מסכת שבת דף קמ״ז עמוד א׳

המנער טליתו מן העפר:

חייב חטאת דזהו ליבונה:

אלא באוכמי שהאבק מקלקל מראיתה וקפיד עליה:

והוא דקפיד עלייהו ללובשן עד שינערם:

קמחללי שבתא וגלימי אוכמי הוו:

לא קפדינן לא איכפת לן אם יש עליה אבק הלכך לאו ליבון הוא:

כומתאי כובעי:

הוה קא מחסם לשון לא תחסום (דברים כה):

המנער טליתו פי' ר"ח מן הטל שעליו דהיינו כיבוס וליבון חייב חטאת וכן משמע דהוי דומיא דכומתא דרב יוסף אבל בניעור מן העפר כדפירש בקונטרס אין נראה שיהא שייך ליבון:

היוצא בטלית מקופלת איידי דאיירינן במי שנשרו כליו בדרך שאז דרך הוא לקפל טליתו נקטיה הכא:

הרטנין רטנין כמו הרהטנין (הערוך פי' הרצים):

מהו לעשות מרזב נראה לרבי דלענין איסור הוצאה איירי כמו טלית של ד' כנפו' ולוקח שני צידי רוחב טליתו של צד ימינו ונותן על כתף השמאלית ואינו פושטו על כתף אלא מקופל ומונח על כתפו והיינו דקאמר מאי מרזב כיסי בבלייתא שקורין פרונצדר"ה דכשהוא מונח כמו שפירשתי יש בו כיסים מרובים וכל כיסא וכיסא נראה כמין מרזב ומיבעיא ליה אי איכא איסור הוצאה בכך כיון שאינה דרך מלבוש והיינו דקאמר כל אדעתא לכנופי אסור דהיינו כמו שפירשתי ששני צידי הימין מקובצים ומונחים על כתף השמאלית שיכול לילך במהרה. ולא יכביד עליו טליתו אדעתא דלהתנאות שפיר דמי והיינו כשאין צידי טליתו מקובצין אלא צד אחד מונחת על כתפו אצל צוארו וצד האחר נופל על שכמו עד הזרוע ואין בו שום כיסוי והיינו שלשל רבי טליתו דבסמוך שלשל אותו כמו שפירשתי כעין להתנאות והיינו דרך מלבוש וכן פירש בערוך ערך מרזב אסור לעשות מרזב בשבת פירוש כשיעטוף אדם טליתו ויקפיל שני קצותיו כעין דרך קיפול ויניחנה על שכמו השמאלית ויחזור ויקפל שאר הטלית שבצד הימין ויניחנה בכתפו רק מה שפירש שקורין מרזב מה שטליתו מושפלת מהנה ומהנה וחלל כנגד השדרה דנראה כמין מרזב אינו נראה לרבי דא"כ מאי קאמר בתר הכי מאי מרזב כיסי בבלייתא הלא אינו עשוי כעין כיסא. מ"ר:

אף מי מערה חמין שהוחמו באור דאי בחמי טבריא שרי לכתחילה כדאמר בפרק כירה (שבת ד' מ. ושם) והניחו להן חמי טבריא ובפרק שמונה שרצים (ד' קט. ושם:):

דיעבד אין אמי מערה קאי ולא תנא במתני' חמי טבריא אלא למידק אף מי מערה חמין:

אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת פי' המנער כדכתיב התנערי מעפר וכדגרסינן התם ומנערה אחת לשלשים. אם יש אבק בבגד חדש שחור ומקפיד עליו. או אם יש עליו דבר טינוף אוסר רב הונא לנפצו. אבל אם הוא בגד ישן או לבן או אדום ולא קפיד עלייהו שרי וכן הלכה. וזה שראה עולא לרבנן דהוו נפצי גלימייהו ואמר הני מחללי שבתא. רבנן דפומבדיתא במלבושין דלא קפדי עלייהו הוו נפצי. (אמתא) [כומתא] הוא כמין כובע של ראש במקום סודר כדאמרינן בפרק השולח גט לאשתו האי אמתא דהוה שכיב מרה אתת בכת קמיה. ואמרה ליה עד אימת תיתעבד ותזיל ההיא אמתא שקל כומתיה ושדא בה אמר ליה קני הא וקני נפשיך. כלומר קני נפשיך בחליפין. וי"א כומתא הוא כגון כאן דומה לגביע והוה באותו הטמנ' טינוף. והוה אבי' מהסם. כלומר מתיירא כדאמרינן התם חזייה דהוה קא מהסם. א"ל רב יוסף לאביי נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי:

היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו כגון אלו מוכרי כסות שמקפלין ומפשילין אותן על כתפייהו.

אתמר משמיה דר' יוחנן חייב חטאת ותניא כוותיה והכי הלכתא וכן נמי היוצא וצרורין לו בסדינו מעות חייב חטאת אבל הרטנין שהם הרצים יוצאין בסודר שעל כתפיהן. ולא אלו בלבד אלא כל אדם. והנכון להיות כרוך בצוארו. או נימא כרוכה לו באצבעו. כהורקנוס בר' אליעזר. ואע"ג דאמר משמא דר' יוחנן הלכה אע"פ שאין נימא כרוכה לו על אצבעו:

עולא איקלע לבי אסי בר (חני) [היני] בעא מיניה מהו לעשות מרזב בשבת א"ל הכי אמר ר' אלעזר אסור. כך קבלנו מרבותינו שיש בידם קבלה כי מרזב זה כשיתעטף אדם טליתו ויקפל ב' קצוותיה כמין כרך קיפול ויניחה על כתפו השמאלית ויחזור ויקפל שאר הטלית המשולשל בצידו הימין מניחה בכתפו הימין ונמצאת טליתו מקופלת מהנה ומהנה ומופשלת על כתפיו וחלל כנגד השדרה ונראה כמין מרזב. וכענין זה היה קשר (כישי) [כישא] בבלייתא שהיו קושרין ב' כריכות וקורין אותה כישא וכיסכוסי מאני. וי"א זולתי פירוש זה. אבל חובה עלינו לומר בלשון רבותינו ומה שקיבלנוהו. וכרב פפא שהוא בתראה עבדינן ואמר כללא כל אדעתא לכנופי אסור. כל להתנאות שפיר דמי וכדרב שישא בריה דרב אידי שהיה מתנאה בסדינין כי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו ב' צידי טליתו מונחין לו על כתפו ושאר הטלית כרוכה ומופשלת לו לאחוריו.

אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של ר"מ בזו לא חייב ר"מ חטאת. כלומר זה המעשה דומה לרטנין שיוצאין בסודרין בסדינין מקובצין ולא משולשין על כתפיהן ור' מאיר לא היה בזה מחייב חטאת אי לא אסורה מדרבנן. א"ל ר' דקדק ר"מ עד כאן שלשל רבי טליתו:

[גמרא:] המנער טליתו פירש רש"י ז"ל מפני האבק ומשום מלבן. ובתוס' הקשו דלא מצינו לבון בכיוצא בזה. אבל ר"ח ז"ל פירש מנער את הטלית מן הטל כההיא (דרבה) [דרב יוסף] דבסמוך ומשום מכבס, ולמאן דקפיד הוי פסיק רישיה, ולמאן דלא קפיד ליכא אלא דבר שאין מתכוון שאינו כבוס גמור.

טלית מקופלת פירש רש"י ז"ל לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפו חייב חטאת שאין זה דרך מלבוש. ומה שיצא רבי לשדה והניח שני צידי טליתו על כתפו, לאו בענין זה היה, דטלית מקופלת היינו כששני צידי הטלית שלפניה ושלאחריה מונחין על כתפו כגון שאנו מתעטפין בטליתות, אבל ההיא דרבי לא קפל אלא הצדדין שלפניו בלבד והיה סבור שזה מותר, וחזר בו מסהדותיהו דהני רבנן. ומכאן יש לאסור בחתנים שלנו שלא יצאו בטליתותיהם ברשות הרבים עד שישלשו. וכן אסר מורי הרב ז"ל.

הא ד אמר רבי אלעזר אסור לעשות מרזב בשבת ופירש רבי זירא כיסי בבלייתא, פירש הריא"ף: שטליתו מופשלת הנה והנה וחלל כנגד השדרה שהוא כעין מרזב, וכן פירש בערוך (ערך מרזב). והקשו בתוס' שאין זה דומה לכיס. ורש"י ז"ל פירש שמסלקין בגדיהן מן הארץ כשהן ארוכין וכופלין אותן כלפי מעלה פרוצ"ש בלע"ז ומחזיקין אותן בחוטין ונראין כיס ומרזב ואסור משום תקוני מנא, ורב פפא נתן כלל בדבר שכל שהוא לכנופי ולהעמיד כך תמיד מתוקנין אסור, אבל להתנאות לפי שעה מותר. וגם זה אינו מחוור בעיני. דאין ענין לשמועתנו, דהכא באיסור הוצאה איירינן לומר מה שאינו דרך מלבוש ואסור לצאת בו משום משוי, ולא איירי באיסור תקוני כלי. והם [התוס'] פירשו כיסי בבלייתא שמקפלין טליתן מן הצדדין על כתיפן ועושין קפולין הרבה זה על גב זה זה קטן מזה ודומה למרזב שיש דפנות בין זה לזה וריוח בנתיים, ואינו דרך מלבוש אלא כמשוי ואסור לצאת בו, ואמר רב פפא אדעתא לכנופי כלומר שמקפלו כמו שיכול כדי לרוץ מהר אסור דזה דרך משוי, אבל להתנאות שאין מקפלו כל כך אלא מעט כדי להתנאות בטליתו שפיר דמי דדרך מלבוש בכך, וכן פירש מורי הרב ז"ל. ואין זה דומה לטלית מקופלת, כי טלית מקופלת היינו שראשי הטלית כלומר שפוליה מקופלים ומונחים על כתפו, אבל זה אינו מניח השיפולים ממש על כתפו אלא שמקפל צדדי הטלית מכאן ומכאן.

[מתני':] הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו. הא דקתני נסתפג, לאו דוקא נסתפג, אלא אפילו לכתחילה מסתפג בהן וכדקתני אבל עשרה בני אדם מסתפגין, ואין בין יחיד למרובין אלא שיחיד לא יביאנו דלמא משתלי וסחיט, וברבים לא חיישינן דכל חד וחד מדכר לחבריה, אבל לענין מסתפג הוא הדין ליחיד, דאי לא, ליתני לא יסתפג ואם נסתפג לא יביא ובהדיא תניא בברייתא מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון.

וקשיא לי למה לא אסרו להסתפג דלמא סחיט וכדאמרינן בפרק אלו קשרים (שבת קיג, ב) היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו הראשונה קודם שיעקור רגלו שניה מותר, ואם לאו אסור, ואתקיף עליה רבא היכי ליעביד, לינחות זמנין דמיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה, והתם חיישינן אפילו אדלמא אתווסאן מאניה, כל שכן הכא דמסתפג בהן ממש. ועוד ההיא דריש פרק טומנין (מח, א) דפרס דסתודר אפומא דכובא, ונזהיה (רבא) [רבה] משום דדלמא סחיט. ויש לומר דלא אסרו להסתפג ברוחץ דאם כן אתה אוסר עליו אפילו רחיצה, שאין דרך לרחוץ בלא להסתפג ואין הדבר עומד, ובמקומות אחרים נמי התירו לצורך, כגון שומר פירות שהתירו לו לעבור עד צוארו במים (יומא עז, ב), ואינו צריך להגביה בגדיו, ואדרבא אמרו ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו.

הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא כתב הריא"ף ז"ל: ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק שמנה שרצים (שבת קט, א) רוחצין במי גרר ובחמי טבריא, אלמא רוחצין לכתחילה. ותירץ דהרוחץ לאו אחמי טבריא קאי אלא אמי מערה, ולא תני טבריא אלא לגלויי אמי מערה, מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין, ומי מערה אמאי לא שרי לכתחילה משום דמטללא כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נ, ב) מערה מרבעא ומטללא, הלכך נפיש הבלא דידיה ואתי לידי זיעה ומשום הכי אסור לכתחילה. ואין זה מחוור. שהזיעה יותר מותרת מן הרחיצה, דלא נאסרה זיעה אפילו בחמי האור אלא משום גזירה דרחיצה כדאיתא בפרק כירה (שבת מ, א) וכיון דרחיצה דחמי טבריא מותרת כל שכן הזיעה בהן. ועוד דאי מי מערה דחמי טבריא קאמר, מאי קאמר מני רבי שמעון, דהא אפילו רבי יהודה לא פליג אלא בחמי האור, אלא מי מערה דחמי האור קאמר, שכן דרכן להחם מערב שבת וכדי להעמיד חומן מניחן במערה דמטללא, ולעולם מי טבריא אפילו מטללא נמי דלגמרי התירו חמי טבריא, וכמו שאמרו בפרק כירה (שם) ראו שאין הדבר עומד התירו להם חמי טבריא, ומשמע דלגמרי התירו. וכן דעת מורי הרב ודעת הרמב"ן ז"ל.

המנער טליתו בשבת חייב חטאת ופירשוה גדולי הרבנים במנערה מן העפר והרי הוא מלבן וי"א דוקא במנערה מן הטיט ומן הטנוף ולא אמרו אלא בטלית חדשה ושחורה שהניעור מהטינוף או העפר ניכר בה הרבה אבל בישנים או בלבנים ואדומים מותר ואף בחדשים ושחורים אם אינו מקפיד מותר וגדולי המפרשי' כתבו שהמנערה מן הגשמים אף הוא מנערן אם אינו מקפיד והביאוה ממ"ש בסמוך א"ל אביי לרב יוסף הב לי כומתאי ר"ל כובע להניחו על הראש חזא ביה טלא ר"ל טל הוה קא מחסם אמר ליה נפיץ שדי אנן לא קפדינן וטל דומיא דגשמים ומ"מ יש מפרשים טלא דבר טינוף ואינו נראה:

היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו בשבת חייב חטאת ופירשו גדולי הרבנים שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שפוליה על כתפו וחייב חטאת מפני שאינה דרך מלבוש והרי הוא משאוי ומכאן יש מי שאוסר בחתנים שלנו לצאת בטלית כמנהג החתנים עד שישלשל טליתו ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו כתבו שלא נאסר אלא במקפל כנף ימין לכתף של ימין וכנף שמאל לכתף של שמאל שזהו דרך משאוי ומה שאמרו למטה פעם אחת יצא ר' לשדה והיו שני צדי טליתו מונחים על כתפו יאמרו לו בזו לא היה מחייב ר' מאיר חטאת הא מ"מ אסור הוא לשלשל טליתו בזה לא קפל אלא הצדדים שלפניו אבל שלאחריו עומדים ומשתלשלים לאחוריו בלא שום קפול ונמצא שכל שנתקפלו שני הצדדין חייב חטאת ואם לא נתקפלו אלא הצדדין שלפניו פטור אבל אסור אבל אותם שלנו שמקפלין כנף ימין לצד שמאל וכנף שמאל לכתף של ימין דרך מלבוש הוא ומותר לכתחילה הואיל ומתהפכים סביב הצואר הרי הוא כפתח בית הצואר ויש נוהגים שלא לקפלו אלא מצד אחד והאחר נשאר משולשל למטה:

אף סודר שהרטנים יוצאין בו ר"ל הרצים מלשון ריהטא וכמו שגורסין בקצת ספרים הרהטנים ומתוך שהם צריכים לרוץ תמיד מביאין סודר קצר וארוך על כתפותיהם דרך מלבוש עליון מותר לצאת בו בשבת ואפי' לא היתה נימא כרוכה לו על אצבעו לעכבה שלא תפול מכתפו:

אסור לאדם לעשות מרזב בשבת ופירשו בענינו כיסי בבליאתא ופירשו גדולי הרבנים שמסלקין את הבגדים ומגביהים אותם כשהם ארוכים יותר מדאי וכופלים אותם כלפי מעלה ומחזיקין אותם בחוטין היוצאים וכפילת השולים עושין אותם כמין כיס וכמין מרזב ואיסורם משום תקון כלי ומ"מ דוקא כל שהוא מכוין לכנופי ר"ל להעמידו כך תמיד מתוקן אבל להתנאות לפי שעה להיות בגדיו הלומים עליו מותר ולמדו רבים מדבריו שמותר למשוך חוט שבצדדים ושל בית יד הנקראים קורדאר להדק את המלבוש ולהלמו על הגוף וכן על פתח בית יד להדקו ולהלמו על הזרוע וכשרוצה לפשוט מתיר את החוט ואין כאן משום תופר ומ"ש בפרק כלל גדול המותח חוט של תפירה חייב משום תופר דוקא בתפירה של קיימא אבל זה עשוי תמיד למתחו ולהתירו ואין כאן תפירה ולא מרזב ומ"ש בתלמוד המערב המותח צדדיו בשבת חייב משום תופר פירושו בחוט של תפירה ומ"מ יש אוסרין ענין זה ומפרשים ענין מרזב האמור כאן בענין אחר ואף לעקר הפירוש משיבים בתוספות שדבר למד מענינו ולא נתעסקו כאן אלא באיסור משאוי והוצאה ולא בתיקון כלי והם פירשו לענין טלית שמקפל טליתו מן הצדדין על כתפו קליפין הרבה זה על גב זה וזה קטן מזה ודומה למרזב שיש דפנות בין זה לזה וריוח בנתים והרי הוא משאוי כל שמקפלו לכנופי כלומר שלא ישתלשל ויעכב את הלוכו אבל להתנאות מותר שבדרך מלבוש הוא ואין זה דומה לטלית מקפלת שטלית מקפלת שפוליה מקפלים ומונחים על כתיפיו אבל זו שפוליה משולשלים על זרועותיו והדברים זרים וגדולי קדמונינו פירשו שמקפל צדדיה כמין כפול ומניחה כנף ימין על כנף של שמאל ושל ימין בימין ומאחר שמקופלת כעין גלילים עגלים והחלל כנגד השדרה הוא נראה כעין מרזב ואסור אלא אם כן הוא להתנאות וגדולי המחברים פירשו בענין לכנופי כדי שלא יקרעו או יתלכלכו ויראה לי שכיסים שבבבל היו עשויין בדרך זה ר"ל שהעור נגלל בצדדיה לחזוק אלא שקשה לי והלא טלית מקופלת אף בלא מרזב אסורה לפי מה שפירשנו איפשר שהמרזב בזה אסורה אף בלא משאוי והוצאה כגון בגלימות שלנו שהקפול בלא מרזב מותר וגדולי המפרשים פירשו שמועת טלית המקופלת בלא דרך מלבוש ועל הדרך שיחסום לסוחרי כסות אלא שמתכוין להגין עליו מפני החמה או הגשמים אבל דרך עטוף איסורו משום מרזב ועיקר הדברים כמו שכתבנו ויש גורסין כישי בבליאתא כלומר אגדות של ירק והוא כמו שפירשנו שהאגדות כעין גלילים הם:

חנוני היוצא במעות הצרורות לו בסדינו חייב חטאת וכן הדין בכל אדם אלא שדרך חנוני בכך ודברו בהווה ויש שואלים בה והואיל ואין דרך בכך אלא חנוני שאר בני אדם מפני מה נאסרו והרי אומן דרך אומנותו דוקא חייב לדעת הפוסקים כן כמו שהתבאר ואין זה כלום שהבאת מעות צרורות בסדינו דרך כל אדם הוא ומכאן אתה למד בקצת בני אדם שנותנים מעות או זהובים בבגד כפול ותפור סביבותיו שהוצאה היא ולא דרך מלבוש ואינן בטלים אצל הבגד שאין חלוק בין צרורים לתפורים ואע"פ שאמרו בפרק במה אשה פורפת אשה על האגוז ובמטבע לא תפרוף לכתחילה בשבת הא אם פירפה בו מערב שבת יוצאה בזו מתוך שהיא צריכה לפריפה בטל אגב המלבוש כך כתבוה גדולי הדורות והדברים נראין:

המשנה השביעית הרוחץ במערה או במי טבריא מסתפג אפי' בעשר לונטיאות ולא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגים בלונטית אחת ביניהן ידיהם ורגליהם ומביאין אותם בידם אמר הר"ם פי' זו הרחיצה אינה אלא במקום שמותר לו לטלטל ממנו לביתו ומביתו לאותו המקום כמו שהיה בחצר או במדינה ויהיה שם עירוב ולא נשאר להזהיר אלא הלילה שמא יסחוט הבגד שמסתפג בו כשנשרה ואז יוציאנו כשהוא יבש וכשנאמר לו כי אין הדרך להוציא זה הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחנו שם ולא יחוש לו בין שהיה יבש או שרוי ואמר כי אפי' נסתפג בעשר רדידים והם הנקראים אלונטיות כי האלונטיות האחרונה בלי ספק אין בה מים שיצטרך לסחוט אותה ואפי' סחט אותה לא יצא ממנה דבר ואעפ"כ לא יביאם בידו גזרה שמא יביא הראשונה ויסחוט אותה ואם הרוחצי' רבים בטלה הגזרה לפי שהם מזכירים אלו את אלו ולפיכך יביאו הרדיד שמסתפגין בו ואפי' הוא שרוי לפי שרבים נסתפגו בו וזאת המשנה דחויה והפסק כי אפי' אחר יביא הרדיד שנסתפגו בו בידו:

אמר המאירי המשנה השביעית והיא ג"כ מענין שאר המשניות שלפניה ואמר שהרוחץ במי מערה ובחמי טבריא ונסתפג אפי' בעשר אלונטאות ר"ל שנתקנח אפי' בעשרה סדינין שנמצא שאין בכל סדין וסדין מים אלא מעט הרי זה לא יביאם בידו אף במקום שאין שם איסור הוצאה כגון ע"י עירוב מפני חשש סחיטה שאפי' באלו שאין צריכים סחיטה כ"כ הואיל ומ"מ איפשר לסחטן שמא יקפיד עליהם ויסחוט הואיל ואין שם אלא אחד אבל עשרה בני אדם מסתפגים אף לכתחילה אף באלונטית אחת שנמצאת האלונטית טבולה הרבה וצריכה לסחיטה ומביאין בידם במקום עירוב או דרך מקום פטור ואין גוזרין לסחיטה שבטוחים אנו בהם שיזכיר אחד לחבירו ואפי' בהסתפגות כל גופם ולא תפשו לשון פניהם ידיהם ורגליהם אלא שאין דרך להסתפג כמה בני אדם באלונטית אחת אלא פנים ידים ורגלים:

זהו ביאור המשנה ואין הלכה כן אלא אף א' באלונטית אחת מביא במקום עירוב ומסתפג לכתחילה ומשנתנו לענין פסק זה בין בחמין בין בצונן הוא ובגמ' דקדקו בה שמאחר ששנאה בלשון דיעבד ר"ל הרוחץ אינה שנויה אלא בחמין שאם בצונן אף הרחיצה מותרת לכתחילה וכן בחמי טבריא וא"כ לא נשנית בלשון דיעבד אלא לענין מי מערה ואחר שכן צריך אתה לידע מהו מערה לענין זה ותדע שגדולי הפוסקים והמחברים פירשו אף בחמי טבריא אלא שהמערה מכוסית וכמ"ש במסכת בבא קמא פרק הפרה מערה מירבעא ומיטללא ומתוך כך הבלה גדול ונאסרה לכתחילה משום זיעה ולמדת לדבריהם שהזיעה אסורה אבל חמי טבריא פירושו שאינם מכוסות ואין שם הבל מרובה ולא יבא ברחיצתו לידי זיעה ומותר לכתחילה וכבר ביארנו בפרקים שקדמו בהפך סברא זו שהזיעה יותר מותרת מן הרחיצה שהרי לא נאסרה אף בחמי האור אלא מגזרת רחיצה ואחר שהרחיצה מותרת בחמי טבריא אף במכוסית היאך תאסר הזיעה וא"כ עיקר הדברים כמו שפי' גדולי הרבנים שהמערה הם חמי האור שהיה מנהגם להחם מערב שבת והיו מריקים אותם למערה שהבלה גדול להעמיד המים בחומם אבל חמי טבריא אפי' במכוסית ואפי' יבא להזיע אלא שיש מזהירים שלא להכנס לבית הזיעה מגזירת מרחץ ר"ל חמי האור ומ"מ יש להקל ולומר שאין זיעה אסורה אלא בתולדת אש כמרחץ וכדי שלא יהו רוחצין ויאמרו מזיעים אנו כמו שהתבאר:

בפירש"י בד"ה מתנאה כו' ובחול קאמר כלומר אלמא דאורחא כו' עכ"ל כצ"ל דאי בשבת איירי לא ה"ל לתלמודא למימר אלא דלהתנאות שרי כדרב שישא בריה דרב אידי אלא דהך דרב שישא מתנאה בסדינו הוה בחול קאמר ומייתי מיניה דאורחא למיזל הכי וממילא דשרי נמי בשבת וכה"ג מייתי לעיל גבי סחיטת רמונים משל בית מנשיא כו' וק"ל:

תוספות בד"ה אף מי מערה כו' ובפרק שמונה שרצים פירשנו דיעבד כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה חייב חטאת דזהו ליבונה. עיין לעיל דף קמא ע"א רש"י ד"ה מבפנים וצ"ע: