האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלה כו' ואין לה לא כתובה. פרישנא טעמא בגמרא (פט, א) משום דמאי טעמא תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והכא תהוי קלה בעיניו. ומשמע מהאי לישנא דדוקא עיקר כתובה דאית ליה ביה האי טעמא הא נדוניא כל שיחד לה קרקע בכתובתה לא מפסדא. ואף על פי שאמרו בפרק אף על פי (כתובות נד, ב) תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת לתובעת ולמורדת ולפוגמת לשבח ולשבועה לעוברת על דת וכו', כלומר חברותיה וזו בכללן. הא פרישנא התם (בד"ה א"ר ינאי) דנדוניא לאו בכלל תנאי כתובה היא. והא דגרסינן בירושלמי (כתובות פ"ז ה"ו) תמן תנינן נשים שאמרו חכמים יצאות שלא בכתובה צריכה התראה ואם לא התרה יוציא ויתן כתובה ולא מנה מאתים אלא אפילו כתובת אלף דינר מאבדת את הכל, לא אלף דינר דנדוניא קאמר, אלא שהוסיף לה משלו אלף דינר, ולומר דאפילו תוספת אין לה וכאותה ששנינו בברייתא בשלהי פרק אלמנה נזונית (כתובות קא, א) נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת וכל שכן מנה מאתים. אלא דממאי דגרסינן הכא בירושלמי (ה"ב) משמע דאפילו נדוניא מפסדא דגרסינן התם ר"א אומר הראשון זכאי במציאתה כו' מה אר"א בכתובתה מה אם דברים שנפלו לו דרך אסור את אמר זכאי כתובה שנפלה לו דרך התר לא כל שכן. אלמא מדקאמר שנפלה לו משמע דבנדוניא קא מיירי דבעיקר כתובה לא שייך למימר נפלה לו דמהיכן נפלה לו כל שעתה ברשותיה קיימא. ובגמרין נמי מוכח בהדיא הכין, מדתנן אחיו של זה ואחיו של זה אין יורשין כתובתה ואקשינן עלה במגרא (להלן צא, ב) כתובה מאי עבידתה, ופירשו אמר רב פפא כתובת בנין דכרין מהו דתימא לדידה דעבדא איסורא קנסינן לזרעה לא קנסו רבנן קא משמע לן, וכתובת בנין דכרין היינו נדוניא, אלמא אף היא בין היא בין יורשיה מפסידין אותה, דאי איהי שקלא כל שכן זרעה. וזו ראיה שאין עליה תשובה כנ"ל. ואף על פי שאמרו בשלהי אלמנה נזונית (כתובות שם) היוצאה משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאה, ה"מ מה שבפניה מכלים שהכניסה היא ממש.
ולא בלאות — פירש בלאות נכסי צאן ברזל שבלו לגמרי, אבל בלאות הקיימין נוטלתן ויוצאה כדאמרינן בשלהי אלמנה נזונית (שם) היוצאה משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה, וכדמפרש טעמא התם (קא, ב) דאם היא זנתה נכסיה לא זנו. וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (בפרקין) וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשניות משנה א). אבל רש"י ז"ל פירש אפילו שחקי בגדים שהיו לה לא תוציא משם. וקשה לי דהא בהדיא אמרו שם דנוטלתן ויצאה. ושמא הוא ז"ל סבור שבזו החמירו וקנסו יותר לפי שהמזידה לזנות לא שכיחא כולי האי ולא מפסדינן מינה בלאות הקיימין, אבל זו שקרובה לטעות ולסמוך על דברי העד ואינה בודקת ונשאת לפיכך קנסוה יותר מן המזידה. ותדע לך דהא תנינן הכא והולד מזה ומזה ממזר. ואלו ולד סוטה ודאית אינו ממזר וכדאמרינן לעיל בפרק החולץ (יבמות מט, ב) הכל מודים בנדה ובסוטה שאין הולד ממזר ומדקאמר סתם אין הולד ממזר משמע דאפילו ממזר דדבריהם לא הוי. וכן דעת רש"י ז"ל בפרק יש מותרות בשמעתא דהוא מרגילה גבי סוטה ודאי איכא בינייהו (לעיל יבמות פה, ב ד"ה סוטה ודאי). ואף על פי שר"ח ז"ל (מובא ברמב"ן ורשב"א שם) בלשון אחר לא פירש כן. ועוד דהכי קתני בת לוי נפסלה מן המעשר ואלו בברייתא (להלן יבמות צא, ב) קתני לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת אלא הכא קנסא וכדאמר רב ששת בגמרא. ומכל מקום אינו מחוור בעיני דהא בגמרא (להלן יבמות פט, א) בטעמא אתינן לה כדאמרינן לא מזונות ולא בלאות מאי טעמא דתנאי כתובה ככתוב, ובלאות הקיימין לא מתנאי כתובה הן שהרי מזנה שאין לה כתובה ויש לה בלאות הקיימין.
אם נטלה מזה ומזה תחזיר — ודוקא בשנטלה כתובה או מזונות לאחר שבא הראשון אבל אם נטלה קודם שבא הראשון אין מוציאין ממנה כדגרסינן בירושלמי (ה"א) הדא דתימר בשנטלה משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כך לא מפיק מיניה. ופירות נמי שאינה מוציאה ממנו דוקא פירות שאכל קודם שבא הראשון, אבל מה שאכל משבא הראשון מוציאה ממנו כדאיתא בירושלמי.
לא זה וזה מטמאין לה ולא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. מסתברא ודאי מדלא תני ירושתה כדאמרינן בעלמא (עיין לעיל (יבמות כט, ב). מג, ב וש"נ) אין יורשה ואין מטמא לה שמא מינה דראשון יורשה. והדין נותן דאיהו דלא עבד איסורא אמאי קנסינן ליה, דהא הני כולהו דלית ליה הא יהבינן בהו טעמא, מציאתה כדי שתהא ליה איבה ויגרשנה, מעשה ידיה משום דלית לה מזוני ומעשה ידיה תחת מזונות, והפרת נדריה כדי שתתגנה ותתגרש. אבל ירושתה דלאחר מיתה וזוכה בה דבר תורה אמאי מפסדא לה. ואם תאמר אם כן יטמא לה דהויא לה כמת מצוה וכאותה שאמרו לקמן (יבמות פט, ב) גבי קטנה דכיון דבעל יורשה קריא ולא ענו קרובים והויא לה כמת מצוה, והכא נמי מאי שנא. יש לי לומר דלא אמרו אלא בקטנה דעיקר נשואיה אינן דבר תורה ואי אמרת יירש ולא יקבור אתו קרובים לאימנועי, דאמרי אם בעל הוא לירש יקבור, ואם אינו קובר אף הוא לא יירש. וכן הדין בשניות מדברי סופרים שאף בשניות קרובים נמנעים מלקברה והיא קורא ואין עונין אותה לפי שהקרובים אומרים כיון דמדאורייתא בעל יורשה ומטמא לה אלא מדרבנן אסורה, אם אתה אומר שלא יקבור אתה עושה אותה כערוה דמשום לתא דערוה אסרינן לה, וכיון שכן אף הוא לא יירש, ואם אינה ערוה אף הוא יקברו, אבל בשאר פסולות דאורייתא כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל, הרי זה יורש ואינו מטמא לה, שאין קרובין נמנעין מלקברה, שהכל יודעין שהיא אסורה לו דבר תורה, וכתיב לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן מיניה (בתו"כ פר' אמור פרשתא א פי' טו) יש בעל שאינו מטמא, והכל יודעין שקדושין תופסין בה ובעל יורשה והרי זו כאחותו בעולה שהוא יורשה ואינו מטמא לה ולא הויא כמת מצוה. והיינו דגרסינן בתוספתא דמכלתין פ"ב (ה"ג) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל הרי היא כאשתו לכל דבר כו' יורשה ואינו מטמא לה, שניות מדברי סופרים אינה כאשתו לכל דבר יורשה ומטמא לה. כך מצאתיה בנוסחאות מדוקדקות. ואף על גב דקתני חלוצה דהויא דרבנן ואינה אלא כשניות דדבריהם והיא נמי קרייא ואנו לה כגרושה דכגרושה הויא להו לאינשי. והיינו נמי דתנן בפרק יש מותרות (לעיל יבמות פד, א) דחלוצה יש לה כתובה כאלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט ולא בעיא חזוק כשניות דדבריהם לרבי דמפרש התם טעמא משום דהללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק. ומתניתין דהכא נמי אף על גב דאינה יוצאה מהיתרה של ראשון אלא מדרבנן דכעין אנוסה היא, מכל מקום כזונה משוי לה אנשי, והכל יודעין שהבעל הראשון יורש דבר תורה, וכיון שזנתה תחתיו ונאסרה משום מעשיה הרעים דין הוא שלא יטמא לה מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו כנ"ל. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק כיצד (כב, ב) גמ' מי שיש לו אחר מ"מ בס"ד.
הא דקתני הכא תצא מזה ומזה — גרסינן בירושלמי (ה"א) כמה דתימר תמן מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ואם היו קטנות ולא היו ראויות לילד מחזירין אותן מיד, ואמור אף הכא כן, שנויה היא תמן שאחרים הטעו בה והכא לא אחרים הטעו בהן, קנס היא קנסו בה שתהא בודקת יפה, ויקנסו בה אצל (הראשון) [בכת"י: השני וכן הוא בירושלמי] ואל יקנסו בה אצל (השני) [הראשון] א"ר יוחנן מריח ערוה נגעו בה, מעתה לא תהא צריכה גט ממנו, שנייה היא שנשאת לו דרך התר. שמואל אמר אומר אני שמא שלח לה גט ממדינת הים.
גמרא — מכלל דרישא ברשות בית דין ובעד אחד. ואף על גב דקתני אמרו לו, פעמים דקתני אמרו לו בעד אחד וכדאיתא בכריתות בריש פרק אמרו לו דגרסינן התם (יא, ב) איכא דאמרי אמרו לו חד נמי אמרו לו תני ליה כדתנן האשה שהלך בעלה ואמרו לה מת בעליך ונשאת וכו'.
הא אישתיק מהימן מדאורייתא מנא לן — נראה לי דהא דאמרינן מדאורייתא מנא לן לאו אמתניתין דהכא ואמתניתין דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד קאי לומר דהתם מדאורייתא מהימני, אלא אמתניתין (כריתות יא, ב) דעד אחד אומר לו אכלת חלב קאי, דהתם ודאי מדאורייתא מהימן מדמביא קרבן ונאכל, אבל מתניתין דאמרי לה מת בעליך ומתניתין דהוחזקה להיות משיאין עד מפי עד, ע"כ לאו מדאורייתא הוא דהא קיימא לן בכל דוכתא (להלן יבמות פח, א וש"נ) דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועוד דאם איתא דעד אחד נמי מהימן בה כשנים דבר תורה, מאי שנא בעד אחד דצריכה ליטול רשות מבית דין ובשני עדים אינה צריכה ליטול רשות מבית דין, דהא ודאי שריא דבר תורה והאמינה תורה עד אחד כשנים, ומאי שנא דבעד אחד תצא מן הראשון ובב' מותרת לחזור לו. אלא ודאי ע"א דמהימן לגבי אשה אינה דבר תורה לכולי עלמא, והכא הכי קאמר אלמא עד אחד מהימן בה מדבריהם כשאר האיסורין שעד אחד מהימן דבר תורה, כדתנן עד אומר לו אכלת חלב דמהימן מדאורייתא. וקסבר השתא דעלה סמכי רבנן בעדות אשה להאמין בו עד אחד ועד מפי עד שעשאוהו לזה כשאר האיסורין. אף על גב דמדאורייתא לאו מהימן דהוה ליה דבר שבערוה, משום דהקלו בה משום עגונה. דאם איתא דבשאר האיסורין לא מהימנינן ליה דבר תורה, אף משום עגונה לא הוו מקילי רבנן כולי האי להאמין בה עד אחד. הלכך בעינן בשאר האיסורין מדאורייתא מנא לן ואפשר דהיינו דלא אמרינן ברישא אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא מנא לן, אלא גבי מתניתין דאמר לו עד אחד אכלת חלב. והא דמסיק ר' זירא בשלהי שמעתין (פח, א) אלא משום עגונה אקילו בה רבנן, לאו למימרא דעד השתא סברינן דמדאורייתא היא, אלא הכי קאמר כולה מלתא לאו אשאר איסורין אסמכוה אלא עיקרא דמילתא משום עגונה היא. ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך (שם) מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואם איתא דאנן עיקר בעיין דהשתא ליתא אלא מנא לן דבשאר איסורין עד אחד מהימן, וכל דבשאר איסורין מהימן דאורייתא באשת איש מהימן מדרבנן, מאי קושיא הכא איתחזק איסורא ואין דבר שבערוה פחות משנים. יש לומר דקא סלקא דעתך דלא אקילו רבנן באשת איש דדבר שבערוה היא, אלא אם כן מצינו בשאר איסורין דכותיה מהימן ביה דבר תורה, דדיו לאיסור אשת איש להקל בו ולעשותו כשאר האיסורין המוחזקין כמוהו, אבל להקל משום עגונה תרי קולי חדא דהוי דבר שבערוה ועוד דאתחזק איסורא, כולי האי לא נקל. ותדע לך דהא לבתר דאקשינן הוי דבר שבערוה הוה מהדר לאתויי מטבל הקדש וקונמות, ושקלינן וטרינן בהו אנהו גופייהו מנא לן, דאלמא אלו איתא דבטבל הקדש וקונמות מהימן אף באשה כן, אף על גב דהוי דבר שבערוה לפי שעשאוה כשאר איסורין דכותה משום עגונה כנ"ל.
אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי — והתם בכריתות (יב, א) מפרש עלה תרי לישני, חד לישנא משום דמפרשינן דבוריה ואמרינן דהכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, והלכך מגוי דכי קאמר לא אכלתי מצי מתרץ דבוריה ולמימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, אף על גב דאסיק דבוריה ואמר לא אכלתי כלל מהימן, ואף על גב דאיכא תרי דמכחשי ליה במאי דקאמר לא אכלתי כלל, מכל מקום כיון דבשעה שאמר לא אכלתי איכא למימר דלא אכלתי שוגג קאמר ובהא לא מכחשי ליה עדים, מסרסינן ומתרצינן דבוריה. ולישנא אחרינא אמרי לה משום דאדם נאמן על אצמו יותר ממאה עדים ואפילו בטומאה חדשה דליכא מגו ולא מצי לתרוצי דבוריה ולמימר דלא עמדתי בטומאתי אלא טהרתי קאמר דהא טומאה חדשה היא. וטעמא דמלתא משום דחייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין אותן (ר"ה ו, א) דכיון דמלתא דנפשיה היא ולכפרה דידיה קא אתי, אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר, וסוגיין ודאי משמע כאידך לישנא מדקאמרינן הכא (פח, א) והא תרי בעלמא אף על פי דמכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא, דאלמא לא מייתינן כלל על פי שנים אלא מדין הודאת עצמו דרחמנא פטריה מהודע אליו ולא שידעוהו אחרים.
אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא — כלומר ואשמועינן רחמנא דשתיקה כי האי כהודאה דמיא, ואף על גב דהדר ומכחיש ליה, לאו כל כמיניה שכבר הודה. וקשיא לן בדפרק האומר בקדושין (סה, ב) קא דייק מינה אביי דעד אחד מהימן ולא משום הודאה אלא אפילו באומר איני יודע מהימן וכדמוכח התם (סו, א) בעובדא דההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמי שמואל ובעובדא דינאי. ויש לומר דסוגיין דהכא לא איתמרא אלא אלישנא דאתמר התם בכריתות דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה, אבל אליבא דלישנא קמא טעמא דעד אחד משום דמהימן הוא וסוגיין בפרק אמרו לו בכריתות כההוא לישנא אלזא, דאמרינן התם (עיין בשטמ"ק כריתות שם אות יא שכ"ה הגי' בספר ישן) במאי עסקינן אילימא בתרין תרין ואין מכחישין קרא בעי אלא לאו בחד וקתני אין מכחישו מהימן אלמא משום דמהימן הוא וסוגיא במקומה עדיפא. ועוד דלישנא דמתניתין הכי דייק דאמרינן התם פשיטא דטעמיהון דרבנן משום דאמרינן מגו דקתני אמרו לו אף זה אם רצה יאמר מזיד הייתי פטור. ואף על גב דדחינן התם דלדבריו דר"מ קאמר, דחיה בעלמא היא. והכא בדרך בשלמא ללישנא דמגו דודאי משם משמע דאין שום נאמנת בעד, אלא לאידך לישנא דאדם נאמן על עצמו מאי איכא למימר. והארכתי יותר מזה בקדושין פרק האומר בס"ד (בד"ה אמר אביי ובד"ה והא דאמרינן).
