דף ביאור
מסכת סנהדרין דף קי״ב עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת סנהדרין דף קי״ב עמוד א׳
מסכת סנהדרין דף קי״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־541 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
קשיא לשון הפסוק קשה לתרץ למ"ד חולקין אבל לא מיתותב:
גרידי בדל"ת נמשכין וכן גריס רבי בכוליה הש"ס מגריד גריד ונ"ל שהוא לשון גרידא דמפרשינן יחיד על שם שהוא יחיד משוך ומופרש הוא מן הכל ואין לאחרים סביביו ולשון ארמי הוא ואין דומה לו בפסוק (ודומה לו) אבל גורדו ומעמידו על גלדו (ר"ה ד' כז:) הוא לשון עברי ודומה לו בפסוק (איוב ב) ויקח לו חרס להתגרד בו בדל"ת ופי' לשון חטיטה שמחטט וגורד בסכין או בכל דבר וגורר ברי"ש לשון עברי הוא כמו (שבת ד' כב.) גורר אדם מטה כסא ושלחן וכן (ב"ב ד' פו.) היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא:
בתר נפשייהו גרידי ומעשיהם מעשה ואדוקים ביותר הואיל ומעצמם הם נדחין ודין הוא שיעשה עיר הנדחת:
אבל הנך דהודחו בתר נשים וקטני גרידי שאין אדוקים כ"כ:
היכי עבדינן היאך נעשין רובא נדחים הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד:
דנין וחובשין כשרואין ב' או ג' מהם עובדים ע"ז לא יסקלו אותן ומניחין כל האחרים מלסקול אלא דנין אותם לסקילה וחובשין אותם בבית הסוהר וכן עושין עד שרואין אם מצטרפין לרובא וחוזרין ודנין אותם דין אחר להריגה ומאבדין את ממונם:
ומענה את דינם שלאחר שנגמר דינם אתה משהה אותם ומענה את דינם:
דנין וסוקלין עד חציין דמחזקינן להו כיחידים ודנין וסוקלין ומחציין ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא והוו בסייף וממונם אבד ומחציין ואילך אי אתה רשאי למשכן למיתה חמורה:
ועוד 28 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Sanhedrin 112a · Sefaria
מאירי
שיירה שעברה ממקום למקום הן שיירא חמרת או גמלת או איזו מן השיירות ולנה בעיר הנדחת והודחה עמהם פי' בגמ' שאם שהתה שם שלשים יום נדונין כעיר הנדחת ואם לא הודחה ונעשה המיעוט שלא הודח רוב כשנצטרפו אלו עמהם הרי אלו מצילים כלל העיר שלא ליעשות עיר הנדחת פחות מכן הרי הם כיחידים ואין נדונים עמה אם הודחו ולא מצילין אם לא הודחו:
נכסי צדיקים שבתוכה אובדים בכללה שבחוצה לה פליטים ושל רשעים אף בחוצה לה אובדים וכל אותם שלא הודחו בכלל הצדיקים והתנו בזה בגמ' דוקא בנקבצים בתוכה ומפרשים בו כל שיכולים להקבץ לתוכה באותו היום כלומר שהם קרוב לה בתוך מהלך יום אבל כל שרחוקים יותר אין מאבדין אותו אלא נותנין ליורשיהן שבעיר אחרת וי"מ בנקבצין לתוכה שיכולים להקבץ לתוכה בלילות כגון בהמות שרועות ביום ומכניסין אותה בלילה וי"מ בתוכה שכבר נקבצו בתוכה אלא שיצאו והופקדו עכשיו בעיר אחרת הא כל שלא ראו פני העיר מעולם כגון שהם נכסים שנפלו בירושה ממקום אחר פלט ובצדיקים כל שהוא חוצה לה על כל פנים פלט וכל שמאבדין בה מאספין את כל שללה אל תוך רחובה ושורפין ואם אין בעיר רחוב עושין לה רחוב היה רחובה חוצה לה כונסין אותה לתוכה בבנין חומה חוץ ממנה והורגין כל הנפשות ושורפין כל השלל עם המדינה ומ"מ דוקא שללה אבל לא שלל שמים מכאן אמרו ההקדשות שבה יפדו אם הם קדשי בדק הבית ואח"כ ישרפו וי"א שלא ישרפו וכן כתבו גדולי המפרשים ואם הם קדשי מזבח ימותו ופי' בגמ' שהבכור ומעשר בהמה שבתוכה אם תמימים הרי הם כקדשי מזבח וימותו ואם בעלי מומים הרי הם בכלל בהמתם ויהרגו:
תרומות ירקבו ופי' בגמ' דוקא אם הגיעו ליד כהן מפני שהם נכסי אותו כהן אבל אם לא הגיעו ליד כהן ינתנו לכהן של מדינה אחרת שהרי עדיין הן נכסי שמים מעשר שני פי' או כסף פדיונו וכן הקדש או כסף פדיונו וכן כתבי הקדש שבתוכה יגנזו:
ר' שמעון אומר כל העושה דין בעיר הנדחת מעלה הקב"ה עליו כאלו העלה עולה שנאמר כליל לה' אלהיך ומכיון שבשרפה אסור לבנותה אפילו לגנות ופרדסים ור' עקיבא אומר לכמו שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים וכן הלכה וכל הבונה אותה לוקה שנאמר לא תבנה עוד וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנו ופסקנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כבר בארנו שכל שאין מדיחיה מתוכה אינה נעשית עיר הנדחת היו המדיחים מתוכה אבל לא הדיחו בגופם אלא על ידי שלוחים שהם מעיר אחרת אין זה כלום אע"פ שהשולחים מן העיר וי"מ בהפך שאפילו היו המדיחים מן העיר אלא שהם מדיחים בשם אחרים שחוץ לעיר אינו כלום וי"מ אפילו היו השולחים והשלוחים מן העיר הואיל ומדיחים בשם אחרים אינו כלום עד שידיחו בלשון עצמם לומר יש יראה במקום פלוני נלך ונזבח וכו' נלך ונעבוד והם שומעים ועובדים בדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות:
עיר שהיא על הספר אינה נעשית עיר הנדחת שאין עושין פרצה ליכנס מתוכה האויבים כמו שהתבאר ובבריתא פירשו שאין עושים בארץ ישראל שתי ערים נדחות אא"כ אחת בגליל ואחת ביהודה ונראין הדברים דוקא בבית דין שבאותו הדור:
ובשביעי של קמא התבאר שאין ירושלים נעשית עיר הנדחת וגדולי המחברים כתבוה אף בכל אחת מערי המקלט:
ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Sanhedrin 112a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה ור"ל אמר כו' לאו משום דאין דנין שנים כו' ובד"ה אלא מרבין כו' אם הוו מרובין ואם הודחו כו' הד"א כצ"ל ובד"ה אמר ר"ש כו' דקראי הס"ד ואח"כ מ"ה ה"ג ואת כל אשר בה לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה עכ"ל בכל גמרות שלנו אינו אלא דגרסינן ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים גם קשה לפי גירסת רש"י היאך משמע מאת כל אשר בה לרבות נכסים שבחוצה לה דהא לגבי צדיקים לא משמע ליה לרבות מכל אשר בה רק נכסים שבתוכה וממעט מיניה נכסי צדיקים שחוצה לה ודו"ק:
בד"ה אמר רב חסדא כו' דאין מגיעין לעיר לא הס"ד ואח"כ מ"ה ל"א שכבר היו לתוכה כו' ובד"ה קיבל עליו כו' הנדחת הס"ד ואח"כ מ"ה בהמה כמאן דפליגא א"א לכזית כו' ובד"ה ל"ש שחטה כו' לפי חרב או דלמא היינו שלא כו' ובד"ה פיאה נכרית כו' צדקניות הוי הס"ד כצ"ל:
בד"ה כיון דעיילה כו' מלבושין דמי הס"ד ואח"כ מ"ה מתני' ואת כל שללה כו' ובד"ה היה רחובה כו' כונסין אותה לעיר שצריך לעשות לה רחוב בתוכה רחוב סרטי' כו' כצ"ל מפי' הרע"ב ע"ש:
Chidushei Halachot on Sanhedrin 112a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' עיסה חציה של עיר הנדחת עי' שאגת אריה סי' פ"ט:
שם יצא זה שמחוסר תלישה עי' לעיל מו ע"ב תוס' ד"ה תלישה:
Gilyon HaShas on Sanhedrin 112a · Sefaria
תוספות
אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת סנהדרין, דף קי״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־541 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 11 מילים
נפתחת ב״קַשְׁיָא.…״
- קטע 216 מילים
נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: הוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן, מַהוּ? ״וַיַּדִּיחוּ״ אָמַר…״
- קטע 318 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: הִדִּיחוּהָ נָשִׁים וּקְטַנִּים, אַמַּאי? לֶיהֱוֵי…״
- קטע 429 מילים
נפתחת ב״עַד שֶׁיּוּדַח רוּבָּהּ. הֵיכִי עָבְדִינַן? אָמַר רַב…״
- קטע 515 מילים
נפתחת ב״אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דָּנִין וְסוֹקְלִין, דָּנִין…״
- קטע 647 מילים
נפתחת ב״אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר יוֹסֵי אָמַר…״
- קטע 733 מילים
נפתחת ב״״הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר וְכוּ׳״. תָּנוּ…״
- קטע 822 מילים
נפתחת ב״וּרְמִינְהִי: כַּמָּה יִהְיֶה בָּעִיר וְיִהְיֶה כְּאַנְשֵׁי הָעִיר?…״
- קטע 939 מילים
נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מִבְּנֵי הָעִיר, אִם יֵשׁ…״
- קטע 1044 מילים
נפתחת ב״״הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ״ כּוּ׳.…״
- קטע 1137 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה…״
- קטע 1243 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא: פִּקְדוֹנוֹת שֶׁל אַנְשֵׁי עִיר…״
- קטע 1324 מילים
נפתחת ב״לָא, לְעוֹלָם דְּעִיר אַחֶרֶת דְּמַפְקְדִי בְּתוֹכָהּ. וְהָכָא…״
- קטע 1436 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר…״
- קטע 1534 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַב חִסְדָּא: בֶּהֱמַת עִיר הַנִּדַּחַת מַהוּ…״
- קטע 1628 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַב יוֹסֵף: שְׂעַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת מַהוּ?…״
- קטע 1729 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּפֵיאָה נׇכְרִית, הֵיכִי דָמֵי?…״
- קטע 1846 מילים
נפתחת ב״״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ״…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת סנהדרין דף קי״ב עמוד א׳ · קטע 18 — “…עִיר הַנִּדַּחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין…”
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת סנהדרין דף קי״ב עמוד א׳ · קטע 18 — “…דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לָהּ רְחוֹב…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת סנהדרין דף קי״ב עמוד א׳ · קטע 16 — “בָּעֵי רַב יוֹסֵף: שְׂעַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת מַהוּ? אָמַר רָבָא:…”
- עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
מקור: מסכת סנהדרין דף קי״ב עמוד א׳ · קטע 4 — “…וְחוֹבְשִׁין. אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא: נִמְצָא אַתָּה מְעַנֶּה אֶת דִּינָן…”
לשון המקור
קַשְׁיָא.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: הוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן, מַהוּ? ״וַיַּדִּיחוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שֶׁהוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן? אוֹ דִילְמָא, אֲפִילּוּ הוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן?
תָּא שְׁמַע: הִדִּיחוּהָ נָשִׁים וּקְטַנִּים, אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּהוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן! הָנָךְ בָּתַר נַפְשַׁיְיהוּ גְּרִידִי, הָנֵי בָּתַר נָשִׁים וּקְטַנִּים גְּרִידִי.
עַד שֶׁיּוּדַח רוּבָּהּ. הֵיכִי עָבְדִינַן? אָמַר רַב יְהוּדָה: דָּנִין וְחוֹבְשִׁין, דָּנִין וְחוֹבְשִׁין. אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא: נִמְצָא אַתָּה מְעַנֶּה אֶת דִּינָן שֶׁל אֵלּוּ! אֶלָּא, אָמַר עוּלָּא: דָּנִין וְסוֹקְלִין, דָּנִין וְסוֹקְלִין.
אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דָּנִין וְסוֹקְלִין, דָּנִין וְסוֹקְלִין, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מַרְבִּין לָהֶן בָּתֵּי דִינִין.
אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר יוֹסֵי אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הָהִיא״ – אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא לִשְׁעָרֶיךָ, וְאִי אַתָּה מוֹצִיא כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ לִשְׁעָרֶיךָ! אֶלָּא, מַרְבִּין לָהֶן בָּתֵּי דִינִין וּמְעַיְּינִין בְּדִינֵיהֶן, וּמַסְּקִינַן לְהוּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל, וְגָמְרִי לְהוּ לְדִינַיְיהוּ, וְקָטְלִי לְהוּ.
״הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר וְכוּ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לָנוּ בְּתוֹכָהּ וְהוּדְּחוּ עִמָּהּ – אִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם, הֵן בְּסַיִיף וּמָמוֹנָן אָבֵד. פָּחוֹת מִיכָּן, הֵן בִּסְקִילָה וּמָמוֹנָן פָּלֵט.
וּרְמִינְהִי: כַּמָּה יִהְיֶה בָּעִיר וְיִהְיֶה כְּאַנְשֵׁי הָעִיר? שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ! אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, הָא לְמִיהְוֵי מִבְּנֵי מָתָא, הָא לְמִיהְוֵי מִיָּתְבֵי מָתָא.
וְהָתַנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מִבְּנֵי הָעִיר, אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ, פָּחוֹת מִיכָּן – מוּתָּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ. בְּיוֹשְׁבֵי הָעִיר, אִם נִשְׁתַּהָא שְׁלֹשִׁים יוֹם – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ, פָּחוֹת מִיכָּן – מוּתָּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ.
״הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ״ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַחֲרֵם אוֹתָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ״ – פְּרָט לְנִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּחוּצָה לָהּ. ״וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ״ – לְרַבּוֹת נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ. ״שְׁלָלָהּ״ – וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם. ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ״ – לְרַבּוֹת נִכְסֵי רְשָׁעִים שֶׁחוּצָה לָהּ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ יֹאבֵדוּ? מִי גָּרַם לָהֶם שֶׁיָּדוּרוּ בְּתוֹכָהּ? מָמוֹנָם. לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבֵד. אָמַר מָר: ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ״ – לְרַבּוֹת נִכְסֵי רְשָׁעִים שֶׁבְּחוּצָה לָהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּבְנִקְבָּצִים לְתוֹכָהּ.
אָמַר רַב חִסְדָּא: פִּקְדוֹנוֹת שֶׁל אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת מוּתָּרִין. הֵיכִי דָמֵי? אִי לֵימָא דְּעִיר אַחֶרֶת וְאִיתַנְהוּ בְּגַוַּהּ – פְּשִׁיטָא דְּמוּתָּרִין, לָאו שְׁלָלָהּ הוּא! וְאֶלָּא דִּידְהוּ וְאִיתַנְהוּ בְּעִיר אַחֶרֶת. אִי דְּנִקְבָּצִין לְתוֹכָהּ – אַמַּאי מוּתָּרִין? וְאִי אֵין נִקְבָּצִין לְתוֹכָהּ – הָא אַמְרַהּ חֲדָא זִימְנָא!
לָא, לְעוֹלָם דְּעִיר אַחֶרֶת דְּמַפְקְדִי בְּתוֹכָהּ. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת, כְּדִידֵיהּ דָּמֵי? קָא מַשְׁמַע לַן.
אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת – אֲסוּרָה. עִיסָּה חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת – מוּתֶּרֶת. מַאי טַעְמָא? בְּהֵמָה כְּמַאן דְּלָא פְּלִיגָא דָּמְיָא, עִיסָּה כְּמַאן דִּפְלִיגָא דָּמְיָא.
בָּעֵי רַב חִסְדָּא: בֶּהֱמַת עִיר הַנִּדַּחַת מַהוּ דְּתִיתְהֲנֵי בַּהּ שְׁחִיטָה לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵילָה? לְפִי חֶרֶב אָמַר רַחֲמָנָא, לָא שְׁנָא שַׁחֲטַהּ מִשְׁחָט, לָא שְׁנָא קַטְלַהּ מִקְטָל. אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּשַׁחְטַהּ מַהְנְיָא לַהּ שְׁחִיטָה? מַאי? תֵּיקוּ.
בָּעֵי רַב יוֹסֵף: שְׂעַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת מַהוּ? אָמַר רָבָא: הָא דִּרְשָׁעִיּוֹת אָסוּר? ״תִּקְבֹּץ וְשָׂרַפְתָּ״ כְּתִיב. מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבִיצָה וּשְׂרֵיפָה – יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר תְּלִישָׁה וּקְבִיצָה וּשְׂרֵיפָה.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּפֵיאָה נׇכְרִית, הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּמְחוּבָּר בְּגוּפַהּ, כְּגוּפַהּ דָּמְיָא. לָא צְרִיכָא דִּתְלֵי בְּסִיבְטָא. כְּנִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ דָּמֵי וְאָבַד? אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּעָיְילָא וְנָפְקָא, כִּלְבוּשַׁהּ דָּמֵי? תֵּיקוּ.
״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ״ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לָהּ רְחוֹב – אֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לָהּ רְחוֹב – עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: ״רְחוֹבָהּ״ – מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, וּמָר סָבַר: ״רְחוֹבָהּ״ – הַשְׁתָּא נָמֵי מַשְׁמַע.