הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה — פרש״י ז״ל ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ואיכא דקשיא להו (עיין תוס' ד"ה הערל) דהא בגמרא (עא, א) בעי רמי בר חמא ערלות שלא בזמנה אי מעכבא אי לא מעכבא ואם כן תפשוט מהא דמעכבא דהא נמי ערלות שלא בזמנה היא דלאו בר מימהל הוא. ואפשר לתרץ דלא בעי רמי בר חמא אלא בקטן ערל תוך שמונה דלא נכנס בזמן מילה כלל, אבל ערל דמתניתין אף על גב דלאו בר מימהל הוא מחמת אונס, מכל מקום שכנגדו בריא בר מימהל הוא וההוא ודאי מעוכב מלאכול. והכין איתא בירושלמי (ה"א) והא דאמרינן בגמרא (להלן יבמות עא, בסופו) דהיכא דחלצתן חמה אינו מעכב עד שיעברו עליו שבעה שנותנים לו להבראתו, הני מילי לבעלים הוא דאינו מעכב, אבל איהו ודאי אסור כשאר הערלים (עיין ריטב"א) ותדע לך דהתם אמרינן דטומטום לא מעכב, ואיהו גופיה ודאי אסור כדתניא בברייתא (להלן יבמות עב, א) טומטום אינו אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין. ואי קשיא לך מדאמרינן בריש פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, א) כל האוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל, ואקשינן ולא והא ערל וכל הטמאין שאין אוכלין ומאכילין, ופרקינן התם פומייהו הוא דכאיב להו, כלומר עומדין הן לאכול לכשיבריאו, ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה לעולם לאו בר מימהל הוא, איכא למימר דאף הוא לכשיתחזק ויבלע בו דמו או שיתחלפו סימניו ימול, כמעשה דר' נתן דאמר לה המתיני לי עד שיבלע בו דמו. ורבינו תם ז"ל (מובא בתו"י ובתוס' הרא"ש) מפרש ערל שלא מל מחמת פחד מיתה שראה אחרים שמתו מחמת מילה אי נמי שמת אחד מאחיו מחמת מילה והרי זה כמו אונס וכל מקום בר מימהל הוא, אבל היכא דמתו אחיו מחמת מילה ומדינא לא מהיל, הרי זה אוכל דערלות שלא בזמנה היא ואינה מעכבת. ואם תאמר אם כן טומטום יאכל. יש לומר שאני התם שאפשר לו עכשיו ליקרע ובר מימהל הוא. וקטן שחלצתו חמה כיון שאם (לא) חולצתו בר מימהל הוא לאו ערלות שלא בזמנה היא. ואינו מחוור לי כלל שאם כן דטומטום בר מימהל הוא אף הוא יעכב לאדון כיון דבידו לקורעו ועכשיו בר מימהל הוא. ואנן איפכא אמרינן בגמרא (עא, ב) מדאמר רב חנא בריה דרב נחוניא בטומטום שנקרא ונמצא זכר ביני ביני, כלומר דבשעת אכילה איתיה ובשעת עשיה ליתיה. ועוד דערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי דלמא עכשיו יבריא ויבלע בו דמו או יתחלפו סימניו ויתחייב למול, ועדיף מחולה שחלצתו חמה דהתם אי אפשר לו למול עד שביעי להבראתו, וזה אפשר שיהא בר מימהל עכשיו שיבריא ויבלע בו דמו וחייב למוד מיד. ופירש"י ז"ל נראה עיקר. פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו. פירש רש"י ז"ל דשויה חללה בביאתו דהא נבעלה לפסול לה. ואין פירושו מחוור דהא קיימא לן דאין חללה אלא מאיסורי כהונה כדאיתא בפרק (האומר) [עשרה יוחסין] במסכת קדושין (עז, ב) ויש לפרש משום דמשוה לה זונה דכל שנבעלה ביאה פסולה דאורייתא הויא לה זונה, וזונה פסולה בין לכהונה בין לתרומה, וכדתניא (להלן יבמות צא, א) לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מעשר ואוכלת, לויה אין אבל כהנית לגבי תרומה לא, וכדאיתא נמי לעיל בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סח, א). ובפרושי המשנה להרמב"ם ז"ל (מ"א) כן פירש משום דמשוה לה זונה. אלא דקשיא לי דהא משמע לעיל בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סט, א) דביאת איסורי לאוין לא פסול לה אלא אם כן זר אצלה מעיקרא דקאמרינן התם ואימא נבעלה לפסול לה חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר גרושתו, ופרקינן לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר אצלה מעיקרא הוא תיכול (עיין לעיל ס"ח, ד"ה מנא דה"ד למ"ד דבחייבי לאוין לא הוי זונה או דבאונס לא הוי זונה וצ"ע). והכי נמי היה משמע לכאורה בברייתא דפצוע דכא אינו פוסל מדמנה להו פסולין הפוסלין בביאתן מן הכהונה ומן התרומה, דתניא (לעיל יבמות סח, א) בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין ממזר חלל שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית פסולה, ולא מני בהו פצוע דכא, ואי אמרת תנא ושייר איזה פסול שייר דהאי שייר. ומיהו לר' אלזער דמוקי לה למתניתין במחלוקת שנויה ור' אלעזר ור' שמעון היא לא קשיא לי, דלר' אלעזר ודאי עשאה זונה דאפילו פנוי הבא על הפנויה לדידיה עשאה זונה, כל שכן זו דקיימא עליה בלאו. ואפילו לר' יוחנן דאוקמה נמי כר' מאיר ולית ליה לרב מאיר בפנוי הבא על הפנויה כר' אלעזר כדמשמע בפרק הבא על יבמתו גמ' כהן גדול לא ישא את האלמנה (נט, א). דלמא ר' מאיר סבירא ליה כר' מתיא בן חרש דאמר בפרק הבא על יבמתו (יבמות סא, ב) אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, דלא בעי זר אצלה מעיקרא, ומפקינן לה להאי מתניתין לבר מהלכתא, דהא קיימא לן דזר אצלה מעיקרא בעינן כהא מסקנא דשמעתא במקומה בפרק אלמנה לכהן גדול. אבל ראיתי למחברים שפסקוה למשנתינו בחבוריהם (רי"ף ריש פרקין ורמב"ם הל' תרומות פ"ז הי"ג). ואפשר לומר דזר אצלה מעיקרא לא אתא למעוטי אלא מחזיר גרושתו בלבד משום שאינו מפסולי קהל, אבל פצוע דכא דמפסולי קהל הוא פוסל אף על פי שאין זר אצלה מעיקרא. והכי נמי משמע התם מדאמרינן ואימא נבעלה לפסול לה חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר גרושתו, דאלמא לא קשיא ליה אלא מחזיר גרושתו בלבד. ותנא דברייתא דלא חשיב ליה לפצוע דכא בהדי פסולין דלמא סבירא ליה דאף הוא כיון דלאו זר אצלה מעיקרא הוא לא פסיל לה. אי נמי תנא ושייר פצוע דכא ושייר נמי כרות שפכה. ומכל מקום להדין פירושא מתניתין לאו משום חללה ולאו משום זונה, אלא משום דנבעלה לפסול לה. ולכלהו תנאי פסלה משום דכתיב ובת כהן כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סח, א) (ועיין להלן (יבמות עד, ב) ד"ה והא ובפי' לתו"כ המיוחס לר"ש משאנץ פר' אמור פר' ב פי' ז).
גמרא — ר' עקיבא אומר איש איש לרבות את הערל. כלומר ריבה את הערל להיות כטמא בכל מקום ופסיל ליה לר"ע בין במעשר בין בפרה בין בראיה כטמא כדאיתא לקמן (יבמות עב, ב ועוד). ואם תאמר אם כן ערל דכתב רחמנא בפסח למה לי, תיפוק ליה מטמא דכתיב ביה בהדיא. איכא למימר דכתב רחמנא ערל בפסח ערלות דפסול כלל מנא לן, ואי משום איש איש הוה מוקמינן ליה לדברים אחרים, אבל השתא דפסיל ליה רחמנא לערל בהדיא בפסח, מרבינן ליה נמי מאיש איש לגבי תרומה, ומינה גמרינן לכל התורה כולה להיותו כטמא. והא דאמרינן בסנהדרין (כב, ב) ובתענית (יז, ב) דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל וערל בשר לא יבא למקדשי לשרתני, לאו אליבא דר' עקיבא אתמר, דלדידיה מתורת משה רבינו למדנו אותו בפירוש, דהא מתרבי מאיש איש להיותו כטמא, אלא אליבא דר' אלעזר אתמר ורבנן נמי כותיה סבירא להו.
אטו משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה לרביה. קשיא לן מאי קאמר אלמא לא קני ליה, דאלו קני ליה נמי רביה קנין גמור מי מיפטר מפסח, והא קיימא לן דנשים ועבדים חייבין בפסח. ותירץ הר"א אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן) משום דאיכא מאן דאמר (פסחים צא, ב) נשים בראשון רשות והוא הדין לעבדים דפטורין, ומכל מקום לישנא דקרא דכתיב לא יאכל בו לא ניחא, דקרא ודאי משמע תושב ושכיר אסור לאכול בו כדרך שהערל ובן נכר אסורין בו. ויש לומר דאלומי אלמיה לקושיא לומר דאפילו לכשתמצי לומר דלא יאכל בו רשות, כלומר אינו חייב לאכול בו ואף כמאן דאמר נשים בראשון רשות, מכל מקום תושב ושכיר חייבין בו דלא קני ליה לרביה קנין גמור, וכל שכן למאן דאמר נשים בראשון חובה.
