מסכת יבמות דף ד׳ עמוד ב׳

לאפנויי לאנוסתו של אביו דיליף מסמוכים דלעיל:

לא תלבש שעטנז למה לי שמע מינה לאפנויי ולמדרש סמוכים:

ואפי' מוכרי כסות שאין מתכוונים להנאת חימום:

צמר ופשתים למה לי אי לאשמועינן דכלאים צמר ופשתים הוא דקאסר לא צריך דמכדי בכלאים כתיב בגד ותנא דבי ר' ישמעאל כו':

באחד מהם גבי נגעים בבגד צמר או בבגד פשתים (ויקרא יג):

ואכתי איצטריך למכתב צמר ופשתים הכא גבי לבישה ואע"ג דכתיב בגד בהעלאה דמשמע צמר ופשתים דס"ד כו':

ותנא דבי רבי ישמעאל דילפינן אליביה כלאים בציצית מדאייתר צמר ופשתים למיסמכיה לגדילים תעשה לך:

טעמא דכתב רחמנא כו' כל בגדים צמר ופשתים הם והאי בגדיהם דציצית משמע בין של צמר בין של פשתים ואמר רחמנא עביד ותכלת נמי לפשתים:

מכדי כתיב ובגד כלאים וגו' ההוא קרא דגדילים לא מצית לאייתורי ולמימר מכדי כתיב פרשת ציצית למאי הילכתא כתביה דכולה איצטריך כדדרשינן לקמן (יבמות דף ה:) גדילים ארבעה ודרשינן נמי על ד' כנפות ולא על ג' וה' כסותך ולא של אחרים אשר תכסה בה פרט לכסות סומא ולמעט שאין מכסה רובו:

אבל לבישה כל תרי מיני אסר רחמנא וא"ת אפילו חד מינא ה"א דאסור ובלבד שיהא שוע טווי ונוז וי"ל דשעטנז משמע נמי תערובות:

אם כן לשתוק קרא מיניה ותיתי שעטנז שעטנז מהעלא' וא"ת בפ' במה מדליקין (שבת כז: ושם) קאמר רב פפא אף כל צמר ופשתים דקאמר רבי ישמעאל לאיתויי כלאים וקאמר התם דהא דרב פפא בדותא היא דכלאים צמר ופשתים בהדיא כתב בהו ומאי קושיא והא איצטריך אף כל לאפנויי צמר ופשתים כדקאמר הכא וי"ל דבמסקנא דנפקא לן הפנאה לרבנן משעטנז לר' ישמעאל נמי תיפוק מהתם ותו לא איצטריך אף כל לאפנויי צמר ופשתים דכלאים:

ותנא דבי ר' ישמעאל וכו' וא"ת בלא תנא דבי ר' ישמעאל נמי יוכל לדקדק דבגדים משמע כל בגדים דלכולהו אמר רחמנא עביד להו תכלת אלמא בבגדי פשתן נמי שרי תכלת וכ"ת דה"א דלאו אכולהו אמר רחמנא דליעבד תכלת השתא נמי נימא דאצמר דוקא אמר רחמנא דליעבד תכלת ולא אפשתים וי"ל דודאי אי לאו תנא דבי רבי ישמעאל ה"א דשאר מיני אמר רחמנא דליעבד תכלת ולא אפשתים אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דכל בגדים צמר ופשתים משמע דאתרוייהו קאי דאפי' נימא בעלמא דבגד הוי או צמר או פשתים הכא בגדיהם כתב דמשמע תרי:

ואמר רחמנא עביד להו תכלת וא"ת והיכי משמע מהכא דשרי כלאים בציצית נימא דעביד להו תכלת בלא שוע טווי ונוז וי"ל דחוטי ציצית בעינן שיהא שוע טווי ונוז דדריש בספרי פתיל תכלת טווי ושזור וה"ה שוע דבעינן ויליף התם לבן מתכלת וסתם בגדים שלהן היו נמי שוע טווי וגם נוזין פירוש שזורים כמו שפי' ר"ת לקמן (יבמות ד' ה: ד"ה עד) נוז שזורי היינו שזורים בסוף הטלית מקום הנחת ציצית כדאמרינן בריש המוצא תפילין (עירובין צו:) ודלמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו אבל קשיא דאכתי נימא דאמר רחמנא לעביד להו תכלת בלא קשירה דלא הוי כלאים דתוכף תכיפה אחת אין חיבור ובמנחות (דף לט.) דקדק דקשר עליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ושמעתי בשם ר"י קלנו' דע"כ אמר רחמנא ליעביד להו תכלת בענין דהוי כלאים דאי דוקא בלא כלאים א"כ לישתוק קרא מיחדו ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעי דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא ודאי בענין דהוי כלאים אמר רחמנא ליעביד תכלת ולא שמעינן להו מהכא מידי אי תוכף תכיפה אחת חיבור אי לא להכי איצטריך יחדו:

ותכלת עמרא הוא לא היה צריך לכך דבין הוא כיתנא ובין הוא עמרא יכול לדקדק דכלאים בציצית שרי דאמר רחמנא לבגדיהם דהוו צמר ופשתים ליעביד תכלת שהוא או כיתנא או עמרא שאין בבגדי כהונה אלא צמר ופשתים מדכתב בהו בגדיהם אלא האמת אומר:

מדשש כיתנא תכלת עמרא וליכא למימר דתכלת נמי כיתנא אלא צבוע הוא תכלת וארגמן ותולעת שני עמרא דסברא הוא דכל הצבועים מין אחד הוא מדלא חילק בהן אלא בצבע:

סלקא דעתך אמינא כדרבא לאו דוקא דרבא איירי בתר דכתיב צמר ופשתים והשתא איירי אי לא כתב צמר ופשתים אלא כלומר כדיוקא דרבא וה"ק קרא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם דלבגדיהם שהם צמר ופשתים עביד ציצית אבל תכלת דבתר הכי לא קאי אבגדים אלא אהכנף מין כנף והמקשה דפריך והא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא וסבור דכרבא ממש קאמר היה יכול להקשות והא רבא לבתר דכתיב צמר ופשתים קאמר:

הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה כו' איכא למימר דמשום דר' יהודה הוא דאמרינן הכא, דאיהו לא דריש סמוכין אלא בדמופנה, וכולה שמעתין משום דידיה שקלינן וטרינן בה, אבל לרבנן אף על גב דלא מוכח ולא מופנה דרשינן. וכן נמי לבן עזאי. ואי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן גבי ציצית בעינן מופנה ומוכח משום ללמד על כל התורה דדרשינן סמוכין, וכי לא מוכח ולא מופנה לא דרשי סמוכין ללמד על כל התורה דליתי עשה ולידחי ל"ת, וקרא דר' אליעזר (לעיל ע"א) סמוכים לעד לעולם אסמכתא בעלמא היא.

אי כתב רחמנא לא יעלה הו"א כל העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות. פירש"י אף על פי שאינו מתכוין להנאת חימום. ואינו מחוור דאי בנהנה אף על פי שאינו מתכוין, פלוגתא דאביי ורבא היא בפרק כל שעה (פסחים כה, ב) בדאפשר ולא קא מיכוין, ומייתי נמי (כו, ב) ברייתא דקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואוקי כר' שמעון, ואי דבר שאינו מתכוין מהכא נפקא ליתי לה התם. ועוד דהכא אכן לר' יהודה קאמרינן, ור' יהודה הא אמר דבר שאין מתוכין אסור. אלא הכא בשאינו נהנה כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שאינו נהנה אלא מצטער, הא נהנה אף על פי שאינו מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא. הרמב"ן נר"ו (בד"ה ואפילו).

כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר וקיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל דכל בגדים האמורים סתם אינן אלא צמר ופשתים, אבל שאר מינין אינן חייבין בציצית אלא מדרבנן, והכי איתא במנחות פרק התכלת (מנחות לט, ב). וחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ואפילו לבן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, ודוקא לבן של צמר בשל פשתים, ושל פשתים בשל צמר בדלית ליה ממיניה ואי אפשר לקיים מצות ציצית בלא דחיית ל"ת, אבל היכא דאיכא ממין הכנף אין מטילין לו אלא מינו, וכדר"ל דאמר (להלן יבמות כ, ב) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה לא תעשה, הלכך בדאיכא מינו אתה יכול לקיים את שניהם, ואם לאו אי אתה יכול לקיים את שניהם. ואם נפשך לומר יוציא חוטין מן הבגד בעצמו ויטיל בכנף, ולעולם לא משכחת לה דליכא מינו, הא ליתא, דכל היכא דאין לו אלא בקריעת הכנף ובהפסד טליתו, הרי זה כמי שאין לו מינו. והא דתנא דבי ר' ישמעאל לא מפקא מדר"ל, ודר"ל לא מפקא מדתנא דבי ר"י, ותדע לך דהא קיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל. ומשמע נמי ודאי דאיתא לר"ל מדאמרינן בפר' כיצד (שם) גבי איסורי מצוה ואיסורי קדושה חולצות ולא מתיבמות וליתי עשה ולידחי ל"ת, ופריך רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי דאר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה כו'. ובנחות נמי פרק התכלת (מנחות מ, א) אמרינן ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן וכדר"ל וכו'. וכן בהרבה מקומות בתלמוד. דאלמא הלכתא כוותיה. כך היה נ"ל. אלא שראיתי לגדולי המפרשים דפירשו (ברמב"ן בד"ה הא) דהא דתנא דר"י אתיא דלא כר"ל, ונסמכו על מ"ש במנחות (שם) ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן כדר"ל, ואפשר לומר דהתם לא קאמר דלעולם לא יטול כיון דאפשר בדאית ליה כדר"ל, אלא בדאיכא מיניה קאמר, ומשום דהוי מצוי דאית ליה מיניה קאמר דאפשר במיניה, ולעולם איתא לתנא דר"י ואיתא לדר"ל. וכן נראה מדברי רי"ף שכתב בהל' ציצית (בהלכות קטנות יג, ב) (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא. ומכל מקום אסור להטיל בשל פשתים ד' חוטין של צמר לבן, שלא התיר הכתוב להטיל בו אלא שני חוטי תכלת, אי נמי בחוטי לבן בדליכא תכלת דעולין משום לבן ומשום מגו כדאיתא התם במנחות (לט, ב) דאמרינן התם מגו דתכלת פטורה לבן נמי פטר אבל אם מטיל בו ד' חוטי צמר לבן, השנים עולין משום מצות לבן, והשנים האחרים כיון שאינם תכלת אינן עולין משום תכלת, ומשום לבן נמי לא דהא איכא ב' חוטים אחרים, נמצאו הב' האחרים כלאים. וכתבו בתוס' (עי' תוס' הרא"ש ד"ה אצטריך ותוס' כתובות מ, א ד"ה כגון) דאף להטיל בטלית של פשתים ב' חוטי צמר לבן וב' חוטי פשתים אסור משום דחוטי פשתים עולין משום לבן והשאר הוי כלאים. והא דאמרינן במנחות (מ, א) גבי סדין בציצית גזרה משום קלא אילן ואקשינן ולא יהא אלא לבן דהא תנא דבי ר' ישמעאל וכו', ומשני התם כיון דאפשר במינו כר"ל, איכא למידק מה צורך לתרץ כדר"ל, ואיהו נמי מאי קאמר לא יהא אלא לבן, והלא אם הוא צמר מעורב עם חוטי פשתן, אי נמי ד' חוטי צמר, אם אתה עושה ארבעתן לבן הרי יש כאן כלאים כמו שאמרנו. ובתוס' דוחקין דהתם להטיל בו ב' חוטי תכלת בלבד קאמר והלכך שרי, שאם הוא תכלת הא תנן (שם לח, א) הלבן אינו מעכב את התכלת, ואם אינו אלא קלא אילן והוי כמו לבן, הא קיימא לן נמי דהתכלת אינו מעכב את הלבן.

לכתוב רחמנא גבי ציצית פי' לגדילים תעשה לך כיון דאית בי' הלכות ציצית גדיל גדילים עשה גדיל ופתלהו מתוכו:

בפירש"י כל העלא' אסר רחמנא אפי' מוכרי כסות פרש"י שאין מתכוון להנאת חמום והקשו עליו בתוס' דא"כ היכי אמרי' קמ"ל דשרי דהא סוגיי' אף לר' יהודה דאסר בהא משום דבר שאין מתכוון כדאיתא בפ' כל שעה ואפי' לר' שמעון דשרי התם היינו לאו מהאי קרא דלא תלבש שרו אלא משום דשרי בכל דבר שאין מתכוין כדאיתא התם לכן פריך כל העלא' אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות שאין נהני' כלל אלא מצטערי' קמ"ל דשרי אבל כשהוא נהנה אלא שאין מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא:

ותיתי שעטנז מהעלאה פירש לאו בגזירה שוה אלא שילמוד סתום מן המפו' וכבר הא בלא מופנה למדי' ואין משיבין אצטריכי סלקא דעתך אמינא כדרבא דמי קמ"ל ק"ל והא אפי' לפום הא סברא דרבא כלאים בציצי' שרי דהא קאמר צמר ופשתים פטרי בין במינו בין שלא במינו ויש בכלל זה צמר ופשתים לצמר ואדפרכי עלה דהא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא הא הוה עדיפא לי' למפרך וי"ל דהשתא סבי' לן דהכי קאמר דצמר ופשתים פוטרים שלא במינן ובדבר שאינו כלאים כגון כלך ושיראים וסירקון ולאפוקי שאר מינים שאין פוטרים שלא במינם כלל ואע"פ שאין בהם כלל וי"מ דהשתא ס"ד דהקו' דאצטריך עלה משום דס"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה כדרבא ולא מיתורא דגדילי' כדאמרי' לעיל וכי פרכי' דתנא דבי ישמעאל לית ליה דרבא אמרינן סלקא דעתך דכי דייקי' דויקי' דרבא הדרינן דיתורא משום דגדילים הוא כדמעיקרא לעיל ואין זה מחוור דהשתא לא קיימי' עלה דמתניתין אלא על לא תעשה גרידא דעלמא והנכון כדאמרי' בשיטת רש"י ז"ל ואפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. קיימא לן הא ניחא צמר לפשתים למצות תכלת שאי איפשר אלא בצמר וכיון שאין אפשר לקיים שתיהן יבא עשה וידחה לא תעשה שאין אומר לו שיפשוט טליתו אלא פשתים לצמר אחוטי לבן הוא ואפשר בשל צמר ואמר ריש לקיש דכל שאפשר לקיים שתיהן אין דוחה עשה לא תעשה כדאיתא במנחות:

יש שפי' כתוס' דהא פליגא אדריש לקיש ויש מי שפי' דהכא מיירי כגון שאינו מוכח כלל חוטי צמר ואין לו למלול מטליתו דבעי טווי הלכה למשה מסיני וכל כי האי גוונא אי אפשר לקיים שתיהם קרי' ביה ודעת מ"ה כלשון אחרון:

הכלאים לא סוף דבר שלבישתן אסורה אלא אף כל העלאה והוא כל צד שהגוף נוגע ומתחמם בו או נהנה בו בהגנה מן החמה או מן הגשמים בנגיעה הא כל שלא בנגיעה מותר אע"פ שמגין הרי אמרו ירושלמי כלאים פ"ט ה"ו אהל של כלאים מותר לישב תחתיו ומה שאסרו במסכת יום טוב י"ד ב' וילון בכלאים הוא מפני שהשמש נכרך בה וזהו שלא אסרוה אלא ברכה כמו שביארנו שם ואף בהעלאה כל שאינו בכונת הנאה כגון תופרי כסות שמניחין אותו על יריכותיהן או אפילו דרך לבישה כגון מוכרי כסות אף בלבישה מותר כדי שיקפצו עליהם גוים ויקחו ואפילו בימות הגשמים שיש בהם הנאת חמום הואיל ואינו מתכוין לחמום אלא שהצנועים מושכין ידיהם ותופרין על גבי קרקע ומוכרין אותם בהפשלה לאחוריהם ומכל מקום כל שמתכוין בהם לחמום או להנאה כגון להגין בחמה מפני החמה או בגשמים מפני הגשמים אסור:

מטפחות הידים ומטפחות הספרים ר"ל ספרי תורה ושאר הספרים וכן מטפחות הספג אסורים משום כלאים ואע"פ שבמשנת כלאים פ"ט מ"ג הותרו בסתם משנה ור' אליעזר הוא שאסר כבר נתגלה בברייתא תוספתא פ"ה ה"י שר' מאיר הוא ששנאה כן אבל ר' יהודה שנאה בהפך ומטפחות הספר ר"ל המגלח אסורה בכלאים לדברי הכל:

איסור כלאי בגדים אינו אלא בצמר ופשתים וכדכתיב צמר ופשתים יחדו הא שאר מינים זה בזה או עם הצמר או הפשתים מותרין מן התורה אף בלבישה אלא שחכמים גזרו על הכלך והוא כעין צמר שגדל על האבנים שבים המלח שיהא אסור עם הפשתן:

כל הבגדים האמורים בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתים אם כן מה שחייבה תורה ציצית על כנפי בגדיהם אין חיוב ציצית אלא בבגד צמר או פשתים הא שאר מינין כגון בגדי משי וארגמן ושאר מיני בגדים פטורים מן הציצית מן התורה אלא שחייבים מדברי סופרים ואין הלכה כדברי רבא שאמר הכנף מין כנף כלומר כל בגד במינו וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך כלומר אפילו צמר בפשתים וכל שכן בשאר המינין עד שתירץ צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן וכן זה בזה שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין ועליהם נאמר הכנף מין כנף ור"ל בלבן שבתכלת אין ספק שהצמר פוטר את כלן שאין תכלת אלא בצמר שמכל מקום משמען של דברים שכל מיני בגדים חייבין מן התורה בציצית אלא הלכה כתנא דבי ר' ישמעאל ואין חיוב תורה בציצית אלא בטלית של צמר או פשתן הא מדרבנן חייבין ופטור כל אחד במינו הא שלא במינו לא אלא אם כן בצמר או בפשתים הא צמר ופשתים פוטרין בכלן:

אע"פ שנאסרו הכלאים דבר תורה בצמר ופשתים הציצית מיהא מותר בכלאים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך כלומר אבל אתה עושה גדילים מזה לזה ר"ל של צמר בטלית של פשתים או של פשתים בטלית של צמר שהרי אמרה תורה ליתן תכלת ותכלת עמרא הוא דמדשש כיתנא תכלת עמרא ואמרה תורה עשה תכלת בטלית של פשתן ואם כן הוא הדין לחוטי לבן של צמר בפשתן ושל פשתן בצמר:

אע"פ שהלכה כר' ישמעאל כמו שביארנו מכל מקום הלכה גם כן כריש לקיש שאמר לק' כ' ב' כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה והילכך היתר כלאים בציצית הוא בכל מקום מצד התכלת ר"ל להיות הצמר פוטר בשל פשתים שהרי אין תכלת אלא בצמר והתורה אמרה ליתן תכלת אף בטלית של פשתן אבל חוטי לבן של צמר בטלית של פשתן או של פשתן בטלית של צמר לא הותר בכל מקום אלא אם כן במקום שאין לו ממינו ושמא תאמר והיאך איפשר שלא יהא לו ממינו והרי איפשר לו להוציא חוטין מן הבגד עצמו ויטיל בכנף אין זה כלום שכל שאין לו אלא אם כן בקריעת כנף ובהפסד טלית הרי זה כמי שאין לו ויפטר של צמר בפשתים ושל פשתים בצמר ודבר זה דוקא מן התורה אבל חכמים גזרו שאף במקום שאין לו ציצית ממין הכנף לא יטיל אלא ממינו מגזירת קלא אילן שיהא כלאים שלא במקום מצוה ואין פוטרין עכשו טלית של צמר אלא בשל צמר ולא של פשתים אלא בשל פשתים ואפילו במקום תכלת אין מטילין תכלת בשל פשתן מדברי סופרים גזירה משום קלא אילן וכן גזירה משום כסות לילה כמו שהתבאר שם ואם מפני שעקר מצות ציצית בתכלת סמכו בה על מה שאמרו התכלת אינו מעכב את הלבן:

מדברינו למדת שאין דורשין הכנף מין כנף כלל אלא אף בשאינו מין כנף על הדרך שביארנו ומכל מקום אתה מעמידו לענין צבע שיהא הציצית מצבע הטלית אם ירוק ירוק אם אדום אדום אם לבן לבן שהרי כל הצבעים פוטרין במצות לבן חוץ מן התכלת והילכך אם היה הטלית תכלת אין מטילין למצות לבן שבה תכלת ולא שחור שדומה לתכלת אלא אחד משאר צבעונין שהרי כל הצבעים כשרים בה הא כל טלית שאינו מצבע תכלת מטיל בו ציצית שמצבע הטלית והוא שאמרו במנחות מ"א ב' טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן ואמרו שם טלית אין פוטר בה אלא מינה ר"ל טלית שאינה תכלת אין פוטר בה בצבע אלא מינה כלומר אם אדום אדומים ואם ירוקה ירוקים ואע"פ שאמרו במנחות ל"ח ב' מידי ציבעא גרים לא למעט שלא להצריך צבע הציצית מצבע הטלית אלא למה שהיה מצריך שם בטלית תכלת להקדים תכלת תחלה מצד הצבע שהוא ממין הטלית והוא אומר שמצוה להקדים לבן לתכלת אע"פ שהתכלת מצבעה שהתכלת ראוי לבא על הציצית ר"ל שיהא התכלת אחרון וכן כתבוה גדולי המפרשים:

וכן למדת מדברינו שטלית של פשתן חייב בציצית וכדברי בית הלל האמורים בשמועת סדין בציצית מנחות מ' א' וכבר ביארנוה בשני של שבת כ"ה ב':

בד"ה א"כ לשתוק קרא כו' וי"ל דבמסקנא דנפקא לן הפנאה לרבנן משעטנז לרבי ישמעאל נמי תיפוק ליה מהתם כו' עכ"ל דברי מהרש"ל בזה מעורבבים ותבא על תוכן דבריהם בתוס' דפרק במה מדליקין בד"ה אלא הא דרב פפא בדותא כו' ע"ש:

בד"ה ואמר רחמנא כו' ויליף התם לבן מתכלת כו' עכ"ל הוצרכו לזה משום מה שכתבו לקמן דאסר במנחות בלבן במקום שאין תכלת והיינו נמי ע"כ דצריך להיות הלבן שוע טווי ונוז כמו התכלת דאל"כ לא הוי כלאים כלל:

בא"ד ובמנחות דקדק דקשר העליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית עכ"ל ר"ל דמהא דקשר עליון דאורייתא ליכא לאוכוחי דצריך ב' תכיפות דהיא גופה מנלן דהא במנחות לא דקדק דקשר עליון דאורייתא אלא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ובעל פורת יוסף לא הבין דברי התוס' בזה והקשה מה שהקשה:

בד"ה ואפילו צמר לפשתים כו' וקשה דבפ' ב"מ קאמר תלמודא הדר ביה רבא מההיא וסבר דאף כל לאתויי שרצים כו' וצ"ל דסוגיא דהכא כרב נחמן כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל דזה סותר מה שכתבו כבר לעיל דהכנף לאו ריבוי הוא ותרי שינויא הם בתוס' מחולקים כו' עכ"ל ואין זה מוכרח כלל אלא דקושייתם הכא אמאי קאמר תלמודא דרבי ישמעאל לית ליה דרבא כיון דרבא סובר בפרק ב"מ כרבי ישמעאל למילף בנין אב דאף כל כו' לענין שרצים דהא ודאי בנין אב דאף כל כו' לענין שרצים ולכל מילי דאיכא למידרש דרשינן ליה כדאיתא בשמעתין דיליף ליה לענין כלאים ובעי תלמודא למילף מיניה נמי לענין ציצית ובתוס' ילפי מיניה נמי לענין כהנים וא"כ ע"כ לענין ציצית דלא דרשינן האי בנין אב דאף כל כו' משום דהכנף דהוא רבויא למין כנף דהיינו שאר מינין מפקא ליה מהאי בנין אב דאף כל כו' וא"כ ה"נ נימא לרבי ישמעאל דאית ליה דרבא ואמאי קאמר תלמודא הכא דרבי ישמעאל לית ליה דרבא וע"ז תירצו דסוגיא דהכא אתיא כרב נחמן ב"י דהתם דאמר אף כל לאתויי ציצית דהשתא ודאי לית ליה דרבא דאיהו מחייב בשאר מינין בציצית ולעיל שכתבו בתוס' דהכנף לאו רבויא הוא היינו נמי למאי דקאמר דרבי ישמעאל לית ליה דרבא והיינו אליבא דרב נחמן ב"י כמו שכתבו כאן דע"כ כיון דאו בגד מרבה שאר בגדים ומפיק מבנין אב דאף כל ע"כ אית לן למימר בציצית דלא נימא הכי דמפקא מבנין אב דאף כל היינו משום דהכנף לאו רבויא היא ותו לא מידי:

תוס' ד"ה ואמר רחמנא עביד להו תכלת וכו' עד ובמנחות דקדק וכו' פירוש ואין לומר דע"כ מיירי בקשורים דהא קשר עליון דאורייתא זה אינו דהא גופיה דקשר עליון דאורייתא דקדק במנחות מהא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ואי לאו קשר לא היה כלאים וא"כ קשה ואימא ה"נ דקשר אינו דאורייתא ולא התיר הכתוב כלאים בציצית ולא משתמע מהא דאמר רחמנא עביד ליה תכלת:

תוס' ד"ה והא תנא דבי ר"י כו' דהכנף לאו ריבויא הוא עיין יומא דף עא ע"ב תד"ה ואימא עמרא: