מסכת יבמות דף נ״ב עמוד ב׳

ולאשה בעלמא וכנסה וגירשה בו אינו גט הואיל כשנכתב לא היה ראוי לגירושין:

ליבמתו מהו כתבו קודם שכנסה וכשכנסה נתנו לה מהו שתתגרש בו:

כתב גט לזיקתו ולא למאמרו או למאמרו ולא לזיקתו והוא עשה בה מאמר תחלה מהו שתיפסל עליו בכך:

מאמר עילוי זיקה רמי כשעשה מאמר נדבק עם הזיקה וניתוסף עליה ואין גט מועיל לזה בלא זה וכיון שנכתב בתוך הגט שלא עשאו אלא לאחד מהן הוה ליה מגרש חצי אשה ולא כלום היא ומותרת לו:

או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ומהני והיכא דכתב לזיקתו ולא למאמרו אסורה עליו ועל אחיו דפקע זיקה וקמה בלא יבנה ואי כתב למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחיו דמאמר דעבד שקליה ופשה ליה זיקה כמעיקרא:

נתן גט למאמרו ולא לזיקתו. בארבעה אחין (לעיל יבמות לב.) גבי זיקת [ב] יבמין ג' אחין נשואין ג' נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות כו' וקאמר רבא עלה נתן גט למאמרו ואח"כ מת הותרה אשתו הראשונה שהיא צרתה לאחיו השני דאי לאו גט הוה אסורה עליו משום זיקת שני יבמין. אלמא האי לחודיה קאי מדאהני גט לאישתרויי צרתה לאחיו השני והוא הדין דהיא גופה נמי שריא לאחיו אלא דמחלפא בבעלת גט גמור לזיקה דמקמי מאמר או לזיקה ומאמר והכי אמרינן בארבעה אחין:

זו דברי רבי עקיבא אחלץ ועשה בה מאמר קאי דקתני לא תפיס מאמר:

אחר שילוח כלומר מדכתיב אשר שלחה קרא יתירא דלא צריך הכי קאמר יש לך משלח שאסור להחזיר אחר שילוח אפילו לא נישאת ואיזו זו יבמה וכיון דבלאו קאי היכי מהני בה תו מאמר:

ולאשה בעלמא אין גט ואפילו כתוב בו זמן דאחר נשואים כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח ונראה לר"י דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למאן דאמר אדם מקנה הוי גט דבידו לגרשה כמו בשחרור דמהני לוקח עבד על מנת לשחררו וכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו כדאמר בהאשה רבה (לקמן יבמות דף צג:) ובקידושין בפרק האומר (דף סג.) וגט שחרור וגט אשה שוים לכל דבר דהא ילפינן לה לה מאשה:

ליבמתו מהו אין לפרש דמיבעיא ליה אם גירשה בגט זה לאחר שיבמה יבומין גמורין אי הוי גט אי לא דפשיטא דאין ניתרת בגט זה לשוק דהא בההיא שעתא לא היה בידו לגרשה ולהתירה לשוק על ידי גט זה ומאי קאמר נמי או דלמא כיון דלא עבד בה מאמר לא אי בלא מאמר לא מהני עבד בה מאמר נמי לא מהני להתגרש אחר שתתייבם דמאמר לא הוי אלא מדרבנן ואמר ר"י דלפוסלה מכהונה מיבעיא ליה אי חשיב ריח הגט דפסיל לכהונה אי לא וריב"ם הגיה בפירושיו דמיבעיא ליה אי כתבו קודם מאמר ועשה מאמר וגירש בו מהו שיפקיע את מאמר:

או דלמא האי לחודיה קאי כו' פירש בקונטרס ואי כתב גט למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחיו דמאמר דעבד ליה שקליה ופשה ליה זיקה כמעיקרא ולר"י נראה דללישנא דאמר רבא הותרה אפילו היא ואם כן הכא נמי שריא לדידיה וללישנא דהיא אסורה דמיחלפא בבעלת הגט הכא נמי אסורה אפי' לאחיו דהא בעלת הגט אסורה על כל האחין והא דשרי רבא צרתה בנתן גט למאמרו משום דבאות משני בתים הן ואפילו היה נותן גט גם לזיקתו היתה צרתה מותרת:

כעודר בנכסי הגר אר"י דמיירי לרב יוסף כגון דאמר לה התקדשי לי סתם ולשם יבמות היינו דגלי אדעתיה שבתורת יבמין מקדשה דאי באמר לה בהדיא במאמר יבמין לא הוי פריך ליה אביי מי דמי דהא אביי קאמר בסמוך דהיכא דאמר לה במאמר יבמין דלא קני לרבי אלא בסתם איירי א"נ באמר לה התקדשי לי לשם יבמות ולא משמע בתורת מאמר יבמין דבמאמר יבמין משמע בתורת מאמר ולא בתורת קידושין אבל לשם יבמות לא משמע בתורת יבמות אלא שסבור שעדיין היא זקוקתו:

אי אמר לה התקדשי לי בזיקת מאמר יבמין מי לא מהני דאפילו למ"ד אין זיקה היינו לענין אחות זקוקתו וכיוצא בה אבל פשיטא דמהני לשון זיקה שהרי היא זקוקתו ועומדת בפניו:

הא דבעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כו' קשיא לן מאי קא מבעיא ליה. אי מדאורייתא קא מיבעיא ליה אם כן היכי קאמר כיון דלא עבד בה מאמר לא ואי מדאורייתא מאמר בדאורייתא לא משמש כלום, דמאמר דרבנן הות ומדאורייתא לא מעלה ולא מוריד. ואי מדרבנן מיבעיא ליה פשיטא דגט הוא לפסלה, דהא כשהיא יבמתו אלו נתן לה גט בלא מאמר פסלה עליו ועל האחין ופסולה מן הכהונה. ויש לומר דמדרבנן קאמר והכי קא מיבעיא ליה, כיון דבשעה שאמר לסופר לכתוב לה גט הות אגידה ביה ובת איגרושי היא מדרבנן ואי בעי פסיל לה בגט, מעתה יש לו יד לכתוב לו גט ואף על פי שלא גרשה עד שכנסה ונעשית אשתו גמורה דבר תורה מכל מקום מגורשת היא מדבריהם ופסולה מן הכהונה, או דלמא כי תקינו רבנן גט ולפוסלה הני מילי כשהיא יבמה, אבל משנשאת ונעשית אשתו גמורה ומעיקרא לא היתה לו בה הויה כלל, כאשה דעלמא היא ואפילו ריח הגט אין בו, אלא אם כן עשה בה מאמר. אבל אם עשה בה מאמר פסלה מן הכהונה דגזרינן בה משום ארוסה בעלמא, דמשעשה בה מאמר לארוסה דמיא ומדרבנן. אלא דקשיא לי דהא ודאי דמדבעי להא הא דאמר ללבלר כתוב גט לארוסתי, משמע דמבעיא בעי לה אי דמיא לארוסה לגמרי או לא, כלומר אם גיטו מחוור דבר תורה להתירה לשוק בגט זה, כדרך שהאומר כתוב גט לארוסתי מגרש ומתיר לשוק, דאי לא תימא הכי לא הוה ליה לרמי בר חמא למיסתמא למלתיה והוה לפרושי ליבמתו מהו לפסלה לכהונה. ואל תשיבני בעיא דאביי דלעיל (יבמות נב ע"א) דבעי מרבה נתן לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם מהו, ולא פירש מהו לפוסלה לכהונה, דהתם גט יבמין הוא ועל כרחין לפסולא ולא להתירא קאמר. ועוד קשה לי קצת דהוה ליה לרמי בר חמא למימר ליבמתו עד שלא עשה בה מאמר מהו, כיון דעיקר בעיא בשלא עשה בה מאמר תליא. ומן הדוחק יש לי לומר דרמי בר חמא תרתי בעי וחדא מגו חדא קא בעי והכי קאמר, כיון דאגידה ביה דבר תורה ומן שמיא אקנו לה ניהליה כארוסתו היא, והואיל ובידו להתירה לשוק בחליצה בידו לעשות שליח אפילו על הגט, ושליחות בעל קרי ליה אף על פי שאין בידו להתירה בגט ממש. או דלמא כיון שאין בידו לגרשה בגט ממש כאשה דעלמא היא לגבי גט, ואינו גט להתירה לעלמא אבל לפסלה מיהא הוי גט או דלמא אם לא עשה בה מאמר אפילו לפוסלה לכהונה אינו גט אחר שנשאה ועלתה בתיקו. ולפי מה שפירשתי הוי ספק בשל תורה ולחומרא ואם מת חולצת ולא מתייבמת ואם אשת כהן היא אסורה לו. אבל לפי הפירוש הראשון הוי ספק בשל דבריהם ולקולא. ומדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין שם) נראה כדברי שהוא ז"ל כתב אמר לסופר כתוב גט לארוסתי כו' כתבו ליבמתו ואחר שיבמה גרשה בו הרי זה ספק גרושין הואיל ואינה אשה גמורה כשכתבו ע"כ. וצ"ת.

הא דאמרינן זו דברי רבי עקיבא שהיה עושה חלוצה כערוה לומר שהיה עושה חייבי לאוין כחייבי כריתות לענין קדושין. (והרמב"ן) [והרמב"ם] ז"ל שפירש בפירושי המשנה שלו (משנה ב) שאם נחלצה שבה ערוה כבתחלה לפני מות אחיו תמיהא לי טובא פה קדש יהאך יאמר דבר זה, שבפירוש אמרו בפרק קמא דמכלתין (י, ב) דחלוצה לר' עקיבא חייבי לאוין היא בפגלותא דריש לקיש ור' יוחנן. והכי נמי משמע בפרק החולץ (יבמות מה, א) גבי הכל מודים בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל, ובהדיא אמרינן הכא זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין.

ובאשה דעלמא פי' שצוה לכתוב גט קודם שיקדש אותה אינו גט כלל דכיון שאין בידו לגרשה אין שליחותו של עכשיו שליחות כלל ולא קרי' ביה וכתב ונתן:

בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא פי' והגט שצוה להם לכתוב עכשיו כשר ומועיל לגרשה בו לאחר יבום מדרבנן מיהת לפסלה לכהונה כ"פ מ"ה הר"ם ולא נתחוור לי מדנקיט לה סתמא גבי ההיא דלעיל דארוסה דמהני אפי' דאורייתא ואי מדרבנן קאמר ה"ל לפרושי ליבמתו מהו לפסלה לכהונה לכך נתחוור לי יותר כדברי מורי הרשב"א ז"ל דאפי' מדאורייתא קאמרי' דאפשר דמהני דכיון דאגידא בי' לפטרה בחליצה וגם הדבר בידו לכנוס ולפטרה בגט שליחותו שליחות הבעל אף על הגט ואעפ"י שאין בידו לגרשה עתה בגט:

או דילמא אדרבה כיון דלא עבד בה מאמר לא פי' דלא הוי שליחות מדאורייתא להכשיר גט זה מן התורה אלא אפי' מדרבנן לא הוי גיטה לפסלה לכהונה דכל כמה דעבד בה מאמר לא קאי בתורת גט כלל ואין שליחותו דהשתא שליחות כלל ולא איפשיט' ולפי פי' זה ספיקא דאורייתא הוא ולחומרא אבל לפי הפי' הראשון הוי ספיקא דרבנן ולקולא:

לרבא פשיטא לי' וכיון דכן ק"ל כרבא דבתרא הוא ופשיטא ליה ומהכא שמעי' דהא דרבא כשנתן גט למאמרו לבדו דכתיבנא בפ"ד אחי':

מתניתין עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטים וחליצה פירוש וחליצה אחד לשתיהן וחולץ לאיזו שירצה ופוטר' צרתה דכיון דתרוייהו חלוצות גרועות נינהו חליצה גרועה פטרה צרתה כדאית בפרק ד' אחי' וכדכתיבנא התם ודכוותא בסיפא דקתני וכן אתה אומר בב' יבמין ויבמה א' נותן כל א' וא' מהן גט וחולץ א' מהן וא"ת א"כ תפשוט מינה דחלוצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין ואמאי לא מותבי' מינה לרבא בר ר' הונא אמר רב ואותיבו לעיל ממתני' י"ל דברייתא ניחא לן משום דקתני בה בהדיא וחליצה לא' מהן דאלו בהא איכ' למדחי דה"ק צריכות ב' גיטי' וכן חליצה ל"א מהן ודכוותא בסיפא ב' חליצו' א"נ לעיל קי"ל דרישא דמתניתין משום פלוגתא דר"ג ורבנן ומייתי עלה לברורא וכיון דמייתי לה פרכי' מינה ולא בעי למינטר עד סיפא דמתניתין ומיהו כיון דאיתרצא בריתא דטעמא משום דאין זיקה מתניתין כבריתא דברית' פי' דמתנ' הוא והרמב"ן ז"ל פי' אמאי צריכות ב' גיטי' יגרש לא' מהן שיתן גט למאמרו בפי' ויכנוס אותה וחברתה וכדאמר רבא בפ"ד אחין נתן גט למאמרו הותרה צרתה ובלישנא בתרא אמרי' הותרה אפי' הוא וי"ל דהא פרישנא התם וכדפרש"י ז"ל דהותרה לאחין קאמר אבל לדידיה אפי' צרתה אסורה ואפי' ללישנא בתרא גזירה משום בעלת הגט דעלמא ומיהו אכתי קשה סיפא דקתני וכן אתה אומר בב' יבמי' ויבמה א' כלומר שנותן כל א' מהן גט וחולץ לה א' מהן ואמאי יתן א' מהם גט למאמרו ויכנוס השני אותה או לצרתה ותירץ רבי' ז"ל דאה"נ אלא דמתני' לא אתא לאשמועי' אלא דין גרושי' אם בא להוציאן מה הן צריכות וא"ת א"כ לעיל דפרכי' על הא דאמר ר"ג נותן גט לראשונה וחולץ לה ראשונה תתייבם יבומי אמאי לא פרקי' דאה"נ ור"ג דינא דאם בא להוציאן קתני וי"ל דהתם כיון דר"ג אמר דאין מאמר אחר מאמר ובעי לאלומי מאמר לגמרי ולאפקועי מאמר בתרא אלו הוה ס"ל דראשונה תתיבם אז הוה תני לה בהדיא ולא הוה תני דינא דגרושי' והא דתני סיפא בין יבם א' וב' יבמות בין יבמה א' וב' יבמי' חלץ ועשה מאמר וכו' פרש"י ז"ל דהני תרי מימרי נינהו וה"ק דין האמור למעלה ביבם א' וב' יבמות וה"ה ב' יבמי' ויבמה א' שאם חלץ ועשה מאמר וכו' הכי והכי דינא ואע"ג דהא קתני ברישא דמתני' דין זה ביב' א' ויבמה א' אהדרי' הכא משום דבעי לאפלוגי בין הביאה בתחלה לחליצה בתחלה ולמיתני פלוגתא דרב ורב נחמיא והק' עליו ז"ל כיון דפלוגת' דרבנן ור' נחמיא איתיה אפי' ביבמה א' וב' יבמי' או ביבם א' וב' יבמות אמאי דחיק נפשיה רש"י ז"ל דסיפא מיירי אפי' ביבם א' ויבמ' א' ולפי' פי' דסיפא קתני חלץ לה וכו' על כלה מתני' קאי בין על יבם א' ויבמה א' או בשתי יבמות או בב' יבמין והכי ודאי הוה מסתבר. אבל סוגיי' לקמן מכרעת כפרש"י ז"ל דהא פרכי' עלה חלץ ונתן גט למה ליה דהא פשיטא שאין הגט עושה כלום אחר החליצה דהא מפסלה ומתסר בקרובותיה משום חליצה ופרכי' נמי בעל ועשה מאמר למה לי כלומר דהא פשיטא שאין המאמר של אחר ביאה עושה כלום וש"מ דביבם א' ויבמה א' איירי סיפא דאלו איירי נמי בב' יבמין או בב' יבמות מאי קושי' דהא אצטריך לאשמועי' דב' יבמין ויבמ' א' שאין מאמרו של שני צריך גט ואינו גט של שני לאוסרו בקרובותיה ואשמועינן ביבם א' וב' יבמות שאין מאמרו בשניי' צריך גט ואין גט בשניי' אוסרו בקרובותיה אלא ודאי שזו הכרעה גמורה לפרש"י ז"ל. ומיהו ק"ל אסוגיי' דלקמן מהיכא משמע להו דבעי' הגמ' דמתני' ביבם א' ויבמה אחד דוקא דתקשי להו למה להו למתני חלץ ונתן גט או בעל ועשה מאמר וי"ל דכיון דעיקרא דמתני' דרישא היינו יבם אחד ויבמה אחת שכיח טפי אלא דהדר אשמועי' שכן הדין בב' יבמין או ב' יבמות ניחא לן למימר דכי הדר ואתא למתני פלוגתא דרבא ור' נחמיה דתני לה בעיקרא מימרי דאי רי ביה מעיקר' פלוגתא דר"ג ורבנן דהיינו יבם ויבמה א':

גמרא זו דברי רבי עקיבא שהיה עושה חליצה כערוה פי' לא ערוה ממש למהוי באיסור אשת אח בכר' דהא ודאי אפי' ר"ע מוד' דחייבי לאוין היא משום לא יבנה וכדאית' בהדיא בפ"ק בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל אלא ה"פ שהיא עושה חליצה כערוה לענין תפיסת קדושין שהוא סובר שאין קדושין תופסי' בה ולהכי קתני שאין לאחר חליצה כלום:

מ"ט דר' פי' שהוא מקל לומר שאינה צריכה גט ואפי' מדרבנן אמר ר' יוסף עשאוה כעודר וכו' פי' וחליצה זו ודאי נכסי הפקר היא דיצאה לשוק בחליצה ומיהו כשבא היבם וקדשה לשם יבמות כסבור הוא שיכול ליבמ' עדיין וכו' כל זמן שלא נשאת והוא מתכוין לקנותה מצד זה ולא מצד המקדש יבמה חלוצה לשוק הילכך לא קני דמדין עצמן אין לו בה קנין ולהתפיס לה קדושין בחייבי לאוין לא נתכוון בעדור שלו למקני כלום פי' וכיון דכן לא קנו בנכסי הפקר דליכא דעת אחרת מקנה ולאפוקי היכא דאיכא דעת אחרת מקני דאע"ג דלא נתכוון לקנות אפשר שהוא קונה בחזקתו וכדפריך בחזקת הבתים גבי עובדא דרבי ענן דשקל ברקא דארעא. אבל הכא הא מכוון למקני פי' דאפי' תימא דבהא דעת מקנה דביבמה לא מהני כלו' דבדידיה תלא רחמנא מ"מ הרי נתכוון הוא לקנות' בקדושי' אלו ואמאי לא קניא:

הא לא דמיא אלא לעודר בנכסי הגר וכסבור של גר אחר דקני פי' הא נמי דכוות' היא דחליצה זו נפטרה לשוק והואי כנכסי הגר שראוין לכל אדם ויבם זה שקדשו לשם יבמות סבור כי עדיין הם נכסי אחיו ואגידא ביה מחמתיה שיכול ליבמה כל זמן שלא נשאת ואעפ"י שאינו כן מ"מ כיון דקדושי' תופסי' לו בחליצתו דקדושין תופסי' בחייבי לאוין הרי הוא קונה מכיון שנתכוון לקנות בשום צד:

מי שעשה מאמר ביבמתו ואחר כך כתב גט ופירש בו שלמאמרו הוא נותנו ולא לזיקתו וכן אם כתב לה גט ופירש בו שלזיקתו הוא נותנו ולא למאמרו שאלו בסוגיא זו אם נאמר מאמר עלוי זיקה רמי כלומר דבק הוא עם הזיקה ונעשה המאמר והזיקה אחד ואין גט לזה בלא זה שאין זה אלא כמגרש חצי אשה שלא עשה כלום או שמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והרי הגט מועיל למה שנתנו ואם כתבו לזיקתו אסורה על כלם ואם כתבו למאמרו מאי דעבד שקליה והותרה לאחין וקא בעי עלה תיפשוט ליה מדרבא דקאמר בפרק ארבעה אחין ל"ב א' נתן גט למאמרו הותרה צרתה כמו שביארנוה שם במשנה התשיעית ותירץ דלרבא פשיטא ליה לרב חנניה מיבעיא ליה ומכל מקום אנן כרבא פסקינן ולמאי דכתביה מהני ומכל מקום תרי לישני איתמרו התם לרבא ללישנא קמא כתב גט למאמרו ולא לזיקתו הותרה צרתה ליבום אבל היא אסורה משום דמיחלפא בבעלת הגט דעלמא וללישנא בתרא הותרה אף היא דמאי דעבד שקליה לפיכך אם רצה לחלוץ חליצת אחת מהן פוטרת צרתה דהא כי הדדי נינהו ואינה צריכה גט שני ואם כתב גט לזיקתו ולא למאמרו צריכה גט וחליצה גט למאמרו וחליצה לזיקתו שאין הגט מפקיע את הזיקה לגמרי ויש פוסקים בה כלישנא קמא כמו שביארנו שם:

כבר ביארנו במשנתנו בנתן גט וחלץ שאין לאחר חליצה כלום ונפטרה לגמרי ופירשנו בה שאפילו בעל אחר כן לשם קדושין אינה צריכה גט וזו היא שאמרו זו דברי ר' עקיבא דחלוצתו בלאו דלא יבנה ואין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל לרבנן יש אחר חליצה כלום כלומר שאם חזר וקדשה קדושין תופסין בה בין בכסף בין בשטר בין בביאה וכן הלכה ולא סוף דבר בקדשה לשם אישות אלא אפילו קדשה לשם יבום שהיה לנו לומר קדושי טעות הן שהוא סבור שיכול הוא ליבמה והרי אין יבום בה אחר שחלצה מקודשת הואיל והחליצה מיהא פסולה כמו שיתבאר למטה לדעת קצת:

החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אע"פ שביארנו שהקדושין תופסין בה בין בקדשה לשום אישות בין שקדשה לשום יבמות מכל מקום יש בשמועה הבאה עליה דברים מבולבלים שאני צריך להעמידך עליהם לענין ביאור וכן שיש בה קצת דברים שאנו צריכים להם לענין פסק והוא שאמרו מאי טעמא דר' דקאמר דלשום יבמות מיהא אינה מקודשת עשאוה כעודר בנכסי הגר וסבור שלו הן שאינו קונה מפני שנמצא קונה בטעות ובלא כונה וכן הלכה וכן הדין אף בסבור שהן של גר אבל סבור שהוא קיים או שיש לו יורשים שהרי אין מתכוין לקנות ואף כאן כשכונס לשום יבמות טועה הוא שסבור שיש כאן יבום ואינו כן והקשו מי דמי התם לא מיכוין למיקני כלל הכא מכל מקום מיכוין הוא למיקני והוה ליה כעודר בנכסי הגר וכסבור שהן של גר אחר שמת לו בלא יורש גם כן שהוא קונה וכן הלכה וכן הדין בכל זוכה מן ההפקר שאינו קונה אלא בזמן שנתכון לקנות וכל שנתכון לקנות בין שנתכון לקנות מחמת הפקרו של זה ובין שנתכוין לקנות מחמת הפקרו של אחר כל שהוא מתכוין לקנות קונה ולענין הסוגיא מיהא עדיין תיבעי לך מאי טעמא דרבי דהא הכא מתכוין הוא לקנות ולא חלץ אלא להתירה לעלמא אבל סבור הוא שמותרת לחזור לו ופירש אביי טעם מחלוקתם של רבי וחכמים בקדשה לשום יבמות שרבי אומר אינה צריכה גט ולרבנן צריכה גט כגון שנתן לה כסף ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין שהזכיר לשון מאמר בפירוש ולא שיאמר התקדשי לי לשום יבמות כדקא סלקא דעתין מעיקרא רבי סבר מאמר עילוי זיקה רמי כלומר מאמר שתקנו חכמים לא נתקן אלא היכא דאיכא זיקה והמאמר בא ומיתוסף עליה והכא ליכא זיקה דהא אתיא חליצה ואפקעתה וכי אמר לה אחר חליצה התקדשי לי במאמר יבמין לא כלום הוא ורבנן סברי מאמר לחודיה קאי וזיקה לחודה קיימא ולא שייך מאמר בזיקה כלל וכי היכי דמיקמי חליצה אי אמר לה התקדשי לי במאמר יבמין מהני אע"ג דמאמר לא שייך בזיקה הכי נמי בתר חליצה מהני אע"ג דליכא זיקה ורבא אמר דבמאמר יבמין אף רבי מודה דמהני דאע"ג דפקעה זיקה לא פקע מאמר והכא כשנתן לה ואמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין כלומר התקדשי לי עכשו בפסק זה בכח הזיקה שיש ליבם על יבמתו רבי סבר יש זיקה כלומר ואלו אמר לה בלשון זה קודם חליצה מהני שהזיקה חזקה כל כך שאף לשון קדושין כזה תופש ומצד חוזק הזיקה מהני בה האי לישנא אבל השתא דאתאי חליצה ואפקעתה לזיקה האי לישנא לאו כלום ולרבנן אין זיקה וכי מהני האי לישנא קודם חליצה לאו מכח הזיקה אלא משום דלישנא גופיה מהני והילכך אף השתא דליכא זיקה מהני:

גמרא אלא אמר אביי הב"ע כגון דא"ל התקדשי לי במאמר יבמין רבי סבר כו' יש להקשות להאי אוקימתא אמאי קאמר רבי דמתני' דקתני חלץ ועשה מאמר אין אחריה כלום אליבא דר"ע מיתנייא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין דהא לדידיה אי נמי כמאן דאמר קידושין תופסין בחייבי לאוין ניחא כיון דקידשה במאמר יבמין ויש לומר משום חלץ ובעל אין אחר חליצה כלום דמשמע אפילו בעל לשם אישות קאמר הכי דלא אתיא אלא כר"ע וק"ל:

גמ' ליבמתו מהו עיין נזיר דף יב ע"א תד"ה מאי טעמא: