מסכת סנהדרין דף ל״ב עמוד א׳

מתני' אחד דיני ממונות בדרישה וחקירה - חקירות ודרישות שחוקרים את העדים שנאמר משפט אחד יהיה לכם ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת (דברים יג):

דיני ממונות בשלשה הא ילפינן בפרק קמא (דף ב:):

פותחין תחלה במשאו ומתנו של דין:

בין לזכות בין לחובה באיזה שירצו אבל בדיני נפשות פותחין לזכות ובגמרא יליף להו:

מטין על פי אחד מטין את הדין אחר המרובין על פי דיין אחד כגון שנים אומרים זכאי ואחד חייב או איפכא:

ודיני נפשות מטין ע"פ אחד לזכות שנים עשר מזכים ואחד עשר מחייבים זכאי אבל לחובה אין מטין אחר הרוב אלא אם כן רבו המחייבין על המזכין שנים כדאמרינן בפרק קמא (דף ב.) לא תהיה אחרי רבים לרעות ובדיני ממונות ליכא לאוקמה כדאמר לקמן (סנהדרין דף לו:) לא תטה משפט אביונך אבל אתה מטה משפט שור הנסקל וכל שכן שאר דיני ממונות:

מחזירין סותרין את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה:

ואין מחזירין לחובה בגמרא יליף לה:

מתני' אחד דיני ממונות מה בין דיני ממונות לדיני נפשות - אף על גב דשוים בחקירה ודרישה מדכתיב משפט אחד יהיה לכם לענין מילי דתלו בזכות וחובה אין להשוותם דלא שייך בדיני ממונות:

חיישינן שמא איחרוהו פ"ה איחרוהו מלכתוב עד אחד בניסן וכתבוהו במקום שאומרים המזימין ועל חנם דחק אלא י"ל כי ההיא דגט פשוט (ב"ב דף קעא. ושם) שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר וה"נ שטר זה נכתב לפני אחד בניסן של שמיטה במקום הכתוב בשטר ונמצא כשהגיע אחד בניסן של שמיטה שהוא זמנו של שטר לא היו באותו מקום שהלכו למקום אחר וא"ת מאי איריא משום דאיחרוהו כי לא איחרוהו נמי יש להכשיר כדאמר אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה ושמא לא באחד בניסן נכתב אלא אחרי כן במקום הכתוב בו וי"ל דהכא בשטר מלוה איירי דאין לכתוב אלא יום שנכתב השטר דלא ליגבי ממשעבדי שלא כדין ומיהו משמע מהכא דתלינן מספק להכשיר את השטר וקשה לפ"ה דריש פ"ק דר"ה (דף ב. ושם) ואין להאריך כאן:

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה כו' ואקשינן וכי בעינן דרישה וחקירה בדיני ממונות והתניא שטר שזמנו באחד בניסן בשמיטה פי' וכתב בו פרוזבול ובאו עדים ואמרו והלא אלו העדים שבשטר זה היו עמנו באחד בניסן בשמיטה במקום פלוני השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה היכי אמרינן שמא הנה בטלתה חקירות דאיזה יום איזו שעה ומתמהינן עלה ולטעמיך תקשי לך מתניתין דקתני שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרים כשרים ופרקי' הא לא קשיא. הא עדיפא מינה לאקשויי דאיכא למימר שטר זה לא יתכן להיות מאוחר דלא שבק איניש שני דהיתירא וכתב שנת שמיטה דמרע ליה לשטריה קמ"ל כיון דשביעית סופה משמטת מיקרי אמר אפשר דפרע לי בתחלה או באמצעיתה לפיכך כתב שנת שמיטה ושטר מאוחר הוא וכשר. מ"מ הקושיא עומדת ושני ר' חנינא לעולם אפילו דיני ממונות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו [דלא בעיני']

אחד דיני ממונות וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הרביעי שבמסכתא שהוא בא לבאר החלוקין שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות הן בענין הדיינין והן בחקירת העדים וכיצד בודקין וחוקרין אותם בדיני נפשות וגומרין את הדין על פי עדותם וזה החלק לא יושלם ביאורו בזה הפרק רק בהצטרף עמו פרק חמישי וקצת השישי אלא שהתחיל בזה הפרק להתחיל בבאור החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בבאור הדברים שבין דיני נפשות לדיני ממונות ועל איזה צד מחמירין בדיני נפשות השני בתכונת הסנהדרין האיך היו יושבים הם ותלמידיהם וסופרים ועל איזה צד כותבין טענות בעלי הדין השלישי על איזה צד מאיימין את העדים בדיני נפשות דרך כלל קודם שיתחילו בבדיקות וחקירות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים דרך גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם ואולם ענין הבדיקות והחקירות וגמר הדין יתבאר בפרק חמישי וקצת הששי כמו שהקדמנו:

והמשנה הראשונה מזה הפרק אמנם תיוחד בבאור החלק הראשון והוא שאמר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה פי' בגמ' שכך היה מן הדין מן התורה ממה שנאמר משפט אחד יהיה לכם וכתיב בדיני נפשות ודרשת וחקרת היטב אלא שמשום נעילת דלת התירו את הרצועה שלא להיותם בדרישה וחקירה שאם היה המלוה ידוע שעידיו צריכין דרישה וחקירה אף הוא אומר האיך אני מלוה מעותי וכשאתבענו ואביא עדי יחקרו אותם באיזה יום באיזה שעה ובשאר בדיקות וחקירות ואם לא נמצאו דבריהם מכוונים אפסיד ממוני ומתוך כך התקינו שלא להיותם בדרישה וחקירה ושמא תאמר ומה ענין שמן התורה היינו מקישים דיני ממונות לדיני נפשות בדרישה וחקירה ולא בשאר הדברים המנויים במשנתנו שאר הדברים עניני הצלה הם ואנו מהפכין בזכות הנדון כדי להצילו אבל בדיני ממונות כל שאתה מהפך בזכותו של אחד היא חובה אצל האחר וכן שיש הרבה מהן שיוצאות מן המקרא כגון דיני ממונות בשלשה משלשה מומחין הכתובים בפרשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה מושפטו העדה כמו שביארנו בפרק ראשון וכן בקצת מהם כמו שיתבאר בגמ' בפרטים אלו שהוזכרו:

ומעתה נחל בביאור החלוקין שהזכרנו אמר שדיני ממונות בשלשה ושל נפשות בעשרים ושלשה דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה אבל דיני נפשות אין פותחין אלא בזכות כגון שיאמרו אם לא עשית דבר זה שהם מעידים בו עליך אל תתירא וכמו שנאמר בסוטה אם לא שכב איש אותך וכו' דיני ממונות מטין על פי עד אחד בין לזכות בין לחובה כגון שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי או ההפך דיני נפשות מטין על פי עד אחד לזכות אבל לא לחובה עד שירבו המחייבים על המוכים שנים כמו שביארנו בפרק ראשון ממה שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות דיני ממונות מחזירין את הדין אם טעו בין לזכות בין לחובה על הצדדים שיתבאר ענינם בפרק זה ודיני נפשות מחזירין לזכות ר"ל שאם חייבו את הפטור וגמרו דינו להריגה ואח"כ נתגלה להם טעם בהצלתו סותרין את דינו אבל אם טעו ופטרו את המחוייב אין סותרין את דינו אא"כ טעו בדבר שהצדוקים מודים בו שאם אמרו בבא על הערוה שלא כדרכה שפטור ודאי סותרין שהרי אף הצדוקים מודים בה ממה שנאמר משכבי אשה וכן במערה כדרכה ממה שנאמר את מקורה הערה הא אם אמרו על המערה שלא כדרכה פטור הואיל ואף הצדוקים אומרים כן ופטרוהו אין מחזירין אותו וכן כל כיוצא בזה דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה ואפילו אחד מן התלמידים היושבים שורות שורות לפני הדיינים דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין מלמדין חובה אלא הדיינין דיני ממונות הדיין המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והדיין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה דיני נפשות הדיין המלמד חובה יכול לחזור וללמד זכות אבל אותו שלימד זכות אין רשאי לחזור וללמד חובה שנאמר לא תענה על ריב לנטות ומ"מ רשאי לחזור ולהמנות עם המחייבים בשעת גמר דין שכבר חזר על צדדיו ולא מצא להעמיד דבריו אבל בשעת משא ומתן מתוך שאינו רשאי לחזור הוא משתדל להעמיד דבריו שמא ימצא ראיות נכונות דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום דיני ממונות דנין בו ביום בין לזכות בין לחובה אם רצו דיני נפשות דנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה שמא יראה להם איזה צד זכות לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב שמא יתחייב לדברי כלם ונמצא הדין נגמר ולהרגו למחר אי אפשר שאין מיתת בית דין דוחה שבת ויום טוב ולהשהותו משנגמר דינו אי אפשר שאסור לענות את הדין אלא חובשין אותו עד אחד בשבת ומתחילין בדינו דיני ממונות וכן הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול שבדיינים והאחרים יודו או יחלקו והולכין אחר הרוב ואם אין רוצים לחלוק עם הגדול אנו אין לנו דיני נפשות מתחילין מן הצד ר"ל מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק עליו הכל כשרים לדון דיני ממונות ואפילו הוא בא ממשפחת גר הואיל ואמו מישראל ואפילו ממזר ואפילו סומא באחת מעיניו ואף הגר שאין אמו מישראל דן את חבירו גר ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים הראויים להשיא בנותיהם לכהונה ר"ל שאין בהם פסול יחס:

וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא אלא שיבא בגמ' תוספת ביאור בקצת דברים שבה וכן שבתלמוד המערב הוסיפו החלוקים אלו שבדיני ממונות דנין כמה ביום אחד ובדיני נפשות אין דנין בשתי מיתות אלא אחת ביום אחד ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת ענינים אלו עם שאר דברים המתגלגלים בתוכה אלו הן:

מאחר שדיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה כל שבא לידינו עדות שיש לפקפק בה בהכחשה אין מדקדקין בו אא"כ היא הכחשה מבוררת כמו שביארנו הא כל שאינה הכחשה מבוררת שטר כשר ומגבין בו ואין אומרין יד בעל השטר על התחתונה אלא בלשון מסופק לא לעקירת השטר לגמרי מעתה שטר שכתוב בו באחד בניסן במקום פלוני ובאו עדים ואמרו שבאחד בניסן עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדים כשרים ומגבין על פי השטר והעדים ודנין שמא אחרוהו וכתבוהו ר"ל שבאדר הסמוך לניסן כתבוהו ואחרו הזמן עד ניסן שהמאוחרים כשרים או שאומרין שלא אחרנוהו וכך היה כדבריכם שבמקום פלוני עמכם היינו אלא שבאותו היום כתבנו שטר זה שהוא בקנין שכבר קנינו ממנו במקום הנזכר בשטר ולא היינו זוכרים יום הקנין וכתבנו יום שאנו בו על הדרך שסדרנו כן בבתרא ואע"פ שלפי מה שסדרנו שם היה להם לכתוב המקום שבו כותבין ולא מקום העדות וכמו שאמרו אי יתביתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמימסרין להו מילי בשילי עצה טובה היא כדי שלא יבאו לידי הזמה לומר עמנו הייתם במקום פלוני אבל אם כתב מקום העדות לא הפסיד ומ"מ בשטר שאין בו קנין ושאמרו בבית דין בזמנו כתבנוהו הרי זו הכחשה גמורה וישנם בדין הזמה ליפסל אלא שלא נפסלו אלא מיום שנודע שחתמו ואם לא נודע היום שחתמו אין פוסלין אותן אלא משעה שהעידו בבית דין על כתב ידם ואמרו שבזמנו כתבוהו שאפשר שבו ביום כתבוהו וחתמוהו והם משקרים לומר שבזמנו כתבוהו ואפילו אמרו או כתבו בשטר שבזמנו כתבוהו דנין כן כמו שבארנו בפרק שלישי ומעתה כל שטר שאין בו זמן או מקום כשר אע"פ שאי אפשר לעדות לבא לידי הזמה שאין מדקדקין בדיני ממונות בדברים אלו הואיל ואינה בדרישה וחקירה וזו היא הסיבה שהשטרות המאוחרים כשרים אע"פ שפקעה הזמתם והמוקדמים מיהא פסולים מחשש פסידת לקוחות דביני ביני שלא כדין כמו שבארנו במקומו בבתרא:

זה שכתבנו בשטר זה שהוזמו עדיו שדנין אותו במאוחר אפילו היה שם קצת הוכח שאינו מאוחר דנין בו כן כגון שכתב בשטר באחד בניסן של שמטה ואלו היתה ההלואה מקודם היה לנו לדון שלא נמלך לאחרה לזמן זה שהיה חושש שיהו בני אדם מרננים אחריו לומר מזוייף הוא מצד שאין דרך להלוות בשמטה אעפ"כ דנין אותו במאוחר שהרי מ"מ יש לו שהות לגבות את חובו שהשביעית אינה משמטת אלא בסופה שנאמר מקץ שבע שנים וכו' אבל כל שהיא לזמן קודם סוף שנה שביעית נוגש וגובה וכן המלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה כל השנה עד שתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית ואותו שעה נשמט החוב כמו שיתבאר במקומו:

בפירש"י בד"ה ודיני כו' אבל לחובה כו' ובד"מ ליכא לאוקמא כדאמר לקמן לא תטה כו' עכ"ל ק"ק דבלאו הכי ליכא לאוקמא בד"מ דכיון דהכשירה תורה ג' בד"מ ע"כ דברוב א' המזכה או מחייב סגי דבד"מ ליכא לפלוגי בין זכות לחובה דזכות לזה הוא חוב לשני וכה"ג כתבו התוספות בפ"ק וק"ל:

בד"ה שזמנו כתוב כו' והוציאו ב"ח על חבירו ע"י משכון או כו' עכ"ל נראה דאיירי בשנטל משכון אחר ההלואה וכתיבת השטר דומיא דפרוזבול דאל"כ מאי רבותיה דשמיטה דמסיק לקמן ודו"ק:

בד"ה חיישינן כו' וההיא עצה טובה קמ"ל שלא יביאוהו לידי הזמה כו' עכ"ל לאו דוקא לידי הזמה דהא תלינן בשמא אחרוהו אלא לידי חשש הזמה קאמר ודו"ק:

בד"ה והמאוחרין שבאו עדים ואמרו אנו יודעים במלוה זו שקדמה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לפרש והמאוחרין כשרין כגון שע"י הזמה אינהו גופייהו אמרי שאחרוהו וכתבוהו כהך דלעיל חיישינן שמא אחרוהו כו' ואפשר דלישנא דמאוחרין כשרין הכי משמע דיודעין אנו שהלוואה ודאי אמת היא אלא שהיא מאוחרת דהיינו בכה"ג שבאו עדים אחרים ואומרים שמלוה זו קדמה כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה חיישינן שמא כו' וא"ת מאי איריא משום דאחרוהו כי לא אחרוהו נמי יש כו' עכ"ל דליכא למימר דקושטא הכי הוא דאחרוהו וכתבוהו דקאמר היינו שאחרו הכתיבה ולא הזמן דא"כ מאי רבותא דשמיטה דקאמר לקמן דלא מרע לשטריה דהא כיון דלא איחר הזמן רק הכתיבה לא מרע לשטריה כלל ודו"ק:

במתני' מה בין דיני ממונות לדיני נפשות ר"ל כיון דאמר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה מלשון זה משמע הא לשאר דברים אין דיניהם שוה לכך קאמר מה בין דיני ממונות ובו' ר"ל מה הן הדברים שאין דינן שוה:

בגמ' ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרים אמאי כשרים ופירש"י והמאוחרים שבאו עדים ואמרו אנו יודעים במלוה זו שקדמה לזמן הכתוב כאן והשתא לפירש"י שייך שפיר קושיית המקשה אבל לפי המפרשים שטרי חובות המוקדמים וכו' דאיירי שהעדים עצמם אומרים שהוא מוקדם ועיין בתוס' ובאשר"י פרק איזהו נשך ובטור ה"מ סי' מ"נ א"כ מנ"ל להמקשה הא להקשות ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרים דלמא איידי שהעדים בעצמם אומרים שהוא מאוחר ולא שיש עדים אחרים שאומרים אנו יודעים במלוה זו שקדמה וכו' דלפי זה לא שייך קושית המקשה ונראה דס"ל להגמ' דעכ"פ מתני' דקתני שטרי חובות המוקדמים פסולים והמאוחרים כשרים איירי בכל ענין בין שנודע ע"פ עדים החתומים עצמן בין שנודע ע"י עדים אחרים דא"כ דאיירי דוקא שנודע ע"פ עדים החתומים בעצמן פשיטא דמאוחרים כשרים ומה שהוכרח להמפרשים דאיירי בנודע ע"פ עדים החתומים בעצמם הוא מטעם שהגמ' פריך שם בפ' איזהו נשך אמאי פסולים נהי דלא גבו מזמן ראשון נגבו מזמן שני א"ר יוחנן גזירה שמא יגבו מזמן ראשון והוקשה להם להמפרשים דאי ס"ל להגמרא דאיירי דוקא שנודע ע"פ עדים אחרים ל"ל לטעמא דגזירה תיפוק ליה דמדינא פסולים הני שטרי דהא עדים החתומים עליו פסולים הם שהקדימו השטר במזיד לכך הוכרחו המפרשים לפרש דרבי יוחנן ס"ל דמתני' איירי נמי שנודע על פי עדים החתומים עליו בעצמם ואומרים שהיו אנוסים מחמת נפשות ואפ"ה פסולים לגבות בהן אפילו מזמן שני משום גזירה שמא יבא לגבות מזמן דאשון:

ברש"י ד"ה שנאמר משפט א' וכו' ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת כתב רש"י זה משום דלא שייך לומר עליו הקישא דמשפט א' אם לא שנכתב דרישה וחקירה בתורה גבי חד מינייהו:

ד"ה פותחין תחלה במשאו ומתנו של דין וכו' אין ר"ל במשא ומתן שנותנין הדיינים זה עם זה דהא מפרש בגמ' דאיירי לענין מה שאומרים הדיינים להעדים אחר הדרישה והחקירה ואביי ורבא מפרשי לה לענין מה שאומרים הדיינים להבעל דין א"כ צ"ל דכונת רש"י הוא במה שכתב כאן פותחין תחלה במשאו ומתנו של דין דר"ל דאחר חקירת העדים כשרוצה להתחיל לדבר מענין הדין מתחילין מתחלה בדברים שהן זכות לבעל הדין ומפרש בגמרא מה הן אותן הדברים שפותחין בהן איכא מ"ד שפותחין עם העדים ואיכא למ"ד שפותחין עם הבעל דבר ומה שלא פי' זה הגמרא לענין משא ומתן של הדיינים בעצמן נ"ל דהוכרחו משום דאי פותחין לזכות איירי במשא ומתן שמתחילין הדיינים לשאת וליתן זה עם זה דאין המתחיל רשאי לפתוח אלא בזכות א"כ תקשה לך למה מתחילין מן הצד ולא מן הגדול מחששא דשמא יחייבנו הגדול ולא יהיו רשאין לחלוק עליו הא אינו רשאי להתחיל לפתוח כ"א בזכות ולא בחובה ועוד דלא הל"ל מתחילין מן הצד דהא איכא למיחש דאותו יהיה דעתו לחובה דק הכי הל"ל אין מתחילין אלא מאותו שדעתו נוטה לזכות וק"ל:

ד"ה מטין ע"פ עד אחד לזכות וכו' אבל לחובה אין מטין וכו' כדאמרינן פרק קמא לא תהיה אחרי רבים לרעות פירוש ועל כרחך לא איירי אלא כאחד דהיינו דאין מטין על פי א' אבל בשנים מטין דאי אפילו בשנים אין מטין אם כן קרא דאחרי רבים להטות במאי מוקמת ליה דאי לטובה לא איצטריך דהא מקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות שמעינן הא לטובה תהיה אחרי רבים אלא על כרחך קרא דאחרי רבים להטות אתי לרעה והלא כבר כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות הא כיצד אלא ודאי קרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות ר"ל ע"פ אחד וקרא דאחרי רבים להטות אפילו לרעה היינו כשרבו שנים מחייבים על המזכים אם כן ש"מ דקרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות היינו דאין מטין לרעה ע"פ אחד הא לטובה מטין ע"פ אחד אבל ע"פ שנים מטין אפילו לרעה כדילפינן מקרא דאחרי רבים להטות ועיין במתניתין דריש מכילתין:

בא"ד ובדיני ממונות ליכא לאוקמי כדאמר לקמן לא תטה משפט אביונך וכו' לקמן (סנהדרין דף ל"ו) והא דקאמר וכ"ש שאר דיני ממונות ר"ל דהא שור הנסקל צריך עשרים ושלשה כמו בדיני נפשות כמו דכתיב השור יסקל ונם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור ואפילו הכי מטין בשור הנסקל ע"פ אחד וכ"ש שאר דיני ממונות ואם תקשה לך כיון דכתיב לא תטה משפט אביונך דר"ל משפט אביונך לא תטה ע"פ אחד אבל אתה מטה משפט שור הנסקל אם כן ממקרא זה שמעינן דאין מטין בדיני נפשות ע"פ אחד אם כן קרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות למה לי דאין לומר דה"א דאפילו ע"פ שנים אין מטין הא כתיב אחרי רבים להטות דשמעינן מיניה דמטין ע"פ שנים אפילו לרעה אין זה קושיא דאי לא הוי כתיב אלא קרא דאחרי רבים להטות וקרא דלא תטה משפט אביונך לא הוי מחלקינן בין אחד לשנים אלא ה"א דקרא דלא תטה משפט אביונך איירי בדעה וקרא דאחרי רבים להטות איירי לטובה או איפכא דלא הוי מחלקינן בין דעה לטובה אלא ה"א דקרא דלא תטה איירי בע"פ אחד וקרא דאחרי רבים להטות איירי בשנים אבל השתא דכתיב ג"כ קרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות אתי שפיר כדלעיל וק"ל:

ד"ה מן הצד וכו' ולא ירצו לחלוק עליו וכו' עיין בדברי הר"ן באלפסי דף רפ"ג:

בתוס' ד"ה מה בין דיני ממונות וכו' דלא שייך בדיני ממונות ר"ל דבדיני ממונות מה שמזכין לזה הוא חובה לזה שכנגדו הלכך לא שייך לחלק בין זכות וחובה:

מתני' אחד דיני ממונות עיין זבחים דף צב ע"ב תוס' ד"ה אי: