מל' המהרש"א ז"ל שהבין בכוונת התוספת כאן דאסברת המקשה דוקא קאי:

בתוס' ד"ה והא בעינן כו' אור"ת דאין רגילות כו' ומסתמא כן היה במשכן כו' ואע"ג דבמושיט סתמא דמילתא הכי הוא וכן היה במשכן כמ"ש התוספת לעיל דף ג' בד"ה בעשותה דעיקר חיובא דמושיט היינו שמושיט ליד חבירו ולא כשמניחו על רה"י ע"ש אפ"ה מקשה הכא שפיר דלענין הוצאה דאיירי מתניתין אין לחייבו כשנותנו ליד חבירו. כיון דהוצאה כה"ג לא היה במשכן והוצאה ודאי לא ילפינן ממושיט לכ"ע ואהא משני רבה שפיר דמתני' כ"ע היא והיינו לבתר דפשיטא ליה לרבה דר"ע נמי לא יליף זורק ממושיט ואפ"ה מחייב למטה מעשרה בזורק משום קלוטה אלמא דלא בעינן ד' על ד' ומכ"ש דאתי שפיר טפי כל השקלא וטריא דהכא לענין רשות הרבים דהא במושיט גופא לא אשכחן הנחה ליד חבירו אלא ברשות היחיד וא"ש נמי טפי לענין עקירה דאפילו במושיט נמי לא אשכחן ודוק ועיין בסמוך:

בד"ה אבל למעלה מעשרה כו' א"כ לימא נמי הכא אבל למעלה מיו"ד לכ"ע חייב כו' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דמעיקרא מאי סלקא אדעתא דתוס' כלל דנימא לכ"ע חייב כיון דבההיא מתניתין גופא דפליגי ר"ע ורבנן בר"פ הזורק קתני בהדיא דמושיט חייב וזורק פטור כמו שכתבו התוספת בסוף הדיבור אף שהיה בלבי ליישב בכמה דרכים אלא שכולם לא ישרו בעיני משום דבלא"ה מגומגם לשון התוספת בסוף הדיבור במה שכתבו דאם כן הא דתנן לקמן בהזורק ומה לשון לקמן בהזורק ותיפוק ליה דאיבעיא דרבה אהך מתניתין גופא קאי. ויש ליישב בדוחק לפמ"ש התוס' בר"פ הזורק דאיכא מ"ד דלא גריס כיצד וא"כ הך דגזוזטראות בבא בפני עצמה היא:

בד"ה דר"ע סובר ילפינן כו' וא"ת הא ע"כ זורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה לא היה במשכן דאם היה במשכן כו' עכ"ל. כאן נמי יש לתמוה מה הוצרכו להוכחה זו ותיפוק ליה דבמתניתין גופא מסיק דמושיט חייב וזורק פטור שכן היתה עבודת הלוים במשכן שמושיטין הקרשים מזה לזה אבל לא זורקין ונהי דהוי אפשר לומר דבהא גופא פליגי ר"ע ורבנן אפשר דס"ל דהוי במשכן מ"מ מה זה שכתבו התוס' ומ"ט דרבנן דפטרי דהא רבנן מסקו טעמייהו להדיא דזורק לא הוי במשכן:

