מסכת יבמות דף מ״ו עמוד א׳

הא דאמרינן וצריך לתקפו במים - פר"ח ז"ל וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל כדי שתעלה לו טבילה. ואינו מחוור דפשיטא שאלו אין כל גופו במים לא עלתה לו טבילה, ותניא לקמן (יבמות מז, ב) כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובבעל קרי. ונראין דברי רש"י ז"ל שפירש (בד"ה לתקפו) צריך כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו במים לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות, שאפילו יאמר לשם בן חורין לא יהא ממש בדבריו ע"כ. ויגד עליו ריעו הא דמנימין עבדיה דרב אשי דאמר להו רמו ליה אריסא בצואריה.

הא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור - כבר כתבתיה בארוכה במקומות אחרים (גיטין מ, ב. כתובות נט, ב ועיין ב"ק צ, א). כתב הרב אלברצלוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד. אבל הרמב"ן ז"ל (בד"ה מסריה) דאינו מברך אלא העבד שהוא עושה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה למקצת מצות (ועיין מאירי). רש"י ז"ל נראה שגורס טבלו עבדיה לפניה. וכן בכל שמועתנו לפניה ולאחריה גרסינן ופירש לפניה קודם שנתגיירה היא ולאחריה לאחר שנתגיירה היא. ואסיקנא דלפניה לא צריך למימר לאחריה צריך למימר, הא בסתמא לא. ומינה דעבד של ישראל לעולם לא קנה עצמו עד שיפרש בין שטבל בפני הישראל בין שטבל שלא בפניו. אבל הרב אלפסי ז"ל גריס בפניה ושלא בפניה, והא לאחר שנתגיירה היא ואפילו בעבד ישראל ממש כל שבפניו אפילו בסתמא ושלא בפניו עד שיפרש. ונראה לי קצת ראיה על זה מדמסריה רב אשי למנימין עבדיה רבינא ולרב אחא, ולא הטבילו הוא בעצמו כדי שלא יטבול סתם בפניו, ולפיכך כל המטביל עבדו ימסרנו לאחרים להטבילו שלא בפניו.

הא דאנחו למנימין עבדיה דרב אשי זוליתא דטינא ואמרו ליה זיל אמטי לבי מרך. נ"ל להחזיקו עבד בפני הכל בשעת מעשה ממש, כדי שלא יכול לטעון שלשם בן חורין טבל.

דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשתעבדי בהו עבידתא יתירתא - פירש רש"י ז"ל עכו"ם היו וכשאין נותנין כסף גולגלותם למלך תופסין אותן גבאי המלך. והני דבי רב פפא עשירים היו ופורעין המס לגבאי המלך וקונין אותם לעבדים מהם. וקא מיבעיא ליה אי הוה קנין, דלכי נפקי מיניה ליבעי גיטא דחירותא ופשט ליה דצריכין. ויש מפרשין (רמב"ן ד"ה והא) דגיירם והטבילם בעל כרחן לשם עבדות, וקא מיבעיא ליה אי עבדים נינהו ויכול לגיירם בעל כרחם, אי שעבוד בלחוד הוא ועכו"ם נינהו ואינם גרים בעל כרחן כדאמרינן לקמן (יבמות מח, א) וכל עבד איש ומלתה אותו, עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו. ואי קשיא לך אם כן היה לו לשאול תוך זמן אם הם גרים אם לאו. יש לומר דחדא דאית בה תרתי קא בעיא, דאי פשיטא ליה צריכי גיטא דחירותא ודאי עבדים נינהו ומלין אותן בעל כרחן ומטבילן לשם עבדות. ויש מפרשין שהן בעצמן לוקחין מהן ממון ופורעין לגבאי המלך, וקא בעיא אי הוי כעכו"ם גופיה שמכר עצמו לישראל וצריך גט שחרור, או דלמא אינו אלא שעבוד בעלמא. ולדידי קשיא לי אי עכו"ם נינהו היכי סתים לישניה ואמר דיהבי זוזי אאינשי, דהוה ליה למימר דיהבי זוזי אעכו"ם. ועוד מאי קאמר ומשתעבדי בהו עבידתא יתירתא. ור"ח ז"ל פירש דגרים תושבים הוו, ולפי פירוש זה אינו קשה. ואי לאו דמסתפינא אמינא דישראלי נינהו והיינו דקאמר דמשתעבדי בהו עבידתא יתירתא וכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד, ומיהו אינשי דלא מעלו הוו ובעא מיניה אי בעי גיטא דחירותא, כיון דגבאי המלך מוכרין לו. ופשט ליה דמוהרקינהו דהני בספטא דמלכא מנח, דעל דעת כן הם באים לדור בארצו וכאלו לקחם במלחמה שיש לו בהן קנין גוף, דכתיב וישב ממנו שבי (גיטין לח, א) וזה שמכרן לו גופן קנוי לו דעבדים עבריים שנמכרו לו ע"י גבאי המלך, וכי נפקי גיטא דחירותא הוא דצריכין (עיין ריטב"א ומאירי).

שכן מצינו לאבותינו שמלו ולא טבלו - כתב רש"י ז"ל כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינה ואיכא למידק מנא ליה דהואי מילה בשעת קבלת התורה, ואי משום דאמרינן בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות ט, א) בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים, אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, אכתי משעת קבלת התורה מנא לן דהוה. ואפשר דמשמע להו דקרא דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים שנימולו ביציאתן קאמר, כלומר שמלו אותן שלא היו נמולין, ונמולין הטיפו להם דם ברית, וכדאמרינן במכילתא (פ' בא פ"ה) היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום שהוא גואל את בניו ולא היו להם מצות שיתעסקו בהן כדי שיתגאלו, שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה, עריה מכל המצות, נתן להם הקב"ה שתי מצות מצות פסח ומצות מילה שיעסקו בהן כדי שיגאלנו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמים. והרמב"ם ז"ל (אסו"ב פי"ג ה"ב) כתב מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו מל אותן משה רבינו עליו השלום שכולם בטלו מצות מילה בהיותם במצרים חוץ משבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו ע"כ. ולפי דבריו שבט לוי הטיפו מהן דם ברית שאלולי כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה. והרמב"ן ז"ל כתב דכל שהיו נמולין לא היו צריכין להטיף דם ברית, דהא סלקא להו מילה דהא מיפקדי עלה. ולא דמי לגבעוני מהול וערבי מהול, דהתם כיון דלא מיפקדי כמאן דלא מהילו דמו וכדאיתא בע"ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה כז, א) ובני קטורה נמי לא נתחייבו אלא הם אבל זרעם לא. וכן פירש רש"י ז"ל בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נט, ב ד"ה לרבות), והלכך בני לוי וכל אותן שהיו נמולין כבר, נדונו כנשים להכנס תחת כנפי השכינה בטבילה ועם המילה שלהם.