ולטעמיך בעל ועשה מאמר - ביבם ויבמה אחת למה לי בשלמא בעל ונתן גט איצטריך למתני אין אחר ביאה כלום דנפקא בהאי גיטא ולא בעיא חליצה דביאה קמייתא אפקעתה לזיקה:

סד"א לגזור גט דבתר ביאה - דלא תיסגי ליה בגט בלא חליצה אטו גט דמקמי ביאה דלא לימרו גט סגי ביבמה במקום חליצה:

אלא בעל ועשה מאמר - למאי קבעי איתנויי הלא אשתו היא:

אלא איידי דתנא חלץ ועשה מאמר - דאיצטריך ליה כדאמרן תנא נמי כו':

ושלש מחלוקת בדבר תנא קמא - דמתניתין דאמר חליצה פסולה אין אחריה כלום אבל ביאה פסולה יש אחריה כלום:

ורבי נחמיה - דאמר אחת זו ואחת זו אין אחריה כלום:

ואבא יוסי בר חנן - דאמר אחת זו ואחת זו יש אחריה כלום באמצע ובסוף כדפרישנא ליה במתניתין ביאה דאיכא למיגזר כדאמרן בריש פירקין (לעיל יבמות נ:) אי ביאה אחר הגט היא גזירה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה דלא ליתי למיבעל אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר כו' חליצה ליכא למיגזר כדאמר בריש פירקין (שם):

פרק שישי - הבא על יבמתו

הבא על יבמתו שוגג - כסבור שהיא אשתו או אשה אחרת:

מזיד - לשם זנות ולא לשום מצוה:

אפי' - מפרש בגמרא:

המערה - שלא גמר ביאתו:

קנה - וזכה בנחלה ויוציאה בגט אם בא להוציאה:

בין ביאה לביאה - [בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה ובין העראה לגמר ביאה]:

וכן הבא על אחת מכל העריות - באחת מכל הביאות הללו:

או פסולות - לכהונה כגון אלמנה כו':

פסלה - לכהונה משום זונה [וגרושה מיפסלא מתרומה דבי נשא אם היא בת כהן דשויה חללה]. ודוקא עריות או פסולות אבל ביאת זנות דפנויה לא משויה לה זונה ולא פסלה מן הכהונה דלא אשכחנא תנא דפסל אלא רבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה לקמן בפירקין:

ממזרת ונתינה - לאו אפסולה לכהונה קאי דהא פסולה וקיימא ולענין תרומה דבי נשא נמי ליכא למימר ועוד ביאת כשר מאי מגרעא לה אלא לענין העראה נקטה ולמילקי עליה האי ישראל בהעראה כגמר ביאה:

גמ' אלא אפילו הוא שוגג - כסבור אשה אחרת היא:

והיא מזידה - לביאת זנות מכוונת:

דתרוייהו לא מיכווני למצוה - אפילו הכי קני:

אלא בישן - שנתקשה כשהוא ישן:

יבמות 53 עמוד ב

1חלץ ועשה מאמר ונתן וכו'. בשלמא חלץ ועשה מאמר, איצטריך, סד"א נגזור מאמר דבתר חליצה אטו מאמר דקמי חליצה, קמ"ל דלא גזרינן. אלא חלץ ונתן גט למה לי?

2ולטעמיך, אימא סיפא: בעל ועשה מאמר, בעל ונתן גט בשלמא בעל ונתן גט איצטריך, סד"א נגזור גט דבתר בעילה אטו גט דקמי בעילה, קמ"ל דלא גזרינן, אבל בעל ועשה מאמר למה לי?

3אלא: איידי דתנא חלץ ועשה מאמר, תנא נמי בעל ועשה מאמר. ואיידי דבעי למיתני בעל ונתן גט, תנא נמי חלץ ונתן גט.

4בזמן שהיא וכו'. מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא: אבא יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר משום רבי מאיר: אחת בעילה ואחת חליצה, בתחלה אין אחריה כלום, באמצע ובסוף יש אחריה כלום.

5ושלש מחלוקת בדבר, תנא קמא סבר: ביאה, דאיכא למיגזר גזרינן. חליצה, דליכא למיגזר לא גזרינן.

6ור' נחמיה סבר: ביאה נמי ליכא למיגזר, ודקאמרת ליגזור ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה כיון דחליצה דאורייתא, מידע ידעי. ודקאמרת ליגזור ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה כיון דביאה דאורייתא, הא מידע ידיעי. ואבא יוסי בן חנן סבר לה כרבנן דגזרי בביאה, וגזר חליצה משום ביאה.

7הדרן עלך רבן גמליאל׃

מתני׳ · משנה

8הבא על יבמתו, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, אפי' הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת, הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס. אחד המערה ואחד הגומר קנה. ולא חילק בין ביאה לביאה.

9וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה, או פסולות, כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין פסלה ולא חילק בין ביאה לביאה.

גמ׳ · גמרא

10מאי אפי'׃

11לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא הוא שוגג והיא קמכוונה למצוה, אי נמי הוא מזיד והיא קמכוונה למצוה, אלא אפי' הוא שוגג והיא מזידה, דתרוייהו לא קמכווני לשם מצוה אפילו הכי קנה. תני ר' חייא: אפי' שניהם שוגגים, שניהם מזידים, שניהם אנוסים.

12אנוס דמתניתין היכי דמי? אילימא כשאנסוהו עובדי כוכבים ובא עליה, והאמר רבא: אין אונס לערוה! לפי שאין קישוי אלא לדעת.

13אלא בישן. והאמר רב יהודה:

תוספות

סלקא דעתך אמינא ליגזור מאמר דבתר חליצה כו' - תימה מה צריך לטעם זה דלעיל הוה ניחא לר' יוחנן דאיצטריך לאשמועי' דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אע"ג דכבר אשמועינן ליה מרישא והכי נמי תינח ליה הכא מהאי טעמא גופיה:

פרק שישי - הבא על יבמתו

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד - איכא למימר דמזיד ורצון תרי גווני נינהו דרצון היינו דמכוין למצוה אע"ג דפשיטא הוא קתני ליה דהכי אורחיה בכל דוכתא אבל בפ"ב דב"ק (דף כו: ושם) גבי אדם מועד לעולם קשה מה בין מזיד לרצון וי"מ דה"ק בין שיהא אותו שוגג ומזיד באונס שאנסו לעשות כן בין שיהא ברצון.:

הוא אנוס והיא לא אנוסה - תימה דהוה ליה למינקט שניהם אנוסים דהוי רבותא טפי וי"ל דאגב דנקט ברישא הוא שוגג והיא מזידה נקט נמי הכא הוא אנוס והיא לא אנוסה א"נ לא קאמר והיא לא אנוסה אלא ברצון אלא היא לא אנוסה אבל מזידה או שוגגת דהשתא תרוייהו לא מיכווני לשם מצוה:

ולא חילק בין ביאה לביאה - פי' בקונטרס בין העראה לגמר ביאה ובבבא שניה פירש ולא חילק בין ביאה לביאה בין כדרכה לשלא כדרכה ואין נראה לר"י דכיון דתנא סבר אחד המערה ואחד הגומר למה ליה תו למיתני ולא חילק בין העראה לגמר ביאה ועוד דבגמ' (לקמן יבמות דף נו:) מפרש מאי וכן אשלא כדרכה בחייבי לאוין מכלל דלא חילק דרישא איירי בשלא כדרכה ונראה לר"י שהסופרים טעו וכתבו איפכא ומיהו ההיא דבבא שניה אפשר לפרשו כמו הראשון בין כדרכה לשלא כדרכה ולפרושי וכן קאתי:

ממזרת ונתינה לישראל פסלה - לשון פסלה נקט משום אחריני דממזרת ונתינה הם פסולות ועומדות:

שאנסוהו עובדי כוכבים ובא עליה - אין לפרש שאנסוהו היינו שאיימו עליו להרגו אם לא יבא עליה דא"כ מאי פריך מרבא דאמר אין קישוי אלא לדעת פירוש דאין זה אונס שקישוי עושה מדעת ואין דוחקין אותו לבעול בקישוי ולוקמא כגון שמאיימין עליו לבעול בקישוי ועוד דמילתא דרבא אי אפשר לפרש במאיימין עליו להורגו אם לא שיבעול הערוה מעצמו כמו שאפרש אלא כל דבר שעושה מעצמו אפילו ע"י אונס פחד מיתה לדעת חשיב והאי שאנסוהו עובדי כוכבים ובא עליה דקאמר היינו שהביאוהו עליה והדביקוהו ביבמתו ולא שבא עליה מעצמו כמו תקפתו יבמתו ובא עליה דבסמוך והשתא פריך שפיר דאין אונס דקישוי לא הוי אלא לדעת ואר"י דיש לקדק מכאן דאין יבמה נקנית אלא בבא עליה בקישוי מדלא מוקמי שהדביקוהו בלא קישוי ואיכא למימר דאתי הך סוגיא כמ"ד משמש מת בעריות פטור וילפינן קיחה מעריות דאינה נקנית אלא בקישוי ועוד אר"י דאתיא שפיר אפילו למאן דאמר משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם:

אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת - אין לפרש במאיימין עליו להורגו אם לא יבא בעצמו על הערוה דאם כן אפילו יש קישוי שלא לדעת תיפוק ליה דאגילוי עריות יהרג ואל יעבור כדאמר בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד. ושם) אלא איירי כשעובדי כוכבים מדביקים אותו על הערוה וא"א לו להשמט אם לא ע"י שיהרג וקאמר רבא דיש לו למסור עצמו ליהרג אם יודע שאי אפשר לו אם לא יתקשה דאין קישוי אלא לדעת וחשיב כעושה מעשה אבל אם יש קישוי שלא לדעת או שהיה כבר מקושה או שיודע שלא יתקשה אין חייב למסור עצמו כיון שהוא אינו עושה שום מעשה והוי כקרקע עולם כדאמר בבן סורר (ג"ז שם) גבי אסתר דקרקע עולם היתה וטעמא משום דנערה המאורסה ילפינן התם מרוצח ורוצח גופיה קאמר התם דסברא הוא דמאי חזית דדמא דידך סומקא טפי כו' וזה לא שייך אלא במאנסין אותו להרוג בידים אבל אם רוצים לזורקו על התינוק ויתמעך בזה אדרבה איכא למימר איפכא מאי חזית דדמא דחבריה סומקא טפי כו' כיון שאין הורג בידים ולא הוי אלא קרקע עולם בעלמא ואין מצווה להציל חברו בגופו דאדרבה חייו קודמין וההיקש דקרא בהורג בידים כתיב כי כאשר יקום איש על רעהו וגו' והשתא גרסינן בכל דוכתא מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור פירוש יהרג הבועל ולא גרסינן תיהרג דקרקע עולם היא אי נמי אר"י דאפי' גרסינן תיהרג יש לפרש דהכי קאמר תיהרג קודם שתעשה מעשה ותביא עליה את הערוה וא"ת במסכת ע"ז בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נד. ושם) דנעבד באונס אסור ומפרש כגון דאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמה דידיה ופריך עלה רבי זירא אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ' (דברים כ״ב:כ״ו) ומאי קושיא הא האי קרא דוקא בקרקע עולם איירי אבל עשה מעשה חייב למסור עצמו כדפרישי' ומשתחוה לעבודת כוכבים עושה מעשה הוא דליכא לאוקמה כשכפוהו עובדי כוכבים לעבודת כוכבים דאין זה משתחוה ואר"י דהכי פריך אונס רחמנא פטריה ממיתה אפי' בעושה מעשה דנהי דחייב למסור עצמו מ"מ אם לא מסר עצמו לא מיחייב מיתה דולנערה לא תעשה דבר אפילו בעשתה מעשה קאמר קרא דפטורה ממיתה דבעשיית מעשה איירי היקישא דקרא ועוד דכיון דאפילו ברצון מיחייב מיתה אע"ג דלא עביד מעשה דהא אשה חייבת ברצון אע"ג דהויא קרקע עולם ה"נ כשפטר הכתוב אונס במיתת בית דין כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר פטר בכל ענין לא שנא עביד לא שנא לא עביד ולהכי פריך כיון דפטור ממיתה לא חשיב נעבד ליאסר בהך עבודה ומהדר ליה התם דחשיב שפיר נעבד באונס אע"ג דפטו' ממית' בדיעבד כיון דחייב למסור עצמו [וע"ע תוס' יומא פב. האריכו טובא]:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רשב"א

בשלמא בעל ונתן גט אצטריך - פירש רש"י ז"ל (בד"ה וליטעמיך) אצטריך לאשמועינן דאין זיקת יבמין אחר ביאה ומיפטרא בגט ולא בעי' חליצה דלא גזרינן גט דאחר ביאה אטו גט דקמי ביאה. ותמיהא לי דהא בכולה מתניתין כי אמרינן אין אחר חליצה כלום ואין אחר ביאה כלום הכי קאמרינן, אין מועיל אחר חליצה כלום שאין גט ולא מאמר מועילין בה ליאסר בקרובות. אי נמי שאין הגט שלאחר ביאה דוחה את הראשונה ולא המאמר של אחר ביאה תופס להצריכה גט למאמרו, והכי נמי כי קתני בעל ועשה מאמר בעל ונתן גט בעל וחלץ בעל ונתן גט דומיא דבעל וחלץ קאמר, כלומר שאין חליצה מהני אחר בעילה ואין גט מהני אחר בעילה. ובגמרא נמי הכי גרסינן בספרים מדויקים בישיבת הגאונים ז"ל איצטריך סלקא דעתך אמינא מדגט קמי בעילה מהני דבתר בעילה נמי מהני. ונראה לי לפרש בעל ונתן גט אצטריך לאשמועינן שאין הגט של אחר ביאה פוסל אותה עליו, אלא אם רצה מגרשה בגט ומחזירה וכדאמרינן ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לומר שמגרשה בגט ומחזירה, וקא משמע לן דאוקמוה אדינא דאורייתא ולא גזרינן בה אטו גט דקמי בעילה, דסלקא דעתך אמינא מדגט דקמי בעילה מהני לפוסלה עליו לעולם, גט דבתר בעילה נמי מהני לפוסלה עליו לעולם קא משמע לן בעל ונתן גט דאין לאחר ביאה מהני כלומר לאוסרה עליו כך נראה לי. סליק פרק רבן גמליאל בס"ד

אפילו הוא שוגג והיא מזידה - כלומר דתרוייהו לא מיכווני לשם מצוה, והוא הדין דליתני שניהם שוגגין כדאיתא בגמרא בברייתא דר' חייא אלא סוגיא דלישנא הוא.

ולא חלק בין ביאה לביאה - פרש"י ז"ל לא חלק בין העראה לגמר ביאה. ולא מחוור דהא קתני אחד המערה ואחד הגומר ותרתי למה לי. ועוד דמפרשי בגמרא (נו, ב) וכן הבא וכו' אשלא כדרכה דחייבי לאוין דאלמא גבי יבמה איירי בשלא כדרכה דהיינו ולא חילק בין ביאה לביאה ואף רש"י ז"ל כן פירש בגמרא. (ועיין עוד רש"י נד, א ד"ה ולקחה. ומהרש"ל הגיה ברש"י בין ביאה כדרכה וכו' ועיין תוס' ד"ה ולא שהסופרים טעו בהעתקת דבריו. ועיין עדל"ז).

גירסא דייקא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט בת ישראל לנתין ולממזר. ולא גרסינן ממזרת ונתינה לישראל דישראל בממזרת ונתינה מאי פסל אבל רש"י גרס ממזרת ונתינה לישראל, ופירש דלענין העראה נקטיה לומר דישראל בממזרת ונתינה לקי משעת העראה. ואפשר נמי דסירכא דתנא הוא משום דאורחיה למיתני להו הכין. וחלוצה לכהן הדיוט נמי משום סירכא דלישנא נקט לה, דהא חלוצה [לאו] דאורייתא כדאיתא לעיל בשלהי כיצד (יבמות כד, א) אלא דאורחיה דתנא למיתני הכי.

גמרא היכי דמי אילימא שאנסוהו עכו"ם - יש מפרשים שאנסוהו אונס מיתה כלומר שאמרו לו עכו"ם בא עליה ואי לא קטילנא לך.

והא אמר רבא אין אונס בערוה שאין קשוי אלא לדעת - לומר שאף על פי שאמרו לו שיהרגהו אם לא יבא על הערוה אם עשה כן מומת על ידה לפי שאין קשוי אלא לדעת (עיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"ט ה"א ומגיד משנה שם). ויש מפרשים שלא אנסוהו אונס מיתה, שאלו כן אף הוא פטור בדיני אדם דאפילו בעבודה זרה ובשפיכות דמים שדינו שיהרג ואל יעבור, אלו אמרו לא קטיל לפלניא ואי לא קטילנא לך, אלו עשה כן פטור מדיני אדם שלא עשה זה אלא מחמת האונס, ואלו אתה מסלק אונסו מעליו אף הוא אינו הורג. והכי נמי מחמת האונס הוא שנתן דעתו והקשה עצמו, אבל אם אתה מסלק אונסו ממנו אף הוא אינו בועל. אלא הכא שתקפוהו עכו"ם ודבקוהו, הלכך אין זה אונס אלא רצון, דכיון שאין שם פחד מיתה, מפני מה נתן דעתו להקשות אין זה אונס אלא רצון. ואי קשיא לך אם כן למה לא העמידו משנתינו בשאנסוהו עכו"ם למיתה. יש לומר ההיא כיון דבביאה עצמה ליכא אונס, לא קרינא בה הבא על יבמתו באונס אלא מדעת ושלא בכונת מצוה. (עיין תוס' ורמב"ן ומ"מ שם ובישרש יעקב כאן ואור גדול סי' א, כא, ב).

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת יבמות דף נ״ג עמוד ב׳

מסכת יבמות דף נ״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 13 קטעים ממוספרים, כ־321 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–122)עמוד

היעד שנמצא: יבמות דף נ״ג ע״ב

פתיחה בקורא