אמנם כן נלע"ד ליישב קושיית התוספת בענין אחר כשנעמוד על עיקר הדבר בהא דמחייבינן מושיט למעלה מעשרה מרה"י לרה"י דרך ר"ה משום שכן היתה עבודת הלוים וקשיא לן בגווה מה נתינת טעם הוא זה דאע"ג דהוי במשכן אפ"ה אין סברא כלל לחייב במה שאינו מלאכה כלל וכיון דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא ומרה"י לרה"י נמי לא מקרי מלאכה כלל אע"ג דודאי היה במשכן אפ"ה שרי כיון דלא מקרי מלאכה ואם כן ה"נ דכוותיה ואטו מי לא אשכחן כמה דברים שהיו עושין במשכן ואפ"ה שרי היכא דליכא מלאכת איסור כלל וזה א"צ לפנים וכמו שאבאר לקמן דף הסמוך גבי מוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו ע"ש וכה"ג גופא קשיא לי אהא דאמרי' לקמן פ' המצניע דף צ"ב אמר ר"א המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ואכתי אמאי ליחייב כיון דקי"ל למעלה מיו"ד מקום פטור הוא ומאי קעביד. והנלע"ד בכל זה הוא משום דאשכחן דרחמנא קריה למלאכות נושאי המשכן וכליו עבודה עבודת משא בקראי טובא וכתיב נמי להדיא כל הבא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד ואמשא בני קהת דכתיב בתריה קאי א"כ א"ש דכיון דעיקר עבודת בני קהת היה בכתף למעלה מעשרה ואפ"ה קריה רחמנא מלאכה ועבודת משא אלמא דבכה"ג הוי מלאכה וכה"ג לענין מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי מלאכה מה"ט גופא. דלכאורה לא אשכחן לבני מררי שום מלאכת עבודת משא אלא במה שהיו מושיטין הקרשים וא"כ איכא סברא מה לי מרה"י לרה"ר או מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי מלאכה טפי ואי משום דלמעלה מעשרה לא איכפת לן דהא דלמעלה מעשרה בר"ה מקרי מקום פטור היינו משום דאין דרך רבים להשתמש למעלה מעשרה דרך הליכתן דרוב תשמישי בני אדם ברה"ר למטה מעשרה משא"כ במושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר כיון דרה"י גבוה הרבה אם כן דרך תשמיש מיקרי בדרך רה"ר אף שהוא למעלה מעשרה משו"ה חייב מיהו אי לאו דאשכחן דהוי במשכן לא הוי מחייבינן ליה משום הך סברא כמ"ש התוספת בריש מכילתין וכמ"ש ג"כ כאן אבל כיון דהוי במשכן ואיכא נמי סברא מש"ה חייב לכ"ע מה"ט גופא דמחייבינן במוציא משוי למעלה מעשרה כיון דהוי במשכן וקריה רחמנא מלאכה ועבודת משא והיינו משום דאורחא בכך וה"נ דכוותיה משא"כ בזורק מרה"י לרה"י למעלה מעשרה דרך רה"ר שפיר פליגי ר"ע ורבנן דר"ע יליף זורק ממושיט כיון דאיכא סברא ומסתמא נמי היה כן במשכן דאע"ג דבעגלות לא אשכחן לה אפ"ה חייב משא"כ רבנן דר"ע סברי דאף ע"ג דהוי במשכן אפ"ה אין לחייב בזורק כיון דלמעלה מי' מקום פטור הוא ולא אשכחן דקריה רחמנא מלאכה אלא במושיט דהוי בעגלות מש"ה לא ילפינן זורק ממושיט כן נ"ל והוצרכתי להאריך בזה כדי ליישב בסברא זו כמה סוגיות שלפנינו בעזה"י:

אמנם כאן לא הוצרכנו לכך דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא להו להתוספת דהא איכא למימר בפשיטות דלמאי דס"ד השתא דר"ע ורבנן פליגי אי ילפינן זורק ממושיט או לא היינו דבהאי סברא גופא פליגי דלר"ע לא בעינן כלל שיהא התולדה במשכן אלא כיון שהאב היה במשכן אף שהתולדה לא היה במשכן אפ"ה חייב כיון דאיכא סברא ורבנן דלא ילפי זורק ממושיט היינו משום דסברי דלעולם בעינן שיהא התולדה ג"כ במשכן והיינו הך ברייתא דפרק במה טומנין שהביאו התוס' בריש מכילתין והביאו כאן בלשונם שממנה למדו הך סברא מדאיצטריך לאסוקי בהך ברייתא דהכנסה היה במשכן אע"ג דאיכא סברא. ושפיר מצינן לאוקמי הך ברייתא כרבנן דר"ע מיהו לפי האמת דפשיטא ליה לרבה דר"ע ורבנן בלמטה מי' פליגי ולכ"ע לא ילפי' זורק ממושיט היינו משום דבעינן שהתולדה יהיה גם כן במשכן ומתוקמא ברייתא דבמה טומנין ככ"ע כן נ"ל נכון ולדעתי יש לתמוה על התוס' שהוצרכו לידחק ולפרש בענין אחר ולא ניחא להו בפשיטות כדפרישית וצ"ע ודו"ק:

גמ' ואלא לאו דאהדר ואידכר מי מחייב עיין שו"ת תולדות אדם המיוחסות לרמב"ן סי' ר"ה:

תוס' ד"ה קוד' שיבא וכו' ובודאי תאפה אם לא ירדנה עיין גיטין דף לג ע"א תוס' ד"ה ואפקעינהו:

בא"ד דודאי לא היה בדעתו לרדות מל' זה משמע דמש"ה לא הוי התראת ס'. ואלו ממש"כ אח"כ וכן בשבועה לא אוכל זה אם לא אוכל זה משמע דשלא אוכל זו אם לא אוכל זו לא הוי התראת ס' כיון דמחוסר מעשה אף דלא שייך לומר דהיה בדעתו שלא לאכלו דהא אפילו בהיפוך מראה דעתו לאכלו:

תוס' ד"ה אבל למטה וכו' כשהחפץ בידו ע"ל צב ע"א תוס' ד"ה התם:

גמרא וכי אומרים לאדם חטא וכו' הקשו בתוס' מפ' בכל מערבין דאמרינן ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא, ותירצו דשאני התם דיעשה האיסור ע"י החבר דאמר לי' לע"ה מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי, אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו (ר"ל זה האחר שנתיר לו לרדות) אין אומרים לו חטא כו', והקשו עוד מחציו עבד וחציו ב"ח דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח, אף דעובר בעשה ותירצו דדוקא היכא דפשע כמו הכא קאמר וכי אומרים לו לאדם כו', שוב הקשו מן חציה שפחה וחציה ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו אותו ועשה אותה ב"ח, ותירצו משום שהיתה מחזרת אחר הזנות ודמי לאנוסין: קשה לי הא אך חילוק דפשע לחוד אינו מספיק על האי דעירובין, דהא אם יאכל ע"ה הוא פושע בעצמו דאינו מעשר וע"כ דקיימי ג"כ בתירוצם הראשון, כיון דנעשה האיסור ע"י החבר עליו לתקן, אלא דתירוצם זה הוא על האי דחציו עבד, דהתם הטעם משום דלא פשע, והיינו דבחדא לטיבותא סגיא, או דלא פשע, או דנעשה על ידו, ורק הכא במדביק דהוי תרתי לריעותא, דפשע ולא נעשה על ידו, בזה אין אומרים חטא, ולפ"ז מאי קשיא להו מההיא דחציה שפחה, הא י"ל דמיירי בשחרר האדון עצמו חציה דבא האיסור על ידו. ונהי דקושייתם מההיא דחציו עבד, לא ניחא להו ליישב כן, היינו משום דאכתי תיקשי לפי האוקימתא בגיטין דאתיא גם כר' דא"י לשחרר חציו, וחצי עבד לא משכחת לה רק בשני שותפין ששיחרר אחד חלקו, ובזה לא נעשה על ידו, אבל האי דשפחה שפיר י"ל דמיירי בשחרר הוא עצמו חצי וכוונת התוס' בזה צריך אצלי תלמוד:

תוס' ד"ה קודם שיבא וכו', דודאי לא הי' בדעתו, [אב"ה עי' מ"ש לקמן שבועות דף כח ע"ב]:

תוס' ד"ה אבל למעלה מי' [אב"ה עי' מה שכתוב לקמן דף צו ע"א].

תד"ה אבל למטה מי' כו' תימא לר"י אם ברייתא היא בשום מקום דבעינן הנחה על גבי מקום ד'. ותמוה לי דמה מספקא לר"י בזה, הלא להר"י לשיטתיה לקמן (דף ז' ע"ב ד"ה והלכה ונחה) [מפורש בברייתא דר"מ ורבנן ס"ל דבעי ד' ואי כיון שלא הוצרך לכך רק משום קושייתו לשם מימרא דאביי] בעירובין בכיפה, וא"כ היה אפשר לומר דרבה לא ס"ל כאביי, וא"כ טעמא דר"ח דאין בו ד' לא נעשה רה"י א"כ לא הקשו כלום, די"ל דהא דקאמר ר"ז ה"מ אחרים היינו לאפוקי ר"מ ורבנן דר"ז ס"ל כאביי אבל רבה לא ס"ל כאביי וליכא ברייתא וצע"ג: