דף ביאור
מסכת שבת דף י״א עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף י״א עמוד ב׳
מסכת שבת דף י״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־341 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
וכן בגת לקמיה מפרש לה:
כרמלית כגון בקעה דמדרבנן הוא דאסור להכניס ולהוציא:
מהו לעמוד ברה"י או ברה"ר ויושיט ראשו לכתחלה לתוכו וישתה:
היא היא כשם שאסרנו זו במשנתנו כך זו אסורה:
היא גופה אפי' יוציא הכלי מתוכה לרשות היחיד או מתוכה לרה"ר מדרבנן בעלמא הוא:
ואנן ניקום ונגזור הושטת ראשו אטו הוצאת כלי:
אי נימא רה"י כגון גבוה י' וקאמר דלא יעמוד ברה"ר וישתה לתוכה תנינא:
ואי רה"ר כגון אינה גבוה ג':
ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 11b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
אמר אביי מנא אמינא לה דגזרינן גזירה לגזירה דוקא בהוצאה גזר אביי וכל הנהו דמייתי ראייה איירי בהוצאה אבל בעלמא לא גזר דהא בריש ביצה (דף ג.) פריך אביי למאן דגזר ביצה שנולדה בי"ט אטו פירות הנושרים היא גופה גזירה ואנן ניקום כו':
אלא לאו כרמלית ואע"ג דאין כרמלית בכלים האי גת כיון דמחובר לקרקע לא שמיה כלי:
ואם יצא פטור אבל אסור דברי ר"מ והא דתנן בפרק במה אשה (לקיון דף סב.) ואם יצאה אשה במחט הנקובה חייבת חטאת התם לגמרי דרך הוצאה בכך וכן גבי הא דאמר ר"מ אם שכח והוציאה בפיו חייב התם נמי דרך להוציא המאכל בפה:
כל אצולי טינוף לא קא חשיב אע"ג דהוי אורחי' בכך כיון דלא הוי אורחיה אלא משום אצולי טינוף לא חשבינן הוצאה כי אורחיה תדע דהא הכופה קערה בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן אע"ג דניחא ליה שנופלים המים ברחוק מן הכותל ע"י הקערה כיון דלא ניחא ליה אלא משום אצולי טינוף לא חשבינן ניחותא לגבי הכשר ה"נ לא חשיב הוצאה כי אורחיה ופריך התם לא ניחא ליה בהני משקין כלל הכא ניחא ליה בהאי כיס לקבולי בי' זיבה ובכה"ג שמקבל מים לאצולי טינוף חשוב משקה לרצון כדמוכח מסיפא וכי היכי דחשיב משקין המתקבלין אע"ג דלאצולי מטינוף משום דאחשבינהו קבלתן ה"נ חשיב כיס המקבל זיבה לאצולי מטינוף הוצאה כי אורחיה:
Tosafot on Shabbat 11b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רב נסים גאון
רבא אמר גזירה היא וניקו לגזור גזירה לגזירה היא וגזירה הזכורה בפרק עושין פסין (עירובין כ) גזירה דילמא חזי ליה לאיבוס דמיקלקל ושקיל ליה לדוולא ומפיק ליה וחזאי ליה לאידך גיסא נמי דמיקלקל ומנח ליה ומפיק ליה מרה"י לרה"ר. ואיתא במס' יום טוב בפ' המביא כדי יין (ביצה דף לה) אמרו כל דבר שמותרו חוזר לא קבע וכן השותה על הצונן פטור מן המעשר מפני שמחזיר את המותר.
אלא אמר רב המנונא לא קשיא כאן בזב בעל ב' ראיות וכאן בזב בעל ג' ראיות ומה הפרש בין זב הרואה ב' ראיות ובין זב הרואה ג' ראיות זכור במשנה בפ' מגילה נקראת (מגילה דף ח) אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה ג' אלא קרבן ובתלמוד בררו הדבר ופירשו מן הכתוב מנה הכתוב שתים וקרא טמא דכתיב (ויקרא ט״ו:ב׳) איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא הזכיר הזיבה ב' פעמים וכן אמר טמא ודן עליו ליטמא בב' ראיות וחזר ואמר (שם) וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא מנה הכתוב ג' וקרא טמא הזכיר הזיבה ג' פעמים וכן אמר טמא ואם בב' ראיות דן עליו ליטמא ובג' ראיו' אינו דין שיהא טמא שעד שלא ראה ג' ראה ב' ומאי (כו) אהני לן האי קרא אחרינא וגמרי' מרבנן פירושא דיליה ב' ראיות לטומאה וג' לקרבן ובמשנת זבין בפ' ב' ראה ראייה ראשונה בודקין אותו וכו' ר' אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן. וכן עוד לדבריהן זב בעל שלש ראיות נמי מיבעי ליה לסתירה עיקר דיליה בקרא לפום מאי דגמרינן בפירושיה והוא שאמר הכתוב (ויקרא ט״ו:י״ג) וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים ואמרו בתורת כהנים שבעת ימים יכול בין סמוכין ובין מפוזרין ת"ל לטהרתו שתהא טהרתו אחת כלומר צריך שיהיו ימי הטהרה רצופין כדי שלא תפסיקם טומאה ואם יראה במקצתן זיבות הרי סתר כל מה שעברו עליו מימי הספירה וחייב לספור אחר שיטהר מטומאתו ז' ימי טהרה מתחלה עד שימלאו לו כולם בטהרה והוא טהור ובמשנת זבין בפרק א' אמרו אבל אם ראה זוב אפי' יום ז' סתר שלפניו ובמסכת נדה בפרק המפלת (נדה דף כב) אמר ליה גזירת הכתוב היא זיבה גמורה סתרה כל ז' צחצוחי זיבה לא סתרה כל ז' ובפ' בנות הכותים (נדה דף לג) בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה היא וכו' וליטעמיך זב גופיה היכי סתר אחרי טהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאה זיבה מפסקת ביניהן ובפ' כל הזבחי' (ד' כט) תנינא אמרו אמר לו ר' עקיבא מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו ובסוף הפרק הא' מן כריתות (דף ח) אמרו הא קמ"ל דווקא דראה בלילי ח' אבל ביממא דז' לא דקסבר כל ראייה שהיא סותרת אין מביאה לידי קרבן ובפסחים בפ' כיצד צולין את הפסח (ד' פא) ובנזירות בסוף פ' הריני נזיר (נזיר ד' טו) אמרו תאני ר' אושעיא אבל הרואה זב בשביעי סותר שלפניו ורבים כמו אלה ובנזיר אמרו עוד והימים הראשונים יפלו מי שיש לו אחרונים סותר כו' כי טמא גזרו הטומאה סותרת הכל ואין התגלחת סותרת הכל כו':
Rav Nissim Gaon on Shabbat 11b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רבנו חננאל
איבעיא להו מהו לעמוד בכרמלית וישתה ברה"י או ברה"ר אע"פ שאינו מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. אמר אביי היא היא כלומר אסור. רבא אמר היא גופה גזירה להכניס ראשו ורובו למקום ששותה משום חששא שמא יוציא מרשות לרשות ליקום וניגזור בכרמלית לחייבו להכניס ראשו ורובו העומד (ברה"י) [בכרמלית] ושותה (בכרמלית) [ברה"י] למקום ששותה אטו עומד ברשות [הרבים] ושותה ברה"י שהוא עצמו גזירה גזרינן עליה שמא יוציא מרשות לרשות אלא מותר בכרמלית ובקש להביא ראיה לדבריו מסיפא דקתני וכן בגת. כלומר הגת ככרמלית הוא ואסור. ודחה רבא ואמר האי דקתני וכן בגת לענין מעשר. והכי קאמר כשם שהעומד ברה"ר ושותה ברה"י אינו מותר לו לשתות אא"כ יכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. שאם ישאר לו מים מותר להחזירן למקומן כן בגת לענין מעשר אינו מותר לו לשתות מן היין שבגת קודם שיעשר אלא אם הן צונן שיתכן לו להחזיר המותר. אבל בחמין שמפסידין היין ואי אפשר לו להחזיר המותר אסור לו לשתות שכיון שמזגו בחמין נקבע למעשר ואסור ואקשי' עליה דרבא מהא דתנן לא יצא החייט במחטו שהוא גזירה לגזירה כי זו המחט היא תחובה לו בבגדו וגזרי' עליה שלא יצא בה בבין השמשות שמא יצא בה במחט התחובה בבגדו בשבת. וגזרינן בה בשבת שמא יצא במחטו בידו. ושני רבא הכי הא דתנן לא יצא החייט במחטו כשאוחז המחט בידו. וגזרינן עליה בין השמשות שמא יוציאה בשבת דחדא גזירה היא והא דתניא בהדיא במחט התחובה לו (והברייתא דתניא במחט התחובה לו) בבגדו העמידה בשבת עצמה וגזירה שמא יוציאנה בידו דחדא גזירה היא והא דתניא בהדיא במחט התחובה לו בבגדו ע"ש עם חשיכה אוקמא כר' יהודה דאמר אומן דרך אומנותו חייב כלומר החייט חייב במחט התחובה לו בבגדו כאחד המוציאה בידו דלאו גזירה לגזירה היא:
תני חדא לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אבל אסור ותניא אידך לא יצא ואם יצא חייב חטאת קשיין אהדדי ופריק רב יוסף לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהודה ונדחת זו גם פירק רב המנונא דהא דקתני פטור בזב בעל שלש ראיות והא דקתני חייב חטאת בזב בעל ב' ראיות דבעי ליה כיס שאם יראה אחרת חייב קרבן דחינן דגם בבעל ג' ראיות בעי כיס שאם יספור ימים טהורים וראה אח"כ סותר כל הימים הטהורים וחוזר לחשוב מאותו היום ולהבא ז' ימים טהורים ואח"כ יטהר. ושנינן כגון שראה זוב בו ביום בשבת ולא ספר ימים טהורים עדיין ואין צריך כיס לסתירה. ודחינן אם אין שם צורך הכיס לסתירה צריך לו כדי שלא יטנפו כליו.
ודחה רב זירא ואמר האי תנא כל אצולי מטינוף לא חשיב ליה מלאכת מחשבת וכי האי תנא דהכופה קערה על פי הכותל:
Rabbeinu Chananel on Shabbat 11b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition
רשב"א
אמר אביי היא היא דקסבר אביי דכולא חדא גזירה היא, דכל כי הני אי לא הא לא קיימי הא. ואיכא נוסחאי דכתיב בהו הכין בהדיא. ולרבא נמי איכא דוכתא דגזר נמי בכי האי גוונא, דאמרינן בפרק במה אשה יוצאה (לקמן שבת סד, ב) כל שאסור לצאת לרשות הרבים אסור לצאת לחצר, ואפילו בדברים שאם יצא בהם לרשות הרבים פטור דאינו אלא מדרבנן, וטעמא התם מפני שהדבר קרוב הוא לבא לידי פשיעה, לפי שאין האשה עשויה לפשוט תכשיטיה כשיוצאה לחוץ וכן האיש להניח כליו שרגיל בהן. והיינו נמי טעמא דתפילין דאמרינן לקמן (שבת יב, א) דמותר לצאת בהן בערב שבת, וקא יהיב טעמא משום דאדם עשוי למשמש בהן בכל שעה, ואילו לרבא למאי איצטריכא להאי טעמא, דהא לדידיה כל שאילו יוצא בשבת ליכא אלא איסורא דרבנן לא גזרינן ביה בערב שבת, ומאי שנא ממחט התחובה בבגדו לר' מאיר, אלא דטעמא כדאמרן דקרוב הוא לבא לידי פשיעה לפי שהתפילין דרך מלבוש הוא ואין דרך אדם לפושטן כשיוצא לחוץ, והלכך אי לאו דמצוה למשמש בהן בכל שעה הוה אסרינן לצאת בהן בערב שבת.
הא דאמרינן וכן בגת לענין מעשר. פירש רבנו חננאל ז"ל וז"ל: כשם שהעומד ברשות הרבים ושותה ברשות היחיד אינו מותר לו לשתות אלא אם כן יכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה שאם ישארו לו המים מותר להחזירן במקומן, וכן בגת לענין מעשר אינו מותר לו לשתות מן היין שבגת קודם שיעשר אלא אם הן צוננין שיתכן לו להחזיר המותר. אבל בחמין שמפסידין את היין דאי אפשר לו להחזיר המותר אסור, שמזגו לחמין וקבע למעשר אסור.
Rashba on Shabbat 11b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
מאירי
כבר ידעת שהפירות לא הוקבעו למעשר עד שתגמר מלאכתן וכבר התבאר במקומו בכל פרי ופרי איזהו גמר מלאכתו ומ"מ היין אין מלאכתו נגמרת להקרא יין ליאסר בשתיית עראי עד שישלה החרצנים והזגים מעל החביות אבל כל שהוא בבור אע"פ שקפה שם ושולהו להכניסו בחביות שותה ממנו עראי בלא מעשר ואין צ"ל שקולט מן הגת או מן הצנור ושותה ואפי' בקולט ומוזגו בחמין על הדרך שהיה מנהגם כמו שביארנו במסכת ע"ז שאין דרך להחזיר את המותר לשם שלא יחמיצו החמין את היין כל שכן במוזגו בצונן שדרכו להחזיר את המותר שלא הופקעה תורת עראי ממנו כלל ויש מפרשים חמין וצונן בסעודה ר"ל חמין שקולט ממנו לשתותו בסעודה של חמין שדרכו של אדם לשתות בו דרך קבע וצונן לסעודה של צונן שאין דרך לשתות בה דרך קבע:
לא יצא החייט במחט שתחובה לו בבגדו בשבת ולא הנגר בקיסם שבאזנו והוא קיסם ארוך שמביא עמו שבו משוה ומציין מה שהוא צריך למדוד או לנסר במסור ולא סורק במשיחה שבצוארו למדוד הבגדים שאדם מניח בידו לסרק כמה קנים הן ולא גרדי באירא שבאזנו והוא צמר גפן שמביא עמו לסתום פי קנה אחר שהונח בתוכו פקעית של ערב ומשייר בנקב מלא חוט לארוג וזורק את הקנה והפקעית מתגלגלת ואינה יוצאה אלא בכדי שיעור הצריך שסתימתה מונעתה ולא צבע בדוגמא שבאזנו והוא חתיכת בגד צבועה בהרבה מינים לשאול לבני אדם באיזה צבע הם רוצים ולא שולחני בדינר שבאזנו ואע"פ שכל אלו אין דרך הוצאה אעפ"כ לא יוציא ואם יצא מ"מ לדעת גדולי המחברים פטור אע"פ שהוא אומן ודרך אומנותו ולדעתנו כל אומן בדרך אומנותו חייב הא שאר בני אדם מיהא פטורים אף לשיטתנו:
אע"פ שביארנו שכל שהוציא שלא כדרך הוצאה פטור יש דברים שאע"פ שאינן דרך הוצאה הואיל וזו היא הוצאתן ואין שום אדם מוציאה בדרך אחרת חייב מעתה הזב שיצא בכיס שלו העשוי לו לקושרו במקום שפיכתו שלא לטנף את בגדיו חייב שהרי אין דרך הוצאתו אלא בכך שאם לא כן אף בשאר מלאכות יש לך לומר שלא לחייב בהן ההדיוט שאין דרך עשייתן אלא באומן אלא כל שדרך המלאכה בכך חייב ולא סוף דבר מי שהוא צריך לכיס לגופו בעל ב' ראיות שצריך לבדוק עצמו אם יראה את השלישית ליזקק לקרבן או בעל שלש ראיות שהתחיל לספור שבעה נקיים שצריך לבדוק עצמו אם יראה כדי שיסתור אלא אף לבו ביום ר"ל שראה את השלישית בשבת שחרית שהרי אינו צריך לה היום כלל אעפ"כ חייב ואע"פ שמלאכה שאין צריכה לגופה היא שהרי אינו צריך לה אלא להצלת טנוף בגדיו מ"מ הלכה מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה זו היא שיטת גדולי המחברים אלא שרוב פוסקי' כתבו שמלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה ולדעתם לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אחר שאינו צריך לה אלא להצלת טנוף על הדרך שביארנו הא מ"מ בעל שתי ראיות או של שלש ולבו ביום שהוא צריך לגופה לגמרי לדברי הכל חייב ויש מפרשים שאף באלו אינה צריכה לגופה היא הואיל ואינו צריך לה לתועלת גופו כגון רפואה ודומה לה אלא בבעל שתים להסיר מעליו חיוב קרבן ובבעל ג' להסיר מעליו עון הבאת קרבן קודם זמנו:
הכופה קערה על הכותל שהמים נופלים בה ונטבלו הפירות בהם אם בשביל שתודח הקערה הרי הן בכי יותן ואם בשביל שלא ילקה הכותל אינה בכי יותן ועל הדרך שביארנוה בראשון של חולין נתנה תחת ארובה לקבל את המים אע"פ שעיקרו שלא לטנף את הבית מים הנתזין והצפין ממנה לקרקע אינן מכשירין שהרי קשה הוא לו אבל אותם שבתוכם הואיל ומקבלם כבר החשיבם וצרף מחשבת קבלתם עם מחשבת הצלת הטינוף ושמועה זו האמורה כאן ר"ל נתנה תחת הארובה לא מצאנוה בסדר טהרות כלל אלא שמצינו כיוצא בה במסכת מכשירין והוא שאמרו שם עריבה שירדה דלף לתוכה הנתזין והצפין אינן בכי יותן נטלן לשפכן ב"ש אומרים הרי הם בכי יותן וב"ה אומרים אינן בכי יותן הניחה שירד הדלף לתוכה הנתזין והצפין בית שמאי אומ' בכי יותן ובית הלל אומ' אינן בכי יותן נטלן לשפכן כלם מודים שהיא בכי יותן והלכה כב"ה:
Meiri on Shabbat 11b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא וכן בגת לענין מעשר דתנן שותין כו' וכרבי מאיר אתיא וכן בגת כ"כ התוספות פרק המוצא תפילין מיהו כחכמים נמי מצינן לאוקמא ובצונן וק"ל:
שם לא נצרכה אלא לבו ביום וכו' וה"ה דה"מ לאוקמא תרוייהו בבעל ג' ראיות חדא דראה בו ביום ואידך דלא ראה בו ביום אלא דניחא ליה לאוקמא תרוייהו לבו ביום וק"ל:
Chidushei Halachot on Shabbat 11b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
מהר"ם
בתוס' ד"ה אמר אביי מנא אמינא לה וכו' דוקא בהוצאה גזר אביי וכו' וצריך ליתן טעם למה גזר אביי בהוצאה יותר מבשאר מקומות ויש לתרץ משום דגבי הוצאה מקרי חדא גזירה דאין פשוט כ"כ לרוב ההמון לחלק בין כרמלית לרה"ר ואי שרית בכרמלית בודאי אתי גם כן למשרי ברה"ר כנ"ל:
ד"ה ואם יצא פטור אבל אסור וכו' במחט נקובה חייבת חטאת וכו' פי' ושם מסיים דברי רבי מאיר ואע"ג דהתם נמי אין האשה נושאת המחט בידה כ"א בצעיפה וכיוצא:
Maharam on Shabbat 11b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
פני יהושע
תוספות בד"ה אמר אביי כו' דוקא בהוצאה גזר אביי כו' אבל בעלמא לא גזר דהא בריש ביצה כו' עכ"ל ואכתי יש לדקדק דבפ"ב דביצה דף י"ח בהא דאמר רבה דטעמא דטבילת כלים בשבת היינו משום שמא יעבירנו אקשי ליה אביי יש לו בור בחצירו מאי א"ל כו' ואקשי ליה נמי ואי איתא נגזור השקה אטו הטבלה ומשמע שם להדיא דאביי גופא הוא דמקשה ליה לרבה כל הנך תיובתא וכן לרב יוסף לענין טעמא דסחיטה אמרינן דאותביה אביי כל הנך תיובתא אלמא אפי' לענין העברת ד"א ברה"ר שהיא בכלל הוצאה אפ"ה סבר אביי דאין לגזור גזירה לגזירה מדמקשה נגזור השקה אטו הטבלה ואפשר דאביי לבתר דשמעה מרבה קיבלה מש"ה קאמר הכא מי גזרינן כל זה כתבתי לפי שיטת התוספת מיהו לולא דבריהם היה נ"ל שאין צורך לדחוק כ"כ לחלק בין הוצאה לשאר מלאכות דהא אדרבה הוצאה מלאכה גרועה היא אלא דעיקר טעמא דאביי בכרמלית היינו דכיון דחכמים החמירו בכרמלית ועשאוהו כרה"ר להחמיר אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי שרית ליה בכרמלית אתי ליה למשרי נמי ברה"ר וא"כ לפ"ז לק"מ מהאי דפירות הנושרין דהתם לא שייך לומר כן כנ"ל:
Penei Yehoshua on Shabbat 11b · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain
גליון הש"ס
גמ' כל אצולי טינוף וכו' עי' לקמן סד ע"ב תד"ה ובמוך:
תוס' ד"ה אמר אביי וכו' דוקא בהוצאה וכו' עי' עירובין צח ע"א תד"ה אלא אמר אביי:
ד"ה אלא לאו וכו' דאין כרמלית בכלים כמו שפירש"י לעיל ח ע"א ד"ה פחות:
Gilyon HaShas on Shabbat 11b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא, רבא אמר היא גופה גזירה וכו' [אם גם מוציא הכלי מכרמלית לרה"י מדרבנן בעלמא הוא ואנן נגזור שלא יעמוד ברה"י ויושיט ראשו לכרמלית לשתות משום שמא יוציא הכלי, גזירה לגזירה]. תימא הא גם ברה"ר ליכא דאורייתא דהא בתחילה כשנטל בפנים הכלי לשתות אין דעתו להוציאו, וא"כ לא היה עקירה ע"ד להוציאו ואח"כ כשרוצה למשוך הכלי לחוץ וכבר הוא בידו ליכא עקירה. כיון דידו לא נייח, כמו נתן בעה"ב לתוך ידו של עני והוציא העני ידו לחוץ:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 11b · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף י״א, עמוד ב׳, בהיקף של כ־341 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 12 מילים
נפתחת ב״וְכֵן בַּגַּת.…״
- קטע 218 מילים
נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: כַּרְמְלִית מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: הִיא…״
- קטע 324 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּקָתָנֵי:…״
- קטע 448 מילים
נפתחת ב״רָבָא אָמַר: ״וְכֵן בַּגַּת״, לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר. וְכֵן…״
- קטע 519 מילים
נפתחת ב״תְּנַן: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה…״
- קטע 640 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ הַתְּחוּבָה…״
- קטע 750 מילים
נפתחת ב״דְּתַנְיָא: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ הַתְּחוּבָה לוֹ…״
- קטע 821 מילים
נפתחת ב״תָּנֵי חֲדָא: לֹא יֵצֵא הַזָּב בְּכִיסוֹ, וְאִם…״
- קטע 911 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי…״
- קטע 1035 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי…״
- קטע 1116 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן…״
- קטע 1222 מילים
נפתחת ב״מַאי שְׁנָא זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת דְּחַיָּיב,…״
- קטע 1335 מילים
נפתחת ב״וְהָא מִיבְּעֵי לֵיהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטַּנְּפוּ כֵּלָיו!…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת שבת דף י״א עמוד ב׳ · קטע 9 — “אָמַר רַב יוֹסֵף, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי מֵאִיר, הָא…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת שבת דף י״א עמוד ב׳ · קטע 2 — “…כַּרְמְלִית מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: הִיא הִיא. רָבָא אָמַר: הִיא…”
לשון המקור
וְכֵן בַּגַּת.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: כַּרְמְלִית מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: הִיא הִיא. רָבָא אָמַר: הִיא גוּפָהּ גְּזֵירָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?
אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּקָתָנֵי: ״וְכֵן בַּגַּת״. מַאי גַּת? אִי רְשׁוּת הַיָּחִיד — תְּנֵינָא! אִי רְשׁוּת הָרַבִּים — תְּנֵינָא. אֶלָּא לָאו כַּרְמְלִית.
רָבָא אָמַר: ״וְכֵן בַּגַּת״, לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר. וְכֵן אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: ״וְכֵן בַּגַּת״ — לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר. דִּתְנַן: שׁוֹתִין עַל הַגַּת, בֵּין עַל הַחַמִּין, בֵּין עַל הַצּוֹנֵן, וּפָטוּר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק מְחַיֵּיב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל הַחַמִּין, חַיָּיב. עַל הַצּוֹנֵן — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר.
תְּנַן: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא. מַאי לָאו דִּתְחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ? לָא, דְּנָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ.
תָּא שְׁמַע: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ. מַאי לָאו בְּעֶרֶב שַׁבָּת? לָא, כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּשַׁבָּת. וְהָתַנְיָא: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ הַתְּחוּבָה בְּבִגְדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה. הָא מַנִּי? — רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר אוּמָּן דֶּרֶךְ אוּמָּנֻתוֹ, חַיָּיב.
דְּתַנְיָא: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ, וְלֹא נַגָּר בְּקֵיסָם שֶׁבְּאׇזְנוֹ, וְלֹא סוֹרֵק בִּמְשִׁיחָה שֶׁבְּאׇזְנוֹ וְלֹא גַּרְדִּי בְּאִירָא שֶׁבְּאׇזְנוֹ, וְלֹא צַבָּע בְּדוּגְמָא שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְלֹא שׁוּלְחָנִי בְּדִינָר שֶׁבְּאׇזְנוֹ. וְאִם יָצָא — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוּמָּן דֶּרֶךְ אוּמָּנֻתוֹ — חַיָּיב, וּשְׁאָר כׇּל אָדָם — פָּטוּר.
תָּנֵי חֲדָא: לֹא יֵצֵא הַזָּב בְּכִיסוֹ, וְאִם יָצָא — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא יֵצֵא, וְאִם יָצָא — חַיָּיב חַטָּאת.
אָמַר רַב יוֹסֵף, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי מֵאִיר, הָא רַבִּי יְהוּדָה.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִידֵּי דְּלָאו הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ, בְּמִידֵּי דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אֶלָּא מֵעַתָּה הֶדְיוֹט שֶׁחָקַק קַב בִּבְקַעַת בְּשַׁבָּת לְרַבִּי מֵאִיר הָכִי נָמֵי דְּלָא מְחַיַּיב?
אֶלָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּזָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, כָּאן בְּזָב בַּעַל שָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת.
מַאי שְׁנָא זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת דְּחַיָּיב, דְּמִיבְּעֵי לֵיהּ לִבְדִיקָה, זָב בַּעַל שָׁלֹשׁ נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִסְפִירָה? לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְבוֹ בַּיּוֹם.
וְהָא מִיבְּעֵי לֵיהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטַּנְּפוּ כֵּלָיו! אָמַר רַבִּי זֵירָא: הַאי תַּנָּא הוּא דְּאָמַר כׇּל אַצּוֹלֵי טִינּוּף לָא קָא חָשֵׁיב. דִּתְנַן: הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל, אִם בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח הַקְּעָרָה, הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״. אִם בִּשְׁבִיל