מסכת סנהדרין דף כ״ב עמוד א׳

וכתב הנשתוון כתב שנשתנה והאי קרא בעזרא כתיב שהיו כותבין בימיו כתב משונה שנשתנה ע"י מלאך שכתב מנא מנא תקל ופרסין בימי דניאל כתב דארמי ולשון ארמי ואומר לא כהלין כתבא למיקרא (דכיון שחטאו) לא היו יכולין לקרות כתב שכתב המלאך בימי בלשצר והיו שם יהודים הרבה ש"מ נשתנה להם אותו כתב באותו היום:

את משנה התורה רמז לנו משה רבינו שכתב שבימיו עתיד להשתנות מן עברי לאשורית שנתן להם בימי דניאל ובא עזרא וכתב בו את התורה בכתב אשורית:

בכתב זה נתנה תורה לישראל בימי משה ולמה לא כהלין כתבא למקרא דכיון שחטאו בבית ראשון ובזו את התורה נהפך להם לרועץ לשון תרעץ אויב (שמות ט״ו:ו׳) ששכחוהו:

שובו לביצרון לעיר מבצר שלכם לירושלים ואבית שני קא מתנבא:

גם היום מגיד משנה מה ששכחת את משנה התורה הזאת:

אשיב לך אחזיר לך מה ששכחת את משנה התורה הזאת:

ווי העמודים יתדות כסף העשוין כמין אונקלות וקבעום בעמודים שבהם תוחבין לולאות קלעי החצר והמסך וכל אונקלאות דומין לווין אלמא בימי משה עשויין הווין כגון שלנו:

והעמודים לא נשתנו ל"ג לה בתוספתא ה"ג בתוספתא מה לשונם לא נשתנה דהא ד"ה בלשון הקודש נאמרה ועדיין בלשון הקודש היא:

ארבעים יום קודם יצירת הולד ומ"מ מועיל תפלה בתוך מ' ימים להופכו או לזכר או לנקבה כדאמרינן בברכות (דף ס.) מ' יום קודם יצירת הולד אדם מתפלל על אשתו שתלד זכר אפילו זווג ראשון מתהפך בתפלה כדאיתא במועד קטן (דף יח:) אין נושאין נשים במועד אבל מארסין שמא יקדמנו אחר ברחמים:

תניא א"ר יוסי ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אלא שקדמו משה ואע"פ שלא נתנה על ידו נשתנה כתב על ידו דכתיב וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורגם ארמית וכתוב ולא כהלין כתבא למיקרא מכלל שנשתנה הכתב שנאמר וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר כתב העתיד להשתנות ולמה נקרא אשורי שעלה עמהן מאשור ואין הלכה כמר עוקבא דהא קיימא כתנאי ולא כר' יוסי אלא קיי"ל כך שכתב זה ניתן למשה בסיני כדאמרינן מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין וכן ווי העמודים ואין הלכה כמותו שנשתנה אלא כר' אלעזר המודעי דאמר כתב זה לא נשתנה כל עיקר מעולם. דר' אלעזר המודעי לגבי הני רב הוא ולית הלכתא כתלמיד בהדי רב. וכן הלכה כר' אלעזר המודעי וקיי"ל כר' אלעזר המודעי שאמרו משמו כי כתב זה לא נשתנה כל עיקר כו'. ולמה נקרא אשורי שמיושר באותיותיו וכו' ולא עוד אלא שגם ר' אומר בכתב זה ניתנה תורה לישראל ר' אומר מפני שמיושר בכתבו ובו ניתנה התורה לישראל וכיון שחטאו נהפך לרועץ מלשון תרגום ויצג ודעץ כלומר בקושי כמו דבר נעוץ דעוץ וכיון ששבו חזר להן שנאמר שובו לביצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך. א"ר שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ולמאן דאמר לא נשתנה כתב זה כל עיקר אמאי לא כהלין כתבא למקרא אמר רב בגימטריא הוה כתיב יטת יטת אידך פוג חמט. שמואל אמר ממתום ננקפי אאלרן. לרב נפיק מן א"ת ב"ש גר ים טן. הנה מ"ם מן ים ונו"ן מן טן ואל"ף מן את הרי מנא. וכן כולם לשמואל מן מ"ם ממתום ונו"ן מן ננקפי ואל"ף מן אאלרן. הרי מנא. וכן כל אות ואות משלשתן תיבה אחת. ר' יוחנן אמר אנמ אנמ לר' יוחנן נפיק ליה ממטה למעלה לרב אשי נמא נמא קתל פורסין אות מן אמצע אות מתחלתו ואות מסופו הרי תיבה ופתרון כולן אחד מנא מנא תקל ופרסין:

ירושלמי וקרא בו כל ימי חייו הדברים קל וחומר ומה אם המלך שצרכי כל ישראל עליו חייב לקרוא כל ימיו ההדיוט על אחת כמה וכמה:

אין רוכבין על סוסו ולא יושבין על כסאו ולא משתמשין בשרביטו ואין רואין אותו ערום ולא כשהוא מסתפר כו':

ירושלמי ר' יוחנן סלק גבי ר' יהודה נשיאה נפק לגביה בחלוקא דכיתנא א"ל חזור לבוש חלוקך דעמרא משום מלך ביפיו תחזינה עיניך כי נפק חמא ר' חנינא בר' סיסי מפצע קיסין פי' מבקע עצים א"ל לית דין כבודך א"ל ומה נעביד ולית מאן דישמשיני א"ל לית לך מאן דישמשך לא הויתה מקבל מתחנויי תרגם רב יוסף מעוני בטבריא שמעו זאת הכהנים אמאי לית אתון לעיין באורייתא אמרין לא הבו לן ישראל כ"ד מתנתא גילון עליהן והקשיבו בית ישראל למה לא יהבתון כ"ד מתנתא לכהניא. אמר ישראל מלכא נסיב כולא. ובית המלך האזינו כי לכם המשפט. פסקתם וזה יהיה משפט הכהנים עתיד אני ליפרע מכם שהכל תלוי בכם. שמע ר' יהודה נשיאה וכעס יוסף מעוני פחד וברח וכו' א"ר יוחנן אבישג מותרת לשלמה שהוא מלך והמלך משתמש בשרביט המלך. אבל אדוניה הדיוט הוא ואסורה לו. ענין אבישג שאמר לדוד נסבן ואמר לה אסירת לי דהא נסיבנא י"ח נשי. ואמרה ליה היא חסריה לגנבא כו'. כלומר אחד תשש כחו. ואין בו כח לגנוב. ואמר חזרתני בתשובה. כן אתה זקנת ואין בך כח לתשמיש אשה מפני כך תאמר אסירת לי וכו':

א"ר יוחנן קשין גירושין שהתירו לדוד לייחד בפנויה ולא התירו לו לגרש אחת ולישא אחת:

כל מי שמתה אשתו ראשונה בחייו כאלו נחרב בהמ"ק בימיו שנאמר הנני לוקח את מחמד עיניך וכתיב ותמת אשתי בערב. ובמקדש כתיב את מקדשי גאון עזכם. ולא עוד אלא עולם חשך בעדו שנאמר אור חשך באהלו ופסיעותיו מתקצרות שנאמר יצרו צעדי אונו ועצתו מתבטלת שנאמר ותשליכהו עצתו. א"ר אלעזר המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה וגו'. וקשה לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות איני והאמר רב מ' יום קודם יצירת הוולד בת קול מכרזת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני ופרקינן הא בזווג ראשון אבל בזווג שני קשה לזווגן. לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים שנאמר ואשת נעורים כי תמאס אמר אלהיך.

המתפלל צריך שיפליג בכוונה ויראה עצמו כאלו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' נגדי תמיד וכבר בארנו ענין זה במקומו:

אע"פ שהותרה הרצועה בתורה לגרש את אשתו לאיזו סבה שנאמר ערות דבר קשה הדבר לגרש אא"כ על ידי סבת הכרח גדול שאין בו תקון בא וראה כמה קשין גרושין שהרי התירו לדוד ליחד עם הפנויה ר"ל אבישג ולא התירו לו לגרש אחת משמונה עשרה ולישא אותה ומ"מ אם עשה כן עשה כמו שבארנו למעלה וכן בהדיוט אלא שאף בזו גדר גדרו גאונים ורבנים באלה ובשבועה ובחרם חמור שלא להוציא אלא לסבה נודעת לשבעה טובי העיר או ברשות אשתו ופורץ גדר ישכנו נחש וכל שמגרש בלא סבת הכרח אף סניגורין שלו נעשין לו קטיגורין והוא שאמרו מזבח מוריד עליו דמעות:

גמרא ואידך האי שויתי מאי דריש ביה כו' פירש מהרש"ל אין לפרש ואידך דלא ס"ל את משנה וגו' א"כ תורה א' למלך שויתי כו' ע"ש קושייתו באורך ודבריו אינן מובנים לן במה שהקשה מי איכא דלא ס"ל שיש למלך ב' ס"ת דאל"כ האי וכתב לו גבי המלך ל"ל דהא אפילו הדיוט מחויב לכתוב לו ס"ת שנאמר ועתה כתבו לכם וגו' עכ"ל ע"כ הא לאו קושיא דהא אביי בעי למימר מלך אין הדיוט לא ולא אסיק אדעתיה במלך ב' תורות ובמתני' נמי ודאי דליכא הכרע ואדרבה מלשון המשנה הוה בעי למימר וכותב לו ס"ת לשמו כו' מלך אין הדיוט לא ורבא השיב לו לא נצרכה אלא לב' תורות וכדתניא כו' והך ברייתא היא בעצמה לשון רשב"א דלקמן דזאת הברייתא אתיא כוותיה למדרש משנה על ב' תורות אבל הני תנאי דדרשי משנה כתב העשוי להשתנות לית ליה כלל ב' תורות אלא כדבעי למימר אביי דכותב לו ס"ת אחת לשמו מלך אין הדיוט לא וקרא דכתבו לכם את השירה בהדיוט אם לא הניח לו אביו ס"ת א"נ לדורו של משה אך מה שהקשה מאי פריך שויתי מאי עביד ביה ושמא לאותו ס"ת יחידי הוא עושה כך כו' לכאורה קושיא היא אבל יש לדקדק בסוגיא דודאי רשב"א סיפא דקרא קדריש כי מימיני בל אמוט וגו' ע"ש ס"ת שבזרוע כפירש"י והמתרץ השיב לו ואידך דרש מיניה דאמר רב חנא כו' היא דרשת רישא דקרא שיראה עצמו כאלו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' וגו' וע"כ נראה לומר דרשב"א דדריש את משנה וגו' על ב' תורות כו' דריש רישא דקרא שויתי ה' וגו' לאותה ס"ת שמונחת בבית גנזיו והיינו שויתי ה' לנגדי תמיד למרחוק קצת כמו מנגד הרחק ומנגד סביב לאהל שדרשו ברחוק מיל ואסיפא דקרא כי מימיני בל אמוט וגו' דריש על אותה ס"ת שיוצאת ונכנסת כו' ורש"י שדקדק בברייתא לעיל לפרש סיפא דקרא היינו משום דלא הביא בברייתא רק רישא דקרא דרשת ס"ת שמונחת בבית ומדקאמר ב' תורות ע"כ דדריש נמי סיפא דקרא כי מימיני וגו' על ס"ת שיוצאת כו' ומש"ה כי פריך ואידך כו' לא פריך אלא ארישא דקרא שויתי וגו' מאי עביד ביה מאן דדריש משנה כתב העשוי להשתנות ולית ליה כלל ב' תורות דסיפא דקרא כי מימיני וגו' ודאי דריש ליה נמי אס"ת שיוצאת כו' כמתני' דידן דכולהו מודי בהך ס"ת שיוצאת כו' ומשני דרישא דקרא לא דריש אס"ת שבבית גנזיו אלא דדריש ליה כדרב חנא בר ביזנא אר"ש חסידא המתפלל כו' ולפי דברינו ניחא נמי דגרסינן בברייתא דלעיל שהביא קרא דשויתי וגו' ומהרש"ל מחק לאין צורך גם מה שכתב לפי דרכו לפרש דדריש מוכתב את משנה התורה להשתנות כתבהספר תורה שניה כתיבה דקה שתהא קטנה כל כך לעשות בה קמיע כו' אינו אלא דברי נביאות דליכא למ"ד דדריש מלת משנה הכי אלא אי מלשון כפל לב' תורות ואי לכתב עשוי להשתנות מעברית לאשורית ואין צורך להאריך כי הדברים ברורים כמ"ש באין גמגום וק"ל:

