מסכת יבמות דף ק״י עמוד א׳

מאי לאו דלא בעל ראשון משגדלה וקאמר רב אינה צריכה גט משני דחלו קידושין הראשונים כשגדלה:

כשבעל לפיכך אינה צריכה גט משני דבעילה שבעל הראשון משגדלה סתמא לשם קדושין נתכוון דיודע היה שאין קידושי קטנה כלום:

על תנאי שאין עליה נדרים או מומין:

וכנסה סתם ואח"כ נמצאו עליה נדרים צריכה גט דביאה לשם קידושין הואי דיודע היה שאין קידושין הראשונים כלום:

ה"ג צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דליכא תנאי והכי איתא בכתובות פ' המדיר (כתובות דף עג.):

דאי איתמר בהא גבי קטנה שלא מיאנה בהא קאמר רב דאסיק אדעתי' לבעול לשם קידושין משגדלה משום דליכא תנאה אין פסול קידושין הראשונים משום תנאי אלא משום קטנות ואדם יודע שאין קידושין הראשונים כלום וחזר ובעל לשם קידושין:

אבל בההיא דאיכא תנאי אימא מודה לשמואל ואדעתא דתנאי בעיל כסבור שאין עליה נדרים וקיימא תנאי שביניהן:

אבי כורסייא באפריון וקס"ד כשאר חופות שעדיין לא בעלה ואפ"ה לא הצריכוה גיטא מבתרא. אלמא חלו קדושי קמאי:

קסבר שמואל כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל וא"ת לשמואל דלית ליה דקדושין גדלי בהדה מ"ט דר"ג ולעיל בריש פ"ב (יבמות דף יח.) משמע דשמואל אית ליה מילתא דר"ג דפריך אמילתיה ואי אין זיקה תיבטל דהא אמר ר"ג כו' וי"ל דלשמואל צ"ל דמיירי כדמפרש בהדיא שבועל לשם קידושין ועוד אור"י דהתם כיון דיבמתו ואשתו שתיהן לפניו אפילו בסתמא בועל לשם קידושין כדי לדחות יבמתו ממנו דבאשתו ניחא ליה מיבמתו ומיהו קשה דתיקשה לשמואל מדרבנן דרבי אליעזר כשהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דמסתמא בועל לשם קידושין דליכא למימר דאיירי כשפירש שבועל לשם קידושין דא"כ היכי פריך מיניה בהמדיר (כתובות דף עג: ושם) לרב אלא ע"כ כשבועל סתם ולא מצי לאוקומי כשפירש דא"כ היינו החזירה כשהיא גדולה ואר"י דשמואל סבירא לי' כר"ש בן יהודה (משום ר' ישמעאל) דאמר בהמדיר (ג"ז שם) אם בעלו לא קנו אי נמי כר' ישמעאל דאמ' שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה כו':

והא אפליגו בה חדא זימנא תימה לר"י והא תרוייהו צריכי דאי אתמר ההיא דאמר רב צריכה הימנו גט ה"א צריכה מספק דלא ידעינן אי בעל לשם קידושין אם לאו קמ"ל דאין צריכה גט משני דודאי ראשון בעל לשם קידושין ואי אתמר ההיא דקאמר שמואל צריכה גט משני ה"א היינו מספק ומראשון נמי צריכה גט מדאורייתא דשמא לשם קידושין בעל ואר"י דהכי פריך והא איפליגו בה חדא זמנא ואמאי פליגי בשני מקומות דבחד מהנך הוה מצי לאשמועי' ולימא הכי קדשה על תנאי ובעל רב אמר צריכה גט מראשון ולא משני ושמואל אמר אין צריכה גט מראשון אלא משני אי נמי ליתני באידך קטנה שהגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני אלא מראשון ושמואל אמר צריכה גט משני ולא מראשון מה"ת אבל מדרבנן צריכה:

בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאי אחולי אחליה לתנאיה פי' משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אית לן למימר דאחליה לתנאיה והיה בדעתו שיחולו קידושי כסף מדלא הזכיר התנאי אבל בהא דליכא בעילת זנות שהרי יש שם קדושין דרבנן ועוד דליכא קדושין הראשונים דנימא שיחולו אימא מודי ליה לשמואל ובקונטרס הגיה הכא צריכותא דכתובות ואין למחוק גירסא זו דהא למ"ד בהמדיר (כתובות דף עד.) קידשה ע"ת ובעל ד"ה צריכה הימנו גט ואפ"ה פליגי (שם דף עג. ושם) בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת א"כ פשיטא ליה טפי במקדש ע"ת דצריכה גט מבקטנה שלא מיאנה דכוותיה מיתוקמא הך צריכותא דהכא וצריכותא דכתובות (ג"ז שם) אליבא דאביי:

לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו לקידושי מיניה מספקא לר"י אי טעמא דאפקעינהו משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש או משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה מדלא הזכיר כאן כמו שהזכיר בכל מקום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש:

וחרשת בת חליצה היא והתנן כו' וא"ת תיקשי נמי מקטנה דתנן במתניתין דחליצת אחת מהן פוטרת צרתה ואילו בפרק מצות חליצה (לעיל יבמות דף קד:) תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ומיהו בקונט' פי' דחליצתה לכשתגדיל פוטרת צרתה ועוד דאיכא לאוקמא מתני' דהכא כר' יוסי דאמר אשה בין גדולה בין קטנה ולפי הירושל' דגרסי' לעיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה אתי שפיר טפי:

רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן פירש רש"י ז"ל (בד"ה וקא אפקעינן וכו') דרבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא נהוו קדושין. ואיכא למידק הא אמרינן בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין מה, ב) בעובדא דהוא אמר לקריביה והיא אמרה לקריבה, אדאכלי ושתו אתה קריביה וקדשה, ואי לאו דאמרינן התם דשלא לדעת האב נתקדשה היתה מקודשת. ובפרק קמא דקדושין (י, א) איבעיא לן סוף ביאה קונה או תחלת ביאה קונה, ואמרינן למאי נפקא מינה אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ביני ביני, ומסתברא דלא דמי דהתם באתא קריביה אי לדעת אביה קדשה ודאי הדין נותן שתהא מקודשת, דאטו מי שנתרצה לקדש את בתו לראובן אינו יכול לחזור ולקדשה לשמעון. וכן היא שנתרצית להתקדש לראובן אם חזרה אין שומעין לה, הא ודאי הרשות בידה. והלכך אם פשטה ידה וקבלה קדושין קודם גמר ביאה מקודשת, אי סוף ביאה קונה. אבל הכא שהיתה אשתו, דרבנן תקינו לה נשואין, וגדלה אצלו ולא מיחת שהיא כאשתו גמורה שאינה יכולה לצאת מביתו אלא בגט, אם בא זה ושבשה וקדשה לעצמו אחר שנתרצית לזה לחזור ולינשא לו נשואין גמורים, הרי זה כחוטף אשה מבעלה. וזהו שכתב ז"ל החוטף אשה מבעלה, דאלו קודם שנכנסה לביתו ולא נתקדשה לו, ודאי מקודשת לשני זה, כההיא דאתי קריביה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, אין זו אשתו. ואין הדין הזה אלא בנשואי יתומה בלבד, והוא שחטפה ואף על פי שלבסוף נתרצית ונתקדשה לו מדעת, וכדאמרינן אתא חבריה וחטפה מיניה, ולאו למימרא שכפאה עד שנתרצית לו, דהא משמע הכא דמום דחטפה מחבריה הוא דאפקוה מיניה בלא גיטא, הא לאו הכי לא. והתם בפרק חזקת הבתים (ב"מ מח, ב) אסיק רב אשי תלויה וקדיש קדושיו לאו קדושין ואפילו בפנויה בעלמא. אלא הכא משום דפיתה ושבשה ונשתבשה ונתקדשה לו, אבל אי לאו דשבשה ונתקדשה לו מדעת, אין זה חוטף אלא היא הוא דאינה רוצה בו ורוצה הוא בחברו וצריכה גט משני והיינו דרב תניא בריש פרק המקבל (בבא מציעא קיז, א) אנשי אלכסנדריא היו מקדשין ובשעת כניסתן לחופה באים אחרים וחוטפים אותה ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים. אמר להם הלל הזקן הוציאו כתובות אמותיכם הוציאו כתובות אמותיהם ומצא שכתוב בהן, לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו ולא עשה בניהם ממזרים.

מתניתין קטנה וחרשת. הגרש"י ז"ל בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה. ואם תאמר כיון דאסיקנא בגמרא (להלן בעמוד ב) דקטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת, מפני מה פסלה ביאת החרשת את הקטנה שכנס ראשונה, אי קנויה היא אין אחר ביאה כלום, ואי לא קנויה היא נכרית בעלמא היא. הלכך תיתי קטנה תותיה וחרשת תיפוק בגט, ואיכא תקנתא לתרוייהו. תריץ מתניתין משום גזרה דילמא אתי למיבעל חרשת ברישא. והכי נמי מתרץ לברייתא בגמרא וכן כתב רש"י ז"ל. אבל בספרי הגאונים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל גרסי לא פסל את הקטנה, ובבא על החרשת וחזר ובא על הקטנה גרסי פסל את החרשת. ואינה מחוורת חדא דאם כן מאי קא משמע לן רב חסדא דחרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה חתנו' היא, דעל כרחין כיון דחרשת אינה פוסלת את הקטנה וקטנה פוסלת את החרשת, שמעינן מינה דטעמא משום דקטנה קנויה ואינה קנויה ולפיכך לא מיפסלא ממה נפשך כדאמרן. ועוד אדמהדרינן למידק הכי מברייתא לידוק ממתניתין. ועוד דבהדיא קתני בברייתא בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת נאסרו שתיהן. והרמב"ם ז"ל כתב (הלכות יבום פ"ה הכ"ז) בא היבם על הקטנה תחלה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה והחרשת צריכה גט שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת, שהקטנה ראויה לאחר זמן, לפיכך יקיים את הקטנה שנבעלה תחלה ע"כ. ולא הבנתי טעמו שאם לומר שהיא קנויה מפני שהיא ראויה לאחר זמן, והלא נסתפקו בגמרא ואמרו שהיא קנויה ואינה קנויה, והיה לו לומר מפני שהיא קנייה ואינה קנויה ותשאר אצלו ממה נפשך ועוד דברייתא הויא תיובתיה כמו שכתבתי.

ה"ג דאי איתמר בההיא בההיא אמ' רב משום דאיכא תנא' וכגרש"י ז"ל ופי' דהיכא דקפדא משום תנאה דידיה איכא למימר דדילמא לא קפיד השתא ואחליה לתנאי מש"כ כשהיא מטעות הקדושי' משום קטנות ויש שגרסי' בהפך דבתנאה קמא קפיד טפי אבל כשהיא המטעה מחמת קטנות יודע הוא שאין קדושי' כלום ורוצה לבעול כשיגדיל לשם קדושי'

הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו שלא כהוגן ואפקיעינהו רבנן לקדושי' וא"ת ומאי אפקעת' צריך דחטפ' וקדשה בע"כ דקי"ל תלוה וקדשה אין קדושיה ואפי' בפנויה דעלמא וי"ל דהכא אע"פ שחטפה סופה נתרצית לו לקדושי' ומיהו מפני שהיה תחילתו בחטיפה עשה שלא כהוגן ואפקיעינהו לקדושי וכשאמר רב צריכה גט מן השני כשנשאת לו ברצונה מתחלה ועד סופה ובזה יעלה תרוץ למאי דמקשי' אשמעתי' מהא דאמרי' בפ"ק דקדושי' דלמ"ד סוף ביאה קונה אם פשטה ידה וקבלה קדושי' מאחר צריכה גט משני והרי אין לך חטיפה גדולה מזו ואמאי לא אפקיעוה לקדושי' ויש מתרצי' דהתם אדינא דאורייתא קאמרי' ולפי מה שפי' ל"ק דההי' כשפשטה ידה וקבלה מרצונה וקבלה קדושי' מן השני וכן הקשו ההוא עובדא דפרק האיש מקדש דאיהו אמ' לקרוביה והדר אכלי ושתו אתא קריבה וקדשה דאמרי' התם שהיתה מקודשת אלמלא שלא נתרצה האב ולפי מה שכתבנו י"ל דשאני התם שאלו נתרצה האב אין כאן חטופה כיון שהיא קטנה ובידו לקדשה שאלו שדך ראובן בתו לשמעון וחזר בו וקדשה ללוי הא ודאי קדושי לוי קדושי' ולא קנסי' ליה כלל פרש"י ז"ל כאן הוא עושה שלא כהוגן וכו' ורבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא נהוי קדושי' פי' לפ' כ"ש חטפה שלא לרצונה או שלא לרצון אביה אם היא קטנה ואפי' נתרצה לבסוף והא דאמרי' לעיל אמרה הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה כגרש"י ז"ל והוא ז"ל מפרש מילתא דקטנה מתלא תלייא כל ימי קטנותא ספק יבעול משתגדיל ותהיה אשתו ספק לא יבעול ולא סמכא דעתא דאמרה איהו עדיף מנאי ויוציאנה בגט בעל כרחה ואנא עדיפנא מניה וכל שעה שארצה אצא במיאון על כרחו ע"כ. ואין פי' זה נכון דמאי אצטריכי' להאי טעמא כלל למאי דאמרי' דמילתא דקטנה תליא וקיימת עד שתגדיל והנכון כגרס' הספרי' שגורסי' אמר הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה ורב ששת הוא שאמ' כן על בריה דרב נחמן אני הייתי סבור שאני חכם ממנו ואינו אלא הוא חכם ממני יותר שידע לתרץ את הברייתא לדעתו של רב וכפירוש הראב"ד זכרונו לברכה ורב האי ז"ל ג"כ פי' בתשובה דרב ששת הוא דאמ' אע"ג דאנא עדיפנא מניה בבריתא הוא עדיף מנאי בפלפולא דהא מילת' דתרצה שפיר. והשתא דקי"ל היכא שנתקדש' לשני ולא בעל אם רצה מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא דה"ל כמחזיר גרושתו מן הקדושי' ואמ' מ"ה ז"ל דדוקא נתקדשה אבל נשאת כיון דאיכא סרך נשואין בהני דשני מדאוריתא הוו נשואי' ובעיא גט גמור מן התורה מיתקלקל' בי"ג דבר דמחלפא באשה שהלך בעלה למ"ה ולא דמיא לאשה שנשאת בתחל' שלא כדין דלא קנסי' לה כל היכ' דלא נבעלה דהת' כיון דנשואי' שלא כדין מתחלת' לא כלום הוא ואפילו נבעלה אינה צריכה גט אלא דנבעלה קנסי' דה"ל כזנות אבל הכא דנשואי דמדאורית' בהא ודאי קנסי':

קדיש בביאה מא"ל כבר פי' בפ"ק דכתו' ובשאר מקומות בס"ד:

מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצת' של אחת מהן פוטרת צרתה פי' דכיון דנשואיהן שוים מדרבנן זיקתן שוה וכן בב' חרשות ומהכא הוה שמעי' בגמ' דחרשת בת חליצה היא ופרישנא דכי קתני וכן משום ביאה דאי לא חליצה לא שייכא בחרשת וכן הלכתא:

גרש"י ז"ל קטנה וחרשת ובא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת פסל את הקטנה בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה פסל את החרשת. ובגמ' שקלי' וטרינן ואיכא מאן דהוה סבר דקדושי חרש' קנויה ואינה קנויה כלו' או קנויה לגמרי או אינה קנויה כלל והקטנה קנויה ומשויירת ולהחי סברא ריש' דקתני כשבא בתחלה על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת פסל את הקטנ' אתיא מדינא דדילמא חרשת קנויה לגמרי קטנה קנויה ומשויירת ובקטנה שהיא קנויה ומשויירת לא פקעא כלה זיקא ולהכי אתיא ביאה דחרשת ופסלה לקטנה אבל סיפא דקטנה פסל את החרשת אינו מן הדין ממ"נ דאי חרשת שבעל תחלה קנויה גמורה הא פקעה זיקא ואין אחר ביאה כשרה כלום. ואי חרשת אינה קנויה כלום נכרית בעלמא היא וכמאן דלית' והא דקתני פסל גזירה דרבנן בעלמא היא אטו היכא דבעל את הקטנה בתחלה. ואיכא מאן דסבר והכי קיימא אמסקנא דקטנה ואינ' קנוי' וחרשת קנויה ומשוירת ולהאי סברא סיפא הוי מדינא ודילמא חרשת קנויה ומשויירת וזיקתה גרועה ולא פטרה כולה בית' וקטנה קנויה גמורה וביאת' ביאה גמורה ופסלה את הקטנה ורישא דקתני פסל את הקטנה אינו מן הדין דמה נפשך אי קטנה קנויה גמורה הרי ביאת' גמורה ואין אחר ביאה כשרה כלום ואי אינה קנויה כלל נכרית בעלמא היא אלא טעמא משום גזירה היא שמא יבעול חרשת בתחלה וכדפרש"י ז"ל בגמרא אבל ר"ה ז"ל ברישא לא פסל ואתי כמ"ד קטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת ולא גזר ברישא כלום ואין זו מחוורת דא"כ היכי לא מייתי מינה ראיה בגמ' מאן דסב' הכי כדאייתי ראי' מאידך מתני' דמייתי בגמרא אלא ודאי כגרש"י ז"ל עיקר:

בכלן מלמדין את הקטנה שתמאן פי' ולמאן דסבר יש מיאון לאחר מיתה אפי' לזיקתו נפקא קטנה לגמרי בלא חליצה והויא נכרית גמורה וקיימ' חרשת גבי' ולמ"ד אינה ממאנת לזיקתו לפטרה מחליצתו אכתי צריכה קטנה חלוצה ומתסרא אידך משום צרת חלוצה ואפ"ה אהני מיאון לאפקועינהו ביאה דקטנה דלא חשיב' ביאה זקוקה כלל אלא ביא' נכרית דכשם שממאנת למאמרו ממאנת לביאתו ולא תפסול ביאת קטנה כלום ונפטרת קטנה זו בביאת חברתה:

גמרא וחרשת בת חליצה היא וכו' חרשת מעיקרא כי היכי דעל ברמיזה נפקא ברמיז' פקחת ונחרשת שזיקתה מן התורה מעכבא בה קריאה וה"ה דיכיל למימ' מעיקרא מעכבא בה דעת אלא דנקיט קריאה לכלול אפי' חרשת המדברת ואינה שומעת או השומעת ואינה מדברת שהיא בת דעה ואינה בת קריאה שאינה יכולה לקרא או לשמוע דברי היבם:

איתביה אביי וכו' מאי לאו בחרשת מעיקרא פי' מאי לאו דסתמא קתני לכל חרשת ואפי' חרשת מעיקרא מדהוא פקח מעיקרא איהי נמי חרשת מעיקרא וא"ת ודילמא איהו חרש ונתפקח ואתי שפיר סיפא דקתני חולץ או מייבם דהא פקח הוא עכשיו דבשלמא בפקח ונתחרש ליכא לאוקומ' דסיפא לא אתיא שפיר אבל בחרש ונתפקח שפיר אתיא ויש לומר דאיקרי ליה פקח על שם סופו דהשתא כיון דחרש הוא מעיקרא הרי נשואין דרבנן ואפי' היתה היא פקחת ונתחרשת וא"כ שפיר מוכיחין דאע"ג דנשואין דרבנן כונס אין חולץ לא אלמא אין חליצה לחרשת אע"ג דנשואיה דרבנן ואין לנו הפרש בענין זה בין חרשת מעיקרא לפקחת מעיקרא ואח"כ נתחרשה שנשאת לחרש ואח"כ נתפקח והוא שלא בעל לאחר שנתפקח וכיון שכן ניחא לן למשבקה כפשוטה בפקחת וחרשת מעיקרא א"נ דאנן ה"ק קתני פקח בין פקח מעיקרו בין חרש שנתפקח ומדהוא פקח אפילו פקח מעיקרו ה"ה איהו בחרשת מעיקרא:

