מסכת סנהדרין דף ל׳ עמוד א׳

1וכל לישני דבי דינא, ולא הוה כתב בה ״במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי״.

2סבר רבינא למימר: היינו דריש לקיש. א"ל רב נתן בר אמי: הכי אמרינן משמיה דרבא, כל כי האי גוונא חיישינן לב"ד טועין.

3אמר רב נחמן בר יצחק: אי כתב בה ״בי דינא״, תו לא צריך.

4ודילמא בית דין חצוף הוא? דאמר שמואל: שנים שדנו, דיניהן דין, אלא שנקראו ב"ד חצוף. דכתב ביה: ״בי דינא דרבנא אשי״.

5ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו? דכתיב בו ״(ואמרנא ליה לרבנא אשי)״, ״ואמר לן רבנא אשי״׃

ברייתא

6ת"ר אמר להן אחד: אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה, תיבה, ומגדל, ואמר ״של פלוני הן״, ״של מעשר שני הן״ בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימין.

7כללו של דבר: כל שבידו ליטלן דבריו קיימין; אין בידו ליטלן לא אמר כלום.

8הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל, ואמר: ״של פלוני הן״, ״של מעשר שני הן״ אם כמוסר, דבריו קיימין; אם כמערים, לא אמר כלום.

9הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום ואמר לו: ״כך וכך הן״, ״במקום פלוני הן״, ״של מעשר שני הן״. זה היה מעשה, ואמרו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.

10שנים אומרים זכאי כו'. מיכתב היכי כתבי?

11ר' יוחנן אמר: ״זכאי״. ריש לקיש אמר: ״פלוני ופלוני מזכין, (ופלוני ופלוני מחייבין)״. רבי (אליעזר) אמר: ״מדבריהן נזדכה פלוני״.

12מאי בינייהו? איכא בינייהו לשלומי איהו מנתא בהדייהו, דלמאן דאמר ״זכאי״ משלם, ולמאן דאמר ״פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין״ לא משלם.

13ולמ"ד ״זכאי״, משלם?! לימא להו: אי לדידי צייתיתון, אתון נמי לא שלמיתון׃

14אלא, איכא בינייהו לשלומי אינהו מנתא דידיה: למ"ד ״זכאי״ משלמי, למ"ד ״פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין״ לא משלמי.

15ולמאן דאמר זכאי, משלמי? ולימרו ליה: אי לאו את בהדן, לא הוה סליק דינא מידי!

16אלא, איכא בינייהו משום (ויקרא יט, טז) ״לא תלך רכיל בעמך רבי יוחנן אמר: ״זכאי״ משום ״לא תלך רכיל.

17ריש לקיש אמר: ״פלוני ופלוני מזכין, ופלוני פלוני״. מחייבין משום דמיחזי כשיקרא׃

18ור' אלעזר אית ליה דמר ואית ליה דמר הלכך כתבי הכי מדבריהם נזדכה פלוני:

19גמרו את הדבר, היו מכניסין כו'. למאן? אילימא לבעלי דינין התם קיימי! אלא לעדים.

20כמאן? דלא כרבי נתן, דתניא: לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד. רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה.

21ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד. רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו.

22לא, לעולם לבעלי דינין. ורבי נחמיה היא, דתניא: רבי נחמיה אומר, כך היה מנהגן של נקיי הדעת שבירושלים: מכניסין לבעלי דינין ושומעין דבריהן, ומכניסין את העדים ושומעין דבריהם, ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדבר. (גמרו את הדבר, מכניסין אותן כו').

23והתניא: גמרו את הדבר, מכניסין את העדים! ההיא דלא כרבי נתן.

24גופא: לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד. רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה. במאי קמיפלגי? איבעית אימא קרא, ואיבעית אימא סברא.

25איבעית אימא סברא: אמנה דקא מסהיד האי, לא קא מסהיד האי, ומנה דקא מסהיד האי, לא קמסהיד האי. ואידך: אמנה בעלמא תרוייהו קמסהדי.

26ואיבעית אימא קרא, דכתיב: ״(ויקרא ה״, א) ״והוא עד או ראה או ידע״.

27ותניא: ממשמע שנאמר: ״(דברים יט״, טו) ״לא יקום עד״ איני יודע שהוא אחד? מה תלמוד לומר ״אחד״?

28זה בנה אב: כל מקום שנאמר: ״עד״ הרי כאן שנים, עד שיפרט לך הכתוב ״אחד״.

29ואפקיה רחמנא בלשון חד, למימר: עד דחזו תרווייהו כחד. ואידך, ״והוא עד או ראה או ידע״ מ"מ:

30ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהן כאחד. ר' נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו. במאי קמיפלגי? איבעית אימא סברא, איבעית אימא קרא.

31אב"א סברא: מר סבר, עד אחד כי אתי לשבועה אתי, לממונא לא אתי.

32ואידך: אטו כי אתו בהדי הדדי, בחד פומא קא מסהדי? אלא מצרפינן להו. הכא נמי ליצרפינהו.

33ואיבעית אימא קרא: (ויקרא ה, א) ״אם לא יגיד ונשא עונו״,׃