מסכת יבמות דף קט״ז עמוד ב׳

עד אחד בקטטה קטטה בינו לבינה והלך למדינת הים ובא עד אחד ואמר מת מי מהימן אי לא:

אלפוה שיקרא בתמיה. אם כרבי יהודה סבירא להו דאינה נאמנת אא"כ בוכה למה הורוה לבכות:

מתני' אלא בבאה מן הקציר שכך היה המעשה כדאמרי' לקמן ולא התירו חכמים אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב לנו ומירתתא ולא משקרא אבל ממדינת הים אינה נאמנת:

אלא בהווה מעשה שהיה כך היה והוא הדין לכל מקומות:

גמ' לדבריכם שאתם אומרים כעין המעשה שהיה בעינן:

אין לי אלא קציר חטים דמעשה שהיה בקציר חטים היה כדלקמן:

גודר תמרים:

עודר מלקט תאנים:

איכא בינייהו דארגיל בה קטטה פי' למ"ד משום דמשקרא היתה יראה כ"כ לשקר כיון דרחמא ליה ולמ"ד דאמרה בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי ול"ג דארגילא היא כי לעולם יש לחוש שתשקר כיון ששונאתו וא"ת ואמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינן להו ואמרו להד"מ וי"ל דזה לא היתה עושה שתשקר לומר מת בעלי ואם יבא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה:

לא דברו בקציר אלא בהווה ירושלמי למה קציר א"ר מנא דאונסא דשכיח שאני החמה קודחת בראשו של אדם בשעת הקציר הדא הא דכתיב ויגדל הילד ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים ויאמר אל אביו ראשי ראשי ורבנן אמרי דריחשא שכיח:

באותה שעה אמרו האשה שאמרה מת בעלי כו' משום דחזו דאיכא עיגונא טפי אם לא היו מאמינים אותה וא"ת ואמאי לא מהימנינן לה במגו שהיתה יכולה לומר גירשתני למאן דאמר בפ' שני דכתובות (דף כג. ושם) דאיתמר דרב המנונא אפי' שלא בפניו ויש לומר דאין זה מגו שאם תאמינה לומר מת היתה אומרת כמה פעמים בדדמי ולכך אין להאמינה אי לאו משום דחייש לעיגונא ועוד י"ל דההוא אמורא דאמר שלא בפניו [נמי] אינה מעיזה היינו דוקא אמתני' דהתם שאומרת אשת איש הייתי וגרושה אני שיש להאמינה מטעם דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואע"ג דאיכא איסור דאשת איש כיון דשלא בפניו אינה מעיזה אבל בעלמא לא היתה נאמנת:

הא דאבעיא להו עד אחד בקטטה מהו לא אפשיטא, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. והלכך אזלינן לחומרא. וקשיא לי דהא עד אחד במלחמה ועד אחד בקטטה כולהו חד טעמא אית להו דכלהו חדא ספיקא היא אי טעמא דעד אחד משום דבמלתא דעבידא לאגלויי לא עביד דמשקר, או דלמא משום דאיהי דייקא ומנסבא. דאי אמרת דטעמא משום דלא משקר בין במלחמה בין בקטטה מהימן, ואי אמרת משום דאיהי דיקא ומינסבא בין במלחמה בין בקטטה לא מהימן. וכיון דכתב גבי מלחמה דעד אחד מהימן ודאי איפשיטא דלא משקר, ואם כן כי היכי דאיפשיטא ליה גבי מלחמה, ליפשוט מההיא נמי קטטה דחד טעמא אית להו, ובעד אחד ביבמה נמי איבעיא לן בפרק האשה רבה (יבמות צג, ב) מהאי טעמא נמי ואסקה רבא התם דמהימן. אלא התם איכא למימר דלאו משום דלא משקר הוא דפשטה רבא, אלא משום דלא חיישינן לדלמא סניא ליה ולא דייקא. וצ"ת (עיין לעיל (יבמות צד, א) ד"ה וליטעמיך). והרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין ריש פי"ג) כתב האשה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותן העדים והכחישוה ואחר כך הלכה היא ובעלה וכו', ואם בא עד אחד והעיד שמת בעלה לא תנשא שמה שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד. וזה יותר קשה שאם היא הוחזקה, כל ישראל מי הוחזקי. ועוד דהא בגמרא לא הוזכר חשש זה כלל אלא משום דאיהי לא דייקא (עיין מגיד משנה שם ובאור הגר"א אה"ע סי' י"ז ס"ק קמז).