בפירש"י בד"ה ממתוס ננקפי אאלרן עשאן ג' תיבות של ה' אותיות כו' וכן השלישית עכ"ל וכצ"ל ר"ל שהמכוון דפריש להו דהיינו מנא מנא תקל ופרסין יש בהן ט"ו אותיות לחלקן לה' תיבות של ג' ג' אותיות והמלאך שינה לכותבן ועשאן ג' תיבות מה' אותיות שצירף אותיות הראשונות מה' תיבות של מנ"א מנ"א תק"ל ופרסי"ן דה"ל ממתו"ס ואחר כך צירף אותיות השניות מהני ה' תיבות דה"ל ננקפ"י ואח"כ צירף אותיות השלישיות מהני ה' אותיות דה"ל אאלר"ן ודברי מהרש"ל אינן מבוארין ואין צורך להאריך בהגהתו ובדחוקיו וק"ל:

בִּכְתָב זֶה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁחָטָא, נֶהְפַּךְ לָהֶן לְרוֹעֵץ (זכריה ט, יב). נראה לי בס"ד העוסק בתורה נקרא מלך שהוא לשון מלכות דכתיב זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי (שמואל א' ט, יז) ולכן חג שבועות שבו נתנה תורה נקרא עצרת וכן חג שמחת תורה נקרא שמיני עצרת ככתוב בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, לה) וכיון דתלמיד חכם נקרא מלך שהוא עוצר על כן מי שהוא מחובשי בית המדרש נקרא 'עצור' כמו שנאמר גבי דואג נֶעְצָר לִפְנֵי הֳ' (שמואל א' כא, ח) ולכן כתב האשורית שהוא מלך על כל שאר מיני כתב גם הוא נקרא 'עוצר' ולכך אחר שחטאו שנסתלק מהם שם מלך שהיה להם מצד התורה אז מכתב זה שהוא עוצר על כל מיני כתב נהפך להם לְרוֹעֵץ דאותיות עוצר ורועץ שוים הם.

הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ נראה לי בס"ד לכך אותיות 'אדם' יש כנגדן אותיות 'בהן' [57] שהם מספר א־ל הוי־ה [57] וזהו שנאמר שִׁוִּיתִי הֳ' לְנֶגְדִּי תָּמִיד (תהלים טז, ח) כי א־ל הוי־ה שהם רמוזים כנגדי, שויתי על לבי תמיד.

"מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין", "מְנֵא מְנָה אֱלָקָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ" (דניאל ה, כה). הרואה יראה שצריך פירוש לפירושו של דניאל ע"ה שצריך לדעת מה הוא ענין המנין שמנה אלקא במלכות בלשצר ומה הוא ענין המשקל ששקל את בלשצר במאזנים? ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא דמגילה (מגילה יא: יב.) שני פסוקים נאמרו במספר השבעים הָאֶחָד בִּנְבוּאַת יִרְמְיָה הַנָּבִיא ע"ה דכתיב כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם (ירמיה כט, י) וזה המנין של השבעים נחשב מעת שהתחילה שליטת בבל על ישראל שהוא כבוש יהויקים שהוא בשנת שבע למלכות נבוכדנצר הרשע ומעת זו עד שנה הראשונה שמלך כורש יש שבעים שנה וזה החשבון נאמר על פקידה בעלמא שהיה בשנת אחת לכורש מלך פרס שהיא היתה שנת ע"ח לכבוש יהויקים שהיה להם פקידה בעלמא כדכתיב כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי הֳ' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִם (דברי הימים ב' לו, כג). ופסוק הַשֵּׁנִי בַּמַּרְאֶה דָּנִיאֵל ע"ה דכתיב לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם שִׁבְעִים שָׁנָה (דניאל ט, ב) וזו היתה פקידה גמורה שעלו ובנו בית שני וזה המנין של שבעים שנה מתחיל מן חרבן ירושלם ובית המקדש שאז גלה צדקיהו הרי שני מניינים נאמרו במספר השבעים שנה אחד בעבור פקידה בעלמא ואחד בעבור גאולה גמורה אשר עלו ובנו. ואמרו בגמרא דמגילה (שם) בעת שהוציא בלשצר כלי בית המקדש ונשתמש בהם הוא מנה השבעים וטעה שתפש עיקר מה שנאמר בירמיה 'לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה' וחשב מספר השבעים מתחילת מלכות בבל רצונו לומר מתחילת שנה שמלך נבוכדנצר הרשע וחשב מ"ה שנים של נבוכדנצר וכ"ג שנים של אויל מרודך ושתי שנים הרי שבעים וכיון דהגיעו השבעים ולא אפרוק שמע מינה לא יגאלו עוד, לכך הוציא כלי המקדש ונשתמש בהם. אך באמת טעה בתרתי חדא כי זה הפסוק של ירמיה הנביא ע"ה לא נאמר אלא בעבור פקידה בעלמא אבל בגאולה ממש מתחיל חשבון השבעים שנה מן חרבות ירושלים שהוא גלות צדקיהו האמור בדניאל, ועוד טעה טעות שניה כי זה הפסוק של ירמיה ע"ה מתחיל זמן השבעים שלו מן גלות יהויקים ולא מן מלכות נבוכדנצר הרשע וכמו שאמרו בגמרא דמגילה שם ועל כן נתחייב בלשצר הריגה על אשר נשתמש בכלים של בית המקדש. וזהו ענין הפתרון של דניאל ע"ה ' מְנֵא מְנֵא אֱלָקָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ ' פירוש מְנֵא מְנָה שני מניינים שעשה אֱלָקָא הם כנגד מַלְכוּתָךְ שהיתה שתי שנים כן המנין נחלק לשתים ואתה טעית במניינים אשר היו שתים כנגד מלכותך שהיתה שתים ולכן בעבור חטא זה הִשְׁלִימָה לְךָ את ימי המלכות שלא נשאר לך ממנה אפילו יום אחד למלוך בו. ואמר עוד ' תְּקֵל תְּקִילְתָּה בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר ' (דניאל ה, כז) פירוש דאמר לו מלבד זה עוד ביום ראש השנה דהאי שתא שבו נדונין כל העולם בשמים נתבקר פנקסך ונמצאת חסר שראוי אתה למות בזה השנה ולכך אמר במאזנייא כי מזל תשרי היא מאזניים. ואמר עוד ' פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס ' (דניאל ה, כח) פירוש מלכותך בבל [34] שהיא מספר ל"ד אם תחלק זה לחצאין תהיה מספר 'אוי אוי' [2÷34=17] שיהיה לבבל אוי מן כורש מלך פרס ואוי מן דריוש מלך מדי שיגברו שניהם עליו וילכדו שניהם את בבל.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר "ממתוס ננקפי אאלרן" (דניאל ה, כה). נראה דכל אחד אמר כפי מה שקבל מרבותיו וכולהו איתנהו שהיה כתוב שורה אחת כמו שאמר רב ותחתיה שורה אחת כמו שאמר שמואל ותחתיה שורה כמו שאמר רב אשי. והא דהוצרך המלאך לכתוב דברים אלו של 'מְנֵא מְנָה' כפולים בארבעה אופנים, נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידיו ארבעה פעמים דכתיב 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ' באיוב (איוב כח, כז) ולכן גם המלאך כפל הידיעה של דברים ההם ארבעה פעמים בארבע אופנים.

אָמְרָה לֵיהּ חַסְרֵיהּ לְגַנְּבָא, נַפְשֵׁיהּ לִשְׁלָמָנָא נָקִיט (מלכים א' א, ד). קשא איך תדבר אותה צדקת עם דוד מלך ישראל דבור קשה שתמשלהו לגנב ולעשותו כמו גנב? ונראה לי בס"ד יש רמאי טוב ויש גנב טוב שמרמא וגונב דעתו של שטן הוא יצר הרע כדי להטיב וכך היה דרכו של דוד המלך ע"ה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ (תהלים קיט, נט) שעומד בכל יום ואומר לפרדס פלוני אני הולך למרחץ פלוני אני הולך ואחר שיוצא מביתו והולך על פתח בית המדרש נשמט ונכנס לבית המדרש ויושב בין החכמים לעסוק בתורה ועושה כן לגנוב דעתו של שטן שלא יעשה לו סיבות עיכובים למנוע יציאתו מביתו אם יודיע שהיא הולך לבית המדרש, אך עתה שאומר לפרדס אני הולך ישמח השטן הוא יצר הרע ואדרבה דוחה מלפניו הסיבות המעכבים אותו וכיון שיצא והלך בדרך והגיע לפתח בית המדרש נשמט ונכנס שם, נמצא הוא גנב לטובה שגונב דעתו של שטן כדי לעשות טוב. ואבישג יודעת טבעו ומדתו הנזכר וחשבה כי הוא לקחה והשכיבה בחיקו בלא כתובה ובלא קדושין נתכוון בזה לגנוב דעתו של שטן דהיינו ודאי דוד המלך ע"ה כשמזדווג עם אשתו עושה במצות עונה זווגים ויחודים והמשכת שפע בעולמות העליונים ולכן השטן קשה עליו זווג של דוד המלך ע"ה למטה ולכך ישתדל לקרר כח תאוה שלו ולא יעשה לו חמום לשמש מטתו כי כח תאוה זו יבא לאדם מצד יצר הרע ולכן מה עושה? גונב דעתו של שטן כדי שיניח ויעורר כח תאוה בקרבו שעל ידי כך יזדווג עם אשתו הביא אבישג והשכיבה בחיקו בלא כתובה וקדושין ואז בכך יקיץ הישן הוא יצר הרע לעורר בקרבו אש תאוה כדי שיבא על אבישג באיסור ח"ו ובלא כתובה וקדושין, ואז כח התאוה ההיא המתעורר בקרבו ישמש בו עם אשתו העיקרית ויעשה זווג לשם שמים וימשך שפע בעולמות למעלה! כך חשבה אבישג בתחילה ואחר כך אמרה לו שיקדשנה כדי שתקרא בשם אשתו של מלך והוא השיב דאסור ליקח יותר מן שמונה־עשרה ולכך אמרה לו חַסְרֵיהּ לְגַנְּבָא פירוש אתה שהיית נוהג לגנוב דעתו של שטן תמיד במה שאתה מבטיח עצמך בדברי שקר כדי שבזה תתרחק מן הרע הנה בעתה חַסְרֵיהּ לְגַנְּבָא תחבולה שלא יוכל לעשותה ומה שאמרת לי עתה דאתה נמנע מכח איסור שמונה־עשרה אני אומרת לא כן הוא אלא הסיבה היא שאין לך כח לבעול ולכן תלית הדבר בענין אחר דאתה נמנע מחמת איסורא דטפי משמונה־עשרה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קִנְּחָה בַּת שֶׁבַע בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מַפּוֹת (מלכים א א, טו) פירוש שעשה שלש־עשרה זווגים כמנין אחד [13] שבזה עשה יחוד עליון למעלה והמשיך שפע מן שלש־עשרה מכילן דרחמי.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה גֵּרוּשִׁים, שֶׁהֲרֵי לְדָוִד הַמֶּלֶךְ הִתִּירוּ לוֹ לְיַחֵד, וְלֹא הִתִּירוּ לוֹ לְגָרֵשׁ (מלכים א א, טו). הקשה הגאון חיד"א בפתח עינים מה הוכחה מכאן על גרושין דעלמא דשאני הכא דגרושת מלך אסורה לאחר, מה שאין כן גרושין דעלמא מותרת לאחר ואינה מתעגנת? עיין שם. ונראה לי בס"ד דיליף ממה שלא התירו לגרש אחת מאותם עשרה פלגשים ששכב עמהם אבשלום דהיו אסורות לדוד המלך ע"ה וככתוב וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת (שמואל ב' כ, ג) ואם כן בלאו הכי הם מעוגנות ואמאי לא נתנו לו רשות לגרש אחת מהן כדי שיקח אחרת במקומה. והנה הר"ן ז"ל הקשה על מה שאמר לה 'אֲסִירַת לִי' דליסבה לפלגש? ותירץ דמספר שמונה־עשרה הקצוב למלך הוא על נשים ופלגשים וכן כתב הרמב"ם (בפרק ג' מהלכות מלכים) עיין שם. והנה תירוץ זה יבא נכון על סברת הרמב"ם אך להראב"ד דסבירא ליה פלגשים יוכל ליקח יותר מן שמונה־עשרה אמאי לא אמרו שיקח אבישג בתורת פלגש? ונראה לי בס"ד שלא רצו לעגנה כל ימיה והוא כי כיון שחלה ידעו דודאי יפטר מחולי זה כי עד חזקיה לא הוה אינש דחלה ואתפח, ואם יקחנה בתורת פלגש ודאי עתה לא יוכל לבא עליה מחמת חולי ואחר ימים מועטים יפטר ותהיה אסורה לשלמה בנו ואין מלך אחר בישראל שיקחנה אך עתה שלא לקחה אפילו בתורת פלגש היא מותרת לבנו שלמה המלך ע"ה וכמו שאמרו בגמרא לעיל ואינה מתעגנת.

אֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה, אֶלָּא אִם כֵּן מְבַקְּשִׁין מִמֶנּוּ מָמוֹן וְאֵין לוֹ (משלי כב, כז). נראה לי בס"ד הכונה מה שאמרו (שבת לב:) בעון נדרים מתה אשתו אין זה חשוב עונש לאדם זה בעל הנדרים דאם תמות אשתו יהיה לו הרווחה בזה שיקח תמורתה בתולה ויהנה ממנה ומצד הממון יורש אשתו שמתה ולוקח ממון מן האשה חדשה ואם כן יהיה חוטא נשכר בזה! לכך אמר עונש זה של מיתת אשתו לא יעשו מן השמים לחוטא בנדרים אלא אם כן ידעו מן השמים שזה לא יוכל ליקח אשה אשר יחפוץ אלא כשרוצה לישא אשה אחרת לא יתנו לו אלא אם כן יתן לבית אביה או לה ממון הרבה והוא אין לו ליתן על כן יהיה מוכרח ליקח אשה עניה ומכוערת ונמצא הפסיד הרבה במיתת אשתו שהחליפו לו פרה בחמור ועל ידי כך יהיה דואג ובוכה על אשתו הראשונה כל ימיו.