מסכת סנהדרין דף מ״ו עמוד א׳

אהני לרבויי עכו"ם הך הרחקה שהרחיקם זה מזה למימרא דאין דנין אותו בכלל ופרט אהני לרבויי עכו"ם הואיל ודמיא לפרטא בכל מילי שכופר בעיקר כמותו:

כי קללת מיעט את הרבוי ולימדך שלא תרבה בו את הכל אלא זה והדומה לו וכי דרשינן הכי היכא דמיקרבן להדדי אבל היכא דרחקן זה מזה אהני דלא תמעטיה בהאי מיעוטא כשאר מיעוטין אלא מידי דלא דמי ליה במידי כגון שאר מיתות ב"ד אבל שאר נסקלין דדמו ליה מיהת דבסקילה כמותן לא תמעט מיניה ומהכא תיפשוט לך בכל דוכתא דאיכא כלל ופרט וכלל דמאן דדריש ליה בכללי ופרטי אינו מרבה אלא כעין הפרט ומאן דדריש ליה בריבוי ומיעוט אמרינן ריבה הכל ולא מיעט אלא דבר אחד משום טעמא דפרישית לעיל הוא דפרט לשון פירוש הלכך כלל ופרט וכלל אי אתה דן להביא ע"י הכלל האחרון אלא כעין הפרט שאילמלא לא בא כלל האחרון הייתי אומר הפרט הוא פירושו של כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפי' הדומה לו לא תלמוד ממנו אלא סתם ואח"כ פירש ובא ללמדך שאין בסתם אלא הפירוש הלכך כי אתא כללא בתרא אהני לרבויי כעין הפרט ותו לא ומאן דדריש ליה בריבויי ומיעוטי אמר לך המיעוט אינו פירושו של סתם אלא מיעט ריבויא שלא יהא הכל במשמע ואי נמי לא אתא כללא בתרא הייתי שומע מן המיעוט כל הדומין למיעוט שלא בא המיעוט למעט אלא מאי דלא דמי ליה הלכך כי חזר וריבה ריבה הכל ולא מתמעט מן המיעוט אלא דבר אחר שלא תראה בו שום רמז דומה לפרט:

ורבי אליעזר אמר לך האי אותו דתלייה נמי אותו בלא כסותו אשמעינן ולא למעוטי אשה:

למעוטי בן סורר ומורה דאע"ג דבסקילה אתא קרא למעוטי דכתיב איש ובן סורר ומורה לא הוי איש דאם היה ראוי להוליד לא היה נידון דכתיב (דברים כא) בן:

מאי טעמא כלומר היכי משמע מיניה ריבויא:

בן סורר ומורה לא חטא כדתנן בפ' בן סורר ומורה (לקמן סנהדרין דף עב.) וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו סופו מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות כו':

ואין מיעוט אחר מיעוט כו' כלומר מדה היא בתורה:

מיתה אחת דנין דטעמא משום דלא אפשר לעיוני בתרווייהו הוא:

השתא דמרחקי מהדדי והא דאמרי' מנחות (נה:) כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט לאו דאין דנין כלל אלא דנין בכלל ופרט ואהני לרבויי מידי כי הכא דאהני לרבויי עכו"ם:

אותו בלא כסותו ואף על גב דמשעת סקילה היה ערום ס"ד שילבישוהו בשעת תלייה:

שתי עבירות ומעשה דשמעון בן שטח יש בעלת אוב וידעוני ויש חובר חבר ושאר מכשפות:

שבפרט מקלל לבדו אין זולתו לא וכיון דמרחקי הפרט מן הכלל אהני לרבוי עובד עבודה זרה כי נתלה דדמי ליה למקלל בכל דבר ששניהן כופרין הן בעיקר ושניהן בסקילה ור' אליעזר היה דורש התורה רבויי ומעוטי והומת ותלית ריבה כל מומת לתלייה כי קללת אלהים תלוי מיעט כל מומת מלהתלות אלא המקלל בלבד ואי הוה ריבוי בהדי מיעוט בקרוב הוה ממעטי כל מומתין מתליה זולתי עובד ע"ז דדמי ליה בכל מילי. השתא דמרחקי אהני ריחוקייהו לרבויי שאר הנסקלין:

האיש נתלה ולא האשה נתלית שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ ור' אליעזר דרש הכי כי יהיה באיש חטא איש ולא בן למעוטי בן סורר ומורה חטא מי שעל חטאו נהרג למעוטי בן סורר ומורה שעל סופו נהרג כמפורש בענין בן סורר ומורה הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות ומרבה בן סורר ומורה להתלות. אמר ר' אליעזר מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון אמרו לו משם ראיה והלא אין דנין שנים ביום אחד והוא דן שמונים ביום אחד אמר רב חסדא לא שנו שאין דנין שנים ביום א' אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות והוא כגון זכר ונערה מאורסה שהן שתי עבירות ואע"פ ששניהן במיתה אחת בסקילה כיון ששתי עבירות הן אין דנין אותן אבל במיתה אחת ועבירה אחת כגון עשרה באו על עשרה זכרים דנין אותן כולן ביום אחד ומותיב עליה רב אדא בר אהבה אין דנין ביום אחד אפי' נואף ונואפת ופריק רב חסדא בבת כהן ואשת ישראל ובועלה שהיא בשריפה ובועלה בחנק או בת כהן וזוממי זוממיה פי' כגון שהעידו שזינתה ונתחייבה שריפה באו עדים והזימום נהרגין הזוממין והיא ניצולת באו אחרים והעידו המזימין ונמצאו הראשונים שהעידו כי זינתה עדי אמת ונתחייבה היא והמזימין לראשונים מיתה היא בשריפה והן בחנק:

תניא א"ר אלעזר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת וסקלוהו ב"ד לא מפני שראוי לסוקלו אלא לעשות סייג שהשעה היתה צריכה לכך. ותקח את (הבגד) [השק] ותטהו לה אל הצור (שמואל ב כ״א:י׳) מלמד שהיתה מצדקת הדין ואומרת הצור תמים פעלו אמר בש"ר אושעיא גדול קדוש השם מחלול השם בחלול השם כתיב והמה הומתו בימי קציר בתחילת קציר שעורים וכתיב מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים וגו' שהוא מתחלת קציר שעורים מלמד שהיו תלויין מט"ז בניסן עד זמן הרביעה בי"ז במרחשוון והיו עוברים ושבים אומרים מפני מה תלויין כל כך והיו אומרים להן מפני שפשטו ידיהם בגרים והלא דברים ק"ו ומה הללו שאינן גרי צדק כך גרי אמת עאכ"ו הרבה גרים נתגיירו באותו זמן ובקידוש השם כתיב לא תלין נבלתו תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות איזהו ליקוט עצמות המלקט עצם עצם משיתאכל הבשר תני לקוט עצמות אין אומרים עליהם קנים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אלו הן ברכת אבלים שאומר בכוסות. תנחומי אבלים הן שאומרים בשורה אבל אומר עליהם דברים מהו דברים רבנן דקיסרי אמרי קילוסין:

כבר ידעת שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט וכלל שאי אתה דן אלא כעין הפרט כמו שיתבאר במקומו וריבה ומיעט וריבה אינה מדה בפני עצמה אלא שמדה זו יש דורשין אותה בלשון זה ר"ל כלל ופרט וכלל ויש דורשין בלשון ריבה ומיעט וריבה וברוב מקומות הוא נדרש בלשון כלל ופרט לענין פסק אלא שבקצת מקומות הלכה לדרוש בריבה ומיעט ומה הפרש בין זה לזה תדע שכלל ופרט שאין אחריו כלל אין בכלל אלא מה שבפרט שהפרט בא לפרש הכלל על איזה דבר הוא נאמר ואילו אתה דורשו בריבה ומיעט ושאין אחריו רבוי אין אומרין שאין ברבוי אלא מה שנזכר במיעוט שהמיעוט אינו פירוש הרבוי לגמרי עד שיהא שוללו מכל דבר אחר אלא שהוא ממעטו ואנו אומרים שהוא ממעטו מן הדברים שאין להם דמיון עם הפרט ונשארים הדברים שיש להם דמיון עם הפרט נכללים עם הרבוי וכשבא הכלל האחרון אם אתה דורשו בלשון כלל ופרט וכלל מאחר שהפרט היה שולל את הכלל הראשון מכל דבר אחר דיו לכלל אחרון שיחזיר לכללו הדברים הדומין לפרט והוא כעין הפרט וכשאתה דורשו בלשון ריבה ומיעט הא למדת שאין רבוי האחרון צריך להחזיר לכלל כל הדברים שיש להם דמיון עם הפרט אלא שנאמר שלא בא המיעוט לחנם אלא שממעטין מכחו דבר אחר שיהא דמיונו רחוק מן הפרט או המיעוט ריחוק גדול על דרך מה שתראה במרצע ולקחת כלל מרצע פרט באזנו חזר וכלל לדעת זה מה מרצע של מתכת אף כל של מתכת ואם אתה דורשו בריבה ומיעט בא הרבוי האחרון לרבות כל דבר אף של עץ ואין ממעטין מכח המיעוט אלא על ידי סם וכן כל כיוצא בזה בכל מקום ובכלל מדה זו שכל שיש שם כלל ופרט או רבוי ומיעוט והם מרוחקים זה מזה הריחוק מונע שלילתו ונעשה על ידי ריחוקו כאלו היה שם כלל אחרון או רבוי אחרון:

הא למדת שמדה זו של כלל ופרט כוללת מדות רבות אע"פ שלא הוזכרו כאן כלם מהם א' כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט ב' כלל ופרט וכלל שאי אתה דן אלא כעין הפרט ג' ריבה ומיעט שלא נתמעט אלא מה שאינו כעין הפרט ד' ריבה ומיעט וריבה שנתרבה הכל מלבד דבר אחד הרחוק ממנו בדמיון ה' כלל ופרט או רבוי ומיעוט המרוחקים זה מזה שדינו בכלל ופרט וכלל או ריבוי ומיעוט וריבוי ובלבד כששניהם נאמרים על ענין אחד אע"פ שהם פרשיות חלוקות כמו שהתבאר בראשון של פסחים וכל אלו נתפרשו כאן אלא שבמדה זו כתבו גדולי הרבנים בראשון של שבועות שאינה שוה למדת כעין הפרט שמדת כעין הפרט מרבה דברים בכלל אחרון שאינן כתובין בפרט וזו באה לגלות הפרט ולא להוסיף עליו ונדרשת במדת דבר שהיה בכלל ויצא ללמד שהוא יוצא ללמד על הכלל כלו ו' פרט וכלל שנעשה כלל מוסף על הפרט ונתרבה הכל ומפורש בקמא פרק מרובה ז' פרט וכלל ופרט שאתה דן כעין הפרט ומפורש בנזיר פרק שלשה מינין ח' שני כללות הסמוכים זה לזה ופרט אחריהם שנטיל פרט ביניהם לדרשו בכלל ופרט וכלל ולא בריבוי ומיעוט ומפורש גם כן בפרק מרובה ט' כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל שאין דנין אותם בכלל ופרט כגון קדש לי כל בכור כלל והייתי אומר אף נקבה תלמוד לומר הזכר זהו כלל הצריך לפרט ואלו נאמר הזכר הייתי אומר אף בשהיתה נקבה לפניו תלמוד לומר פטר כל רחם זהו פרט הצריך לכלל ומפורשין בתורת כהנים וכן בארנו כלל הצריך לפרט בפרק כסוי הדם י' כלל ופרט וכלל אחרון שאין כלל אחרון דומה לראשון והוא מחלוקת יחיד ורבים שלדעת יחיד נידון בכלל ופרט וכלל ורבים חולקים ויש פוסקין בה כיחיד ומקומה בקמא פרק מרובה י"א כלל בעשה ופרט בלא תעשה דנין אותו בכלל ופרט לומר שאין בכלל אלא מה שבפרט כגון והיתה תל עולם לא תבנה עוד והיתה תל עולם יורה אפילו לגנות ופרדסים לא ולא תבנה עוד שכל שאינו לבנין מותר ומפורש במסכתא זו פרק אחרון ובענין שביעית כללים בעשה ופרטים בלא תעשה שנת שבתון יהיה לארץ כלל שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור וענבי נזיריך לא תבצור פרט שנת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל ואין מרבין בו כעין הפרט אלא כל שאר מלאכות אינן בשביעית אלא איסור חכמים כמו שבארנו בראשון של מועד קטן ובנזיר פרט בלא תעשה וכלל בעשה תער לא יעבור על ראשו קדוש יהיה גדל פרע ושנו בספרי אין לי אלא תער תלש ספסף וספר מנין שהוא סופג את הארבעים תלמוד לומר גדל פרע דברי ר' יאשיה כלומר שהוא דורשו במדת כלל ופרט ונעשה כלל מוסף על הפרט ור' יונתן אומר בתער הכתוב מדבר כלומר שאינו דורשו במדת כלל ופרט ואין חיוב אלא במה שבפרט וממה שכתבנו בענין זה בכאן אתה לומד בה לשאר מקומות:

מדה זו של כלל ופרט וכלל נחלקו בה בקצת מקומות אם כללא בתרא דוקא או כללא קמא דוקא והענין הוא שאתה רואה שכל שאתה מניח כלל אחד מהם המדה משתנית למדה אחרת שאם תניח את הראשון הרי המדה חוזרת למדת פרט וכלל שנעשה הכלל מוסף על הפרט לרבות את הכל ואם תניח את האחרון הרי המדה חוזרת למדת כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט וכשנטיל בה את שניהם כל שאתה אומר מ"מ שהכלל אחרון דוקא אתה רוצה לומר שמדה זו מתנהגת יותר כמדת פרט וכלל ולרבות יותר משאינה מתנהגת על תורת מדת כלל ופרט ולמעט אע"פ שהכלל הראשון מרבה וכשאתה אומר כללא קמא דוקא אתה מנהיגה יותר על מדת כלל ופרט ולמעט יותר משאתה מנהיגה על מדת פרט וכלל לרבות אע"פ שאף הכלל האחרון מרבה ונמצא שכל שאתה אומר בתרא דוקא אתה מוסיף ברבויה יותר משתאמר קמא דוקא והמשל בזה בענין מעשר בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל וכו' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע ר"ל ניזון מן הארץ אף כל וכו' ואמרו שם לדעת אחרים מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ ר"ל נברא מן הארץ אף כל וכו' ולדעת ראשון אין אנו ממעטין אלא דגים אבל עופות הרי הם פרי מפרי וניזונים מן הארץ ולדעת שניה אנו ממעטין עופות שמ"מ מן הרקק נבראו ולא מן הארץ ואמרו שם האי דמרבי עופות קסבר כללא בתרא דוקא ולרבות כל הדברים אלא דאתי כללא קמא להחזירה מעט למדת כלל ופרט ולמעט כל שאינו דומה משני צדדין ר"ל שאינו אלא פרי מפרי לבד או ניזון מן הקרקע לבד ונמצא שנתרבה כל שהוא פרי מפרי וגדולי קרקע והרי עופות בכללם ולדעת שניה כללא קמא דוקא ונתמעטו כל הדברים מכח מדת כלל ופרט ואהני כללא בתרא להחזיר לה את הרבוי במה שדומה לה משלשה צדדין ר"ל שיהא פרי מפרי וגדולי קרקע יולד וולדות הארץ והרי אין עופות בכלל וכן בכל המקומות כל שאתה אומר כללא בתרא דוקא אתה מרבה יותר לכעין הפרט ולענין זה מיהא הלכה כללא בתרא דוקא אלא שבכלל המדה שניהם דוקא להביא הענין רבוי לכל הדברים שכעין הפרט:

זה שבארנו במשנה שאין דנין שנים ביום אחד דוקא בשתי מיתות אפילו בעבירה אחת או בשתי עבירות אף במיתה אחת כגון שבת וע"ז שהיא מיתה אחת בשתי עבירות או כגון בועל אשת איש בת כהן שהיא עבירה אחת ושתי מיתות שהוא בחנק והיא בשריפה או בת כהן וזוממי זוממיה ר"ל מזימי המזימים את העדות הראשונה שהיו המזימים סבורין להרוג עדים ראשונים בחנק כמיתת הבועל ונמצאו הם והיא ובועלה נהרגים היא בשריפה ובועלה והמזימים הראשונים בחנק אם היא נשואה ועל זה נאמר שאין דנין שנים ואפילו אלו עם הבועל ששניהם במיתה אחת שהרי מ"מ כשתי עבירות היא זה משום עדות וזה משום זנות אבל מיתה אחת ועבירה אחת כגון שניהם בחלול שבת דנין ושמא תאמר והלא שמעון בן שטח כלן במיתה אחת ועבירה אחת היתה שהרי כלן משום כשפים היו אינו כן שהכשפים אינן עבירה אחת אלא יש בהן משום אוב ויש בהן משום ידעוני וכן כמה מינים ולזו הוצרך להוראת שעה וי"מ מיתה אחת בגוף עבירה אחת כגון נואף ונואפת זה עם זה וכגון שני עדים שהוזמו בעדות אחת והדברים נראין כדעת ראשון:

כי שכתבנו בהנהגת דיני נפשות אין המלכות בדין זה אלא רשאי המלך להרוג בדינין שלו כל שהוא ממרה את פיו לאיזה דבר או מורד בו בשום צד ולהרבה סיבות על הדרך שיתבאר למטה ואף הבית דין רשאין להרוג ולהלקות ולנגוש ולחבוש כפי ראות עיניהם שאין הכוונה לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה לפי הדור ולפי השעה מעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו ולא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאינה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. וכן כל כיוצא בזה:

גמ' או בבת כהן וזוממי זוממיה עיין מכות דף ב ע"א תוס' ד"ה זוממי:

בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מַה לָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת "קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי" (דברים כא, כג). נראה לי בס"ד הדבור והמחשבה הם בראש כי המחשבה במוח והדבור בפה אבל המעשה היא למטה בידים בחלק הזרוע. והנה הקדוש ברוך הוא ברא כל אלו האברים לכבודו ולעבודתו לכן מייחסם אליו ואומרת השכינה 'רֹאשִׁי זְּרוֹעִי' על דרך מה שאמר הכתוב וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי (תהלים ב, ו) שהוא רצונו לומר מלך שלי. ואמר לשון קַלַּנִי דאמרו רבותינו ז"ל לא נבראו ישראל אלא כדי לקלס להקדוש ברוך הוא שנאמר עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ (ישעיה מג, כא) ולכן אמרו בריש ברכות (ברכות ג.) כשאומרים ישראל 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא' אומר הקדוש ברוך הוא אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך! נמצא ישראל נבראו לקלס ואחר שנהרג האדם ובטל מן העולם נמצאו אותיות קַלֵּס נעשו אותיות קַלַּנִי כי הסמ"ך נשבר ונעשה ב' אותיות נו"ן יו"ד ונעשה צירוף קַלַּנִי ולכן עתה בהריגתו של זה אומרת ' קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי ' והכונה על הראש והזרוע שעושים קִלּוּס הנה נעשה אותיות קַלַּנִי ולכך אמר 'מַה לָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת' כי באמת לא שייך קלני למעלה ח"ו אלא כך הלשון אומרת רצונו לומר שדברה בלשון בני אדם שנראה כאלו 'קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי' הוא הראש והזרוע של האדם אשר בראתים ועשיתים לכבודי ולקלוסי.

שְׁנֵי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית־דִּין, אֶחָד לְנֶהֱרָגִין וּלְנֶחֱנָקִין (דברים כא, כג). נראה לי בס"ד הטעם דנהרגין ונחנקין בחד ונסקלין ונשרפים בחד, כי נהרגין ונחנקין פוגמים באותיות ו"ה דשם הוי־ה דהם בחינה בפני עצמה ונסקלין ונשרפים פוגמים באותיות י־ה דהם בחינה בפני עצמה וכנודע מסדר קריאת שמע שעל המטה בשער הכונות בקבלת ארבע מיתות בית דין עיין שם.