מסכת סנהדרין דף ק״ח עמוד ב׳

א"כ לא נפנה דרך כרמים [כלומר לא נסור ולא נפנה את דרך הכרמים] אלא כל שעה נלך בהם כלומר א"כ לא נלך דרך כבושה ולא נחזור מסורינו אלא נלך ונקלקל השורה דרכים משובשים בקוצים וברקנים כעין שבילי כרמים:

לעשתות כמו עשתונות שיושבין שאנן וחושבין מחשבות רעות:

עליתה שמה אין אש שולט בה:

מבין עקבי רגליכם בשכבת זרע שלכם יכול למחות אתכם ל"א מבין עקבי רגליכם מן הרגל יוציא ממש מים אם היה רוצה ואי אפשר לכפות רגליכם בעששיות:

בשכבת זרע רותחין ועבין היו עבין ל"ג ופי' הוא:

חמת המלך שככה נחה מרתחו ה"נ מים נחו מרותחן:

סדרי בראשית והיינו לשבעת הימים סדר שבעת ימי בראשית שינה להם:

זמן קטן אחר זמן גדול בתחילה אמר להן והיו ימיו מאה ועשרים שנה כשעבר זמן זה ולא שבו לטובה חזר וקבע להם זמן קטן:

אִם מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ יֵשׁ לָנוּ דָּבָר אַחֵר וַעֲלִיתָא שְׁמָהּ אפשר זו הסלמנדרא שנקראת גם כן בשם עֲלִיתָא או מין עשב סגליי שנקרא עֲלִיתָא שמגין על הנמשח בו מן האש ועקב ועקש פירש בערוך שהוא מין ספוג וטבעו לשאוב את המים וחשבו להניחו על ראשיהם כדי שישאוב את המים. ואמר להם ' הוּא מֵבִיא מִבֵּין עִקְבֵי רַגְלֵיכֶם ' נראה לי בס"ד אותיות רֶגֶל במלואם רי"ש גימ"ל למ"ד אמצע המלוי הם אותיות יַמִּים פירוש שעושה ימים ונהרות בין עקבי רגליכם דהמלוי הוא עקבי הפשוט ולכן רבי חנינא בן דוסא נברא לו מעין מים תחת רגליו וניצול מן הערוד (ברכות לג.) והיינו שנברא מן אותיות יַמִּים שהם במלוי רֶגֶל.

דָּבָר אַחֵר "לְשִׁבְעַת הַיָּמִים" שֶׁשִׁינָּה עֲלֵיהֶם סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית נראה דמפיק לה ממה שנאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים (בראשית ז, י) כלומר שנעשה עתה הוויה חדשה למה שנברא בשבעת הימים של בראשית. גם נרמז בתיבת 'יְהִי' מהלך ההפכיי שהלכה השמש ממערב למזרח למפרע כן תיבת 'יְהִי' נקראת למפרע 'יְהִי'. ונראה לי טעם ' שֶׁשִׁינָּה סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית ' הפך דעתם שחשבו שיהיה ניצולים בטבע עליתא ועששיות ועקב וכיוצא שבאמת אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה לְנֶגֶד הֳ' (משלי כא, ל) כי כמו ששינה סדרי בראשית כן ישנה טבע דברים אלו להפך והא דעשה השינוי בחמה מפני דחמה באמת יש בה שני הפכיים מיבשת הלח וממיסה השעוה וכן מלבנת בגדים המכובסים ומשחרת פני האדם.

קָּבַע לָהֶם זְמַן גָּדוֹל וּזְמַן קָטָן (בראשית ז, י) נראה נמצא כזאת בחוקי התגרים בשטר הכמ'בייאלה שאף על פי שמפורש בה זמן גדול לכמה ימים יש להחייב עוד זמן קטן כ"ד שעות שיוכל לעכב הפרעון. ומה שאמר ' כָּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלַטְתוֹ ' נראה כי עשה השם יתברך בפתח התיבה כח המושך כמו אבן השואבת את הברזל שכל בריה שהיא ראויה יקלוט אותה ומושך אותה לתוך התיבה.

קְבַע בָּהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְאִירוֹת לָכֶם כַּצָּהֳרַיִם (בראשית ו, יד). נראה לי בס"ד רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה אור גדול בתוך התיבה בימים ובלילות דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ג, ח) אור אלו מעשיהם של צדיקים וחשך אלו מעשיהם של רשעים ומאחר דהנכנסים לתיבה אנשים ונשים כולם היו צדיקים וגם בעלי חיים היו נקיים מן העבירה לכן רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה האור הרומז לצדיקים זורח בתיבה ימים ולילות כי לפי הטבע צריך שיהיה בתיבה חושך ואפלה יען כי המאורות לא שמשו במבול וגם היא סוגרת ומוסגרת מכל צד אך הוא הכניס שמן זית הרבה והדליק שם נרות הרבה וכדי להרבות האור שם צוהו שיתלה בה כנגד אור הנר אבנים טובות כאלמא"ס וכיוצא כי לרוב זכותם יכה אור הנר בהם ויצא מהם זהרורית גדולה לפי גודלם בכמותם כזוהר החמה בצהרים.

תְּשׁוּבָה נִיצַּחַת הֵשִׁיבוֹ עוֹרֵב לְנֹחַ (בראשית ח, ז) הנה לפי פשוטן של דברים נראה לא היה דבור ממש מן עורב לנח וגם לא היה דבור ממש מן היונה אלא נראו בהם סמנים כאלו הם רוצים לומר כך. וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (עירובין ק:) למדנו פיוס מתרנגול דמפייס ואחר כך בועל דאמר לתרנגולת כך וכך ולא הוה דברים אלא מן הסמנים שנראין בגופו קודם בעילה ואחר בעילה נראה כאלו מדבר כך וכך, וכל זה הוא לפי פשט הדברים כמו שאמרו המפרשים ז"ל. אמנם כפי דברי רבינו האר"י ז"ל בביאור פרקי שירה צריך לומר כאן נמי הוה דברים ממש אך לא מן העורב עצמו שהוא בעל חי אלא מן השר והמזל של העורב דהא כתב בשער מאמרי רבותינו ז"ל בביאור פרקי שירה וזה לשונו דע כי הנה כל הנבראים שבעולם הזה יש על כל אחד מהם מלאך אחד שוטר ושר עליו בשמים וזהו סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל אין עשב למטה שאין מזל עליו למעלה מכה בו ואומר לו גדל ועל ידי השר ההוא הממונה עליו נמשך החיות והשפע אל הנברא ההוא. והנה השר ההוא אינו יכול להשפיע בו עד שהוא יאמר לפני הקדוש ברוך הוא השירה הראויה אליו כפי מקומו ועל ידי כך ישפיעו בו ואחר כך הוא ישפיע חיות ומזון אל הנברא ההוא ונמצא כי כל אותם השירות הנזכר בפרקי שירה הם מה שמשוררים השרים והמזלות העליונים הממונים על כל התחתונים עד כאן לשונו עיין שם. ולפי זה גם כאן המדבר עם נח לאו העורב עצמו אלא השר והמזל שלו שהוא האומר שירה וכן הענין כמו שנאמר גבי יונה.

אָמַר לוֹ רָשָׁע! בַּמּוּתָּר לִי, נֶאֱסַר לִי, בַּנֶּאֱסָר לִי לֹא כָּל שֶׁכֵּן (בראשית ח, ז). מקשים והלא העורב דבר עוד טענה גדולה וחזקה איך שלח אותו כיון דלא נשאר בתיבה עורב זכר ואם קרה לו אסון נמצא העולם חסר בריה אחת! ועוד קשה מה לו לעורב בדבר השני 'שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי אַתָּה צָרִיךְ' כיון שטען טענה נצחת בראשונה? ונראה לי בס"ד דטענה זו הראשונה תשובתה בצידה והיינו כיון דהעורב שמש בתיבה ידע נח ברוח הקודש דנתעברה אשתו ממנו בזכר ולכן אם יקרה לו אסון אין העולם חסר בריה דהזכר יבא על אמו ויוליד אך העורב עשה לו מזה קנטור אחר והוא איך שלחת אותי דשמא יהיה אסון והעולם חסר בריה? ואם תאמר אני ידעתי ששמשת עם אשתך ונתעברה בזכר, הנה עתה איני מניח את אשתי בתיבה ואלך יען כי אני חושד אותך שאתה רוצה לשכב עמה ואם לא היית יודע ששמשתי עם אשתי ונתעברה אין אני חושש שמא תשכב עמה יען כי כל בעל חי שיבא עליו אדם יהיה עקר אותו בעל חי ולא יוליד ואם כן אפילו שאתה מתאוה לאשתי לא תבא לשכב עמה מפני שאם תשכב עמה תהיה עקרה ולא תוליד עוד אחר שיצאו מן התיבה ונמצא העולם חסר בריה כי כל הנכנסים צריך שילדו אחר כך כדי שיתרבה המין בעולם מן הולדות, אך עתה שידעת שנתעברה אשתי ממני תשכב עמה כי אפשר שידעת שהיא מעוברת תאומים זכר ונקבה והם יולידו אחר כך או שידעת שהיא מעוברת בנקבה ואז הנקבה תוליד ממני, על כן מעתה אני חושד אותך שאתה משלחני כדי שתשכב עם אשתי. והשיב לו ואמר לו 'רָשָׁע' הנה בקראו אותו רָשָׁע רמז לו תשובה על טענתו הראשונה דאסון והוא כי אמר לו אני מכיר בך שאתה רשע נעשית בתיבה מחמת ששמשת עם אשתך דאסור לך התשמיש ואם כן בטלה טענתך דאסון כי אני יודע שנתעברה ממך אשתך בזכר ועל כן אם יקראך אסון אין העולם חסר בריה! ועל אשר אמרת 'שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי אַתָּה צָרִיךְ' איך תחשוד אותי בזה והלא 'בַּמּוּתָּר לִי נֶאֱסַר לִי' שאין אני נזקק לאשתי וכל שכן שלא אשמש עם אשתך האסורה לי דצדיק אני.

כֶּלֶב נִקְשָׁר (בראשית ח, טז) פירוש כשהוא בועל בהכנסת האבר בקשוי אינו יכול לפרוש ולהפריד מן הנקבה אחר פליטת הזרעתו אלא נקשר הגיד שלו ברחם הנקבה וכמדומה שראש הגיד שלו נעקם בתוך ברחם הנקבה שנעשה כמו הברזל שקורין בערבי ג'נג'אל שתולים בו הסל ולכן אינו יכול להשמט מרחם הנקבה דאף על פי שהילדים מכים בו והוא רץ מהם עודנו קשור בה ונמצא שהתשמיש שלו בזוי מאד ונחשב זה לו ללקותא שלקה בתשמיש בשביל ששמש בתיבה, כך מפרשים העולם. אך הרמ"ה ז"ל הביא פירוש אחר שהוא נקשר בשלשלת שלא יזיק ואחר המחילה פירוש זה לא יתכן דהא יש כמה חיות שצריך לקשרם בשלשלת שלא יזיקו ועוד קשה בדבריו כי קשורו בשלשלת שלא יזיק אין זה נוגע לענין התשמיש ומה שייכות יש לזה בזה. אמנם מלבד הפירוש הראשון נראה לי בס"ד לפרש מה שאמר ' כֶּלֶב נִקְשָׁר ' כלומר שאינו יכול להזריע בכל פעם שבועל כי אם בקושי כאדם הנקשר על ידי כשפים שאינו יכול להזריע כן הכלב מפני רוב בעילותיו אינו מזריע בהם והיינו דהיתה לו כך מפני ששמש בתיבה והעורב לקה בענין תשמישו שהזרעתו ותשמיש שלו בפיו שמוציא זרע מפיו לפה הנקבה ודבר זה גם כן חשיב לקותא שהוא משמש בפה של מעלה שלו במקום פה של מטה.

חָם בְּעוֹרוֹ (בראשית ח, טז) פירש רש"י שיצא ממנו כוש שהוא שחור בעורו. וקשא דאין לקות זה בענין הזרעה ותשמיש. ונראה לי בס"ד דזרע האשה הוא אודם והעור של הולד נברא מן האודם שהוא חלק האם וכנזכר בגמרא ועוד אמרו בגמרא במראות הדמים דמראה השחור טמא דחשיב דם יען כי השחור תחילתו אדום אלא שלקה נמצא לקוי הוא שחרות ולכן כיון ששמש בתיבה לקה בעורו דהעור בא מזרע האודם שנעשה שחור דלקוי האודם שחרות הוא. ועוד נראה לי בס"ד ותחילה נדקדק דקדוק גדול באומרו שְׁלשָׁה לָקוּ בַּתֵּיבָה כֶּלֶב וְעוֹרֵב וְחָם וקשה בשלמא עורב שפיר נקטי בתר כלב כי הכלב מין חיה ועורב מין עוף אך חם אדם הוא ואמאי נקטי אחר עורב? ונראה לי בס"ד דחם כשנכנס לתיבה היה זכאי ואיך הרשיע בתיבה לשמש ועבר על מצות השם יתברך? אך נראה לומר דחם ראה את העורב משמש עם נקבתו אז גברה עליו תאות המשגל והוכרח לשמש עם אשתו כדי שלא יפליט זרעו לבטלה בקרי ולהכי נקטי התנא בברייתא בתר עורב ללמד כי עורב גרם לחם לשמש בתיבה. והנה מפורש במדרש רבה (פרשה לו) דחם נשחר עורו בתיבה ויצא מן התיבה מפוחם משל לאחד שקבע מוניטון שלו בתוך אבלו של מלך אמר המלך גוזר אני שיתפחמו פניו ויפסול מטבעו לפיכך יצא חם מפוחם עיין שם. ונראה לי דכל גזרותיו יתברך הם מדה כנגד מדה ולמה גזר עליו שיתהפך עורו לשחור אחר ששמש? ובזה שכתבתי ניחא כי הוא באה לו תאות התשמיש מכח העורב שראהו משמש וכיון דעורב שחור הוא אליו מתייחס השחרות דכתיב שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב (שיר השירים ה, יא) לכך שחר עורו של חם לאות ולסימן על עונו הזה שבא לו מחמת העורב שהוא שחור ונמצא לפי זה מובן הטעם דאמר התנא 'חָם לָקָה בְּעוֹרוֹ' מחמת ששמש בתיבה. ואפשר נמי לומר דהוא לקה בעורו בשעת תשמיש ממש שנהפך אותה שעה עורו למראה שחור ואשתו נבהלה ממראה השחור שנראה לעיניה בעור בעלה פתאום ואז העובר הנוצר מאותו תשמיש נולד שחור כי ידוע המראה של האשה בשעת הזרעה פועל בעובר הנוצר מאותו הזרעה וכמו שאמרו במדרש באותו מלך ערביים וגם מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז (איכה ד, ב).