המקדש על תנאי וכנסה סתם אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זו אשתו גמורה הואיל וכנסה סתם ודאי מחל תנאו וכבר ביארנוה בפרק המדיר:

אע"פ שכתבנו בהגדילה ולא בעל ונתקדשה לשני שצריכה גט משניהם במקום שהשני חטפה ברמאות ובעזות מצח אע"פ שאחר כך פתה וקדשה הואיל ועשה שלא כהוגן אף חכמים עושין לו שלא כהוגן שלא לחוש למעשיו כלל והוא שאמרו כאן ההיא דהוה בנרש דאיקדישא כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אכורסיא ואתא איניש אחרינא וחטפה מיניה ולא אצרכוה גיטא מבתרא ומפני שהוא עשה שלא כהוגן ועשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו לקידושי מיניה אם בכסף באפקורי ממונא ונמצא שלא נתן לה כלום ואם בביאה בשוויה בעילת זנות וקדושי שטר מיהא איני יודע במה מפקיעין אותם אלא שמכל מקום לא חלקו חכמים ואחר שהופקעו הקדושין להוציאה בלא גט מותרת לחזור לראשון אפילו היה כהן ואין כאן לא משום מחזיר גרושה מן האירוסין ולא משום גרושה לכהן ומכל מקום אם נבעלה לשני אם ראשון כהן אסורה לו אפילו נבעלה באונס ואם ישראל הוא ונבעלה באונס מותרת לו שאע"פ שלא נבעלה לראשון משהגדילה מכל מקום אשת איש דרבנן היא:

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת את החרשת אין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת גדולה וקטנה ביאת הגדולה פוטרת את הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה אמר הר"ם העקרים אשר נבנו עליהן אלו ההלכות כי האדם כאשר היו לו נשים רבות ונשואי כל אחת מהן נשואין שלמים ביאה אחת מהן או חליצתה פוטרת צרותיה ואם היו נשואי כל אחת מהן נשואין חסרין אבל שחסרון נשואי כלם יהיו מצד כמו שתהיה כל אחת מהן קטנה או כל אחת מהן חרשת ביאה אחת מהן או חליצתה למי שאפשר בה החליצה פוטרת צרתה לפי שהחרשת לא תחלוץ ואמר וכן שתי חרשות ביאה אחת מהן פוטרת צרתה והוא ענין אמרו מאי וכן ואם היתה אחת מהן קטנה והשנית חרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרותיה להתחלפות סדרי חסרון הנשואין הנה שביאת שלמת הנשואין או חליצתה פוטרת צרותיה אבל ביאת חסרת הנשואין או חליצתה אינה פוטרת הצרה השלמת הנשואין ואמנם תפטור אשר היא חסרת הנשואין כמו שביארנו ומהמשלנו התבאר לך שקטנה וחרשת אין נשואיה נשואין שלמים:

אמר המאירי צריך שתזכור מה שהקדמנו בתחלת המסכתא שאין מתורת אח אחד חיוב יבום או חליצה אלא מאחד מן האחים לאחת מן היבמות וכל שנעשה יבום או חליצה מאחד מן היבמים לאחת מן היבמות נסתלקה תורת זיקה מאותו בית מכל היבמין ומכל היבמות וכל שכן ביבמות הרבה הבאות מאח אחד לפני יבם אחד שאם יבם או חלץ לאחת מהן נסתלקה תורת זיקה מכלן לגמרי ודבר זה מכל מקום פירושו בשנשואי היבמות הם על מדרגה אחת כגון ששתיהן נשואות נשואין גמורים ועכשו בא ללמד שאף כשהנשואין אינן גמורין כל שהם על מדרגה אחת כך הוא הדין אבל אם נשואי האחת חזקים יותר משל חברתה את שנשואיה גמורים פוטרת את חברתה שאין נשואיה גמורים כל כך ביבומה או בחליצתה אבל אותה שאין נשואיה גמורים אינה פוטרת את חברתה שנשואיה גמורים ועל זו אמרו מי שהיה נשאוי לשתי קטנות ר"ל שלא נישאו מצד אביהן ומת והרי ששתיהן נשואין שאינן גמורין ואחר שמכל מקום במדרגה אחת הם ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את חברתה ודבר זה לענין חליצה מיהא גדולי קדמונינו פירשוה חליצתה לאחר שתגדיל ר"ל שאם גדלות אחר כן בזיקת יבום חליצת אחת מהן פוטרת חברתה הא קטנה חליצתה פסולה ובכדי לא נפקן ויש מפרשים אפילו בקטנותה ולדעת רבנן שאמרו ק"ה ב' באשה בין גדולה בין קטנה והילכך קטנות בנות חליצה נינהו הא לר' מאיר לא דלדידיה חליצת קטנה אינה כלום ויש מפרשים שאף ר' מאיר לא אמרה אלא לכתחלה הא דיעבד חליצתה כשרה ויש מפרשים אף בקטנותה וממה נפשך אי נשואין נינהו נפטרה אחת בחברתה אי לאו נשואי נינהו תרויהו פטירן ואין נראה כן דודאי אם אין חליצתן כשרה בכדי לא נפקן וכן הדין בשתי חרשות שהרי שתיהן שוות לחסרון דעת ואי נשואין נינהו נפטרה אחת בחברתה ואי לאו נשואין נינהו תרויהו פטירן ודקדקו בגמרא מדקאמר וכן שתי חרשות ודאי פירושו בין בביאה בין בחליצה וחרשת בת חליצה היא והא תנן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתן פסולה ואם כן במאי מיפקעה ותירצוה דדוקא אביאה כלומר לא אמרו וכן בשתי חרשות אלא שביאת האחת פוטרת את חברתה אבל בחליצה לא שאין חליצה לחרשת אף לפטור את עצמה וכל שכן לפטור את חברתה בין בחרשת מעיקרא בין בפקחת שנתחרשה ואחר שנשואיה נשואין מיהא מדרבנן בכדי לא נפקן:

קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה שהרי אין נשואיהן שוים שהחרשת קנויה ודאי מדרבנן אלא שמשויירת בקנינה מצד שאין לה דעת כלל לאקנויי נפשה אבל הקטנה ספק קנויה לגמרי מדרבנן הואיל ויש לה דעת כל שהו לאקנויי נפשה ספק אינה קנויה כלל הואיל ויכולה למאן ולעקור את הקדושין למפרע הילכך ביאת חרשת אינה פוטרת את הקטנה שמא הקטנה קנין גמור ואין המשויירת פוטרת את הקנויה לגמרי וקטנה אינה פוטרת את החרשת שמא הקטנה אינה קנויה כלל ואינה פוטרת את שקנויה במקצת ומאחר שזהו הטעם אתה למד מה שפירשו עליה בגמרא שאין בה הפרש בחרשת זו בין שנפלה מאחיו חרש לנפלה מאחיו פקח שאין אומרין דוקא בשנפלה לו מאחיו פקח דלא ידעינן אי בקטנה הוה ניחא ליה לקמא משום דאתיא לכלל דעה אי בחרשת הוה ניחא ליה משום דבת ביאה היא ואחר שכן אין הדבר ידוע באי זו חלו הנשואין יותר אבל אם נפלה לו מאחיו חרש אנן סהדי דבחרשת הוה ניחא ליה אלא בין שנפלה מאחיו פקח בין מאחיו חרש הדין עליהן כמו שכתבנו ומן הטעם שהוזכר ואין תקנה לקטנה וחרשת להיות שתיהן ניתרות אלא שנלמד את הקטנה למאן וישא את החרשת והקטנה תנשא לאחר ואי לא ניחא ליה בחרשת או שהגדילה הקטנה ואינה יכולה למאן כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ שהרי ליבם את שתיהן אי אפשר משום סרך שני בתים ולחלוץ שתיהן אי אפשר שאינן בנות חליצה וליבם את האחת ושתהא האחת פטורה אי אפשר שהרי אין ביאת אחת מהן פוטרת חברתה וליבם את החרשת ושתהא הקטנה חולצת לכשתגדיל אי אפשר שהרי משיחלוץ לקטנה אי אפשר להשהות את החרשת שהרי נסתלקה זיקת הבית בחליצה אחת אלו היתה חליצה גמורה וביאת החרשת אינה ביאה גמורה עד שנאמר בה שאין אחריה כלום אלא כונס את החרשת ומוציאה בגט והקטנה תחלוץ לכשתגדיל וינשאו שתיהן לאחרים ומכל מקום אינו צריך להוציאה מן הדין עד שיחלוץ לאחרת ומה שהקשו בגמרא ק"א א' ניתיב חרשת גביה פירושו לעולם אבל מכל מקום יושבת היא עמו עד שיחלוץ לאחרת אלא שיש גוזרין להוציאה לאלתר אחר ביאה ראשונה מפני שהחליצה פוסלת למפרע ונמצאו כל ביאותיו באיסור וכמו שאמרו בגמרא חרשת דליכא תקנתא דאיסורא ר"ל חליצה תני תקנתא דאיסורא ר"ל ביאת איסור:

ואחר כך בא לבאר כשנשואי האחת נשואין גמורין ושל חברתה אינן נשואין גמורין לומר שזו שנשואיה גמורין פוטרת חברתה ולא האחרת כמו שהקדמנו והוא שאמר פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת החרשת והוא הדין לחליצתה אלא שמתוך שבחרשת אין חליצה כמו שביארנו אלא ביאה נקט ליה הכא ביאה לבד וביאת החרשת אינה פוטרת את הפקחת וכן גדולה וקטנה ביאת הגדולה פוטרת את הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה:

ואחר שביאר ענינים אלו בפטור חזר ופירשם לענין פסול ר"ל על אי זה צד תפסל אחת בחליצת חברתה או בביאתה והוא שאמר מי שהיה נשאוי לשתי יתומות קטנות ר"ל שלא נישאו מצד אביהן ומת וכו' ואף זו משתלשלת לטעם משנה שלפניה והוא שהדבר ידוע שכל שפטרה ביאת הראשונה את השניה כשחזר ובא על השניה זנות בעלמא הוא ולא פסל את הראשונה אבל כשלא נפטרה פסל ומעתה היה נשאוי שתי יתומות קטנות ומת ובא יבם על הראשונה וקנאה מדרבנן שהיבם כל שביאתו וביאתה ביאה כגון בן תשע ובת שלש יכול ליבם וקנאה מדברי סופרים עד שנפטרה האחרת בביאתה וכשחזר ובא על השניה לא פסל את הראשונה וכן אם חזר אחיו ובא על השניה לא פסל את הראשונה שהרי ביאתן מכל מקום שוה היא וכבר נפטרה השניה בביאת הראשונה ממה נפשך שאם נשואין גמורין מדברי סופרים הם הרי זו אשתו לגמרי ואם אינן נשואין נכריות בעלמא הן ומאחר שנפטרה אין ביאתה אלא זנות וכן הדין בשתי חרשות שהרי אף הן ביאתן שוה ונפטרה השניה בביאת הראשונה ובזו יראה שאין צורך שתמאן האחרת וגדולי המחברים כתבו בה אבל מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים זה את יבמתו שנבעלה לו תחלה ואיני יודע למה:

קטנה וחרשת ובא יבם על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת פסל את הקטנה כך היא גירסת גדולי הרבנים וזו לגבי קטנה מיהא אינה מן הדין שהרי קטנה או קנויה או אינה קנויה כמו שביארנו והחרשת קנויה ומשויירת ואחר שכן מה נפשך אי קטנה קנויה הוה לה ביאת חרשת זנות בעלמא ואם אינה קנויה נכרית בעלמא היא ואין ביאת חרשת ראויה לפסלה וחרשת היא דאיתסרא לה שמא הקטנה קנויו ואיתסרא חרשת משום שני בתים אבל קטנה לא אלא גזירה שמא יבא על החרשת תחלה ואחר כך שבא על הקטנה ושמא הקטנה קנויה וביאתה עדיפא מביאת חרשת ופוסלתה ר"ל שאוסרה משום שני בתים וכמו שאמר אחריה בא יבם על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה פסל את החרשת ומכל מקום גדולי הפוסקים גורסין בראשונה ר"ל בבא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת לא פסל את הקטנה ובסופא ר"ל בבא על החרשת תחלה הם גורסים פסל על הדרך שפירשנו ואי אפשר לומר כן חדא דאם כן רב חסדא דאשמעינן בגמרא דחרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה מאי קמ"ל מתניתין היא דהא על כרחיך כשאתה אומר בראשונה לא פסל ובשניה פסל מטעם זה אתה אומר כן ואדדייק לה מברייתא לידוק לה ממתניתין ועוד שהרי בברייתא אמרו להדיא בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת נאסרו שתיהן ומכל מקום גדולי ספרד גורסין כן ומפרשים דר' נחמיה היא דאמר ביאה פסולה פטרא צרה וליכא למיגזר משום בא על החרשת תחלה שאף בזו משהין את הקטנה אצלו אם אינה קנויה נכרית היא אצלו ואם קנויה היא אע"פ שנפסלה עליו בביאת חרשת דוקא לכתחלה אבל בדיעבד קנאה ופוטרת צרה אבל לרבנן ביאה פסולה אינה פוטרת צרה ואפילו בא על הקטנה תחלה נאסרו שתיהן עליו מגזירת בא על החרשת תחלה שביאת הקטנה פסולה ואינה פוטרת צרה ואין בהם תקנה לרבנן אלא שתצא החרשת בגט והקטנה תגדיל ותחלוץ ומכל מקום לר' אליעזר שהלכה כמותו מלמדין בשתיהן את הקטנה שתמאן שהרי ממאנת לזיקתו והחרשת מותרת וגדולי המחברים כתבו בראשונה לא פסל והחרשת צריכה גט מפני שביאת הקטנה מעולה שהיא ראויה לאחר זמן ולפיכך יקיים את הקטנה שנבעלה תחלה ובשניה כתבו שפסל אלא שמלמדין את הקטנה שתמאן ויוציא את החרשת בגט והדברים זרים ואחר שמיאנה לו הרי נעקרה הזיקה ולמה נאסרה צרה אלא בשתיהן מלמדין את הקטנה למאן והחרשת ניתרת לו אבל כל שלא הספיקה למאן נאסרו שתיהן והילכך מפרישין את שתיהן ממנו והקטנה אסורה לו לעולם והחרשת תמתין ולא תבעל עד שתמאן הקטנה ואם מיאנה יקיים את החרשת ואם לא מיאנה מוציא את החרשת בגט שהרי אינה בת חליצה והקטנה הואיל והגדילה תחלוץ כדאיתה בבריתא בגמרא והוא הדין שצריכה גט שמאחר שבא עליה לא מיפטרא בחליצה לחודה אלא שלא הקפיד להזכיר אלא חליצה מצד שאינו מזכירה בחרשת:

תוספות בד"ה קסבר שמואל כו' וא"ת דשמואל דלית ליה דקדושין גדלי בהדה מ"ט דר"ג כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דהא קושטא דמלתא לרב השתא דפליגי בבעל לית ליה דקדושי גדלי בהדה וטעמיה דר"ג משום דהמקדש אחות יבמה כו' אלא לשמואל תקשי להו מהא דקסבר אפילו בבעל דע"ד קידושין הראשונים הוא בועל וא"כ מ"ט דר"ג וכן הוא בהדיא בתוס' בפ' המדיר ע"ש:

בד"ה בההיא קאמר רב משום כו' דכוותיה מתוקמא הך צריכותא דהכא וצריכותא דכתובות אליבא דאביי עכ"ל פי' לדבריהם דבין צריכותא דהכא ובין צריכותא דכתובות אליבא דאביי דאמר התם דפליגי בבעל נאמרו אלא דצריכותא דהכא נאמרה לפי סברת כוותיה דמאן דעדיף ליה התם קידשה על תנאי מקטנה שלא מיאנה ולפי סברא זו קאמר הך צריכותא דהכא לאביי דאיצטריך אפילו בקידשה על תנאי פליג שמואל וההיא צריכותא דכתובות נאמרה נמי לאביי בהיפך זו הסברא ושני הסברות לאביי הם סברות מבחוץ דאביי מצי אמר דהסברא מבחוץ הוא כסברת מאן דעדיף ליה קידשה ע"ת מקטנה שלא מיאנה כצריכותא דהכא ומצי נמי אמר שהסברא מבחוץ הוא בהיפך כצריכותא דכתובות ועיין בתוספות שם בפ' המדיר ואין מקום בזה לתמיהת מהרש"ל ודו"ק:

תוד"ה קסבר שמואל וכו' עד ומיהו קשה דתקשי לשמואל מדרבנן דר"א כצ"ל וכו' ואר"י דשמואל ס"ל כר"ש משום ר' ישמעאל וכו'. מקשין העולם היכי מיתרצא קושית התוס' דלעיל שהקשו דלעיל בריש פ"ב משמע דשמואל אית ליה מלתא דר"ג ובלאו הכי נמי קשה איך יתכן לומר דשמואל אית ליה הא דר"ג הא איתא בהדיא לעיל פ"ב דשמואל אית ליה יש זיקה ור"ג ס"ל אין זיקה אלא דהתם פריך לשמואל ממתני' ומשני הא מני ר"מ דאית ליה אין זיקה וכו' והדר פריך אי אין זיקה תיבטל דהא ר"ג אמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין דתנן ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה וכו' וא"כ היכי משתמע מינה דשמואל אית ליה הא דר"ג ונראה ליישב בדוחק דה"ק התוס' מדאקשי הגמרא ארבי מאיר מר"ג ואי אין זיקה תיבטל ומאי מקשה דלמא אע"ג דר"ג אית ליה דאין איסור לבטל מצות יבמין רבי מאיר אית ליה דאסור אלא ע"כ ס"ל לגמרא דכל כמה דלא אשכחן בהדיא דפליגי תנאי באותו דין לא מסתבר לן למימר דפליגי דמסתמא משוינן להו לתנאי בכל מה שיכולין להשוותן וה"ה במתני' אע"ג דפליגי ר"א ור"ג במת בעלה של גדולה דר"א ס"ל דיש זיקה ולכך מלמדין את הקטנה שתמאן ורבן גמליאל ס"ל דאין זיקה ולכך אמר אם מיאנה מיאנה וכו' מיהו בדין זה דאם הגדילה אצלו ולא מיאנה שתצא הלה משום אחות אשה לא אשכחן דפליגי בה ולכך שמואל נמי אע"ג דלא קים ליה כר"ג בדין דאין זיקה מ"מ בדין זה דס"ל דכשהגדילה אצלו תצא הלה משום אחות אשה מוכרח שמואל למסבר כותיה כל כמה דלא אשכחן תנא דפליג עליה דר"ג בהדיא בהא ומסקי התוס' דשמואל ס"ל כר"ש משום רבי ישמעאל דפליג עליה דר"ג בהא בהדיא כנ"ל כוונת התוס' בדבור זה ובספר חכמת שלמה נתעורר גם כן לקושיא השנייה ופירש כוונת התוס' קצת בענין אחר אלא שנ"ל דחוק ודו"ק:

גמרא מת חרש בעל חרשת וכו' פקח וכו' כונס, ואם רצה להוציא יוציא. בגט מוציאה דהא אפילו פקחת ונתחרשה יוצאת בגט כדאיתא בר"פ חרש, וכן כאן דמשנינן בפקחת ונתחרשה. ורש"י ז"ל נתן טעם דכשם שנכנסה ברמיזא כך תצא ברמיזא, ואין כאן צורך לטעם זה: