מסכת יבמות דף ט״ו עמוד ב׳

הרואה אומר כו' ולא דמי לשתי תורות אבל היכא דדמי לאגודות אגודות לא עשו בית שמאי כדבריהם:

שהן לחין והוכשרו לקבל טומאה וכלי חרס טמא על גבי עם הארץ ושמא נגע בגב החבית וטמאה מדרבנן וטימאתם:

חבית היתה נקובה משוליה היתה נקובה כדי שיצא משקה הזב מן הזיתים לחוץ וכיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה ביה לא מכשר:

אלא שסתמוה שמרים ולא יצאו מן המשקין לפיכך הן לחים:

מגולגלים כמו ביצה מגולגלת (עוקצין פ"ב מ"ו) דחוקין ועומדים בחבית:

אין צריכה לנקב דמוהל היוצא מן הזיתים מי פירות הן ואין מכשירין:

צריכה לנקב שמוהל מכשיר כשמן [וצריכה לנקוב] שיצא המשקה לחוץ לגלויי דעתיה דלא ניחא ליה ביה:

ירוצו כמו ותרץ גלגלתו דאבימלך (שופטים ט) ל' ריצוץ:

אמר לי איני אוכל זיתים מתוך פירוש הקונטרס משמע שהיה רבי יוחנן חושש שלא היה מקפיד ר' צדוק על מגע עם הארץ ואף על גב דרבי צדוק כהן הוה ובגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה מ"מ היה חושש לפי שר' צדוק מתלמידי ב"ש הוה ולכך היה חושש ר' יוחנן שמא לא הקפיד ר' צדוק לשומרה בטהרה משום דבית שמאי אומרים אין צריך לנקוב ולר"י נראה דודאי ידע בי' ר' יוחנן שר' צדוק קנה חבית מעם הארץ:

צריכה לנקוב פירש בקונטרס דמוהל של זיתים מכשיר והכי נמי תנן בהדיא במס' מכשירין (פ"ו מ"ה) מי חלב כחלב מוהל של זתים כשמן וקשה דבסוף פרק קמא דשבת (ד' יז. ד"ה גוזרני) פירש הרב ר' יוסף דלכך לא גזרו על המסיקה משום דלא שייכא טעמא דבצירה גבי מסיקה דטעמא שמא יבצרו בקופות מזופפות לא שייך במסיקה דמוהל אין מכשיר וי"ל דיש ג' עניני מוהל דמוהל היוצא על ידי המסיקה לכ"ע אינו מכשיר והיוצא על ידי איצצא פירוש ע"י שמתחממים בכומר ויוצא מהם מוהל פליגי בה (שבת דף קמד:) ר' יעקב ור"ש דר"ש מטהר ור' יעקב מטמא והאי דהכא שהחבית צריכה לינקב צ"ל דחשיב כההיא דנפיק ע"י עיקול בית הבד דמודה בה ר"ש כי היכי דלא תיקשי מב"ה לר"ש:

למאי נפקא מינ' למיפשט מחזיר גרושתו קצת קשה דאמאי נקט ולד מחזיר גרושתו דהוה ליה למיפשט ולד יבמה גמורה לשוק לב"ה דקאי בה וי"ל לפי שפעם אחרת שאלו עליה לר' יהושע בסוף נדה (דף סט:) אנשי אלכסנדריא בת משולחת מהו לכהונה מי אמרינן ק"ו כו':

מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת וא"ת היא גופה נילף דתתחלל גרושה מק"ו דאלמנה ובקונטרס פי' דלתרומה דבי נשא לא מיפסלה כדאמרי' לקמן בפ' אלמנה (יבמות דף סט.) דאינה נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקרא הוא ולאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר אצלה מעיקרא הוא וקשיא דנהי דמכי תהיה לאיש זר (ויקרא כב) לא מצינו למילף אלא ההוא דזר אצלה מעיקרא מ"מ נילף בק"ו שתתחלל ובהחולץ (לקמן יבמות מד: מה.) נמי יליף חייבי כריתות מאלמנה וקאמרי' וכי תימא מה לאלמנה וכו' ה"נ כיון דבא עליה עשאה זונה ולמה לי טעם דעשאה זונה היא גופה נילף בק"ו שתתחלל ועוד דדחקינן לקמן בפרק אלמנה (יבמות דף סח. ושם) למדרש מקרא דעמוני ומואבי ומצרי ואדומי כולן פוסלין בביאתן תיפוק ליה מהאי ק"ו ונראה לפרש דמהאי ק"ו לא מצינן למילף שתתחלל דאין חילול אלא מאיסורי כהונה כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עז: ושם) מהאי טעמא דישראל הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה ואע"ג דלקמן יליף דמתחללת בביאת גר עמוני ומואבי ומצרי ואדומי כותי חלל נתין ממזר אף על גב דלא הויא איסור כהונה התם מקרא דריש לה אבל מק"ו ליכא למילף דלהכי אייתר ליה חללה לומר דלא ילפינן בק"ו ולענין בנה ודאי הוה בעי למילף מק"ו אבל פסול האשה דהיינו פסול חללות שהיתה כשרה ונתחללה לא ילפינן וא"ת נילף במה הצד מאלמנה וכותי ועבד או מאלמנה ומצרי ואדומי דבפ' עשרה יוחסין (קידושין עח. ושם) מוכח דילפינן במה הצד מאיסור כהונה דרבי יהודה יליף התם דגר פוסל בביאתו מחלל ומצרי כו' ומיהו יש לומר דדוקא ר"י אית ליה להאי סברא דילפינן במה הצד מאיסור כהונה אבל רבנן פליגי עליה דלית להו בת גר זכר כבת חלל זכר אבל קשיא לרבי יהודה למה לן קרא דגר עמוני ומואבי כו' דפוסלים בביאתם נילף במה הצד או מאלמנה או מחלל כותי ועבד דכי פרכת מה לחלל שכן איסור כהונה כותי ועבד יוכיחו מה לכותי ועבד דלא תפסי בה קידושין חלל יוכיח וי"ל דר"י סבר לה כר"ע וסבר נמי דיש ממזר מכותי ועבד והשתא לא שייך למילף מכותי ועבד כיון דהתם נמי הוי ממזר:

אין אני אוכל זתים פרש"י ז"ל ראה אותה לחין והכיר שהיה ממשקה של זתים מגולגלי' שהוא מכשיר לפי דעתו דאלו מוחל ראשון דכ"ע אינו מבשל ולפי' מוסקים בטומאה וחשש שהיה החבית טמאה משני טומאת עם הארץ שנגע על גבה והוא תימא דחבית כלי חרס הוא שאינו מטמ' מגבו במגע י"ל דבעם הארץ החמירו שיהא מטמא אותו מדבריהם מגבו וצ"ע ומיהו אין צריך לפי' דבלאו הכי נמי אפשר לחוש שמא נגע בתוכה א"נ שהיא עצמה טמאה לפי שמוסקים בתחל' בטומא':

שהיו בני צרות פי' בני צרות שהותרו לשוק בלא חליצה כדברי ב"ה וכדפרש"י ז"ל ובניהם כהנים גדולים דקסברי שאין הולד פגום לכהונ' דקל וחומר מאלמנה פריכא הוא וא"ת לרבי יוחנן בן נורי דפסיל לעיל מאי איכא למימר י"ל דאיהו לא חזי האי עובדא א"נ דאיהו סבר שלא ברצון ב"ש נעשה אלא שהיתה יד ב"ה תקיפא אבל לר' יהושע דברצון ב"ש נעשה והיינו דפשיט מיניה כשרים לכהונה למפשט ולד מחזיר גרושתו פי' נקט האי משום דדמי ללאו דשומרת יבם שאין בו כרת ואינו זר אצלה מעיקרו דאלו בחייבי כריתות או לאוין שאין זר אצלם מעיקרא כגון זר או ממזר ועבד ונתין הרי הן מתחללת בביא' לכהונה ותרומ' כדאית' לקמן במכילתין ושפיר איתא לק"ו דאלמנה בלאו שום פירכא וכדפרש"י ז"ל:

מיחל היוצא מן הזיתים עד שלא נגמרה מלאכתן אינו מכשיר שאינו חשוב משקה ולא ניחא ליה אבל לאחר שנגמרה מלאכתן לדריכה מכשיר רוצה הוא בקיומו כדי שיהו נוחין לדרוך ומכאן אמרו חבית של זיתים מגולגלים ר"ל שהם מוכנים לדריכה צריכה לינקב כדי שיצא המיחל משם ואם לא ניקבה הוכשרו ואם ניקבה וסתמוה שמרים אע"פ שהמיחל בלול בהן ומלחלחן לא הוכשרו שהרי גלה בדעתו שאין נוח לו בכך הואיל וניקבה:

ממה שאמרו כאן הולכתי לו זיתים וראה אותם שהם לחים כלומר והחזיקם במוכשרים וחשש על הכלי שהם בתוכו שיהא כליו של עם הארץ ולא יהא החכם נזהר בו מצד שסובר שאינה צריכה לינקב מפני שאין המיחל אצלו חשוב משקה וכבית שמאי ואמר לו איני אוכל זיתים אתה למד שכל שהביאו לו בשם אדם חשוב דבר שהיא חושדו באיסור לא יאמר אני אוסרו אלא דרך צניעות ודרך ענוה אומר לו איני רגיל בהם או איני אוכל מהן וכן כל כיוצא בזה:

כבר ביארנו שהצרות ניתרות לשוק בלא חליצה ומכל מקום שאר יבמות שנישאו בלא חליצה הרי הן חייבי לאוין ובניהן מכל מקום כשרים לכהונה וכן מחזיר גרושתו ולדה כשר לכהונה ואין אומרין שיהא הולד פגום לכהונה בקל וחומר מאלמנה לכהן גדול שאינו לאו השוה בכל ואעפ"כ בנה חלל שאף אתה אומר מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת בביאה זו אצל המותר לה ר"ל אצל כהן הדיוט וכן לתרומה אם היא בת כהן ושבה לביתו שהרי נעשית חללה בביאה זו תאמר במחזיר גרושה שאינה נעשית חללה בביאה זו שאם לכהונה ומשום זונה הרי פסולה ועומדת משעה שנתגרשה ואם לתרומה אם היא בת כהן ושבה אל בית אביה הרי לא נתחללה בכך בביאת ישראל שביאת כהן הוא שעושה האשה חללה בכל שהיא פסולה אצלו אבל ביאת אדם אחר אינה פוסלתה לתרומה משום זונה בחייבי לאוין אלא בפסול מתחלתו כגון ממזר וגוי ועבד ואע"ג דבחייבי כריתות לא בעינן זר מעיקרו לפסול לתרומה בחייבי לאוין מיהא בעינן פסול מתחלתו ויבמה לשוק אע"ג דלכהונה אסירא משום זונה הא בלאו הכי נמי אסירא וכן שמכל מקום לתרומה לא נפסלה ולמדת שכל חייבי לאוין שבישראל שאין בו פגם יוחסין כגון יבמה לשוק ומחזיר גרושה משנשאת אין הולד פסול לכהונה ומכל מקום יש מפרשים שאין זונה אלא ממי שאין לו בה קדושין כמו שיתבאר בפרק החולץ לקמן מ"ד ב':

גמ' נהי נמי דממזר לא הוי פגום כו' למאי דבעי למימר השתא דעשו ב"ש ואבני צרות דב"ש לב"ה קאמר מתיירא אני משום דפגום מיהא הוי אין לפרש נמי הא דקאמר מעיד אני לכם כו' שהם בני צרות שהם כהנים גדולים אבני צרות דב"ש דא"כ ה"ל עדותו לסתור דבריו דקאמר מתיירא אני משום דפגום הוויין אלא דצ"ל דלצדדין קתני מתיירא אני אבני צרות דב"ש לב"ה דפגום מיהא הויין ומעיד אני לכם אבני צרות דב"ה לב"ש דלאו פגומין הן כדמסיק דליכא למילף מאלמנה לכ"ג וק"ל:

בפרש"י בד"ה היא עצמה מתחללת כו' דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו עכ"ל אבל לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מ"ד) פרש"י שכן היא עצמה מתחללת כו' דכתיב לא יחלל זרעו ולא כתיב לא יחל ומשמע ב' חילולין א' לו וא' לה כו' וכן פרש"י בפ' י' יוחסין ובפרק ד' מיתות דף נ"א וכתב שם מהרש"ל דזה לא היה ולא נברא אלא דבפרק י' יוחסין (קידושין דף ע"ז) ילפינן לה בברייתא מלשון חילול דמשמע מי שהיה כשר ונתחלל כו' ע"כ תוכן דבריו ונעלם מעיני הרב סוגיא דפ"ק דתמורה דבהדיא אמרינן התם נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל א' לו וא' לה והיינו כפרש"י בפרק החולץ ובפרק ד' מיתות אבל פירושו דהכא דיליף לה מבעמיו לא מצינו בשום מקום וצ"ע:

תוס' ד"ה אמר לי וכו' עד ולר"י נראה דודאי ידע ביה ר' יוחנן וכו'. דגם לפי' ר"י ע"כ צריך לשנויא קמא דהא לפי' ר"י יש לדקדק יותר במה דן רבי יוחנן את רבי צדוק שקנה החבית מעם הארץ אלא ודאי גם לדידיה צ"ל שדן אותו משום שהוא תלמיד ב"ש וס"ל דא"צ לנקוב ולכך לא חשש לקנותו מעם הארץ ולא הוסיף ר"י אלא שלפי' רש"י צ"ל שהיה ר' יוחנן חושש מן הספק שמא לא היה נזהר רבי צדוק ממגע ע"ה ולר"י לא היה חושש מן הספק אלא דודאי ידע ביה וכו':

רש"י ד"ה היא עצמה מתחללת וכו' ועמיו היינו אשתו. עי' לקמן דף סט ע"א ברש"י ד"ה מקיש זרעו:

תוס' ד"ה מה לאלמנה וכו' וי"ל דר"י ס"ל כר"ע עי' לקמן ד' מז ע"א תד"ה נאמן:

מָה אַתֶּם מַכְנִיסִין רֹאשִׁי בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים, בֵּין שְׁתֵּי מַחֲלֹקוֹת גְּדוֹלוֹת, בֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל? מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא יָרֹצּוּ גֻּלְגַּלְתִּי. נראה לי בס"ד הכונה דכל חד מנהון יש לו טענה של רוב כי בית הלל יש אתם רוב מנין ובית שמאי יש אתם רוב בנין דחריפי טפי ונמצא שניהם הרים גדולים הם דיש יתרון בזה מה שאין בזה ויש יתרון בזה מה שאין בזה. ועוד השני מחלוקות האלה הם גדולות מפני שהם נוגעים בענין היחוס ולעז ממזרות ולא דמיין למחלוקת של שאר איסורין.