מסכת יבמות דף פ״ג עמוד א׳

ליתא למתני' דקתני לר' יוסי אנדרוגינוס מאכיל את אשתו בתרומה:

מקמי ברייתא דקתני לר' יוסי ספיקא הוא:

מדשבקיה רבי יוסי לר' שמעון בן זוגיה דאיירי בהדיה במתני' ואיירי בברייתא לחודיה ש"מ הדר ביה ולאו תנאי היא דתימא סמי תנא דברייתא מקמי תנא דמתני' דאי תנאי היא תרוייהו הוה תני להו נמי בברייתא ומפיך לדרבי שמעון כדאפכא לדרבי יוסי:

דחייש ליחידאה דאמר שמואל בהחולץ (לעיל יבמות דף מא.) הלכה כרבי יהודה בשומרת יבם שקדש אחיו את אחותה ומהכא אמרינן לה במס' מגילה בפ' הקורא (מגילה דף יח:):

הלכה כרבי יוסי דמתני' ואמרי בי רב היינו רב הונא כדלקמן ופליג אדאמרן לעיל אליבא דרב ליתא למתניתין ובהרכבה לקמן מפרש לה וכן קושי וקידוש ובכולהו איירי רבי שמעון בהדיה הלכך מסתברא דאדר' יוסי דבמתני' קאי דאיירי רבי שמעון בהדיה:

יעקור דקא קלטה בשביעית דאין הרכבה קולטת בפחות משלשים יום:

צריך שלשים ושלשים כדי שתקלוט שלשים לפני שביעית דכל שלשים לפני שביעית כשביעית דמו דנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות במשקין בית השלחין (מ"ק ג:):

ג' ול' ג' לקליטה שתקלוט קודם זמן האיסור:

בריה בפני עצמה כו' אר"י דהאי בריה לא הוי פירושו כגון בריה שבמקומות אחרים שאינו ספק אלא בריה דקאמר הכא היינו שהוא ספק כדקאמר ולא הכריעו בו כו' וכן משמע בהמפלת (נדה דף כח.) דאמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין שורפין עליו את התרומה ראו לובן ואודם כאחת שורפין עליו את התרומה אלמא בהדיא משוי ליה רב ספיקא והיינו ע"כ כר' יוסי דברייתא דלר' יוסי דמתני' זכר הוא וקשה דבתוספתא דבכורים (פ"ב) מסיים בהך ברייתא דשמעתין אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה מכלל דאנדרוגינוס לא הוי ספק אלא אינו לא איש ולא אשה ועוד מדלת"ק דר' יוסי דתוספתא דבכורים הוי אנדרוגינוס ספק ומטמא באודם כנשים ובלובן כאנשים מכלל דלר' יוסי לא הוי ספק ואר"י דהתם ה"פ אבל טומטום אינו כן כמו אנדרוגינוס שהוא ספק מחמת שהוא בריה משונה משום שיש לו זכרות ונקבות והוא ספק לעולם אבל טומטום אינו כן אלא ספק שהוא איש ודאי או אשה ודאית אלא שהוא מכוסה ואין ניכר ואם קדש ונקרע ונמצא זכר אגלאי מילתא דמתחלה היה זכר ודאי וכן אם נתקדשה ונמצאת נקבה ור' יוסי לא פליג אתנא קמא אלא לפרושי טעמא דתנא קמא קאתי אע"ג דקתני ר' יוסי אומר אי נמי כולה ר' יוסי היא ותני שרבי יוסי אומר ועי"ל דפליג אמאי דקאמר תנא קמא (שם) הריני נזיר שזה איש ואשה פירוש שניהם בין איש בין אשה הרי זה נזיר ועלה פליג ר' יוסי שאין חשוב איש ואשה אלא או זה או זה ות"ק סבר שחשוב שניהם במקצת כאיש ובמקצת הוא כאשה וקאמר נמי ת"ק הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר לפי שאין זה לא איש גמור ולא אשה גמורה:

רבי יוסי לבר זוגיה כו' תימה דלמא הדר ביה מברייתא לגבי ר' שמעון דמתניתין:

כי מתעקרא מתני' לא חייש ואע"ג דכמה משניות סוברות דאנדרוגינוס ספק בפ' אם לא הביא (שבת דף קלד:) ובהמפלת (נדה דף כח. ושם) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף מא. ושם) מ"מ לר' יוסי אנדרוגינוס הוא זכר שהמשנה היא עיקר מן הברייתא ומ"מ דייק שפיר לקמן דאנדרוגינוס לשמואל זכר הוא אע"ג דכמה משניות סברי דספיקא הוי דאם איתא דסבר כהנהו משניות לא היה אומר דליתא לברייתא דכיון שתופס אותה סברא עיקר היה לו לומר דברייתא היא עיקר שאומרת כן לרבי יוסי:

הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס פירש בקונטרס דכרבי יוסי דמתניתין פסק דבכל הנך מילי דחשיב הכא אנדרוגינוס הרכבה וקושי וקידוש כולם משניות הם ואיירי ר' שמעון בהדי רבי יוסי ש"מ דאאנדרוגינוס דמתני' קאי ועוד דאמרי בי רב היינו רב הונא ושמעי' ליה לרב הונא דאמר לקמן משמיה דרב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות ופליגי אדאמרן לעיל אליבא דרב דליתא למתני' מדקאמר דליתא משמע דסבר כברייתא כדמדקדק לקמן אדשמואל דסבר כר' יוסי דמתני' מדקאמר ליתא לברייתא וההיא דהמפלת סבר רב נמי כר' יוסי דברייתא גבי טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם והשתא אמוראי נינהו ואליבא דרב:

לדברי האומר שלשים צריך ל' ושלשים פר"ת דלאו אשביעית קאי דלענין נטיעה ליכא תוספת שביעית לאסור נטיעה הנקלטת בתוספת שביעית אלא לענין ערלה קאמר וה"ק לדברי האומר שלשים לקליטה צריך לגבי ערלה שלשים ושלשים ואר"י דסוגיא דפ"ק דר"ה (דף י: ושם) מוכחת כן גבי הא דתניא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית כו' ודייק התם דלא מיתוקמא כרבי אליעזר דאמר שלשים יום בשנה חשובים שנה משום דלדידיה שלשים ושלשים בעי ומוקי לה כרבי מאיר דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה דיום שלשים עולה לכאן ולכאן ואם איתא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה אשביעית קאי שפיר מיתוקמא ההיא דאחד הנוטע כר' אליעזר ולא הזכיר התנא אלא שלשים שנחשבים שנה ואותן שלשים של קליטה לא הזכיר כמו שבמתני' דאין נוטעים דמייתי הזכיר ל' של קליטה ושייר שלשים של התוספת הנחשבין שנה:

קידוש דתנן כו' אע"ג דפסקי' בהגוזל (ב"ק דף ק. ושם) כי הך דר' מאיר דדאין דינא דגרמי מ"מ אפשר דהלכה כר' יוסי בהא דקאמר לא קידש ואפשר דר' יוסי מודה לר' מאיר דאם קידש דחייב באחריותו והתם לא מייתי אלא דמהכא שמעינן דדאין דינא דגרמי ולענין דינא דגרמי הוא דפסקינן כותיה בעלמא אבל הכא הלכה כר' יוסי דלא קידש:

המסכך הוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי רבי יוסי בסיפא אלא נקט המסכך משום רבותא דרבי מאיר דאף במסכך אסור:

רבי יוסי אומר כו' בסיפא מייתי רבי יוסי מעשה באחד שזרע כרמו של חברו והתיר רבי עקיבא אם בזריעת תבואה דהוי כלאים דאורייתא התיר אם כן הא דאמר בהקומץ זוטא (מנחות דף טו. ושם) מעשה באחד שזרע כרמו של חברו סמדר ואסרו חכמים את הזרעים והתירו הגפנים ומשמע דבשאר זרעים דהוו דרבנן איירי אבל בקנבוס ולוף או ה' המינים שהם כלאים דאורייתא היו אוסרים גם הגפנים שאינן של זרוע אם כן לא אתיא ההיא דמנחות כרבי יוסי אף על גב דפסיק שמואל כותיה אלא כרבנן ורב הונא אמר רב אמר נמי בסמוך דאין הלכה כרבי יוסי והא דלא מוקי התם כרבי יוסי ונימא דהתירו הגפנים אפילו בכלאים דאורייתא היינו משום דקסבר דלרבי יוסי אפילו זרעים מותרים דכיון דמן התורה אין אדם אוסר בכלאים דבר שאינו שלו אין כאן כלאים והכל מותר:

הא דאמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס פירש רש"י ז"ל כר' יוסי דמתניתין דאיירי בה נמי ר' שמעון והביא ראיה דכל הני דפסקינן בהו כר' יוסי ר' שמעון איירי בהדיה. ואמרי בי רב פליג אדרב דאמר ליתא למתניתין מקמי ברייתא. והשתא לפי פירושו ניחא הא דאמר בסמוך רב הונא משמיה דרב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות. אבל ר"ח ורב אלפסי ז"ל פירשו כר' יוסי דברייתא ולא פליגא דבי רב אדרב, ופליגא דבי רב אדרב הונא דאמר חייבין עליו סקילה משני מקומות. ופסקו הלכה כרב גופיה ובי רב דפסקו כר' יוסי דברייתא דאמר בריה בפני עצמה היא. וק"ל האיך פסק כאן כרב דאמר ליתא למתניתין מקמי ברייתא ואינו מאכיל את אשתו תרומה דהא ר' יוחנן מאכילה אפילו בחזה ושוק וכדאמרינן לעיל (יבמות פא, א) ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ונראה לי דמההיא דר' יוחנן לא שמעינן מידי אי אית ליה כמתניתין או כברייתא, דריש לקיש ור' יוחנן לא איפליגו אלא במאי דקא תני במתניתין או בתרומה דרבנן או אפילו בחזה ושוק, ונפקא מינה למאי דפליגי בעלמא וכדאיתא לעיל. אבל אפשר דאינהו נמי אית להו כרב דליתא למתניתין מקמי ברייתא כנ"ל. והרמב"ם ז"ל פסק בחבורו הגדול (הלכות אישות פ"ב הכ"ד ועוד) ובפרושי המשנה אשר לו (משנה ו) כר' יוסי דברייתא דאמר בריה בפני עצמה הוא, ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספק איסורא לחומרא. ופסק (בהלכות איסורי ביאה פ"א ה"א) כר' אלעזר דאמר חייבין עליו סקילה כזכר. ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקין הללו שאם אתה מספקו בנקבה, האיך אתה סוקל על ביאתו, ואם אתה סוקל על ביאתו כזכר לא יהא כח התרומה חמורה מן הסקילה ויאכיל אשתו בתרומה שאין כאן ספק זכר אלא ודאי זכר. ושמא הוא סובר דאף דרבי אלעזר סבר דבריה בפני עצמה הוא, אלא שחייבין עליו סקילה כזכר מגזרת הכתוב, דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס, ואף על גב דאית ביה שני משכבות את זכר כתיב, וכי כתיב את זכר לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שחייבין במי שיש בו שני משכבות דהיינו אנדרוגינוס ממקום זכר. והיינו דאמרינן (להלן בעמוד ב) לא לכל אמר ר' אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא ואם הכריעו בו חכמים שהוא זכר מדחייב רחמנא עליה סקילה כזכר אף במוקדשין יקדש. ומיהו אכתי קשיא לי מדבריו לדבריו, דאלו היתה סקילתו מגזרת הכתוב ולא שיהא זכר, כשמנה הוא ז"ל בפ"א בהלכות איסורי ביאה מי שמיתתן בסקילה ומנה השוכב עם הזכר היה לו לימנות ג"כ הבא על אנדרוגינוס שהרי אינו בכלל זכר דבריה בפני עצמה היא. ועוד קשה לי שהוא ז"ל כתב (בהלכות איסורי ביאה שם) דנושא לכתחילה, ואי ספיקא הוא איך נושא לכתחלה דלמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה. ועוד דהא ריש לקיש דסבירא ליה דספיקא הוא אותביה ר' יוחנן (לעיל יבמות פב, ב) ממתניתין דקתני אנדרוגינוס נושא, אלמא אי לאו זכר ודאי הוא אינו נושא לכתחלה וריש לקיש נמי דחה תני אם נשא. ועוד דכל שהוא נושא לכתחלה משמע דאית ליה קנין דאישות, ואם כן אף הוא יאכיל בתרומה דאורייתא וצל"ע.

מדשבקיה ר' יוסי לבר זוגי' ש"מ הדר ביה פי' דאי לא הדר ביה ותנא דמתני' ותנא דברייתא פליגא מה נפשך אי פליגי נמי בדר' שמעון אמאי שבקיה לר"ש בר זוגיה ואי לא פליגי בדר' שמעון אלא בדר' יוסי בלחוד א"נ אליבא דתנא ברא ר' יוסי ור' שמעון מפלג פליג וה"ל לתנא ברא לאיתויי סברא דר' שמעון וסברא דר' יוסי דפליג עלי' ברור וזה מובלע בפרש"י ז"ל:

דהא שמעי' לה לשמואל דחייש ליחידאה פרש"י ז"ל דפסק הלכה כר' יהודה בן בתירא דיש זיקא בפ"ד אחי' ואע"ג דרבים פליגי ותמיה מילתא טובא וכי כל המקומות שוים הם ליחיד וי"ל דהכי אמרי דכל היכא דמסתבר טעמא דיחידאה וסוגיי דאמוראי כוותיה והכא ודאי מסתבר טעמא דרבי יוסי דמתנית'. אמר בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס פרש"י זכרונו לברכה כרבי יוסי דמתניתין דאמר זכר מעליא ולית להו לבי רב הא דאמ' לעיל משמיה דרב ליתא למתני' מקמי בריתא וכן בתוס' ולא מחוור דשפיר מוכחי' לעיל דר' יוסי מהדר פירש מדשבקי לבר זוגי ועוד דאמאי מוקמי פלוגתא בכדי אההיא דלעיל הנכון הל' כר' יוסי דבריתא וכ"פ רב אלפס ז"ל וכפר"ח ז"ל והא דאמ' רב הונא משמיה דרב נחמן אנדרוגינוס חייבים עליו משני מקומות שפיר אתיא אפי' לר' יוסי דבריתא וכדבעי למימר לקמן בס"ד:

אין נוטעי' ואין מבריכי' וכו' פי' בארוכ' בפ"ק דר"ה בס"ד ומתני' דקשו פי' במקומו במ' נידה בס"ד:

המסכך גפנו על גבי תבואו' חברו הרי זה קדש פי' אם השהה אות לדעת עד שהוסיף א' במאתים וחייב באחריותו פי' מדינא דגרמי וסתם מתני' ר"מ היא דדיין דינא דגרמי וכדאיתא בפ הגוזל ולא חשיב מזיק גמור מפני שאינו אסור לשעתו ואינו חשוב גרמא בנזיקין שהוא פטור כיון שזה הגפן בעצמו הוא אסור וברי הזיקא בלא שום מעש' מחודש ואי משום היזק שאינו ניכר הקי"ל דבמזיד חיי' בקנס' דרבנן כמטמא ומדמע בידים כדאית' בפ' הנזיקי' וכן קנס לר"מ בדינא דגרמי א"נ כיון שהערוב נראית שם היזק ניכר הוא וכמו שפי' בפ' הגוזל משמו של רבי' הר"ם וקרובו ה"ר יצחק הלוי ז"ל. אמרי בי רב מני רב הונא והא דאסי' בסנהדרי' דאמרי בי רב הממנונא ה"מ היכא דאיכא מימרא אמר רב הונא אמרי בי רב א"נ היכא דאיכא מימרא דרב הונא דפליג על אמרי בי רב הא לאו הכי אמרי בי רב היינו רב הונא כדפרש"י ז"ל ואינו נכון וסברא זו מפורשת בסנהדרי' כפי' ר"ת ז"ל:

כבר ביארנו במשנה שחזר בו ר' יוסי ממה שאמר במשנתנו שהוא זכר מעליא וחזר לומר בריא בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם זכר אם נקבה ופסקנו שם כחזרתו ומה שאמרו כאן אמרי בי רב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס פירושו כר' יוסי דבריתא וכדקאמר רב גופיה ליתה למתניתין מקמי בריתא ואע"פ שאמרו בסנהדרין י"ז ב' אמרי בי רב היינו רב הונא וחזינן לרב הונא דקאמר חייבין עליו סקילה משני מקומות אלמא זכר מעליא הוא התם משום ריבויא דקרא הוא דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אי זהו דבר שיש לו שני משכבות זה אנדרוגינוס וכן אתה אומר לגדולי המחברים שפסקו כר' יוסי דבריתא ועם זה פסקו כר' אליעזר שחייבין עליו סקילה כזכר עד שרבים מתמיהים עליהם היאך יתקיימו שתיהן ואם אתה מספקו בנקבה היאך אתה סוקל על ידו אלא שאיפשר לומר כמו שכתבנו שאף ר' אליעזר סובר בריא בפני עצמה היא אלא שמגזרת הכתוב חייבין עליו סקילה דכתיב משכבי אי זהו זכר כו' זה אנדרוגינוס וקרייה רחמנא זכר ומיהו דוקא במקום זכרותו וזהו שפסקו שאינו נושא לכתחלה שהרי אף כשנשא דנוהו בספק קדושין וגדולי הרבנים פסקו כר' יוסי דמתניתין ואין הדברים נראין:

ולמדת מכל מקום שזה שאמרו בריה בפני עצמה היא פירושו ספק זכר ספק נקבה וכמו שאמרו ולא הכריעו בה אם זכר אם נקבה ואין הכונה לומר בריא בפני עצמה היא ואין לה דין זכר ולא דין נקבה אלא ספיקא הוי וכן כתבוה בתוספות וראיה להם במסכת נדה פרק המפלת שאמרו שם טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או שראו אודם אין חייבין עליו על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה ראו אודם ולובן כאחת אין חייבין על ביאת מקדש דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית אבל שורפין עליהם את התרומה דאי זכר טמא משום לובן ואי נקבה טמא משום אודם ואלו הייתי אומר שאינו לא זכר ולא נקבה לא היינו שורפין עליו את התרומה וכן כתבו בכוי שאמרו בריא בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם חיה אם בהמה שהוא ספק חיה ספק בהמה שהרי אמרו חולין פ"ד ב' אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו ואם בריא בפני עצמה היא ולא חיה ולא בהמה אף בחול אינו בר כסוי כלל ומקצת גדולי הדורות מוחין בפירושם לומר דכל דאיתמר בריא בפני עצמה היא לאו ספיקא הוא אדרבה לאפוקי מספיקא איתמר וכמו שאמרו באחרון של יומא ע"ד א' כל חלב לרבות כוי והקשו בה מאי קסבר אי ספיקא הוא איצטריך קרא לאתויי ספיקא אלא בריא בפני עצמה היא כלומר שאינו לא חיה ולא בהמה וכן אמרוה בדם הכוי מכל דם במסכת כריתות כ"א א' וכן בטומטום בראשון של חגיגה ד' א' וההיא דלובן ואודם משום טומטום איתמר ואנדרוגינוס דנקט אשגר לישן הוא וזו של כסוי מכל מקום טעמא משום דעל כל פנים נותנין לו לענין כסוי או דין חיה או דין בהמה:

כבר ביארנו במקומו מו"ק ג' ב' שהשביעית יש לה תוספת לפניה שלשים יום מעתה אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית אלא אם כן נקלטה הנטיעה או ההברכה או ההרכבה שלשים יום קודם ראש השנה כדי שיהו שלשים יום משנקלטה הנטיעה עד השביעית שיהו אותם שלשים עולין בשנה עד שלא תהא אותה נטיעה נידונת בנטיעה של שנה שביעית ושיעור הקליטה שתי שבתות שהם ארבעה עשר יום ונמצא שצריך שיעשה מעשה זה בששה עשר באב וכל שבפחות מכן נעקר וכבר כתבנוה בראשון של ראש השנה ולגאוני ספרד ראיתי שלא נאמר שתי שבתות ושלשים אלא להרכבה שהיא נטועה ועומדת וקלה ליקלט אבל לנטיעה ולהברכה צריך שלשים ושלשים ודברים מחודשים הם:

כבר ידעת שכל שהאשה רואה שלשה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה נעשית זבה גדולה להטעינה שבעה נקיים ומכל מקום כל שמקשה לילד ורואה מחמת קישויה אע"פ שראת שלשה ימים רצופים בתוך י"א יום אין ראיות אלו עושות אותה זבה דכתיב כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואין זו קרויה יולדת בזוב אלא טמאה לידה כיולדת גרידתא וכמה יהא קישויה קודם לידה שנחזיקנה בקשוי שמחמת לידה שתי שבתות קודם הלידה כמו שיתבאר במקומו נדה ל"ו ב':

המסכך גפנו על תבואתו של חברו נתקדשה גפנו ולא נתקדשה התבואה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן אם סכך גפן חברו על תבואת עצמו נתקדשה התבואה ולא נתקדשה הגפן ואם סכך גפן חברו על תבואת חברו לא קדש כלל ולגאוני ספרד ראיתי שפסקו בה שקידש וממה שאמרו ב"ב ב' א' מחיצת הכרם שנפרצה אומרין לה גדור נתיאש הימנה ולא גדרה קדש וחייב באחריותו ומכל מקום אנו מפרשים אותה דוקא במחיצת הכרם שנפרצה שכבר נטע או זרע ברשות מצד הגדר שהיה בנתים וכשנתיאש ולא גדרה קידש וחייב באחריותו מכח דינא דגרמי כמו שביארנו בראשון של בתרא ובתשיעי של קמא ק' ב' הא כל שנוטע או זורע באיסור אינו מקדש וכן עיקר:

תוס' בד"ה בריה בפני עצמה כו' וכן משמע בהמפלת דאמר רב כו' והיינו ע"כ כר' יוסי דברייתא דלר"י דמתני' זכר הוא כו' עכ"ל וליכא למימר הא דמשוי ליה רב ספיקא בהמפלת היינו כת"ק דר' יוסי דבתוספתא כמ"ש התוס' דמשמע דאית ליה לת"ק דספיקא הוי דהא ע"כ מדקאמר ליתא למתני' משמע דסבר כברייתא כדמדקדק לקמן לשמואל כמ"ש לקמן התוס' ולא סגי להו להוכיח בפשיטות מההיא דרב בהמפלת דמשוי ליה ספיקא דהברייתא נמי ע"כ ספיקא משוי ליה דאל"כ תקשי דרב אדרב דהא איכא אידך דרב כמ"ש התוס' לקמן ומשום הכי הוצרכו למימר דרב דבהמפלת דמשוי ליה ספיקא ע"כ אינו כאידך דרב דאידך דרב משוי ליה זכר ודאי כר' יוסי דמתני' ודו"ק:

בד"ה לדברי האומר שלשים כו' ואם איתא דרב נחמן כו' אשביעית קאי שפיר מתוקמא ההיא דא' הנוטע כר"א ולא הזכיר התנא אלא שלשים שנחשבים שנה כו' כמו שבמתני' דאין נוטעין דמייתי הזכיר שלשים של קליטה כו' עכ"ל מה שהביאם לומר דבההיא דא' הנוטע הזכיר שלשים של הנחשבים שנה ולא השלשים של קליטה ולא בעו למימר שהזכיר השלשים של קליטה ולא הזכיר השלשים של הנחשבים שנה דומיא דההיא דאין נוטעין שהזכיר שלשים של קליטה ולא שלשים הנחשבים שנה י"ל משום דלישנא דעלתה לו שנה דקאמר בההיא דא' הנוטע משמע דבשלשים של שנה קאיירי ולא בשלשים של קליטה ולמאי דמוקי לה נמי כר"מ דאיירי בשלשים של קליטה מ"מ כיון דיום א' מהשלשים חשוב שנה דיום שלשים עולה לכאן ולכאן שפיר קאמר אשלשים של קליטה דעלתה לו שנה אבל בתוס' פ"ק דר"ה ובפי' הר"ש במסכת שביעית כתוב דאיכא לאוקמא ההיא דאחד הנוטע נמי דהזכיר ל' של קליטה ולא הזכיר שלשים של שנה דומיא דההיא דאין נוטעין ולישנא דעלתה לו שנה לא משמע אשלשים של קליטה:

תוס' ד"ה הלכה כר' יוסי וכו' עד ועוד כו' ושמעינן לרב הונא דאמר לקמן משמיה דרב וכו'. בספרים שלנו כתוב לקמן אמר רב יהודה אמר רב וצ"ל דגירסת התוס' היתה אמר רב הונא אמר רב: