מסכת שבת דף קכ״ח עמוד ב׳

בשר תפוח מסריח:

לחתול לא מזיק ליה ארס דנחש שאף הנחשים היא אוכלת:

מפני הסכנה שמא ישתה אדם מהם:

מתני' כופין סל בפני האפרוחים אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת ורבי יצחק משני לה בפ"ג בצריך למקומו:

שברחה מן הבית:

דוחין בידים:

מדדין עגלים אוחז בצוארו ובצדדין וגוררו ומסייעו ומנענע לו ברגליו:

אשה מדדה את בנה אוחזתו בזרועותיו מאחוריו ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך:

בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה תימה לימא מפני שהוא מאכל לכלבים וי"ל דכרבי יהודה אתיא ואינו מסריח כפירוש הקונטרס אלא חזי ליה וכל מידי דחזי ליה לאינש לא מקצה לכלבים אבל מפני שהוא מאכל לחיה מותר לטלטלו דכל ישראל בני מלכים הם ורב חסדא דלא שרי בשר תפל מהאי טעמא לית ליה כל ישראל בני מלכים:

אין עוקרין בהמה חיה ועוף לספרים דגרסי רה"ר הך ברייתא פליגא אקמייתא בתרתי דדייקינן הא דדויי מדדינן אפילו ברה"ר ולעיל קתני דווקא בחצר ותו סיפא דמוקמת לתרנגולת דאין מדדין ברה"ר ולעיל קתני דאפי' בחצר לא ולספרים דגרסי אין עוקרין בהמה חיה ועוף בחצר אתי שפיר:

קמ"ל איתובי מיתבא דעתה אע"ג דבפרק בתרא דיומא (דף פג.) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה"כ אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב:

ת"ר מטלטלין את החצב זה חצב הוא צמח משלח שרשיו למטה בקרקע בצדק בלא הטייה והוא מה שאמרו בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף נה) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר וכו' ואמרו מאי חצובא אמר רב יהודה אמר רב שבו תיחם יהושע את הארץ לישראל כדי שיתפרשו תחומין אחד מחבירו ויאמינו בכך לענין עירובן של תחומין ושיתופם כי השרשים שהוא משלח בקרקע מוכיחים על הגבולים ועל פי זה אמרו שם במסכת יום טוב (פרק אין צדין דף כה) חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא שהוא דבר שאין בו רוח חיים ובצמיחתו משלח שרשיו בארץ במשפט והרשעים מעקמין דרכיהם ואין הולכין בדרכיו של הקב"ה כמו שראוי להם לכן דרכם באפילה:

צער בעלי חיים דאורייתא מה שאמר הקב"ה (שמות כ״ג:ה׳) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ואמרו בבא מציעא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לב) מצוה מן התורה לפרוק דקסבר תנא דידן צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי סבר צער בעלי חיים דרבנן וסבר (אביי) [רב יהודה] בכאן כתנא קמא דצער בעלי חיים דאורייתא וביטול כלי מהיכנו דרבנן משכחת לה בפרק כירה (לעיל שבת דף מב) דתנן אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ואמר רב חסדא אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה כו' ופירש רב יוסף טעמא בכך ואמר היינו טעמא דרב חסדא דקא מבטל כלי מהיכנו והא מרבנן הוא:

סליק פרק מפנין.

דג תפל אסור לטלטלו בשר בין חי ובין מליח מותר לטלטלו ת"ר מטלטלין את העצמות מפני שהן מאכל לכלבים בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה וזו היא דתניא כוותיה דרב הונא מים מגולין מפני שהן ראוין לחתול. ומתניתא אלין הלכתא אינון דליכא דפליג. ואליבא דב"ה נשנו דתנן ב"ה אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין:

כופין את הסל לפני האפרוחים שיעלו ושירדו.

בהמה שנפלה לאמת המים אם אפשר לה בפרנסה עושין לה פרנסה במקומה ואם אי אפשר לה בפרנסה מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה ואף על גב דמבטל כלי מהיכנו. מדרבנן היא.

וצער ב"ח דאורייתא ואתא דאורייתא ודחה דרבנן.

תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס אבל אין מדדין אותה אפי' בחצר משום דמקפיא נפשה ואע"פ ששאר בהמה חיה ועוף מדדין בחצר אבל לא ברה"ר תרנגולת אפילו בחצר לא אלא אסור לדדותם אפילו בחצר.

האשה מדדה את בנה ברה"ר וכ"ש בחצר והא דאמר ר' יהודה אימתי בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל אם היה גורר אסור [היינו] ברה"ר בלבד שאם נוטל התינוק רגלו אחת ונשען על רגלו האחרת נמצא כמהלך אבל אם אינו נשען על רגליו אלא כשמדדתו גורר רגליו נמצאת נושאתו ברה"ר ואסור אבל בחצר מותר לטלטלו ולשאת אותו והא דאמר אביי מאן דשחיט תרנגולת ליכבשינה לכרעתא בארעא.

אי נמי תידלינהו דילמא מנח להן לטופראה בארעא ועקרה להו לסימנים הלכתא היא:

מתני' אין מילדין את הבהמה ביו"ט אבל מסעדין כיצד מסעדין.

והא קא מבטל כלי מהיכנו ולא דמי לכופין את הסל לפני האפרוחין דשרי במתניתין, ואוקימנא בפרק כירה (שבת מג, א) אפילו כמ"ד אסור לבטל כלי מהיכנו, והיינו טעמא דהתם לא קיימי אפרוחין אלא לפי שעה ויכול הוא להפריחן, אבל הכא דלמא לא תעלה, ודלמא מבטל כלי מהיכנו קאמר. כך נראה לי.

מתני' אין מילדין את הבהמה. פירש רש"י ז"ל: משום טירחא. ולי נראה משום חלול דאורייתא. ותדע לך מדאקשינן בגמרא גבי מילדין את האשה ומחללין עליה את השבת, מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה, מחללין עליה את השבת לאתויי מאי, ואם איתא דמילדין אין בו אלא טירחא בעלמא, מאי קא מקשה מחללין לאתויי מאי, לאתויי אפילו חלול דאורייתא, ואי משום דתנא וקורין לה חכמה, אף היא דרבנן דתחומין לאו דאורייתא.

גמרא אין סחיטה בשיער. לא ידעתי לזה התירוץ, אם כן מה הפרש יש בין מביאה לה ביד למביאה לה בשיער דכולן משום שבות, ויותר שינוי יש במביאה בשערה ממביאה ביד.

המשנה השניה כופין את הסל לפני האפרוחים שיעלו ושירדו תרנגולת שברחה דוחין אותה שתכנס מדדין עגלים וסייחים והאשה מדדה את בנה אמר ר' יהודה אימתי בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל אם גורר אסור אמר הר"ם פי' זה שהתירו לתת סל לפני האפרוחים ואינו מבטל כלי מהיכנו לפי שהיא אינה עומדת עליו וסייח הוא עיר בן אתונות ופירוש מדדין כמו מסייעין או מנהיגין ביד והיא מלה עברית אדדה כל שנותי ויותר מבואר אדדה עד בית אלהים ובכל מקום שאומר ר' יהודה אימתי הוא מפרש דברי חכמים ולפיכך הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר כופין את הסל לפני האפרוחים כלומר אע"פ שהאפרוחים אסורים לטלטל כופין את הסל לפניהם לעלות עליו וממנו למקום גבוה שמזונות לשם שהכלי ניטל אף לצרך דבר שאינו ניטל ומשום ביטול כלי מהיכנו אין כאן שהרי חוזר ונראה לכשירדו אחר שלא היו שם בין השמשות שיאסר במיגו תרנגולת שברחה והרי היא אסורה לטלטל דוחה אותה עד שתכנס ופי' בגמ' דוקא דוחין אבל לא מדדין ר"ל שאין לו לאחזה בגפיה ושיהו רגליה נוגעות בארץ ומוליכה בקרקע בגפיה ופי' הטעם משום דמקפיא נפשה ר"ל שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה ואף בחצר אסור מטעם זה וי"מ בזו שנשמטת מן היד ואגפיה נתלשים וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ באווזים ושאר עופות מותר לדדות ודוקא בחצר אבל לרה"ר אסור שמא יבא להביאם ולמדת שהגבהת כל בהמה חיה ועוף אסורה אף בחצר משום טלטול ומדדין עגלים וסייחים ר"ל שאוחזן באזניהם או בצדי צואריהן ומוליכן אף ברה"ר שאין באלו חשש הגבהה והבאה הא קטנים שבבהמה דקה וחיה דקה אסור מחשש הגבהה והבאה:

האשה מדדה את בנה ר"ל שאוחזתו בזרועותיו ומוליכתו אף ברה"ר ואע"פ שיש בו חשש הגבהה והבאה לא גזרו מפני צער התינוק ופירש ר' יהודה דוקא בזמן שנוטל אחת ומניח אחת ר"ל שהתינוק מניע רגלו אחת ומניח אחת אבל לגררו אסור שהרי זה כנושאתו ארבע אמות או מכניסתו מרשות לרשות וגדולי הרבנים מפרשים בהיתר דדוי התינוק מפני שאף אם יבא להגביהו נושא את עצמו ואע"פ שנחלקו בה חכמים עם ר' נתן באדם מיהא מודים אף בתינוק והדברים מתמיהים שהרי בפרק נוטל אמרו בענין תינוק רבא כר' נתן סבירא ליה אלמא כל תינוק שאינו יכול לילך ברגליו הרי הוא כבהמה חיה ועוף והוא במחלקת והלכה כחכמים אלא שהטעם נראה כמו שכתבנו ומ"מ י"מ אותה של פרק נוטל בתינוק שאינו נוטל רגלו אחת כלל:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שהמוציא בהמה חיה ועוף אפי' חיים חייב ואין אומרין בהם חי נושא את עצמו הא באדם פטור אא"כ היה כפות או חולה כמו שיתבאר וכן בקטן חייב כל שאין יכול לילך ברגליו ואין אומרין בו חי נושא את עצמו אלא שהותר דדויו בזמן שנוטל אחת ומניח אחת וגורר מיהא חייב ומ"מ יש חולקים בקצת דברים אלו לפסוק חי נושא את עצמו אף בבהמה חיה ועוף ואם הוציאן פטור אלא שאיסור גדול בדבר וכן פסקו שאף גורר בתינוק מותר ואין הדברים נראין:

בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביאים כרים וכסתות ומניחים תחתיה ואם עלתה עלתה ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לתוך המים הואיל ואיסור ביטול כלי אינו אלא מדברי סופרים מפני שהוא דומה לבונה שכל שאינו יכול ליטלו הוא נראה כמוסיף בנין על הקרקע וצער בעלי חיים מן התורה כדכתי' עזוב תעזוב עמו מותר ומ"מ דוקא כשאין יכול לפרנסה שם אבל אם יכול לפרנסה שם עושה לה פרנסה במקומה עד מוצאי שבת:

השוחט את התרנגול יהא כובש את רגליו בארץ או יגביהם שמא יזדמן וינעוץ צפורניו בארץ ויתאמץ עליהם ויבא לידי עיקור סימנים ומכאן נוהגים רבים ברוב עופות לאחוז אחד מרגליהם בידיהם בשעת שחיטה ומ"מ אין צורך בכך כל שהוא מגביהו מן הקרקע בכדי שלא יוכל לנעוץ צפרניו בארץ:

המשנה השלישית אין מילדין את הבהמה בשבת אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה אשה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וקושרין את הטבור ר' יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה עושין בשבת אמר הר"ם פי' מילדין הוא משיכת הולד מהרחם מסעדין הוא שעוזרין האשה בהתרה רגליה ונדנודה ונענועה וכיוצא בה וחכמה היא האשה המקבלת הולד וקורין אותה בלשון עברי מילדת ורוצים באמרם ממקום למקום כי אין משגיחין ואין חוששין לאיסור תחומין ואמ' מחללין עליה את השבת ר"ל שעושין לה כל צרכיה מהדלקת הנר ושחיטה ובשול ושחיקת סמנין לשתות וקשירת החבלים במה שתתלה עצמה בעת הלידה וזולתם מכל צרכיה הכל שוה בין אמרה צריכה אני או לא תאמר אבל אין מתחילין בחלול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום שלשה ימים מחללין עליה את השבת בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה ולתשלום שבעה ימים מחללין עליה את השבת גם כן אבל עושין כל צרכיה על ידי גוי לפי שהיא כמו חולה שאין בו סכנה והעקר אצלנו כי חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת ואין עושין חלול שבת קטנים ולא גוים ולא עמי הארץ כדי שלא ינהגו עצמם בחלול שבת ויקל עליהם כי לא ידעו שזה החלול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול וההכרח אבל עושין אותו גדולי ישראל ואם חולה שאין בו סכנה עושין צרכיו על ידי גוי וכן אמרו דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה ואומר תנא קמא שקושרין טבור הולד ומניחין אותו הכסוי נתלה ממנו עד מוצאי שבת וכורתין אותו ואינה הלכה אבל כורתין אותו ומנקין אותו ונותנין עליו אבק ההדס ודומה לו וכורכין אותו בבגדים כל זה בשבת ועוד יתבארו צרכי מילה בפרק שאחר זה והלכה כר' יוסי כאשר זכרנו:

בד"ה אין עוקרין כו' ותו סיפא דמוקמת לתרנגולת דאין מדדין ברה"ר ולעיל קתני דאפי' בחצר לא כו' עכ"ל ק"ק דאימא דקושטא הוא דאפילו בחצר לא וכדקתני לעיל והכא לאו לדיוקא אתא דאין מדדין ברה"ר אבל מדדין בחצר אלא לגופה אתא דאפי' ברה"ר דוחין אותה עד שתכנס י"ל דאי משום דוחין קתני ברה"ר תקשי ליה ממתני' דקתני דוחין סתם אלא ע"כ לענין דוחין ודאי אין חילוק בין בחצר בין ברה"ר ולא קתני ברה"ר אלא משום דיוקא דאין מדדין ברה"ר ואם כן תקשי דלעיל קתני דאפי' בחצר לא וק"ל:

במתני' וסייחין אשה מדדה את בנה וכו' כצ"ל:

בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני מחללין וכו' כצ"ל פי' דהיינו סתמא אבל אם אמרה אין צריכה אני בפירוש אין מחללין את השבת:

ברש"י ד"ה כופין סל וכו' ור' יצחק משני לה בפ"ג וכו' כצ"ל:

ד"ה מדדין עגלים אוחזן בצוארן וכו' כצ"ל:

גמרא תיפוק ליה משום סחיטה עיין לקמן דף קמה ע"א תוספות ד"ה כבשים: