מסכת שבת דף קי״ב עמוד א׳

גמ' קיטרא דקיטרי בזממא רצועה ארוכה שמכניסין בטבעת אסור לכתחילה לקושרה שם מפני שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים וקושר ומתיר ראש האחד שנתון ביתד או בעמוד שאסור בו האנקה והגמל:

תרתי דשי שתי פתחים היינו אותן לשונות והוויין זו למעלה וזו למטה זו לימין וזו לשמאל ואם אינה מתרת אלא האחד יכולה לפושטה וללובשה בדוחק:

מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטיל לה ותיהוי קשר של קיימא וכיון דלא ידעי הי מינייהו תרווייהו ליתסרו קא משמע לן:

פשיטא דהא כל יומי שריא לה:

דרויחא לא דחקתו בראשה אלא קושרתו בריוח שיכולה לחולצה מראשה כשהיא קשורה:

מהו דתימא מישלף שלפא לה מראשה הכי והוה לה קשר של קיימא:

חייסה על שערה שמא תוציא בדוחק ותינתק שערה ודפסקיא נמי איכא לשנויי כה"ג מהו דתימא מחתא ליה דרך רגלה ויוצאה קמ"ל דלא עבדה הכי משום צניעותא:

בדאושכפי בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם:

אימור דאמרי' חליצתה כשרה היכא דלמילתיה מנא הוא והא דלא מוקים לה אליבא דרבנן אבל לא לחליצה משום דלמילתיה דהיינו בשמאל לאו מנא הוא היינו טעמא משום דכיון דמנא הוא לדידהו לשבת ולטומאה אף על גב דלמילתיה לאו מנא הוא כשר הוא לחליצה כיון דשל שמאל בימין חליצתה כשרה אבל לר' יהודה דלמילתיה לאו מנא הוא ולמידי אחרינא נמי לאו מנא הוא מסתבר דלאו מנא הוא לחליצה:

פי' סבכה וקאיה בל' ערבי שרי למקטר בהנהו חוטי שערה דמשרא הוא דשריא ליה ולא שיפה להו מעוף.

רצועות מנעל וסנדל אית בהוא ג' בבי קיטרי דקטרי אושכפי לההיא רצועה במנעל עצמו המתירה חייב חטאת. והני רצועות הנמשכות מגופו של מנעל שקושרין אותו על הרגל ועל השוק (אחד שני עלין המנעל) אחר שנועלין הנך מותר לכתחלה לקשרן ולהתירן וזהו דבני מחוזא והן נמי קשר חיצון של רצועות שהוא למעלה מן השוק ומן הרגל. אם מעיקרא קשרן לשום כך הרצען קשר של קיימא שכשנועל ההוא מנעל מכניס רגליו באותן הרצועות ואינו מתירן כל עיקר ההוא נמי המתירן חייב עליו חטאת אבל זה הקשר החיצון שלא קשרו האומן אלא כל אדם קושרו מהיכי דניחא ליה מרווח או צר או כגון מסני רבנן שכל אחד מעמידו על חפצו כד רויח למיסם ולמישלף בניחותא כגון זה המתירו פטור. שהרי מעשה הדיוט הוא אבל אסור להתירו לכתחלה דהוא קא מוקים ליה על חפצו וקשרו כמין קשר של קיימא לפי שאין דעתו להתירו ולשנותו. ומשני דבני מחוזא דעבידן להתירן ולקשרן בכל זמן דכד בעי למרהט שרי ליה וקמיט ליה וכד בעי לסגויי בניחותא כי הלוכן דרבנן מרפי ליה כי הא גוונא מותר להתירו לכתחלה. וסנדל כי הלין אנפין אית ביה. סנדל דטייעי כגון קצת האי דקרו ליה השתא תאסומא דעביד ליה לפי מידת אסתורא דכרעיה וקטר ליה קיטרא מעליא. אם התירו חייב חטאת. ודחומרתא פי' מכנפין כולהי רצועות ומעיילין בחומרתא דכד בעי מעייק והדר קטיר מאבראי דחומרתא וכד בעי מרווח כגון האי פטור אבל אסור. וסנדל המוכן לשנים דחומרא דכד בעי האי למסיימיה מרווח ליה וכד בעי אחרינא למסיימיה קמיט ליה ודאי הני לא קטרי קשר של קיימא מעיקרא דניח ליה להתירו ונייח ליה נמי לאידך להתירו הלכך לכתחלה [שרי]. הא דר' ירמיה דאיפסיק ליה רצועה דסנדליה וא"ל ר' אבהו שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עליה ואתייה. קיי"ל דהאי גמי לח דא"ל כי היכי דאיתכשר להנטל בשבת דהאי כיון דאחזי למאכל בהמה הוה ליה דבר הניטל בשבת. כמו ככר או תינוק ושרי לאיתויי פחות מד' אמות כר' יצחק דאמר מוליכו פחות פחות מד' אמות. ולא תימא כיס בלבד שרו ליה דאדם בהול על ממונו. ואי לא שרית ליה אתי לאתוייה ד' אמות בר"ה אלא כל דבר שצריך לו מדתנן המוציא תפלין מכניסן זוג זוג. ובשעת הסכנה מכסן והולך לו בד"א בסכנת גוים אבל בסכנת לסטין מוליכן פחות פחות מד' אמות וה"מ בדוכתא דלא מינטר. אבל בדוכתא דמינטר לישבקיה בדוכתא כרב יוסף ואע"ג דא"ל אביי אי בעינא אפיכנא ליה. לא חיישינן ליה. יש רבנן דהוו מפרשי אפיכנא ליה מימין לשמאל וכיון דאפיכנא ליה הויא לה רצועה דאיפסיקא (וסדורא דפיש לבראי ומיהדק קליל) ומסתגי ליה ואנן לא קא מתחזי לנא היכי הוי הכין אלא הפוך מקום עקיבו לראשו ואוחזו באצבעותיו ואמר ליה כיון דמסגינא ביה אע"פ בהיפוך כלי הוא ואמאי אסור לטלטוליה ואמר ליה רב יוסף מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דכד מפסיק סנדל אע"ג דאפשר להפוכיה לאו מנא הוא ש"מ דהלכתא כר' יהודה. מאי דר' יהודה דתניא סנדל שנפסקה אחת מאונה או אחת מתרסיותיו או שניטל כל הכף טמא ב' אזניו או ב' תרסיותיו או שניטל רוב הכף טהור ר' יהודה אומר נפסקה הפנימית טמא החיצונה טהור פי' קסבר ר' יהודה אע"פ שלא נפסקה אלא האוזן החיצונה של סנדל בלבד נפיק ליה מתורת כלי וטהור ות"ק סבר אם נפסק אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו עדיין כלי הוא אינו יוצא מתורת כלי עד שיפסקו שתיהן ולר' יהודה כיון שנפסק האוזן החיצונה כבר יצא מתורת כלי וטהור הוא ואע"פ שיכול להפכו לזה הסנדל ברגלו האחרת ולשום האוזן החיצונה פנימית. וקמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דאמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמחלוקת לטומאה כך מחלוקת לענין שבת.

אבל לא לחליצה פי' כל דהוא כלי לקבל טומאה גם הוא כלי לינטל בשבת וכל שיצא מתורת כלי לענין טומאה אף יצא מתורת כלי לענין שבת ואינו ניטל ומשום הכי אצרכיה רב יוסף למישבקיה ודלא לטלטוליה בשבת. והיכי מתרץ דר' יוחנן אליבא דר' יהודה דקתני ר' יוחנן אבל לא לחליצה והוי בה רבא אליבא דמאן קאמר ר' יוחנן אבל לא לחליצה אילימא אליבא [דרבנן] דסברי בפסיקת אוזן אחת לא נפיק מתורת כלי ואמר ר' יוחנן כי לא נפיק מתורת כלי אליבא דרבנן לא לענין טומאה ולא לענין שבת.

הא דאמרינן פטור אבל אסור קא קשיא לי. יש מפרשים אפילו אי אמרת לי פטור אבל אסור הוה קשיא לי. ואינו מחוור, דהוה ליה למימר פטור אבל אסור קא מבעיא לי, אלא נראה דאברייתא קאי, והכי פירושא, פטור אבל אסור דקתני בברייתא דלעיל קשיא לי דלא אשכחת ליה טעמא דלא ידענא היכי אוקמיא, דאי בכי האי קשיא לי אמאי, אבל ברייתא דקתני חייב חטאת שפיר מתוקמא ליה בקיטרא דעבדי אושכפי.

מאי שנא מדרב ירמיה התם מינטר הכא לא מינטר איכא למידק דודאי מדקאמר ליה מאי שנא מדר' ירמיה משמע דבחד גוונא מיירי, ואם כן אי לאו מנא הוא רבי ירמיה שרי לטלטולה ואפילו בכרמלית דלא מינטר, דהא לא שרו טלטול במקום פסידא. ועוד אמאי לא שרא ליה ואע"ג דלאו מנא הוא, דהא כיון דאפסיק השתא בשבת ואכתי חזי למלאכה קצת דהא חזי לכסויי בה מנא ולמסמך בה כרעי המטה, ותנן (לקמן שבת קכד, ב) כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה. ואי אפשר לומר דאינהו כר"י סבירא להו דבעי מעין מלאכתו הראשונה, דאם כן רבי אבהו היכי שרי אפילו בכרמלית, ועוד דאי אפשר דסבירא ליה בהא כר"י דהא טעמא דרבי יהודה התם משום נולד, ואנן לא קיימא לן כותיה בנולד בשבת. וכתב הראב"ד ז"ל דאפשר דר' יוסף סבירא ליה כר' יהודה, ור' יוחנן סבירא ליה הכין כדאיתא בשמעתין מדמתרץ לה אליבא דר' יהודה כו', ור' אבהו לא סבירא ליה כוותיה והיינו דשרא ליה לר' ירמיה. ואינו מחוור, דהא משמע דר' יוסף ור' אבהו לא אפליגו במידי בהא, מדקא מקשה ליה מאי שנא מדרבי ירמיה וקא מהדר ליה התם מינטר והכא לא מינטר, ולא אמר ליה איהו סבר מנא ואנא סברי לאו מנא. ועוד תירץ הראב"ד ז"ל דרב יוסף ור' אבהו סבירא להו כר' יהודה דוקא בסנדל שנפסקה אחד מאזניו דלא מבטיל ליה איניש ממלאכתו בהכי לחודיה לכסויי ביה מנא או לסמוך בו כרעי המטה אלא דעתו לתקוני ולאהדורי למלאכתו, הלכך כיון דלא חזי ליה לנועלה לכולה שבת מוקצה הוא, ומשום הכי אמר ליה רב יוסף שבקיה דלאו מנא הוא, ודוקא בחצר דמינטר דמקצה ליה איניש מדעתיה עד דמתקן ליה, אבל בכרמלית דלא מינטר לא מקצה ליה איניש אלא דעתיה עליה לטלטלה על ידי גמי לח.

אימר דאמרינן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה היכא דלמילתיה מנא הוא הכא למילתיה לאו מנא הוא. ואיכא למידק דאם כן מאי קא מקשה כי מוקמינן לה כרבנן אבל לא לחליצה דלאו מנא הוא, והא תנן חלצה בשל שמאל בימין וכו', לימא התם משום דלמילתיה מנא הכא למילתא לאו מנא הוא, דאפילו לרבנן לא משוו ליה מנא, אלא משום דחזי לאפוכא משמאל לימין, אלמא למילתא דהיינו לשמאל לאו מנא הוא. ויש לומר דלרבנן כיון דחזי לאפוכא לימין ולכך קאי ולא לשמאל שפיר חזי לחליצה, דהשתא של שמאל דקאי לשמאל אפילו הכי חלצה בה בימין חליצתה כשרה, האי דכל עצמו לא הוי מנא לרבנן אלא משום דחזי לימין וקאי להפוכא לימין לא כל שכן, אבל לר' יהודה דמשום דאפשר להפוכא לימין לא משוי ליה מנא עד דמתקן ליה ומהפך לה ממש, איכא למימר הכין, דכיון דאיהו השתא לאו מיניה למילתיה ולא קאי להפוכי, אע"ג דאפשר דמתקן ליה ומהפך ליה לימין השתא מיהא לאו מנא.

יתבאר במסכתא זו שכל הכלים הניטלים שבריהם נטלים בין נשברו בשבת בין נשברו קודם השבת ואפי' אינם ראויים לכעין מלאכתן ראשונה הואיל וראויים למלאכה כלל כגון לכסות באותו שבר את החבית או לסמוך בה כרעי המטה ולמדת שאם נפסקו רצועות סנדלו ונפלה הסנדל מעל רגלו שהוא יכול לטלטלה שהרי ראויה היא לכסות בה את הכלי או לסמוך בה כרעי המטה או ציר הדלת ואין הלכה כר' יהודה שהיה מצריך בזו כעין מלאכתן ראשונה מעתה צריך לעיין בשני מעשים אלו שהוזכרו בכאן בנוסח זה ר' ירמיה הוה קא אזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסיקא רצועה דסנדליה כלומר ונפל הסנדל מעל רגלו ואמר לו שקיל גמי לח כלומר הראוי למאכל בהמה שהוא מותר בטלטול והדקהו עליו עד שתבא לביתך והרי שהתיר טלטולו קודם שיהא ראוי לנעילה שהרי על כרחך היה לו לטלטל את המנעל להדק בו את הגמי ואמרו אח"כ אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף בחצר איפסיקא ליה רצועה דסנדליה אמר ליה מאי אעביד ליה אמר ליה שבקיה כלומר שאסרו שלא להכניסו בבית מחמת איסור טלטול ושאלו על זה מאי שנא מדר' ירמיה ותירצו התם לא מינטר הכא מינטר כלומר התם לא מינטר וחסו על פסידתו הכא מינטר ומאחר שאין שם פסידא אף אתה אסור בטלטולו ומעתה תמה על עצמך אם טלטולו נאסר היאך נתירהו בפסידא מועטת כל כך ועוד טלטולו מפני מה נאסר והרי אף הוא ראוי למלאכה כמו שכתבנו תדע שהרבה פסקו מטעם זה כר' יהודה ואין כאן תשמיש למלאכה ראשונה ואע"פ שהיא ראויה להחליפה לרגלו האחר והוא שמנעלים שלהם היו להם שתי תרסיות שנכנסים בהם הרצועות האחת נקראת חיצונה והאחת נקראת פנימית והיא אותה שסמוכה לרגלו האחר וכל שהחיצונה קיימת היא ראויה לנעילה אע"פ שנפקעה הפנימית שאין בני אדם רואים בפנימית ואין אדם קפיד עליה וכל שהחיצונה נפקעה אינה ראוייה כלל אפי' היתה הפנימית שלימה ומעתה כשנפקעה החצונה אם בשל ימין היא יכול הוא להחליפה בשל שמאל וחזרה לה חיצונה פנימית ואמרו על זה שאף הוא סובר שמאחר שנפסדה צורתה לרגל זה אין מה שהיא ראויה לרגלו האחר עושתה כלי לדין מלאכה ראשונה ומתוך כך אסור לטלטלה לדעת ר' יהודה:

וא"ת ומה תתרץ בראשונה והיאך התירוה בכרמלית משום דלא מינטר לא שאנו חוששין לפסידא מועטת כזו אלא שמא יחוש הוא עליה ויבא להביאה בידו וכעין מה שהתירו בכיסו בפרק אחרון ואף גאוני הראשונים פירשוה בהבאה פחות פחות מארבע אמות וגמי הלח הוא כדי שיהא ניטל בשבת דומיא דככר או תינוק ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים וגדולי המפרשים כלם מחליטים לפסוק כרבנן ולהתיר בטלטול כל שבר אחר שהוא ראוי למלאכה כלל וראיה לדבר מה שאמרו במחלקתם שמחלקתם בנשברו בשבת שלרבי שמעון מוכן הוא שאין לו מוקצה ונולד לר' יהודה נולד הוא ומאחר שהוחלט לפסוק כר' שמעון במוקצה ונולד לשבת אף זו מותרת וחזרה שאלה למקומה ואף לדעת הפוסקים כר' יהודה כל שראוי' להחליף משמאל לימין מלאכתו ראשונה היא ובזו מיהא אין הלכה כר' יהודה כמו שיתבאר בענין טומאה אלא שגדולי המפרשים תירצוה ששאר כלים שנשברו הואיל ונפקעה מהן מלאכה ראשונה מכל וכל אף הוא מייחדן למה שהן ראויים וכל שראויים למלאכה כלל מותר לטלטלו אבל סנדל שנפסק לבו עליו לתקנו ואינו מיחדו בלבו לשום מלאכה ונמצא שכל שלא נתקן אינו ראוי לשום מלאכה שהרי כל שהיא במקום השמור מקצה דעתו ממנה עד שתתקן ובמקום שאינו נשמר התירו שאף הוא מיחדו לכך עד שיוליכנו לביתו ואיני מקצה דעתו ממנה ולא הוצרך לגמי לח אלא לנעלו בו שלא להביאו ביד ואף ברה"ר מותר:

כבר ידעת שכל כלי שנשבר אחר שנטמא אם נפסדה צורתו ותשמישו פקעה טומאתו וכן אותם השברים אינם מקבלים טומאה וכל הכלים שיעור שבריהן או נקיבתם מבואר במקומו איזה מהם מפקיעו מידי טומאה מעתה סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו עדיין הוא בטומאתו שאין זה מפסיד צורתן ותשמישן ואפי' בחיצונה שתי אזניו או שתי תרסיותיו או שניטל רוב הכף ר"ל שנפחת עד שאינו מקבל רוב הרגל טהור סנדל שהוא טמא מדרס ונפסק' אחת מאזניו שהוא בטומאתו ר"ל שהוא טמא מדרס כשהיה ותקנה ואח"כ נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס כאלו לא תקן את זו הראשונה ונפסקה שאע"פ ששתיהן קיימות פנים חדשות הם שבאו לכאן ומ"מ עדיין טמא מגע מדרס אבל אם לא תקן את הראשונה עד שנפסקה השניה טהור מכלום:

פירש"י בד"ה טהור דתו לא מתקני ליה וא"נ מתקני ליה חידוש כו' עכ"ל. ר"ל דא"נ מתקני תרוויהו טהור משום דפנים חדשות באו לכאן כדלקמן נפסקה שניה ותקנה טהור וק"ל:

בגמ' ויש שמותרין לכתחלה ומאי ניהו קושרת מפתח חלוקה מפתחי חלוקה פשיטא וכו' כצ"ל:

או שניטל רוב הכף שלו טמא שתי אזניו וכו' כצ"ל:

והוינן בה רבה אליבא דמאן וכו' ס"א ר' יוחנן אליבא דמאן:

ברש"י ד"ה חייסה וכו' שמא תצא בדוחק וכו' נ"ל שצ"ל שתוציא בדוחק וכו':

שם ד"ה מהו דתימא מבטל ליה וכו' כצ"ל: