מסכת שבת דף קכ״א עמוד ב׳

גמ' אייתו להו פורייתא מטות לישב עליהן:

לא אייתו ליה והושיבוהו לארץ:

מפני קטן שלא יטפח בו ויתלכלך:

א"ל רב חנן שהיה כעוס ומתכוין להקניטו לר' אבין:

והלא מוכנת לכלבים ולמה לי לכפות כלי יפנוה משם שהרי ראויה לטלטל:

דלא חזיא מאתמול שהיום נולדה:

נהרות המושכים כרגלי כל אדם משום דמידי דנייד הוא ולא קני שביתה ואע"פ שבא מחוץ לתחום כל אדם מוליכן למקום שעירב לו לילך מיהו שמעינן מינה דמותרין בטלטול ואע"ג דמאתמול לא הוי הני קמן כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עלייהו ה"נ כיון דאורחיה דקטן בהכי דעתיה עליה דלכי תיתי יאכילנה לכלבים:

א"ל ר' אבין ואלא היכי אתנייה:

כל המזיקין נהרגין בשבת אף על גב דתנן במתניתין ועל עקרב שלא ישוך איצטריך לאשמעינן דהריגה נמי שרינן דסלקא דעתך דאסירא משום דמיפרסמא מילתא טפי מבצידה ומהאי טעמא נמי פליג רב הונא בסמוך ואסר הריגה:

ברצין אחריו וד"ה פי' בקונט' דרבי יהושע בן לוי ברצין אחריו והוי פקוח נפש וברייתא באין רצין וכר"ש וקשה דא"כ תקשה מהך ברייתא לרבא בר רב הונא דשרי להרוג נחשים ועקרבים בשבת דע"כ באין רצין אחריו מיירי דאי ברצין אחריו אמאי אין רוח חסידים נוחה הימנו לפירוש הקונטרס דברצין אחריו איכא פקוח נפש ועוד בניותי שהרג נחש ומיבעיא לן אי שפיר עבד תיפשוט מהכא דלא שרינן לר"ש באין רצין אלא ה' בלבד ועוד קשה לר"י דלישנא דאנא מתרצנא לה משמע לברייתא עצמה ונראה לר"י לפרש דברייתא ברצין אחריו וד"ה פירוש אפילו ר' יהודה מודה דחמשה שרי להרוג ברצין אחריו אבל שאר אסור להורגן אפילו רצין אחריו לר' יהודה ור' יהושע בן לוי כר"ש דשרי שאר אפילו באין רצין אחריו ורב הונא דאסר בסמוך לא סבר כרבי יהושע בן לוי ונראה לר"י וכן פירש ר"ח שאין להקל כרבי יהושע בן לוי אלא כהנהו אמוראי דלקמן דלא שרו אלא בדריסה לפי תומו:

שמעת מינה קטן אוכל נבילות בית דין מצווין עליו להפרישו מאי דשקלינן וטרינן בהא מילתא איתא במס' יבמות (דף קיד) בפרק חרש שנשא פיקחת: סוף סוף גרף של רעי הוא ונפקיה כבר פירשנו בפרק כירה כי עיקר השמועה שיש בה התרת זה הדבר בפרק משילין פירות (ביצה דף לו):

ר' יהודה אומר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כבר פירשנוה בפרק יציאות השבת ואמרנו כי עיקרה הן דברי ר' יהודה שאמרם כאן בזו המשנה מעשה בא:

ומסקינן משום דסברי רבנן אע"ג דצלי ליה טבילה בזמנה מצוה ור' יוסי סבר טבילה בזמנה לאו מצוה היא האי ר' יוסי בר' יהודה דגרסינן בנדה פרק המפלת בענין טועה. ר' יוסי בר"י אומר דייה לטבול באחרונה דקסבר טבילה בזמנה לאו מצוה היא. וזה רבי יוסי דהיה (אומר) שם כתוב על בשרו. אסיקנא בגמרא דשבעת ימים (ביומא דף ז') דטבילה בזמנה מצוה פליגי ונתבררה בסוף יום הכפורים דהא לר' יוסי בר"י יהודה היא ואיכא אחריתי התם לר' יוסי דאמר כל היום כולו כשר לטבילה. דאלמא סבר טבילה בזמנה מצוה] היא:

א"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וכן הלכה:

נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה אלא מניחין אותו ואין אומרים לו כבה וגם אין מונעין אותו מלכבות. אבל קטן העושה לדעת אין מניחין אותו לכבות:

אריב"ל כל המזיקין נהרגין אסיקנא כשהן רצין אחריו. אבל אין רצין אחריו אין נהרגין אלא אלו בלבד. זבוב שבארץ מצרים. וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכ"מ. פי' נישופין כדכתיב הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב:

רוק וכן נחש וכן עקרב אם דורסן לפי תומן שפיר דמי ושרי:

א"ר חנינא פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת א"ל ר' זירא בניטלין בידו אחת או בב' ידים.

הכי גריס רש"י ז"ל צואה של קטן והא חזיא לכלבים, ותנן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, וכי תימא נולד הוא, והא תניא נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם, אלמא כיון דהכי אורחייהו דעתיה עלויה, הכא נמי כיון דאורחיהו בהכי דעתיה עלויה. ויש מקשים עליו מדאמרינן בריש פרק קמא דביצה (ב, א) במאי אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים נולד הוא, ואי איתא מאי קושיא, הא כיון דאורחייה הכי דעתיה עלויה. ויש מפרשים דהתם בעומדת לגדל ביצים לאפרוחים קאמר. ואינו מחוור, דאם כן מאי קאמר בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, דמשמע דעיקרא דמלתא דתרנגולת תליא אי עומדת לאכילה או לגדל ביצים, ועוד דתניא התם (ד, א) ביצה תאכל אגב אימה, ואמרינן עלה הכא במאי עסקינן כגון שלקחה סתם, נשחטה הוברר הדבר דלאכילה עומדת, לא נשחטה הוברר הדבר דלגדל ביצים עומדת, ואם איתא אפילו לא נשחטה היאך הוברר הדבר דלגדל ביצים לאפרוחים עומדת, דלמא לגדל ביצים לאכילה עומדת שכן הרבה עושין כן. אלא יש לתרץ לדברי רש"י ז"ל, דהתם כיון דאגידא באימא כגופה דמיא, וכיון דאימא אסירא איהי נמי אסירא. אלא דאכתי איכא למידק מדאפליגי ב"ש וב"ה (לקמן שבת קמג, א) בקליפין ועצמות, וחד מינייהו אמר מסלק את הטבלא ונוערה אבל קליפין ועצמות גופייהו לא ומשום מוקצה, ואמאי והא כיון דדעתיה למיכלינהו לפירי דעתיה אקליפין למיהב לבהמה, דהתם בראוין לבהמה קא מיירו. ותו אפר שהוסק ביום טוב דאמרינן בפרק קמא דביצה (ח, א) דאסור, והא דעתיה אעצים המוכנים לתבשילו, וא"כ נימא דדעתיה נמי אאפרא. ויש לומר דכל שעומד למאכל אדם ולתשמישו, לא יהיב דעתיה אלא לכך ולא מסיק אדעתיה פסולת דידיה, דאין דעתיה דאיניש אלא אמאי דחזי ליה, אבל בדלא חזי, מסיק אדעתיה לאזמוני לבהמה. אבל [בספרים] לא גרסינן הכי כדגריס רש"י ז"ל, אלא הכי גרסינן: צואה של קטן גרף של רעי הוא. וכן נראה גירסת הגאונים, והכי איתא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. אבל בירושלמי (ה"ח) מצאתי כדברי רש"י ז"ל, דגרסינן התם: צואה של קטן ולא מאכל של תרנגולין אינון, מר עוקבא אמר תיפתר באלין רברביא שלא יבואו לידי מירוח.

ברצין אחריו ודברי הכל הרב בעל ההלכות וכן הראב"ד והר"ז הלוי ז"ל פירשוה אברייתא, כלומר ברייתא דקתני חמשה נהרגין ודברי הכל, כלומר דאפילו רבי יהודה מודה בה, אבל שאר המזיקין שאינן מצויין כל כך להזיק, אפילו ברצין אחריו אין נהרגין לר' יהודה, אבל לר"ש אפילו שאר המזיקין נהרגין ואפילו אין רצין אחריו, דכיון דליכא אלא איסורי דרבנן במקום הזיקא שרי, ור' יהושע בן לוי כר"ש.

ויש לדקדק שאם כפירושם מאי קאמר ודברי הכל, דלא הוה ליה למימר אלא ברצין אחריו ור' יהודה היא, דהא ר"ש אפילו בשאין רצין אחריו שרי. ועוד תמיהא לי היאך אפשר שיאמר ר' יהודה דנחש רודפו להכישו אסור להורגו, והלא פקוח נפש הוא, אלא אדרבי יהושע בן לוי קאי, כלומר אנא מתרצנא ליה לר' יהושע בן לוי דרצין אחריו קאמר ודברי הכל, וברייתא ר' שמעון היא ואפילו בשאין רצין אחריו. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל. ואפילו גרסינן דאנא מתרצנא לה, כלומר דנוקמא דר' יהושע בן לוי ברצין אחריו, ומתרצנא (ליה) [לה] ברייתא דנוקמא כר' שמעון ואפילו בשאין רצין. ומיהו אי גרסינן מתריצנא ליה אתי שפיר טפי. ומיהו קיימא לן כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה, משום דסתמא דמתניתא כותיה, ורבא דהוא בתראה נמי כותיה, ואפילו הכי בשאר המזיקין כשאין רצין אחריו משנה בהריגתן כל מה שאפשר לשנויי, אם אפשר לצודן צדן ואינו הורגן, דהא תנן כופין קערה על עקרב שלא תשוך דאלמא כופין ולא הורגין. ואע"ג דצידה נמי אב מלאכה הוא, מיהו לא מינכרא מלתא כולי האי, ואי לא אפשר ליה בהכין דורסן לפי תומו, והיינו דרב ששת דאמר לקמן נחש דורסו לפי תומו. נמצאת אומר ברצין אחריו כולהו נהרגין להדיא ואפילו לר"י משום פקוח נפש, בשאין רצין אחריו חמשה המנויין בברייתא נהרגין להדיא לר"ש מפני שהזיקן מצוי, שאר המזיקין בשאין רצין אחריו אין נהרגין להדיא ואפילו לר"ש, אלא דורסן לפי תומו.

הא ד אמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו פירש רש"י ז"ל: שאינו צריך ליזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו. ונראה מדבריו דלא התירו אלא משום דבר שאין מתכוון וכר"ש. ואינו מחוור, חדא דהא קאמר ר' ינאי צרעה אני הורג דמשמע לכתחילה ומתכוון. ועוד מדאמר ליה אבא בר מרתא לדבי ריש גלותא לא צריכיתו, הכי אמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו, ומנא ליה שיזדמן להם לדורסו בלא מתכוין. ועוד דמכל מקום צריכים היו לכוף עליו כלי עד שיזדמן להם לדורסו לפי תומו. ועוד דאי אפשר לומר דהא קמ"ל דדוקא לפי תומו אבל במתכוון לא, דהא משמע דלהיתרא קא אתא לאשמועינן, דאי לא לימא נחש אינו הורגו אלא דורסו לפי תומו. אלא הכי פירושה דורסו אפילו במתכוון, אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מתכוון, דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן, וכדכתבינן לעיל.

אמר ליה רבי זירא בניטלין באדם אחד או אפילו בשני בני אדם, אמר ליה כאותן של בית אביך. כלומר: אפילו ניטלין בשני בני אדם. ובירושלמי (בפרקין, ה"א) נחלקו בשלשה, דאיכא מאן דאמר התם כלי שניטל בשנים מטלטלין אותו, אבל שלשה וארבעה וחמשה אין מטלטלין אותו, ואמר ר' זירא מכיון דאת אמר בשנים מותר, מעתה אפילו בארבעה וחמשה. וכן הלכתא, מדאמרינן בעירובין (קב, א) ההיא שריתא דהוה בי ר' פדת דהוו שקלי לה בי עשרה ושדו ליה אדשא.

יש גורסין בסוגיא זו אשכחיה דהוה מתני ועל צואה של קטן וכו' אמר אבין שטיא היכי מתני שטותיה לבריה והלא היא עצמה מוכנת לכלבים וא"כ מותר לטלטלה ולהוציאה וכי תימא דלא חזיא מאתמול והתניא נהרות המושכים ומעיינות הנובעים הרי הם כרגלי כל אדם כלומר שאינן קונים שביתה אחר שהם נדים ולמדת מ"מ שמותר לטלטלם אחר שהן ראויות ודעתו של אדם עליהן הואיל ודרכן לבא אלא היכי איתניה אמר ועל צואה של תרנגולים ר"ל אע"פ שאין ראויה לכלום מפני היזק קטן ומצד גרף של רעי אין היתר בטלטולן שכבר ביארנוה באשפה שבחצר כמו שכתבנו:

חמשה מזיקים נהרגים בשבת אע"פ שאין רצים אחריו זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום ולפי הסוגיא פירושו אף בשאין רצים אחריו ולדעת ר' שמעון שלדעת ר' יהודה הואיל ואין רצים אחריו חייב ולדעת הפוסקים כר' יהודה דוחים סוגיא זו ואומרים אפילו לר' יהודה שכל אלו יש סכנה וחוששים להם אף כשאין רצים ושאר המזיקים אע"פ שאין בהם סכנה אם היו רצים אחריו נהרגים לדברי הכל זו היא שיטת גדולי הפוסקים וא"כ מה שאמרו כאן ברצין אחריו ודברי הכל הוא חוזר על מה שאמר ר' יהושע שכל המזיקין נהרגין ודבריו אמורים אף לר' יהודה ומ"מ הרבה מפרשים כתבו שר' יהושע כר' שמעון וכל שבחשש נזק נהרגין הואיל ומלאכה שאין צריכה לגופה היא והקשוהו מברייתא של חמשה נהרגין וכו' ולר' יהודה ודאי אף אלו אסור הואיל ואין כאן סכנה אלא שלר' שמעון היא שנויה ודוקא באלו אבל באחרים לא ותירץ ברייתא זו של חמשה נהרגין וכו' ברצים אחריו שיש כאן סכנה אבל שאר מזיקין שאין סכנה בנשיכתן אפי' ברצים אחריו אין נהרגין אלא לדעת ר' שמעון ונמצא שלדעת הפוסקי' כר' יהודה בחמשה נהרגים אסור כשאין רצים ובשאר אף ברצים ואע"פ שהסוגיא מוכחת כשיטה זו גדולי הפוסקים והמחברים כתבוה כדעת ראשון ושמועה זו הבאה אח"כ לומר שבנחש ועקרב דורסו לפי תומו יראה שהיא שנויה לדעת ר' שמעון שבאין רצים מיהא ראוי לו להשתדל שלא להרגו בידים אלא לפי תומו בדריסה ואע"פ שמתכוין לכך אלא שיעשה כמי שאינו מתכוין שכל שיש לנו לשנות ולמעט בחילול שבת עושין והוא שאמר במשנה כופין את הקערה על עקרב שאין הצידה נכרת כל כך שאין צידה רצונית לעקרב וכל שיכול לכפות כופה וכל שאין יכול לכפות דורס לפי תומו וכל שאין יכול לדרוס הורג בידים וכן כתבו גדולי המפרשים והדברים נראין ומ"מ לדעת ר' יהודה שאין היתר אלא בחמשה הידועים בסכנה וברצים אחריו אין צרך לכפיית קערה ודריסה לפי תומו שכל שהסכנה מחזרת ובאה אין מאחרין בהצלה ונמצאת סוגיא זו קצת ראיה לפסוק כר' שמעון אלא שי"מ הריגה בדריסה לפי תומו לדעת ר' יהודה שאין מתכוין להרגו אע"פ שהוא סובר בדבר שאין מתכוין אסור במקום סכנה מותר וכן כתבוה גדולי הרבנים:

רוק שבקרקע אין צריך להביא כלי לכפותו עליה אלא דורסו לפי תומו:

פמוטות גדולות ר"ל מנורות הואיל ואין שם חידקי חוליות מותר לטלטלן בשבת ואפי' הם גדולים שאין ניטלין אלא בשני בני אדם והוא שאמר לו כאותם של בית אביך וי"מ דוקא בקטנים שניטלין באדם אחד אבל בגדולים אסור ושל בית אביך פירושה לגנאי שלא היה משתמש אלא בקטנות והעיקר כדעת ראשון ואף לדעת האוסרים בגדולה בשאר [כלים] מיהא אפי' היו צריכים ארבעה וחמשה מותר לטלטלן בשבת והוא שאמרו בעירובין ק"ב א' ההיא שריתא ר"ל קורה דהוה בי ר' פדת דהוו שקלי ליה בי עשרה ושדו לה אדשא אמר זו תורת כלי עליה וכן אמרו ההוא אסיתא דהוה בי מר שמואל דהוה מחזקא אדרבא והוו שקלי לה בי עשרה ושדו לה אדשא אמ' זו תורת כלי עליה וא"כ לא אסרו במנורה אלא שמן הסתם אדם קובע לה מקום והוא שאמרו קרונות של ר' מותרים לטלטלן בשבת ומה שאמרו בעירובין סלם הצורי כבדו קובעו טעם הדבר מפני שעומד מוטה על הכותל לעלות ממנו לגג וכל כלים של תשמיש מחובר לקרקע החמירו בהם ואף גדולי הרבני' פירשו שם שלא אמרו כבדו קובעו לענין הסולם שהסולם מותר הוא לטלטלו אלא לענין הכותל כמו שיתבאר שם בע"ה:

בד"ה כל המזיקין כו' ומה"ט נמי פליג רב הונא כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל דמה"ט לא קשיא ליה מהך ברייתא דהני הוא דשרי להרוג אחריני לא אמתניתין דשרי צידה אף באחריני וק"ל:

בד"ה ברצין אחריו וכו' דאי ברצין אחריו אמאי כו' איכא פקוח נפש וכו' עכ"ל. וליכא למימר דרב הונא ס"ל דאפילו ברצין אחריו ליכא פקוח נפש ופליג אדריב"ל וכן כתבו לפירוש ר"י דבשארי אסור להורגן אפילו ברצין אחריו לרב יהודה וע"כ דס"ל לרב יהודה דאפילו ברצין אחריו ליכא פקוח נפש די"ל דלא מסתבר דפליגי ריב"ל ורב הונא בהא אי הוה פקוח נפש או לא בשארי שרצין אחריו ובהכי ניחא לפירוש ר"י שהוצרכו לומר דריב"ל כר"ש דשרי שארי אפי' באין רצין אחריו ורב הונא כו' ולא ניחא להו למימר דריב"ל כר"ש ושרי שארי ברצין אחריו דהשתא שפיר סבר רב הונא כריב"ל די"ל דלא מסתבר דפליגי ר"י ור"ש בהא אי הוה פקוח נפש בשארי הרצין אחריו או לא ודו"ק:

בגמ' ואלו הן זבוב שבמצרים וצרעה וכו' כצ"ל:

אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי אייתי וכו' ר"ל אייתי לאבא בר מניומי:

גמ' והלא היא עצמה מוכנת לכלבים ע"ל דף יט ע"ב תוס' ד"ה שמן:

רש"י ד"ה דלמא לפי תומו וכו' דדבר שאין מתכוין לר"י מדרבנן ע"ל דף מא ע"ב תוס' ד"ה מיחם:

אָמַר לְהוּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא, שַׁבְקוּהוּ. יש להקשות וכי מי שיודע לומר הלכה אחת נתברר בזה שהוא תלמיד חכם? ודילמא הוא מהמון העם ונזדמן ששמע הלכה הזאת מאיזה חכם שהורה דין זה לפניו, או מן רב יהודה שהורה דין זה לפניו לאיזה אדם ששאלו, כי ענין זה הוא שגור, ולעולם הוא אינו יודע בין ימינו לשמאלו כלום! ונראה לי בס"ד כי בלאו הכי יש להקשות נמי עוד, איך צערוהו ועברו על (דברים טו, ב) לֹא יִגֹּשׂ, כיון דבאמת לא היה לו לשלם! ואפילו אם לא נתברר אצלם שהוא עני איך יצערוהו ויעברו על לאו דאורייתא אפילו בספק? והלא אותו ריש גלותא היה ירא שמים דקפיד על דריסת הרוק בשבת ואמר לכפות כלי. על כן נראה ודאי דלא צערוהו כדי לשלם, אלא צערוהו להענישו, על אשר הוא ידע מעיקרא בעצמו שאין לו לשלם ולוה המעות והוציאם לצרכו, דנמצא כי מעיקרא כשלוה אדעתא לגזול המעות עביד שלא ישלם, ועל זאת תפסו אותו בביתם לחבשו ולצערו. אך כיון שנזדמן דין זה לפניו ואמר ריש גלותא שיכפו עליו כלי והשיב לָא צְרִיכִתוּ, הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה רֹק דּוֹרְסוֹ לְפִי תֻּמּוֹ, הנה מזה הבין ריש גלותא שהוא חכם שידע טעמו של דבר ועוד יֵשׁ לְאֵל יָדוֹ להציע תשובה בדרך חכמה ורמז, והיינו שהוא אמר הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה רֹק דּוֹרְסוֹ, ותיבת 'הָכִי' לשון יתר, אך הוא אמר לשון זה כדי להצדיק עצמו לפי דרכו בענין שנתפס בעבורו, ורצונו לומר ענין זה שלי הוא כמו ענין ה'רֹק' שהתיר ר' יהודה, כי אני בעת שלויתי מכם המעות לויתי לפי תומי שלא עלה על לבי לאכול אותם כאשר חשבתם, ורק קרה סיבה בדרך מקרה שאבדו המעות מידי, ולכן עתה אין לי יכולת לשלם, אבל אני לא ידע נתכוונתי לכך! וכן רב יהודה מתיר לדרום הרוק לפי תומו מהאי טעמא, דהוא משום שהדורס אינו מתכוון דקיימא לן כרבי שמעון דבר שאינו מתכוון מותר, ולזה אמר לו הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה כלומר כמו ענין שלי שהיה בלי מתכוין, מהאי טעמא אָמַר רַב יְהוּדָה רֹק דּוֹרְסוֹ לְפִי תֻּמּוֹ. ובדברים קצרים אלו שדבר ברמז הבין ריש גלותא שהוא תלמיד חכם, חדא דידע טעם ההלכה ולא זמורתא היתה בפיו! ועוד שיש לו לב מבין לדבר דברים ברמז של חכמים ונבונים, שלא אמר הצדקת נפשו על עניינו בפירוש כי אם ברמז, שהבליע הצדקת נפשו ברמז בהלכה זו! ולכך אמר להם שַׁבְקוּהוּ! ונראה ודאי הם לא תפסו אותו ביום שבת אלא קודם וחבשוהו וצערוהו, ואחר כך נזדמן ענין זה של הרוק ביום שבת.