איכא בינייהו דארגילה היא קטטא וה"ה דמצי לומר איכא בינייהו דאמרה מית וקברתיו אלא דחדא מינייהו נקיט איבעי' להו עד בקטט' מהו ואסיקנא בתיקו ומיהו כיון דכתיבנא לעיל דאיפשיטא לן דטעמא דעד א' במלחמה נאמן ואע"ג דאיהי לא דייקא איפשיטא לן דטעמא דעד א' נאמן משום דלא משקר וכיון דכן ה"ה דתפשו' לן ממילא בעיין דעד א' נאמן דהא חד טעמא הוא בהדי ההיא דלעיל אבל מדברי ר' אלה ז"ל נר' דהכא נקטי' לחומרא כיון דלא אפשר ולא מהימן ואע"ג דר' ז"ל כתב בדלעיל דאפשוט דמהימן וכן הרמב"ם ז"ל סובר ופסקו בכאן כי חוששי' שמא שכרה אותו מתוך שהיה קטטה בינה ובין בעלה ותימ' גדולה שאם היא הוחזקה לא הוחזקו כל ישראל ועוד דבגמ' לא חששו בכאן אלא דדילמא לא דייק' ומינסב' וסמכא על העד והנכון כמו שכתב דה"נ עד א' נאמן ותו לא מידי:

קטטה בינו לבינה ובא עד אחד והעיד לה שמת בעלה שאלו כאן אם נאמן אם לאו וענין השאלה היא כענין מה ששאלוה למעלה בעד אחד במלחמה אם מה שהאמינו עד אחד מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי או מטעם דייקא ומינסבא ולענין פסק לא נתבררה השאלה וגדולי הפוסקים העמידוה בספק ואע"פ שבעד אחד ביבמה בפרק האשה רבה פסקו שנאמן ומשום דטעמא דעד אחד נאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא התם משום דלא ידעינן דסניא ליה אבל זו דודאי סניא ליה דנין אותה להחמיר ומכל מקום נראה להקל ולדון בה שנאמן דהא עד אחד במלחמה בההיא טעמא שייכא ואף הם פסקו בה שנאמן כמו שכתבנו למעלה ואיני יודע למה חלקו ביניהם וכל שכן שיש לתמוה על גדולי המחברים שהעמידוה גם כן בספק ופירשו הטעם מפני שמא שכרתו להעיד שקר וכי אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ואיני יודע למה:

כבר ביארנו במשנה שזה שהאשה נאמנת לומר מת בעלה אין צריך שיהו בה אותות של אבלות להיותה בוכה ובגדיה קרועים וכיוצא בזה מעתה דבר זה אין בו הפרש בין פקחת לשוטה ואף השוטה אע"פ שמדרכה לבכות ולהיות בגדיה קרועים מאליה ובלא סיבה נאמנת לומר מת בעלי ומכל מקום כתבו גאוני ספרד דוקא בשיודעת בטיב אלמנות וענין נשואין עד שתבחין בחסרון בן זוגה:

כל שיודע בבית דין מובהק שמתירין אי זה דבר ויודע שבית דין אחר חולק בו אלא אם כן באי זה תנאי אם בא אחד לפני זה שמצריכו לתנאי מותר ללחוש לו שיבא לפני אותו בית דין בדרך שיהא אותו בית דין רואה בו אותו תנאי שהוא מזקיקו ואין כאן מיחזי כשיקרא אחר שבית דין אחר המובהק מתירו בלא שום תנאי ואין כאן משום הרחקת כיעור או משום מיחזי כשיקרא כלל בסוגיא זו אמרו ההיא דאתיא לבי דינא דר' יהודה אמרו לה ספדי קרעי מאניך סתרי מזייך כלומר שהרי אין ר' יהודה מתיר אלא בכך ותמהו עליהם אלפוה שיקרא ותירצו אינהו כרבנן סבירא להו ואמרו לה הכי כי היכי דלישרייה ר' יהודה:

בית דין הגדול גזרו שלא להעביר מי חטאת והם המים שנתערב בהם אפר פרה להזות בה את הטמא ולא אפר חטאת והיא אפר הפרה קודם שנתערבה במים בנהר ובספינה וגזרו גזירה זו מתוך מעשה שהיה באחד שהיה מעביר מי חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מת תחוב בקרקעיתה של ספינה ונתאהל כלי של מי חטאת עליה ומתוך כך גזרו בה בכל נהר וכן גזרו שלא יעמוד בצד הנהר מכאן ויזרקם לצד השני ושלא יושיטם על פני המים לחברו שבצד האחר ולא יוליכם עמו בנהר בעוד שהוא רוכב על גבי בהמה או על גבי חברו אלא אם כן היו רגליו נוגעות בקרקע שבכל אויר גזרו מדמיון ספינה ואע"פ שמעשה שהיה בספינה היה ובירדן היה גזרו בכל נהר ובכל דבר שמהלך שבו הוא כעין מהלך ספינה אבל מעבירם על גבי הגשר הואיל ורגליו נוגעות בקרקע הגשר אע"פ שהמהלך באמצעיתו של גשר הולך על אויר המים שאין זה בדמיון ספינה כשאר הדברים וכבר ביארנוה במסכת חגיגה כ"ג א':

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובה ב"ה אומרים תנשא ולא תטול כתובה אמרו להם ב"ש התרתם את הערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל אמרו להם בית הלל מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתובתה נלמד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליך חזרו בית הלל להודות כדברי בית שמאי אמר הר"ם פי' זה מבואר לפי שמאחר שהתרנו לה להנשא תטול כתובה לפי שמתנאי כתובה היא כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

אמר המאירי בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובה כלומר כשם שהאמננוה להתירה לינשא כך נתירה לגבות כתובתה ובית הלל אומרים תנשא אבל לא תטול כתובה אמרו להם בית שמאי התרתם את הערוה החמורה ולא תתירו ממון הקל אמרו להם בית הלל הרי מצינו אף לדבריכם שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה ולא אף על פי עד אחד כמו שהתבאר באחרון של כתובות ומאחר שאין האחים נכנסין לנחלה אף היא לא תגבה כתובה על פי עצמה ולא על פי עד אחד אמרו להם בית שמאי מספר כתובתה נלמוד כלומר אשה שאני שעל מנת כן נשתעבד לה שכך הוא כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ר"ל לכשתהא ראויה לינשא בלא עכוב שמחמת זיקת הבעל ואפילו לא כתב לה ככתב לה שעיקר כתובה על תנאי זה היתה מעולם וחזרו בית הלל להודות כבית שמאי וגובה כתובתה אבל יורשים שלו אינן נכנסים לנחלה על פיה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוספות בד"ה איכא בינייהו דארגיל כו' וא"ת ואמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני כו' עכ"ל מדבריהם נראה דהא דקאמר איכא בינייהו דארגיל כו' וכיון דמרחמא ליה לא משקרא תקשי להו הא משקרא שאמרה גרשתני כו' וכמ"ש מהרש"ל אבל לעיל למ"ד טעמא דמתניתין משום דאמרה בדדמי לא תקשי להו דהא ע"כ משקרא שאמרה גרשתני דאיכא למימר דמוסיף הוא ואית ליה נמי טעמא דמשקרא והיכא דא"נ לא משקרא אינה נאמנת מטעמא דאמרה בדדמי וק"ל:

בד"ה באותה שעה כו' וא"ת אמאי לא מהימנינן לה מגו כו' גרשתני למ"ד כו' עכ"ל למאי דהוו סברי ב"ה מעיקרא דבמת בעלי תנשא ולא תטול כתובה תקשי להו הכי אבל למאי דחזרו להורות כב"ש שתטול כתובה אין כאן מגו (ג) דאי הויא קאמרה גרשתני לא הויא נוטלת כתובתה אך קשה דכיון דאינה מעיזה לומר גרשתני אפילו שלא בפניו אין כאן מגו לומר מת בעלי אטו גרשתני כיון דאינה מעיזה דמגו דהעזה לא אמרינן כההיא דריש ב"מ מפני מה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז כו' ואם נימא דלומר מת נמי אינה מעיזה א"כ לא ה"ל לאקשויי מכח מגו דיכולה לומר גרשתני אלא תקשי להו (ד) דמ"ש שאינה נאמנת במת מגרשתני דנאמנת אפילו שלא בפניו וצ"ע:

בא"ד ואע"ג דאיכא איסורא דא"א כיון דשלא בפניו אינה מעיזה כו' עכ"ל ר"ל דהשתא דאמתניתין קאי ומטעם דהפה שאסר הוא פה שהתיר יש להאמינה ליכא לאקשויי דא"כ ל"ל טעמא דאתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו ואהא קאמרי דאע"ג דאיכא איסור א"א לא היה להאמינה מטעם שהפה שאסר כו' בלחוד אי לאו האי טעמא דאית לן למימר נמי דשלא בפניו אינה מעיזה וק"ל:

בד"ה שאין האחין נכנסין לנחלה כו' וא"ת מ"מ תקשי כו' דאי לא שמעו בו כלל פשיטא דאין מורידין וא"כ כו' עכ"ל הא ודאי דאי הוה מיירי בלא שמעו בו כלל מכ"ש דתקשי להו אמאי קאמר שמואל דמורידין אלא דקושטא דמלתא קאמרי דבלא שמעו כלל פשיטא דלכ"ע אין מורידין וק"ל:

בא"ד ומיהו בפ' בתרא כו' ואיירי בב' עדים ומצינו למימר נמי הכא שיצא לדעת כו' עכ"ל ר"ל דבשמעו בו שמת מיירי בב' עדים אפילו לירד ולמכור ולא שמעו היינו שלא שמעו בב' עדים אלא בעד אחד ולשמואל דאמר דמורידין מוקי ההיא דהכא ביצא לדעת אבל למאן דקאמר התם אין מורידין בלא שמעו מוקי ההיא דהכא אפילו בשבוי ודו"ק:

גמ' דארגיל הוא קטטה וכו' ר"ל שהוא התחיל קצת בקטטה וגרם שנעשה קטטה בינו ובינה עד שאמרה לו גרשתני בפני פלוני ופלוני כדלעיל ובזה יתיישבו דברי התוס' בד"ה איכא בינייהו וכו' עד וא"ת וכו' והלא משקרה שאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני וכו':

תוס' ד"ה באותה וכו' עד ועי"ל דההוא אמורא דאמר וכו' נ"ל להגיה דאמר דאפילו שלא בפניו אינה מעיזה וכן בסוף הדבור כיון דאפילו שלא בפניו אינה מעיזה וכו':

ד"ה שאין האחין וכו' עד וא"ר מ"מ תקשי אדמסיק וכו' ר"ל דמ"מ תקשה קושיא אחרת ונצטרך לתרצה ובאותו תירוץ יתורץ ג"כ קושיא הראשונה וק"ל:

בא"ד ומצינו למימר נמי הכא וכו' ר"ל מצינו ג"כ לתרץ הקושיא בענין אחר דהכא איירי שיצא לדעת וכשיצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו לכ"ע כדאמר בפרק המפקיד דאי בעי הוה פקיד: