מסכת סנהדרין דף ל׳ עמוד א׳

וכל לישני דבי דינא כל דבריהם היו כתובין בלשון ב"ד ולא היו חתומין אלא שנים:

ולא הוה כתיב ביה במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי כדמצרכינן בכתובות (דף כב.) בשלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם:

היינו דריש לקיש דאמר חזקה אין ב"ד כותבין שטר אלא כדת וכהלכה והני וודאי תלתא הוו:

לבית דין טועין סבורין שיהו שנים כשרים לדון:

בי דינא הכל יודעין שאין שנים קרוים ב"ד:

בי דינא דרבנא אשי דאינהו ודאי ידעי שאין ב"ד קרויין בשנים:

ואמר לן רבנא אשי לכתוב כך דכיון דהוא היה שם מסתמא לא צוה לפחות משלשה לכתוב והאי דנקט רב אשי לפי שבית דינו היה ראש בימי רבינא ושניהם סידרו גמרא של תלמוד בבלי כדאמרינן התם (בהשוכר את הפועלים דף פו.) רב אשי ורבינא סוף הוראה ובימיו נאמרו דברים הללו והוקבעו בגמרא:

בבית לא אמר כלום אינו נאמן לפי שאין בידו ליטלן:

ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל כשמואל קי"ל כדפיר' בריש מכילתין (דף ג:) וה"פ כשמואל בעלמא ס"ל באודיתא שכתבו בהודאה בשנים בלא קנין ובזה אין הלכה כמותו כדאמר לעיל הודה בפני שנים קנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין:

כל שאין בידו ליכא למימר דלהמניה במיגו דאי בעי שתיק דאין זה מיגו דאי שתיק מנחי התם ולא יבא ליד פלוני:

ואם כמוסר דבריו קיימין אין שייך כאן שלא להשביע את בניו:

משום דמחזי כשיקרא ומשום לא תלך רכיל אין כאן:

דכל אודיתא צריך למימר להו לסהדי כתובו ההוא אודיתא דהוה כתיבה דוכרן פתגמי וכל לישני דבי דינא ולא הוה כתיב במותב תלתא כו' ואסיק' כל כי האי גוונא חיישינן לב"ד טועין ואי כתיב בה אמר לן פלוני או אמרנו לפלוני דברים מוכיחין כי ג' היו לא חיישינן לב"ד טועין. אמר אחד ראיתי אביכם שהטמין מעו' בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין. כללו של דבר כל שבידו ליטלן כגון השדה שאלו רצה ליטלם היה יכול ליטלן דבריו קיימין כל שאין בידו ליטלן לא אמר כלום. ירושלמי ר' אסי בשם ר' יוחנן אם היה מתכוין למסור להן עדות עדותן קיימת. הרי שראו אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל. אמר של פלוני הן של מעשר שני הן אם כמוסר דבריו א"ל חייבין ליתנן למי שאמר אביהן. כי של פלוני הן. ואם כמערים הרי הן שלהן וכן הלכה. הרי שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו. בא בעל החלום וא"ל כך וכך הן ובמקום פלוני הן. זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:

מתני' היו מכניסין את השני ובודקין אותו נמצאו דבריהן מכוונים נושאין ונותנין בדבר. שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי כיצד כותבין ר' יוחנן אמר יצא פלוני זכאי ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייבין ר' אלעזר אומר סתם כותב מדבריהן נזדכה פלוני. ואמרינן [מאי] בינייהו ואתו למימר איכא בינייהו הא כי אם נמצא שטעו וחייבין לשלם לדברי ר' יוחנן משלם גם הוא עמהן. לריש לקיש כו'. ואסיק' לר' יוחנן משום לא תלך רכיל כלומר שלא יבא הבעל דין לשמור איבה לזה המחייב. ריש לקיש סבר אם לא תפרש המחייב אלא סתם מתראה כי כולן מזכין וזהו שקר ר' אלעזר חייש משום לא תלך רכיל ומשום מדבר שקר תרחק הלכך כותב מדבריהן נזדכה פלוני. ירושלמי כיצד דנין הדיינין יושבין והנידונין עומדין והתובע פותח דבריו שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם. ר' יוחנן בשם ר' ינאי התובע תובע והנתבע משיב. והדיין מכריע. א"ר סימון וצריך לשנות טענותיהן שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת וגו' רב הונא מיקל בדיינא דאמר מקבלין עליכון חד כבי תרי אלא יימרון אינון וכד הוה ידע זכו לבר נש ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שם פתח פיך לאלם. סוגיא דשמעתא הרי למדנו שהאשה לא דנה ולא מעידה וצריכין העדים והדיינין שלא יהו קרובין זה לזה ולא קרובין לנידונין וכן צריכין ב' עדים על כל סימן וסימן. וכן ב' עדים על כל חתימה וחתימה מעדי השטר (וכל) [וכן] ב' עדים על כל שנה ושנה בשני חזקה. אדם ששלחו ב"ד אחריו ג' פעמים ולא בא ר' יהושע אומר מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ועבדין ליה פסק דין כהדא כהנא דמך ושבק ירתי לר' יאשיה וקביל ר' אלעזר סהדי בלא אפוי וזכי לר' יאשיה ולא עוד אלא דשבק ספרין וכתב ר' אלעזר לירתו ספרין שזכתה בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותן חוצה לארץ. גמרו את הדין מכניסין אותן גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי. למי מכניסין ואסיק' לבעלי הדין. כדתניא אמר ר' נחמיה כך היה מנהג אנשי ירושלים מכניסין בעלי הדין ושומעין דבריהן ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדין. גמרו הדין. מכניסין בעלי הדין. גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. ואקשינן והא תניא גמרו הדין מכניסין את העדים ושנינן ההיא דלא כר' נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו דתניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד. ר' יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהן כאחד אתאן לת"ק ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו במאי פליגי איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא. איבעית אימא סברא תנא קמא סבר אי מסהיד האי דחזא דאוזיף פלוני מנה מפלוני בחד בניסן ואידך מסהיד בתרי בניסן אשתכח דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי. ור' יהושע בן קרחה סבר תרווייהו מסהדי דהאי דאוזיף מינאי מנה. קרא דכתיב

מי שבא ואמר אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום ואין שומעין לו ואפילו העיד שבלשון הודאה אמר כן וכמוסר דברים אין היורשים שומעין לו עד שיצטרף עד אחד עמו ואע"פ שעד אחד נאמן באיסורין דוקא להקל אבל להחמיר לא שאם כן הרי כל אחד יכול לאסור כל מה שביד חבירו בשדה הואיל והיה זה יכול ליטלן מעכשיו וליתנם לאותו שמעיד שהן שלו אם העיד שבלשון הודאה ומסירת דברים אמרה נאמן ואם כמערים אינו כלום בנים שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם אם כמוסר דברים קיימין ואם כמערים כגון שהיה מתירא עליהם שמא יטלום או שיחזיקוהו בעשיר ויוסיפו בהוצאותיו אין זה כלום היו יודעין באביהם שהניח מעות של מעשר שני ולא ידעו היכן והיו מצטערים על כך בא להם בדמיון החלום שכך וכך הם ובמקום פלוני הם והלך ומצא אין זה כלום והרי הוא יכול להוציאן במקומו כשאר נכסיו שפעלת המדמה אע"פ שצודקת במקצת הרבה פסולת מתערב עמה ואין חוששין לו עד שיתברר:

כבר ביארנו במשנה שכל שגמרו את דינם מכניסין אותם וגדול שבדיינין אומר להם איש פלוני אתה זכאי וכו' ושאין לאחד מהם לומר אני הייתי מזכה אלא שחברי רבו עלי הכל כמו שביארנו במשנה הוצרכו לכתוב בזה פסק דין כגון ששאל אחד מהם כן כותבין אנו בית דין הוזקקנו על ענין פלוני ופלוני וכו' שבאו לפנינו וטענו כך וכך ונשאנו ונתננו בדבר וכו' עד שמתוך דברינו נזדכה פלוני ונתחייב פלוני ליתן לו כך וכך ואין מזכירין שם המזכין ושם המחייבין ושלשתם חותמין ובתלמוד המערב אמרו אמר ר' יוחנן השנים המזכין כופין את המחייב לכתוב זכאי והוא הדין בהפך וכל שטעו בדינם על צד שיהו חייבין לשלם כגון שנעשה מעשה על פי הגמר דין ואי אפשר להחזיר אתה צריך לידע האיך הדין בזה שבטל במעוטו ועל כרחו נעשה אותו גמר דין ולפי סוגיא זו כתבו גדולי הדורות שלפנינו שהשנים חייבין לשלם והשלישי פטור שהרי אומר להם אי לדידי צייתיתו אתון נמי לא שלמתון ומ"מ אף השנים אין משלמין כל הממון אלא שני החלקים שהרי הם אומרין לשלישי אי לאו דאת בהדן לחודן לא סליק דינא ונמצא הנדון מפסיד השליש אם אי אפשר להחזיר את הדין או שהלך האחר עם מעותיו:

כבר ביארנו במשנה שאין אנו צריכין שיעידו שני העדים כאחד אלא שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין לו וכתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שאם הביא עד אחד ונשבע הנתבע על פיו ופטרוהו ואח"כ הוציא הלה עד שני שמחייבין את הנתבע והאחר נעשה חשוד על השבועה ומ"מ דוקא בשמעידים על מנה אחד אבל אם העידו זה על מנה אחד וזה על מנה שני אע"פ שהם מצטרפים לחייבו כמו שיתבאר בסמוך בזו הואיל ונשבע כבר נפטר מעדותו של ראשון ועד שני על מנה אחר הוא מעיד ולא סוף דבר בהלואה אחר הלואה אלא אף בהודאה אחר הודאה אמנה דקא מסהיד האי לא מסהיד האי כלומר שהדבר ספק ושמא כך הוא אבל כל שהעידו על מנה אחד אפילו נשבע על פי האחד מחייבין אותו על פי השני שנצטרף עמו ויש ראיה לזה ממה שאמרו בכתובות כ"ו א' דאתא חד סהדא ואמר דכהן הוא ואסקיניה ואתו תרי דאמרי בן גרושה וכו' ואחתיניה והדר אתא חד ואמר דלאו בן גרושה הוא ואסקיניה ואע"פ שמשבאו שנים נתבטל עדותו של ראשון לכשיבא השני הוא חוזר וניעור ומצטרף עמו:

כשם שבהגדה אין אנו צריכין שיעידו שניהם כאחד כך בראיית הדבר שהם מעידים עליו אין אנו צריכים שיראו שניהם כאחד אלא אפילו העיד האחד שראה ענין זה ביום א' וזה העיד על אותו ענין בעצמו שראהו ביום ב' מצטרפין בדיני ממונות בין בהודאה אחר הודאה בין בהלואה אחר הלואה בין בהודאה אחר הלואה בין בהלואה אחר הודאה אלא שלדעת קצת מפרשים אין המדה שוה בכל אלו שבהודאה אחר הודאה ובהודאה אחר הלואה אתה מפרשה אף בשאין התובע תובע אלא מנה אחד ומביא עד אחד שהודה לו ביום א' ואחר שהודהו לו ביום ב' וכן שמביא עד אחד שהלוהו לו ביום א' ואחר שהודהו לו ביום ב' ואין כאן הכחשה משני לראשון כלל שאם שניהם בהודאה אפשר שהודה וחזר והודה אותו מנה בעצמו ואם ראשון בהלואה ושני בהודאה אפשר שהודה בפני שני מה שלוה בפני ראשון ואף זה י"מ דוקא בשאין תובע מזכיר זמן להלואתו או להודאתו אלא שטוען שמנה הלוה לו או שהודהו לו וזה כופר ומביא עד אחד על הלואה או הודאה שביום פלוני ואחר על הודאה או הלואה שביום אחר שאלו תבע הוא על הלואה שביום פלוני ואין לו אלא עד אחד על הלואה שבאותו היום האיך יתחייב על עד שבהלואה אחרת והוא אינו תובעה והרי טוענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מן השעורים אלא בשאין התובע מזכיר זמן בתביעתו ומתוך כך בהודאה אחר הודאה או בהודאה אחר הלואה מצטרפין אלא שבהלואה אחר הלואה או אחר הודאה אף בשאינו מזכיר זמן להלואתו הרי מ"מ הרי הוא אינו תובע אלא מנה אחד ומתוך דבריהם שנים הם והאיך מחייבין אותו אף באחד והרי על כל פנים הוא מודה שהאחד שקר שהראשון מעיד על הלואה שביום א' וזה על הלואה שביום ב' והרי זה אינו תובע אלא מנה והודאתו כמאה עדים וא"כ הכחשה יש כאן ומתוך כך פירשו חכמי הדורות שלפנינו בשני אלו שאין להם מקום אלא בשהוא תובעו שני מנים אחד מיום א' ואחד מיום ב' והביא עד אחד מכל אחד מן המנים ומצטרפין לשלם מנה אחד אע"פ שאין עדותם בא על מנה אחד וכן במנה שחור ומנה לבן וכן בדמי יין ושמן הנזכרים בסוגיא ואחר שהוא תובע את שתיהן מצטרפין שהרי הכל בכלל התביעה:

וכן כתבו שעל המנה האחד נשבע שבועת מודה מקצת ולא מצד העד האחד שהרי חייבוהו ממון אלא ממה שאמר ר' חייא בראשון של מציעא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים על חמשים נותן חמשים ונשבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים ויש חולקין לפרשה אף בתביעת מנה לבד ולא עוד אלא שלדעתם אם תבעו מאתים על הדרך שהצענו הדבר מוכיח שעל שני מנים הם מעידין ואין מצטרפין והרי הוא גלה בתביעתו שהעדים מחולקים הם אבל כשאינו תובע אלא מנה אף בהלואה אחר הלואה אומרין ששניהם על מנה אחד הם מעידים אלא שאין מדקדקים ביום ההלואה ואין הדברים נראין שהרי מ"מ עדות המוכחשת בחקירות היא אלא שלא אמרו מוכחשת בחקירות ליבטל אלא בהכחשה גמורה על הדרך שיתבאר וזה שכתבו גדולי המפרשים בענין זה שכל הכחשה שאינה בעיקר הגורם לחייב הממון הן שההכחשה בין התובע והנתבע הן בין התובע והעדים הן בין העדים עצמן אינה הכחשה לדעת ר' יהושע שהלכה כמותו ומעתה הלואה אחר הלואה וכל חברותיה וכן מנה שחור ומנה לבן מצטרפין הואיל והם שוים בעיקר חיוב הממון וכעין מה שאמרו בבתרא נהי דאתכחיש באכילתא באבהתא מי איתכחוש אבל ביין ושמן שההכחשה בעיקר חיוב הממון אין מצטרפין אבל בדמי יין ודמי שמן הרי שניהם שוים בכל היין והשמן:

בד"ה ואם כמוסר כו' את בניו הס"ד ואח"כ מ"ה משום דמחזי כשיקרא כו' עכ"ל לכאורה פירוש דבריהם לר"ל דוודאי ס"ל נמי דחיישינן משום לא תלך רכיל כדקתני במתני' ומניין לכשיצא כו' ומש"ה כתבו דמשום לא תלך רכיל אין כאן ודוחק הוא דודאי יש כאן לא תלך רכיל אלא דר"ל לא חש הכא משום טעמא דמחזי כשיקרא וע"כ נראה דחסר מדבריהם פיסקא של גמרא בדברי ר"א הלכך כתבי כו' משום דמחזי כשיקרא ומשום לא כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל הלכך כתבי הכי כו' לרבי אלעזר דהשתא בין משום דמחזי כשיקרא ובין משום אין כאן וקרוב לזה לשון נ"י ע"ש וק"ל:

גמ' ואמרו דברי חלומות עי' תשובת תשב"ץ ח"ב סי' קכח:

שם כי אתי לשבועה אתי ע' טורי אבן פ"ב דר"ה כג ע"ב ד"ה ומכניסי':

וְאָמְרוּ דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. קשא למה קאמר הכי והא חזינן בעלמא דסומכין על החלום וחשין אליו? ומה גם הכא דאיכא רגלים לדבר שהחלום אמת דהא מצא כאשר הגיד לו בעל החלום! ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נה.) אין חלום בלא דברים בטלים ולכן הרואה שנידוהו בחלום ועשו לו התרה בחלום צריך שיתירו לו עשרה בני אדם בהקיץ דשמא הנדוי שראה בחלום אמת וההתרה שקר והנה כאן סבירא ליה במקום פלוני כך וכך ובמקום פלוני כך וכך ונמצאו אלו אמת ולהכי בעל כרחו שדינן האמת על ידיעת הסך והמקום והשקר על מה שאמר מעשר הן דנימא דבר זה היה הדברים בטלים של החלום וישאר הממון בחזקת חולין. ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בתנחומא בראשית (מדרש תנחומא בראשית יג) מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבה שנאמר לו בחלום 'באדר אתה מת וניסן אינך רואה ומה שזרעת לא תקצור' והיה מצר על החלום וספרו לרבי עקיבה ואמר לו בהדורה של תורה אתה מת וניסן אינך רואה דאין אתה בא לידי שום נסיון ומה שזרעת אין אתה קוצר רצונו לומר בניך אין אתה קובר עיין שם. נמצא תראה חלום פשוטו רע והוא באמת טוב דאינו כפי פשוטו ולכן יש לפרש כאן מה שאמר לו 'שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן' כלומר אביך הרויח אותם בזכות מצות הפרשת מעשר וידוע אחד מעשרה חיוב וחומש מצוה מן המובחר והטובה בעולם הזה יקבל בזכות מצות היתרון אבל של החיוב שמור לעולם הבא וידוע דתחילה יפריש אחד מעשרה ואחר כך יחזור ויתן עוד מעשר כדי שיהיה סך הכל חומש וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ (בראשית כח, כב) ולכן אמר לו בעל החלום מעות אלו של מעשר שני הם רצונו לומר הרויחם בזכות מעשר השני שהוא להשלים החומש שאין זה חיוב לכך קבל טובה בזכותו בעולם הזה והגיד לו זאת בעל החלומות כדי לזרזו שגם הוא יתנהג בכך.